רקע
אהרן דוד גורדון
מכתב שלא נשלח בזמנו לידידי אשר בגולה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מועצת פועלי חיפה, הספריה הציונית; תשי"ז 1957

סוף ניסן ותחילת אייר תרע"ב


ידידי!

זה לי קרוב לשמונה שנים מעת שכתבתי לך ראשונה מיהודה, והנה נזכרתי בך עוד הפעם, ואני כותב לך מן הגליל. ולא מקרה הוא, שאני כותב לך מן הגליל. צריך אני להודות לפניך, כי כותב אני הפעם לא כל כך בשבילך כמו בשביל עצמי. ברגע זה יש לי בזה צורך נפשי.

על פי איזו השתלשלות מסיבות מיוחדה, הייתי גם הפעם, בבואי גלילה, במצב-נפש קשה, כמעט במצב-נפש כזה, שנמצאתי בו בעת שבאתי ליהודה, כלומר, בעת שבאתי בפעם הראשונה לימי חיי מן הגולה לארץ-ישראל.

לא אבוא לפרט לך בזה את הסיבות הקרובות שהביאוני לידי מצב-נפש קשה. אולם בשביל שלא תחשדני במה שאין בי, חושב אני לנחוץ להקדים ולאמור לך תכף ומיד, כי לא מצב עבודתנו בארץ-ישראל הביאני לידי מצב-נפש כזה, וכי אין במצב-נפשי כלום מן הייאוש, מאותו הייאוש, שיש רוצים לראות את סיבתו באי-אפשרותה – לפי סברתם – של התגשמות שאיפתנו. לכפוי טובה הייתי חושב את עצמי, לוּ באתי לידי כך. ארץ-ישראל נתנה לי הרבה חיים, – כמה שיכולתי לקבל, כמה שיכול אני לחיות. מובן, כי ישנם בחיים האלה ובכל המתייחס לחיים האלה הרבה דברים מעציבים, קשים, מדכאים, ישנם… אבל מייאוש עוד הדרך רחוקה, יותר נכון, לא זו הדרך. בכלל אפשר לאמור, כי ארץ-ישראל מצד עצמה, מצד תביעותיה הגדולות, התקיפות והקשות, הבוחנות והמצרפות, אינה קרקע מוכשר לצמיחת הייאוש. וזאת הבחינה: מי שמתייאש בארץ-ישראל, על הרוב נוח לו ונוח לארץ, שיתייאש ויעזוב את הארץ. ואם ישנם מעטים מאוד, שעל ייאושם יש להצטער, – הרי גם הצער אינו דבר מיותר בארץ-ישראל.

אבל אשוב לענייני. באתי גלילה במצב-נפש קשה מאוד ולא הייתי מסוגל כל עיקר לקבל רשמים חדשים, מעוררים. והגליל, צריך אתה לדעת, מכניס אורחים בסבר פנים יפות וביד רחבה: ‘פתח נשמתך לרווחה – ואמלאה!’. והימים ימי אביב – באתי כעשרה ימים לפני הפסח – אביב בטבע ואביב בלבבות. אף אני הסברתי פני לגליל ופתחתי לו את נשמתי, – אבל לא לטובתי, הזרם הגדול והכביר של רשמים חדשים, מעורבים ומבולבלים מתוך חיי אחינו בגליל ומהדר הטבע ומהודו הנורא, שהתפרץ לתוך נשמתי המדוכאה והנרעשה, רק העיק על לבי כמשא כבד מנשוא.

כך עברו עלי הימים שלפני החג וגם ימי החג בטיולים, בהסתכלות, בהקשבה – ובהתגעשות הנפש. עתה, אחרי עבור החג, באתי אל המנוחה, כלומר אל הטבע, ואני מטייל לי בין ההרים והסלעים ומתייחד לעי עם הטבע, עם הבריאה היפה הזאת שקוראים לה גליל. אני – והיא.

והטבע עשה את שלו. התייחדתי עמו – ותחי רוחי. כל אותה הערבוביה שבנשמתי, הערבוביה התמידית והחדשה, כל מה שהעיק כל כך על הלב, התהפך בין רגע לחיים – לחיים שוטפים ועוברים ומבקשים להם מוצא. ושוב נזכרתי בך אחי, בך – הרחוק-הקרוב. ‘גדולות עיניו של אדם’, או ‘עינו של אדם לא תדע שבעה’, אומר משל המוני. בשעה שלבו של אדם מלא על כל גדותיו, נדמה לו, כי נחוץ לו המרחק היותר גדול, נדמה לו, כי רוחו אשר בלבבו תחבוק עולם ומלואו. ושוב נזכרתי, כי עודך בתוך הגולה.

