¹

הנני מרשה לעצמי להעיר שתי הערות קטנות על הדיבּור העברי.

א. בדבר המבטא. רבות דנו בו, רבות דרשו בו, כנהוג, אף רבות פעמים פסקו בו הלכה בבית-מדרשם של דורשי הלכות כאלה: אבל בחיים עוד השאלה במקומה עומדת. הנה, למשל, פה, בארץ-ישראל, נתקבל להלכה וממנה למעשה המבטא הספרדי. אולם הבא הנה מחוץ-לארץ, בשמעו את הדיבור העברי במבטא זה, כפי שהוא רגיל פה בפי היהודים האשכנזים, עודנו עומד ושואל: הזה הוא המבטא העברי הנכון? הכזה יהיה הדיבור העברי החי? דיבור זה יש שעושה עליו רושם מעין הרושם של אותו הדיבור ה’אשכנזי' הידוע, המתהווה מן הז’רגון בכוח איזה פַתָחין הבאים במקום תנועות אחרות. אינני מחליט, כי רושם זה שווה אצל כל אדם וכי על-פיו ייערך דבר המבטא, יוכל היות, כי אשמים בזה המדברים יותר מן המבטא. אולם, בבואנו לעשות את השפה למדוברת בפי כל, הנה, מצד זה, צריך בייחוד לשים לב להמון המדברים ולא רק להסתפק בבחירי המדברים או בחשובי המדברים. ובכל אופן צריך, כמדומה לי, להתחשב עם זה ולעשות את המבטא בכל האפשר ובכל האמצעים גם נעים לאוזן ולא רק מדויק. רגילים הם בלשני ארץ-ישראל לדרוש סמוכים ללשוננו מלשון ערב. זאת היא בוודאי דרך ישרה: אבל מלבד הדיוק הבלשני וההתאמה לצורת הלשון הקדמונית, הלא גם לרגש הטעם שלנו בזמן הזה ישנן תביעות שאין להתעלם מהן, – והטעם שלנו איננו מתאים כלל לטעם הלשון הערבית, אשר מלבד קשיוּת צורתה היסודית עוד עמדה מהתפתח זה כמה דורות. השומע, למשל, בפעם הראשונה ערבים מדברים, הנה הברתם את אותיות הגרון, הדומה ממש לגעיית העגל, צורמת את אזנו ועושה עליו רושם מוזר מאוד. ובכל זאת ישנם בלשנים, הנכונים לזכות את לשוננו בהברה כזאת ובעוד סגולות כאלה, אשר לפי דבריהם, קניין עצמי הן לה, ורק כאשר חדלה מהיות מדוברת פסקו ממנה. אינני יודע, אם באמת כך היה מבטא הלשון העברית בפי העברים הקדמונים: אולם אין דבר המעניין אותי הרבה, אפילו אם יתברר לנו בירור גמור ומוחלט, כי באמת כך היה המבטא. כיון שכבר נשכח מאתנו, ובין כך נשתנה טעמנו שינוי עיקרי, עלינו, כמדומה לי, לתת יתרון לטעמנו החי, המפותח והמזוכך על הטעם המת המוזר לנו, וכל הטענות של דיוק בלשני וכדומה אין בהן ממש ואין להשגיח בהן. דבר פשוט ומובן הוא, כי מכיוון שעברו על לשוננו דורות הרבה מבלי התפתחות חיה, טבעית, ואין לנו עתה שום פשרות להשיג מושג כל-שהוא, איך היו צורתה אף רוחה כיום, לוּ היתה בפינו מבלי הפסק, – כי עתה, בבואנו להשיבה לתחייה, עלינו להשיב לה את צורתה ואת רוחה, כפי שהן נשתמרו חיות בלבנו, בנשמתנו החיה בעת חיה, ולא להחזיר לה נשמה נאצלת מעברנו הרחוק, כפי שנשתמרה בספרים מתים. למי שאינו בלשן, למי שעומד מן הצד – אם נכון מבטא זה במקום זה – נדמה, כי הרבה טענות ומענות, ואולי מותר להגיד: הרבה דברים בטלים מכל הצדדים ובכל הפרטים, לא היה להם מקום, בשעה שעוסקים בתחיית שפתנו, לוּ נשמר בדיוק שלם ומושכל המשפט הפשוט הזה. הלא מעתה צריכים אנו לשאוף, כי תהיה לשוננו הלשון של העתיד, עם כל הפירושים היותר משובחים שיש לדיבור זה, ולא הלשון של העבר.

