רקע
אהרן דוד גורדון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מועצת פועלי חיפה, הספריה הציונית; תשי"ז 1957

שקלתי בדעתי: הלכתוב בשביל ‘בגליל’1? ומה לכתוב?

מאחר שאיני בקי בענייני הגליל בכללו, לא בענייני המושבות ולא בענייני הערים, הרי שורת הדין נותנת, שלא אכתוב. אולם יש עניין אחד משותף לכולנו, לכל מי שיש לו עניין בארץ-ישראל ובעם ישראל, הדורש הבעה גם על עמודי ‘בגליל’, הבעה מתאימה לכלי מבטא כללי לכל הגליל. סוף סוף כולנו, גם העובדים או כמו שאומרים, הפועלים, גם האיכרים וגם בני הערים, שאיפה לאומית אחת לנו ועבודה לאומית אחת, במידה, כמובן, שכל אחד מאתנו לבו ער לדברים כאלה. ובמידה שהלבבות ערים, חשוב דווקא, כי הדברים האלה, מלבד מה שהם מתבררים לכל אחד בקרב מחנהו, ימצאו להם מקום לבירור כללי לכל המחנות, אבל השאלה היא: עד כמה הלבבות ערים?

ואני ניגש הפעם כאילו ‘מבחוץ’, כמי שניגש לחדר סגור של אדם קרוב בבוקר השכם ואינו יודע איך להתנהג: אם לדפוק על הדלת או להיכנס בלי דפיקה או לשוב כלעומת שבא: מי יודע אולי ישנים שם? ואם לא ישנים, מי יודע, אם במידה מספקת ערים ולאיזו דברים ערים? הן ביישובנו בכלל אין לראות התעוררות יתרה ולעומת זה מגיע אלינו לעתים קול נחרה, הצורם את האוזן ועוקץ את הלב בכיעורו כעקיצת עקרב.

אולם העובדה של הופעת ‘בגליל’ כשהיא לעצמה, מצד אחד, מראה, כי יש שם עֵרים או מתחילים להתעורר, ומצד שני ההזמנה לכתוב דבר-מה בשביל ‘בגליל’ נותנת לי רשות לדפוק על הדלת. ואני דופק, כנהוג, שלוש דפיקות בצורת שאלות על היחס מצד בני הגליל בכללם אל שלושת הצדדים העיקריים של העניין המשותף לכולנו:

א. היחס אל העבודה. יש למצוא רמזים בחוברות ‘בגליל’ שיצאו עד הנה, כי חלק מהאיכרים מתחיל להבין את ערך העבודה העצמית בתור כוח יסודי לבניין הארץ ולתחיית העם. אולם לפי שעה אין יותר מרמזים. השאלה היא: אם האיכרים מתחילים להרגיש את הצורך בעבודה עצמית באותה המידה שהם מרגישים את הצורך להשביח את משקם, להרחיב את המקור לפרנסתם? על השאלה הזאת אין להשיב תשובה נכונה בדברים, כי אם במעשים, והדבר הזה – התשובה החיובית – חשוב לנו לא רק מצד עצמו, כי אם גם מצד היחס בין האיכרים ובין הפועלים, ואל יהיה היחס הזה קל בעינינו. נניח נא את התורות למי שעוסק בהן, החיים, חיינו אי-האמצעיים, מורים, כי לפי שעה אין משק של איכר (ואפילו של קבוצה) יכול להתקיים לגמרי בלי פועל, כשם, שמצד שני, אין לפי שעה לראות אפשרות להמציא עבודה לכל הפועלים שישנם בארץ, ובייחוד לאלה שיבואו מחדש, מבלי להיזקק למשקיהם של האיכרים. אולם היחסים בין האיכר ובין הפועל העובד במשקו – תורינה התורות מה שתורינה – יכולים להיות רצויים, אנושיים, אם האיכר יעבוד בעצמו וידע, העיקר, ירגיש, בכל עת ובכל שעה את ערך העבודה, את סבל העבודה ואת כוח העבודה על נפש העובד או מה שהעבודה נותנת לעובד. ולא זה בלבד. חוות-לימוד לעבודה אין לנו לפי שעה, הרבה מפועלינו למדו ולומדים לעבוד במשקים של איכרים. וכמה יוכל הדבר הזה להביא ריווח רוחני לאיכר בעל נפש עובד בעצמו וגם לפועל המתלמד, אם שני הצדדים יתייחסו אל הדבר ואיש אל רעהו בפשיטות, בלי התחכמות יתרה!

ומה יתר העם? מה הכוחות הצעירים שבערים? ההתעוררה גם בהם הרגשת הצורך לעבודה? ובאיזו מידה התעוררה? כדאי היה לשמוע את קולם במובן זה מעל במת ‘בגליל’.