ואתה אל תחשוב, אחי, כי עד הנה שכחתיך, כי עד הנה שכחתי, כי עודך בתוך הגולה – אתה וכל אשר לך וכל אשר לי. תמה אני, אם אפשר לשכוח קול דמי אחים צועקים מן האדמה, צועקים בלי הרף. אולם הזמנים היו קשים שם, ורוחות קשות וזרות לרוחנו נשבו שם במחננו, כלומר, במחנה, שאתה ורבים מאשר לנו עמדתם בתוכו, – וכך נתרחקנו איש מרעהו. עתה נשתנו הזמנים, ואנחנו נשתנינו עמהם. עתה נוכל לקווֹת ליתר התקרבות וליתר הבנה הדדית. מעתה נוכל לקווֹת, אם לא תהיה לנו דעה אחת, הנה יהיה לנו לב אחד, ותהיה לנו שאיפה אחת, וגם שפה אחת תהיה לנו, באשר לא רוּסית, כי אם עברית תהיה מעתה שפת מכתבינו.

והרבה יש לי להגיד לך, אחי, יש לי למסור לך ממה שמגידים לנו החיים והטבע והעבודה בארץ-ישראל. היעלה חפצי זה בידי? מה שכל כך מובן וכל כך חי בתוך הטבע ובתוך הנפש אינו נוח כל כך לצאת לאוויר העולם מבלי להיפגם, אינו נוח כל כך לעבור בשלום את הצינור מן הלב אל הלב.

הנה הטבע – הרי הוא כל כך חי, כמדומה לך, מתוך נפשי, וציורו אינו עולה בידי. ואולי הא בהא תליא.

הנה אני יושב לי עתה, בשעה שאני רושם את דברי אלה על ראש הר גבוה, על שן סלע, עיני מקיפות מרחק גדול, ונפשי מקפת הרבה הרבה יותר, מסביב לי הרים וגבעות, עמקים ופרצים, כפים וסלעים מכל המינים, מכל המידות, מכל הגוונים, ירק תבואות ודשא, שחור חרוש, שחוּם סלעים וכפים, כחוֹל ראשי הרים מכוסים ערפל – כל זה מצטייר בעיני חליפות. המראה גדול ונהדר. שרטוטי פניו העמוקים, הכבירים והנאורים של הגליל – שרטוטי פניו של ענק, ענק בכוח וענק ברוח. והשמים האלה ממעל, והדממה הדקה הזאת, הכל, הכל, – האם לא בקרב נשמתי הם כל אלה? אבל בייחוד האם לא גילויים של נפש אומתנו הם? הנה הואל נא, אחי, וקח לך את האַלבּוֹם היתר נאמן של מראות הטבע הזה – את התנ"ך החביב שלנו. ואני ארשום לך בזה נקודות אחדות, וראית, כי אך נגוע אגע באחת הנקודות – ונגעתי באחת הנימים היותר דקות והיותר כמוסות שבנפשך. הנה לימיני במרחק לא רב בערך – הר תבור, והוא יפה-תואר ובעל קומה בין ההרים, משכמו ומעלה גבוה מכל אחיו, בעל פנים עגולים ושרטוטים ישרים ורכים, מעין גיבור חיל ו’אבן-חן' במשפחה. והנה לשמאלי רחוק רחוק – הר חרמון, שָׂב נשוא-פנים, נישא וגבוה מאוד, מכוסה שלג עולמים ומוקף ענני כבוד, משתרע לו בהרחבה – נשיא ההרים. ומלפני, למזרח – הרי הגלעד הרמים והעצומים, השומרים כחומה על הכנרת היפה והצנועה ועל בקעת גינוסר הפורייה והענוגה, השוכבות תאומות, ברחבות של בנות מלכים, לרגלי ההר, אשר אני יוֹשב עליו. וכל אשר מסביב לי מרחוק ומקרוב, כל המשפחה הגדולה הזאת של הרים וגבעות, קטנים עם גדולים, בעלי ראשים זקופים ובעלי ראשים נטויים או מוּרדים, אשר מתוך קמטיהם בולטים פה ושם ערים וכפרים וחווֹת, – כל אלה, אם כי אין אנו יודעים לכנות שם לכולם, האם אין הם מדברים מתוך נשמתנו כהרגשות נשכחות או גם כמחשבות נעלמות, גדולות-גדולות, מקשות להיוולד? אבל הנה ההרגשות שבות ומתחדשות, הנה המחשבות הולכות ובאות לידי גילוי. הנה לשמאלי החווה מגדל, שוכבת לה במורד גבעה כתינוק המוטל בעריסה. והנה כוחות צעירים רוחשים שם בבקעה, מחיים את האבנים ומפרים את האדמה. ומי יודע, כמה כוח הם זורעים שם, כמה לב וכמה נפש? ומי זה יגיד לנו את אשר יצמח מן הזרע הזה, הזרוע בעמל כל כך גדול ובמסירות נפש בכל אופן? והנה לימיני וקצת למזרח – המושבה מצפה, הרצינית לא לפי שנותיה, מעין ילדה הררית, אשר תעתה בין ההרים ותשב לנוח במורד הר, עייפה ונכאה, ועיניה שואלות דרך…