ב. בדבר הנימוס. לשוננו הקדמונית היא פשוטה מאוד ואיננה יודעת הרבה מתביעת הנימוס, המקובל כיום באירופה, לעקם את דרכי הלשון מפני הכבוד, – וממילא היא יותר קרובה לטבעיות ולאמת. הנה, למשל, אין דרכה בכלל לדבר בלשון רבים ליחיד, ואפילו להשתמש בגוף יחיד נסתר אין דרכה להרבות. מזה, כמדומה לי, אין לגרוע, ואולי יש להוסיף על זה. אין צורך להוכיח, ואולי אף להגיד אין צורך, כי הנימוס שבדברים כמו ‘אתם’ ליחיד או ‘הוא’ לנוכח וכדומה, יש בו משום אבק שקר, ואולי יותר מזה. אולי אין האבק הזה מסמא את העיניים במידה מרובה, ואולי במידה יותר מרובה ממה שיש לחשוב. אין אנחנו יודעים את דרך הרוח שבלשון בכלל: איך, באילו דרכים ובאיזו מידה היא פועלת על נפש האדם. אבל די לנו לדעת, עד כמה היא נפעלת, למען דעת, עד כמה היא חוזרת ופועלת: די לנו לדעת, עד כמה נשמת האומה בלשונה, למען נדע, כמה גדול כוח הלשון על נשמות אישי האומה. הנה, למשל, שתי הלשונות הקרובות: הלשון הרוסית והלשון הפולנית. מי שאינו יודע את שתי האומות האלה רק על־פי לשונותיהן, הוא יכיר בנקל, על פי דרכי נימוסן של שתי הלשונות, את אָפיין של שתי האומות המדברות בהן. הוא יכיר בנקל, כי העם המדבר רוסית, שאיננה מרבה בכינויי כבוד ושהדיבור ‘פלוני בן פלוני’ הוא התואר היותר נכבד, הוא פשוט טבעי, נאמן רוח במידה מרובה. לא כן העם הפולני, אשר לשונו מלאה נימוס, קידות והשתחוויות ואשר כמעט לא תבטא בה דיבור אחד מבלי התואר: ‘אדון’. הנני חושב, כי בדורנו, דור הדעה, או יותר נכון דור הדעות המחודדות וההרגשות המזוככות, כבר צריך האדם להרגיש משהו של טעם לפגם בדרכי הנימוס של הלשונות האירופאיות. הנה מרבים כיום לדרוש על־דבר הפשטות, הטבעיות, האמת בחיים; הנה רבות כיום התביעות על יחסים פשוטים, טבעיים, מתאימים לאמת; הנה באים כיום בטרוניה על כל הערכין הישנים, מפני שאינם מתאימים לפשטות, לטבעיות לאמת של היום. יש לנו רשות להאמין, כי הדורשים כזאת דורשים באמת ובתמים, לא בתור הלכתא למשיחא, כי אם פשוט להלכה ולמעשה ממש, למעשה של היום ושל כל יום. אבל – שואל אני באמת ובתמים, – איכה תמצא יחסים פשוטים, אם מראשית גישתך אל האדם, שאינך יודעו לא לשבח ולא לגנאי, או שהנך מכירו, אך אינך מכבדו ואינך בוזהו, אולם אינך חפץ כלל לנגוע בכבודו, או יותר מזה, שהנך מכבד אותו בלבך, ודווקא מטעם זה נפשך סולדת לדבר אליו בלשון שאינה אמת תמימה, – אם מראשית דברך אליו הנך מחויב לדבר אליו, אל היחיד, כאילו הינך מדבר אל רבים, ולקרוא לו ‘אדון’, בשעה שאינך מכוון כלל לקנות אדון לעצמך ואינך עבדו כלל וכלל? מי בעל־הנפש שלא ירגיש לפעמים רגש בלתי־נעים בכתבו: ‘אדון נכבד’ לאדם, שאינו לא אדון ולא נכבד? במקרה כזה אדם מורה היתר לעצמו, כי הדיבור ‘אדון נכבד’ אין פשוטו כמשמעו: אדון נכבד; זהו רק דיבור של נימוס, כמו הדיבור: ‘שב־נא לאכול’, אשר לא המבקש ולא המתבקש אינם טועים כלל לחשוב, כי באמת ובתמים ישב המתבקש לאכול, – כלומר, היתר שקר פרטי על סמך שקר כללי. כמובן, אין לבוא בטרוניה