ב. היחס אל הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה. מה יחס האיכרים, ליסוד הזה לבנייננו הלאומי? הן רוב האיכרים בגליל אינם כל כך עשירים, בעלי נחלאות גדולות כל כך, שהדבר הזה – הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה – יוכל להזיק להם. אבל התאווה לעשירות, שאינה בעצם אלא נטייה לפרזיטיות,יש לחשוב לא מתה. השאלה נשארת אפוא שאלה: מה יחסם אל הרעיון הזה? ומה יחס יתר העם? הן הרעיון הזה אינו סותר לדת, ועוד להפך, התורה גוזרת מפורש: ‘והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ’. ולנו הרי חשוב, הרי עיקרי, כי העם בכללו, בכל שדרותיו, יעמוד עמידה נכונה על הרעיון הזה ויגן עליו בכל כוחותיו. כדאי, כדאי, כי קול העם בדבר הזה יישמע גם מעל במת ‘בגליל’.

ג. היחס אל אחדות האומה בכלל ואל אחדות העם אשר בציון בפרט. זהו הנגע היותר עמוק בכל נגעינו, כגלותיים כתכונתיים, חולשה גמורה, אפיסת הכוחות. בכל מקום שהאחדות נחוצה לנו כאוויר לנשימה, באה רוח תזזית ממקום שבאה וקורעת אותנו לקרעים שאינם מתאַחים. ובאין אחדות – אין כלום. אין הרגשה חיה, מאוחדת, שלמה, אין מחשבה חיה, ואין צורך לומר, כי אין עבודה חיה או יצירה חיה.

אין חפצי הפעם לנגוע בעצם המקומות הפצועים: יותר מדי חי הפצע, יותר מדי גדול הכאב, אבל אקח שתי דוגמאות מן הצד.

מרעישים בקרבנו עולמות, למשל, על תחיית הלשון. אבל מאין תבוא תחיית הלשון, במקום שאין נשמה לאומית חיה, הדורשת אמצעי ביטוי מיוחד, עצמי, – וזה שוב אומר: איך תצויר נשמה לאומית חיה, במקום שאין הגוף הלאומי מאוחד, שלם?

וכן בכל דבר, כן הוא לא רק ביחסנו אל עצמנו, כי אם גם ביחסינו החיצוניים, ביחסם אל אחרים. יחסנו אל הערבים, למשל, שאנחנו בכל אופן נהיה זקוקים לחיות עמהם חיים מדיניים משותפים, – יחסנו אל הערבים צריך להיות יחס אנושי, אבל יחס של גבורה אנושית, היודעת להתנהג במידות העליונות גם במקום שהתייחסותו של הצד השני אינה רצויה, ולא יחס של חולשה אנושית, שאין באוצרה אלא ממידות הקטנוּת, הטמטום והשפלות. אבל הגבורה מאין תימצא, במקום שהגוף עם הנפש קרועים ומפוררים לפירורים ולפירורי פירורים?

אולם אין הדבר הזה פוטר אותנו מבקש תרופה. הרגשת הצורך באחדות, הבנת ערך האחדות לכל עמקו, בירור הדרכים לאחדות אמיתית, פינוי המקום וניקוי האוויר לקירוב הלבבות, – כל זה יוכל להועיל הרבה לריפוי הנגע, לחזוק הגוף והנפש הלאומיים. מבחינה זו יש ויש לעשות גם על עמודי ‘בגליל’. כדאי היה, אם אפשר ועד כמה שאפשר, לשמוע מעל במת ‘בגליל’ גם קולם של אלה, שאין דעתם כדעתנו.

כך הן הדפיקות, שאני לפי שעה דופק ‘מבחוץ’, מבלי לדעת ברור, אם הן תגענה לתעודתן, אם הן תמצאנה לבבות די ערים, אשר יאמרו: ‘יבוא!’ כי לבבות אני דורש, ולא דבר שפתיים.

ולא אכחד, כי חפצי אני גדול להיכנס פנימה, – לא כדי להשמיע את קולי, כי אם דווקא כדי לשמוע, או להקשיב, אולי אשמע קול, ויהי קול דממה דקה – או מי ייתן והיה קול דממה דקה – מתוך אילו לבבות. הן אני בכלל אינני משמיע את קולי אלא לעיתים רחוקות, וגם זה, חולם אני לעיתים, אינו בעיקר אלא מעין צירוף מתוך הקולות, הנשמעים מסתר מחבואם בתוך הלבבות של הרבים. דומה הדבר למנגן בפסנתר, שהוא רק דופק על המנענעים, נוגע בנימים ידועות, והפסנתר משמיע קול מצורף מהרבה קולות המאוחדים להרמוניה ידועה. ואני אוהב כל כך לשמוע דפיקות לבבות חיים, עֵרים, דפיקות שונות בטעם הקול, בצבעו, במזגו וממרחקים וממעמקים שונים, כשהן מצטרפות ומתאחדות להרמוניה אחת עליונה! זוהי בעיני המוסיקה העליונה, שאין עליונה ממנה ושאין דוגמתה אלא במוסיקה של בְרָן יחד שמים וארץ וכל צבאם, אבל לא תמיד עולה הדבר, – וכמה קשה, כשאינו עולה! כמה קשה, כשהלבבות אינם ערים, ועוד משמיעים קול נחרה מכוער, או כשהם ערים, אבל אינם מאוחדים להרמוניה אחת, ועוד להפך ולהפך! כמה קשה!…

תרע"ט (1919)



  1. חוברות שיצאו לאור בטבריה בעריכת הסופר א.ז. רבינוביץ  ↩

המלצות קוראים
תגיות