רשמתי לך, אחי, רק נקודות אחדות, כי מלבד שאיני צייר, הנה גם כשרון מוסיקלי דרוש פה. חליפת גוונים, אורות וצללים, מרחק, רום שמים –בּכל איזו הרמוניה מוסיקלית, בדממה.

עוד במכתבי הראשון כתבתי לך, כי הטבע הארץּ-ישראלי עשה עלי רושם מוזר, כלומר רושם של דבר, שאתה רואה בו הרבה מאוד ואינך מבין בו כלום.

וגם בבואי גלילה הרגשתי מקצת מעין מה שהרגשתי בבואי ראשונה לארץ-ישראל. פני הגליל מפיקים גבורה עוד יותר נאדרה או גבורה בייחוד צער עליון עוד יותר כבוש, מחשבה עליונה, אם לא יותר עמוקה, אבל יותר מרוכזה. אולם העיקר מה שהרגשתי בייחוד בבקעת גינוסר ובעמק-הירדן, בין שתי חומות ההרים אשר משני עבריהם, אשר רוב היישוב של הגליל התחתון נמצא שם, – העיקר מה שהממני במקצת הוא הלחץ הנורא, אשר רוכסי ההרים האלה לחצו על נשמתי בכל כובד-משאם ובכל כוח גבורתם. והיה רגע, אשר התגנבה מחשבה אל לבי: איך יכולה פה, בתוך הלחץ הנורא הזה, להיוולד ולגדול נשמה גדולה של אומה יוצרת עולם גדול לאין-סוף? איך יכולה נשמת האדם לחבוק מפה עולם ומלואו?

אולם לא לחינם עברו עלי השנים שעשיתי ביהודה. כי גם ביהודה קרַני מעין זה, ושם התחנכתי. נפלאה ומוזרה נפש האדם, ויש לה לפעמים מאוויים משונים, שקשה לעמוד עליהם. יש שחסרים לה, למשל, ימי חורף כהים, נוגים וקרים, שלגים, כפור, קרח, נהרות קפואים וכמו מכוסים בזכוכית, סופות שלג אפלות מפילות אימה חשכה ותוגה חרישית כגורלו של האדם ועתידו. וכן יש שיעלה רצון מלפניה להתפשט בלי גבול, להשתרע לאין-סוף, – מרחב תן לה, מרחב כמרחבו של הים הגדול, מרחב כרוחב חללו של עולם. ואז, בימים הראשונים לבואי לארץ-ישראל, נולד בי מין רגש מוזר או מין ערבוביה משונה של שני רגשות מתנגדים, שקשה לי לבארם. מצד אחד, כאילו הבהילני או הממני המרחק הרחב-הרחב הזה, הערום כולו בעצמת האור השפוך עליו, המגלה לך את הכל עד סוף מראה עיניך בבהירות אכזרייה, כאומר: ‘אין נסתר מנגד עיני!’; ומצד שני, דווקא מתוך שעיני הרחיקו לראות, נתקל מבטי בהרים אשר לנגדי, אשר כאילו גדרו בעדו ולא נתנו לו לעשות דרכו הלאה והלאה. ובמצב כזה לא היו ימים מועטים – הנפש התחילה מתרסת כנגדי ומהרהרת אחרי מידותיה של ארץ-ישראל: קטנה וצרה היא הארץ, הלא שם, מאחרי ההרים, כמעט קצה הארץ, – קצר המצע מהשתרע!.. ואם תשאל, למשל: מה לך ולאשר מאחורי ההרים? היא לא תענה לך, לא תאבה ולא תשמע לך, רק תתרעם, תהגה נכאים ולא תתן לך מנוח. אבל מה שלא יעשה השכל – עשו החיים והטבע והעבודה. במידה שהתרגלו הידיים לעבוד, במידה שלמדו העיניים והאזניים לראות ולשמוע והלב להבין ולהשיג מה שיש פה, למדה גם הנפש לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות, להתרומם, להתנשא – ולהתפשט עד למרחק לא ידעה, לחבוק את כל הארץ מסביב, תבל ויושבי בה, ולראות את עצמה חבוקה בזרועות כל העולם כולו.