על הלשונות שכך מקובלות הן מדורות שעברו ואין לשנות בהן על נקלה. אולם אנחנו, הנמצאים בעניין זה בתנאים היותר רצויים, בבואנו להחיות את לשוננו, שבעיקרה יש בה מן הפשטות והטבעיות, עלינו לשוב אל הפשטות והטבעיות היותר אפשרית. על כן, יש מקום למחשבות מעציבות, בראותנו, כי גם ללשוננו הפשוטה והתמימה מתגנבות דרכי נימוס תפלות, המראות לנו, כי עוד לא גדלה אומתנו לפי מידת הדורות (והצרות) שעברו עליה ולפי ערך קומתה שהיתה לה בימי קדם, כי התרחקה ממקוריות במידה כזאת, עד כי כמתייראת היא מפניה. מי שבא הנה, לארץ־ישראל, ומדבר עם המדברים עברית, הוא ירגיש בייחוד לחץ ממין נימוס כזה, ועל הרוב קשה לו להימלט מן ה’הוא' ומן הדיבור בנסתר, מן ה’אדוני' ומן ה’כבודו', שהוא ‘מכובד’ בהם, ואין עליו אלא לעבור אל הז’רגון. הנני חושב כי אין זו שאלה ריקה, אם האמת הפשוטה, האמת בלי פירושים איננה אצלנו מלה ריקה. הלא תחיית הלשון (וכן תחיית הארץ) תתהווה אצלנו בבת אחת עם תחיית האומה: האומה תחיה את הלשון והלשון תחיה את האומה. ואם נקווה, כי עתיד עמנו לעשות גדולות, לפי מידת הצרות והייסורים שסבל: אם נקווה, כי עתיד הוא לגלות שמים חדשים וארץ חדשה לכל יושבי תבל – אם נקווה לכל אלה באמת ובתמים, מבלי לירוא מפני מה יאמרו הבריות מקרב האומות וגם הבריות שלנו, – כי עתה אל לנו לירוא גם מלבקש דרכים חדשות לנו לעצמנו לפי רוחנו ושורש נשמתנו, וקודם כל נתאמץ בכל האפשר להכשיר גם את הלשון בכל מה שיש להכשירה ולסגל לה את המעלות הטובות והמידות הטובות היותר אפשריות בלשון, בשביל שתהיה ראויה לשמש לתעודה רמה ועבודה גדולה כזאת. אמנם, אין הלשון רק כלי־מבטא לנפש ואין היא מַחזקת יותר ממה שיש בנפש. אין להרימה מעל לנשמת האומה בזמן הזה, ואין לערוב בעד הדורות הבאים אחרינו, כי הם לא יהרסו מה שאנחנו בונים. אולם מה שאפשר לעשות, הלא אפשר. אפשר לקבוע לחוק ולא יעבור, להלכה ולמעשה – עתה, בעוד הדיבור החי בתחילת צמיחתו, אין זה יוצא מגדר האפשרות – כי אין לדבר – מי שמדבר ולמי שמדבר, הבלשן ואיש ההמון, הגדול בדברו אל הקטן והקטן בדברו אל הגדול – רק בלשון נוכח יחד ובפשטות גמורה. בייחוד נכון היה בדיבור החי לבטל כלה את התארים: ‘אדון’, ‘מר’ וכדומה, שאין להם בזמן הזה כל זכות הקיום מלבד הזכות של שקר מוסכם (תואר אחד יש בלשוננו המתאים מאוד למה שנאמר בזה, והוא התואר ‘איש’ בדיבור: ‘אישי, כהן גדול!’: באמת התואר היותר נכבד של האדם, הראוי לשם זה, צריך להיות: ‘אדם’, ‘איש’ או שמו הפרטי). וכן הדין בכל דרכי הנימוס, שאינם פשוטים וטבעיים. צריך להכניס במקומם אל לשוננו נימוס אמיתי, פנימי, נימוס הנובע ממקור טהור – ממקור הלב הטהור והנשמה התמימה, – נימוס, שאין לו צורך בביטויים מסולסלים לא בדיבור החי ולא בדברים שבכתב. כמובן וכיוצא מן האמור למעלה, אין מכניסים נימוס כזה על־פי הדיבור. אולם די לנו לעת־עתה במה שנבוא לידי הסכם כללי ומוחלט, כי כך צריך להיות לעתיד הנימוס העברי, וכמה שנתאמץ, כל אחד לפי רוחו, לקיים את דבר הנימוס הזה.

עוד על דבר אחד אעיר, אף שאין לו עניין לדיבור העברי, אבל יש לו עניין לתחיית הלשון בכלל – על־דבר הקלת הקריאה העברית. נחוץ מאוד למצוא אמצעי להקל את הקריאה העברית: אם לקבוע לחובה לבלי הדפיס ספרים (ואולי גם לבלי כתוב דבר) מבלי נקודות, או באופן אחר יותר נוח ויותר מושכל (לקבל את האורתוגרפיה של לשונות אירופה – זו היא קיצוניות שאין לה שחר, לפי שאינה מתאמת לרוח שפתנו ביסודה). אולי אפשר להמציא איזו סימנים דקים, אשר ייכתבו ויודפסו ביחד עם האותיות? בכל אופן צריך להתאמץ בכל האפשר ובכל האמצעים להקל את הקריאה. בזה תהיה לנו למופת הלשון הרוסית, אשר בר בי רב דחד יומא, כמעט למד לדעת את האותיות, יודע לקרוא בה בכל ספר, אף אם איננו יודע פירוש המילות והעניין. ואל יהי דבר זה קל בעינינו, בבואנו להחיות את שפתנו תחייה גמורה. יודע אני כמה צעירים, שיש להם ידיעה בלשוננו עד כדי קרוא ספר קל בעזרת מילון או שלא בעזרתו, רק הקריאה הקשה מעכבת אותם מקרוא, וכן הם משליכים את הקריאה העברית וקוראים ספרים לועזיים, שהקריאה בהם היא יותר נוחה. ומי לא ידע כי רב מספר האנשים אשר בהחילם לקרוא בספרים כמעט אינם מבינים דבר ממה שקוראים, ורק מעט־מעט הם תופסים דיבור מזה ודיבור מזה, מאמר מזה ומאמר מזה, מעט־מעט ילמדו להבין יותר ויותר, מעט־מעט יתפתחו, עד שלבסוף הם קוראים ומבינים מה שהם קוראים. חבל, על כי אנשים כאלה – והם, כאמור, רבים – לא ימצאו את מבוקשם בלשוננו! נחוץ אפוא לבקש עצה בשבילם. מלבד זאת, כאשר תהיה שפתנו חיה, הנה יש לנו חפץ, כי גם לאחרים, לבני אומות אחרות, יֵקַל לימוד שפתנו. בזה, כמדומה, אין מקום לחילוקי דעות, ואין להרבות בזה דברים.

בכלל הנני מרשה לעצמי לחשוב, כי לא נערך עוד כראוי ערך תחיית לשוננו בתור כוח פועל בתחייתנו, הלאומית: עד כמה תחיית הלשון היא בעת ובעונה אחת תחיית האומה בכלל ותחיית אישי האומה בפרט: לא הובלטה עוד, אם אפשר לאמור כן, הנקודה המהווה והמחיה שבתחיית הלשון. דיברו הרבה על ערך הלשון בתור אחד הקניינים היסודיים של האומה, אשר כל בניין הלאומיות נשען עליהם. אולם כל זמן שמדברים על קניין לאומי כללי, הנה, מצד אחד, אין המושג ‘קניין’ מבליט את הקשר הפנימי, הפסיכולוגי, שבין הלשון ובין נשמת האומה: ומצד שני, אין היחיד, האיש מאישי האומה, יודע, מרגיש ומכיר הכרה פנימית ברורה, עד כמה קניין זה הוא קניינו הפרטי, אחד משרשי נשמתו האינדיבידוּאַלית. וזאת אולי הסיבה אשר כל־כך מעטה התעניינות חיה, עמוקה, בתחיית הלשון. אולם, הלא צריך קודם כל ויותר מכל להבליט, כי הלשון הלאומית בכלל יש לה שרשים כה דקים, כה רכים, מושרשים כה עמוק וכה איתן בתוך הנימים היותר דקות ויותר נעלמות של נשמת האדם עצמה, עד כי במות הלשון הלאומית ימותו יחד עמה גם הרבה מן הנימים האלה, וכל לשון אחרת שבעולם איננה מסוגלת להשיב להם חיים, ורק בשוב הלשון הלאומית ישובו גם הם לתחייה. הרבה ניצוצות אבדו לנשמת היהודי במות לשונו הלאומית, – אבדו, אבל יימצאו בתחיית