ועתה, כבואי גלילה, כמעט הרגשתי הרגשה לוחצת, כמעט עלתה על לבי מחשבה מעיקה, – ותתעורר הנפש ותתעודד, ובקפיצה אחת עלתה על ההרים. והנה מרחב!.. ומה נפלא המרחב! איזה ריבוי המראות, הצורות, הגוונים, איזו עשירות ואיזה עומק! איזו קרבת נפש אל הארץ, השמים וכל אשר בהם!

אז נזכרתי, כי במקומות האלה, בעמק הזה דרומה, עלה אליהו הגלעדי בסערה השמימה. כן, אחרת לא יכול להיות. אליהו היה מוכרח פה לעלות חיים השמימה, ודווקא בסערה!..

ועוד נזכרתי: ‘והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה’. ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?..

ובעצם הימים האלה, שהתוועדתי אל הגליל ולמדתי להכירו, קראתי את יצירתו של שמעונוביץ ‘עובדי הכוכבים’ (‘השלח’, חוב' אדר), מתאונן הוא המשורר על אברהם אבינו, על אבי האומה, על אשר הוא, בשאפו לאחדות ולנצחיות, לא הבין או לא הרגיש, כי היופי הוא דווקא בפרטים, בריבוי, בריבוי הצורות והגוונים וצירופיהם וצירופי צירופיהם, בשינויים, בחליפות, בסתירות, במלחמות וכו'.

לא אבוא, כמובן, להתווכח עם משורר בענייני יופי ושירה. אבל אביא לך בזה, ידידי, קטע אחד ממה שרשמתי לי לזכרון בימים שלמדתי להכיר את יהודה.

‘דומה, כי פה (כלומר בארץ-ישראל) כל עצמו של השפע העליון, השופע מתוך כל העולמות לתוך נפשו של האדם, אבל בייחוד לתוך נפשו של היהודי, בן הטבע הזה, הוא כולו אחר, כולו שונה מאשר בארצות הגולה. בלשונה של הנפש – אבל רק בלשונה של הנפש – הייתי אומר, כי עצם האין-סוף, עצם האמת, הקדושה, היופי, הגבורה, עצם כל הספירות מושג לה לנפש פה באופן אחר, בבחינה אחרת, ומצטרפות הן בצירופים אחרים. וכך מקבלת פה כל אחת מכל המון הרגשותיה, נטיותיה, תאוותיה וכוחותיה של הנפש הארה אחרת, גוון אחר, עושר אחר, עומק אחר, בהירות אחרת ומסתורין אחרים מאשר בארצות ההן, וביחד כל זה מצטרף לצירופים אחרים. ממילא נמצא, כי כל אחד מן הכוחות הפועלים של הנפש: הרצון, השכל, התבונה, הרגש, הדמיון, ‘השכל הנעלם’ (או ספירת הבלתי-מוּכּר) משתתף פה בפעולה באופן אחר, במידה אחרת, בכוח אחר: וכן אחרים הם המקום, שכל אחד מהם תופס והיחסים שביניהם…’.

מובן כי רעיונות מעין אלה אין לקבוע במסמרים, אבל האם מזה ראיה על ביטולם?