הלשון. לא לחינם נשתמרו בז’רגון עד היום כמה מילים עבריות: לא רק משום שהינן משמשות לצורך דתי (הרבה מלים אינן משמשות לצורך זה) ולא רק משום שהרדיפות מן חוץ הכריחו להשתמש באיזו מלים, שאינן מובנות לאחרים (הרבה מלים אינן משמשות גם לצורך זה), אם כי פשוט, מפני שבהן מוּבּעת סגולת הנשמה היהודית במידה גדולה כזאת, עד שאין להחליפן באחרות, כל זמן שנשתמרה בשלמותה היותר אפשרית לה בתוך הגולה הנשמה היהודית. הנה, למשל, המלה: ‘נשמה’. לא המילה ‘דוּשא’ הרוסית, ולא ‘זעעלע’ הגרמנית, ולא âme הצרפתית – לא אלה תבּענה לנשמת היהודי מה שמבּעת המלה ‘נשמה’. וכן המלה ‘אמת’, וכן המלה ‘שלום’, ועוד ועוד.

דבר ברור ובהיר הוא, כי במסרנו ללשוננו הלאומית את השלטון היחידי והמוחלט בנשמתנו תחת שלטונן של שפות אחרות, אירופיות, הנה היא בהכרח תעשה שם, בכל גנזי הנפש, בכל אוצרות המחשבה והרגש, סדרים חדשים בחיבור המושגים וציורי המחשבה ובמה שנדבק בהם מן הצד, מן הרגש ומצללי הרגש, ותברא יחסים חדשים וערכין חדשים ביניהם, לפי שינוי ההיקף והתוכן של כל מלה ממלותיה וכל מבטא ממבטאיה וייחוּסם זה לזה לעומת המלות והמבטאים של לשונות אירופה ( ואולי מעין זאת, אך מן הצד שכנגד, מצד השלילה, היא הסיבה השנייה למיעוט התשוקה לתחיית לשוננו, כי רוח הלשונות האירופיות, החיה בקרבנו, נלחמת על קיומה, מבלי שנכיר בזה, כנגד לשוננו הלאומית, אשר רק ברוב עמל נשיב בּה לתחייה את כל הטוב, שהיה בה בימי קדם, ובעמל אולי עוד יותר רב נסגל לה את כל הטוב שבלשונות הארופיות). במובן זה הנה תחיית הלשון היא מקור חיים לא רק לנשמת כלל האומה כי-אם גם לנשמתו הפרטית של כל יחיד, של כל איש מאישי האומה. כל יהודי שיש לו מוח בקדקדו ולב רַגָש בחזהו, כל היודע ומכיר את עצמו ומבקש אפקים חדשים בקרב נשמתו, כל המחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית בעולמו הפנימי, – הוא ימצא בתחיית הלשון בפיו ובלבבו מעיין המתגבר של תחייה לנשמתו, אשר יכניס חיים ואור לסתריה, לפינותיה היותר נעלמות והיותר אפלות, ויעשיר את אוצרות מחשבתו והרגשתו עושר רב. לזה, כמובן, דרושה עבודה רבה עבודה פנימית, להשריש את הלשון בנשמתו השרשה של קיימא, לחבר – אם אפשר לאמור כן – את הזרם שנפסק בין הלשון והנשמה. כל מלה, כל ניב וכל דיבור מושרשים ושבים לתחייה באופן זה, נותנים פריים בעתם, לפי מידת העבודה וטיבה, אשר נעשתה בשעת הנטיעה. העבודה הפנימית הזאת יש לה בהכרח קשר אמיץ, בלתי-נפסק, עם החיים הלאומיים והאנושיים כאחת, שהלשון היא כלי-שרת להם, נשפעת מהם ומשפעת עליהם, יוצרת את יצירותיה על-פיהם, בדמות תבניתם, ומטביעה את חותמה בדמותה ובצלמה על יצירותיהם הם. העבודה הפנימית הזאת תיתן את הדחיפה היותר רצויה, היותר מכרחת, ליצירות חדשות בדרך החיים הלאומיים, ההולכים ומקבלים צורה חדשה, ההולכים ומתרקמים לעינינו. באופן כי במובן ידוע נוכל לאמור, כי תחיית הלשון היא בעצם יצירת חיים חדשים, עבריים עשירים ועמוקים, מלאים ושלמים.

הרעיון הזה כפי שמבואר פה, הוא, כמדומה לי, מורה הדרך היותר נכון לעבודת התחייה של הלשון. ‘אחד-העם’ במאמרו ‘הלשון וספרותה’, בבואו להשיב לאלה השואלים: ‘למי ולמה אנו כותבים עברית? איך ומה צריך לכתוב עברית? אם ובמה אפשר להחיות את העברית?’ – כותב: ‘התשובה הנכונה על כל השאלות האלה, שהולידו בימים האחרונים ויכוחים שונים, תלויה, כמדומה לי, בתשובת שאלה אחרת, אשר עד כה לא ראיתי מי שיעסוק בה, והיא: מדוע לא נתעוררו שאלות כאלה לפנים?’: ואחרי בארו את שאלתו ואמרו בין יתר דבריו, כי לפנים ‘כל מי שהשיגה ידו כתב עברית כיכולתו ובשעת הדחק המציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו, בלי כל כוונה מיוחדת להרחיב השפה ולהחיותה, – תשובתו היא, כי ‘אז היו צרכי המחשבה המניעים הראשונים להרחבת הלשון והספרות. המחשבה שנתרחבה ביקשה לה בספרות לבוּּש חדש לפי מידתה, והכבודה הספרותית הרחיבה ממילא את הלשון לפי צרכי המחשבה וכו’. ואחרי הוכיחו, כי רק על ידי עשירות התוכן ביחס אל המחשבה, היתה גם לשוננו מתעשרת ומתרחבת בדרך טבעי, הוא בא לידי מסקנה, כי ‘אז לא היתה גם לשוננו נצרכת לעזרת ‘מרחיבים’ מיוחדים שאין דוגמתם בעולם’ וכו’, – אולי שאלתו ותשובתו נכונות ביחס לשואלים על דבר תחיית הלשון בכתב, אולם ביחס לאלה, שעיקר שאיפתם הוא להחיות את הלשון בדיבור פה, תחייה ממש, הנה שאלתו ותשובתו נותנות תוקף ל’המרחיבים', שהוא לוחם כנגדם, באותו הטעם עצמו שהוא נותן צדק לאלה שכתבו עברית לפנים, אשר ‘כל מי שהשיגה ידו כתב עברית כיכולתו ובשעת הדחק המציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו’, אלא שיש הבדל בזה, כי אז היו צרכי המחשבה (כלומר המחשבה העיונית) המניעים הראשיים להרחבת הלשון, ועל כן עסקו בה רק בעלי מחשבה עיונית, ועכשיו צרכי התחייה, צרכי החיים המתחדשים, עם כל צורותיהם המרובות ומתרבות בכל גווניהם ומראיהם השונים ומשונים, עם כל היצירות החדשות והמחשבות החדשות הבאות ועתידות לבוא על-ידיהם לידי גילוי, הם המניעים הראשיים להרחבת הלשון, ועל כן יש חלק בה לכל מי שתחיית האומה קרובה אל לבו, לכל מי שמשתתף ביצירת החיים החדשים באיזו מידה שהיא ובאיזה אופן שהוא – לכל בן ישראל נאמן לעמו ומכיר את עצמו, ובאשר אין כל אדם מישראל מסוגל ‘להמציא לו מלים וביטויים חדשים לפי צורך עניינו’. על כן בהכרח ייבדל מקרב השאפים לתחייה החלק היותר מוכשר לזה, והוא ‘ימציא לו – ולחבריו בדעה – ואם בדרך זו, שמלים וביטויים חדשים לפי צורך ענינו’. ואם בדרך זו, שנתבארה למעלה, נעבוד את העבודה לתחיית לשוננו, אז תהיה לנו הרשות לאמור עם ‘אחד העם’, רק בשינוי לשון קצת: החיים שמתרחבים ובאים (אצלו: המחשבה שנתרחבה) מבקשים להם בלשון השבה לתחייה (אצלו: בספרות) לבוש חדש לפי מידתם, ועבודת התחייה (אצלו: והעבודה הספרותית) מרחיבה ממילא את הלשון לפי צרכי החיים (המחשבה). אז יתברר לנו כי תחיית הלשון היא יותר טבעית – ועל כן יותר נוחה – בארץ-ישראל, מפני שעבודת התחייה בכלל היא יותר טבעית שם, וכי גם בארץ-ישראל לה הגיעה תחיית הלשון למדרגה כזו, שתהא ראויה לשם זה אפילו באיזו מידה שהיא ( כי למה נעשה שקר בנפשנו? אין הלשון חיה עוד כלל אפילו בפי המדברים תמיד עברית ואפילו בפי התינוקות. היא אמנם מדוברת בפיהם, אבל בלתי חיה כלל וכלל). מפני שאף בארץ-ישראל אין לנו עוד חיים טבעיים אפילו באותה המידה שהיו יכולים להיות, לפי שאין לנו שם לעת עתה או שמעטים הם אנשים חיים, יהודים חיים בעלי נשמה יתרה.

העבודה לתחיית הלשון נחלקת לפי זה לשתיים: לתחיית הלשון ולתחיית הדיבור או להרחבת הדיבור החי. לעבודה הראשונה מסוגלים רק יחידי סגולה: אבל לא בלשנים מלומדים יחַיוּ את הלשון, כי אם חכמים ובעלי נפש יהודית כאחת. להחיות לשון או ליצור צורות חיים חדשות מסוגלים רק אלה המלאים חיים, אלה ששרשי נשמתם מרובים ועמוקים, שבהם אצור במידה מרובה האור הגנוז של הלשון הלאומית. ובזה לא הכמות עיקר, אלא האיכות. אדם אחד בעל לשון חיה באמת יצליח יותר להחיות את הלשון בפי אחרים ובלבם מאלפי מדברים בדיבור פונוגרפי. נר דולק אחד ידליק, כמובן, הרבה יותר נרות מאלפי גפריתיות לחות מתנוצצות בחושך ואינן דולקות. לעומת זה, בעבודה השנייה העיקר היא הכמות – הפצת הדיבור העברי החי במידה היותר אפשרית. ולזה צריך להרבות באגודות דוברי עברית, להכין בהן ומהן אורגניזציה טובה, אשר האגודה הראשית תכניס בה חיים ותחזיק בה חיים תמיד, בלי הפסק.

האגודה הראשית – צריך להגיד את האמת עד תומה – צריכה לעבוד בארץ-ישראל דווקא, כי אלה מקדישים את עצמם לתחיית הלשון צריכים בעת ובעונה אחת – כתולדה מוכרחת מכל האמור בזה – לעבוד גם לתחיית העם והארץ, והיו כל שלושת היסודות העיקריים של תחייתנו הלאומית: העם, הלשון והארץ לאחד, לגוף מוצק אחד ונפש אחת, כמו שהטבע וההגיון מחייבים. צריך להאמין, כי עוד יימצאו בקרבנו חכמים אנשי לב, אשר יבואו הנה להתיישב ולעבוד עבודת התחייה כעזרא בשעתו. אינני יודע, אם יש עולם יותר גדול, יותר מלא ויותר נחמד מיצירת חיים חדשים – יצירה שאין יסודה בדמיון, כי אם חיים, ומשתתפים בה כל כוחות היצירה החיים שבאדם. אין זו פראזה ריקה: יצירת חיים. מי שנמצא פה ויש לו עין בוחנת, הוא רואה כי עבודת האדמה פה, עבודת החינוך, תחיית הלשון, העבודה לעורר תנועה לאומית במושבות ובערים ועוד ועוד – כמובן, אם נעשה הן בדעת, באמונה ובאותו הרגש, שאין חלק בו רק למעטים – הן באמת עבודה של חיים חדשים. כמובן, יותר שהמשתתפים בעבודה הם בעלי נפש מלאה חיים, יוצרת, יותר הם מכניסים חיים ויצירה לעבודתם, יותר היא פוריה וסופה להתקיים. הלה זה גורל הנשמה הגדולה, כי בכוחה להוציא מעשה קטן מקטנותו ולעשותו גדול, והפכו – בנשמה קטנה (וצריך להודות, כי הצרה הזאת של קטנות במקום גדלות מורשת בייחוד פה בארץ-ישראל). בתנאים ידועים צריך באמת להיות אדם גדול למען עשות מעשים קטנים.

פתח תקוה