עוד מעט – ובחלל הנורא הזה, אשר לא ידעתוֹ בראשונה, דומה אתה לראות שיעור קומתה של אומתך ומקומו של עולמה. דומה אתה, כי גבולות הנגלה והנסתר הם פה, בעולמה של האומה בת הטבע הזה, הרבה יותר רחבים ויותר עמוקים מאשר בעולמות אחרים: המקום, שמתחיל משם הנסתר בעולמותיהם של אחרים, הוא פה בבחינת ‘כעצם השמים לטוהר’. פה, בתוך האור הגדול והטהור הזה, בתוך המרחב והעומק הבהירים והנוראים האלה, אין מקום למימרה הידועה: ‘הדבר הוא אַבּסוּרד – לפיכך אני מאמין בו’. פה האַבּסוּרד הוא אַבּסוּרד גם בעולם הנסתר, פה גם האמונה אינה שמה בפי מאמיניה אלא דברים מעין אלה: אני מאמין, מפני שאני שואף להשיג יותר ממה שאני מכיר, מפני ש’השכל הנעלם' שלי חודר לתוך עולמות אין קץ, לתוך עולמות, ששכלי הנגלה, המוגבל בגבול ההכרה, לא יחדור שמה, מפני ש’השכל הנעלם' שלי מקבל שפע מעצם האין-סוף, מעצם ‘השכל-הנעלם’ העולמי, ששכלי הנגלה קצר כוחו להשיגו. – – –

ועמוקה מכל תהום ומאירה מכל אוצר יפה ויפה מכל יופי – האמת, האמת הגדולה העולמית, האמת שבהוויה, זו שהיא בבחינת ‘וראית את אחורי ופני לא ייראו’. אומות העולם אומרות: יופי – ואמת שביופי, וישראל אומר: אמת ויופי שבאמת.


וכשאני שב אל עצמי, אל הגיונותי וחלומותי, הנני שוב עומד ותוהה, הנני שוב נושא עיני, אם כי לפי שעה מרחוק, אל ההרים: מאַין יבוא עזרי?

ושוב אני נושא עיני אל הגולה, ושוב אני מתבונן בך, עמי ישראל! אתבונן ולא אבין, אתבונן – ולא אבין, אתבונן ולא אדע נפשך ולא אדע נפשי.

רגע אני רואה אותך בקרב המון צוררים, בקרב אויביך-בנפש הרבים והעצומים, המתנפלים עליך מכל הצדדים, הרודפים אותך בלי הרף, השואפים לכלות בך את חמתם, להטיל בך את כל ארסם ואת כל זוהמתם, לעשות אותו כלה.

הנה עם גדול ועצום מסתער עליך בשצף קצף, מסתער עליך כחיתו-טרף, תוקע בך את ציפרניו, קורע, מוחץ, שובר, מטמא את בנותיך, מנפץ את עולליך אל הסלע, בוזז, שוסע, רודף, לוחץ. ולמלא סאת רשעו ולהתם פשעו יטפול עליך עוון, אשר לשמעו יתפלץ כל לב, יתנכל עליך לאמור: אוכל דם אדם אתה. והנה הוא מעמיד אותך למשפט על חטא, אשר נפשו יודעת מאוד, כי לא חטאת אתה ואבותיך: לעיני השמש ולעיני באי עולם ישפוט אותך על שקר אשר בדא מלבו בזדון ובחמת פתנים אכזר. והנה הוא מפנה לבו מן הפרצים אשר בחומותיו, מן הנגעים אשר בביתו, מן הפרעות אשר בחייו, מן הלחץ והדוחק, העוני והשפלות, אשר בניו הקטנים נתונים בו, – רק עליך מחשבותיו כל היום לרעה, רק עליך יבקש תואנות, רק שמך מנואץ בפיו כל היום, נתון לאָלה, לקללה ולחרפה ללעג ולקלס.

רואה אני עם אחר, והוא גם הוא נתון בידי לא יוכל קום, והנה גם הוא שואף לבלוע אותך חיים. והנה הוא נותן אותך לחרם ואת בתיך לשרפה, והנה הוא שובר לך כל מטה-לחם, נותן אותך לחרפות ולגידופים. והנה גם הוא שוכח את פצעיו ואת נגעיו הרבים והקשים, שוכח לעשות לביתו, לקומם הריסותיו, – רק אותך ירדוף, רק עליך מזימותיו כל היום, רק ממך יקח נקם על כל הרעה אשר באתהו באשמת ראשיו ומנהליו הגאיונים, ערלי הלב, וברשעת שכניו הרעים.

רואה אני את כל העמים, את כל המתהללים בחכמתם ובגודל נפשם, רואה אני אותם שונאים אותך בנפש, חושבים עליך רעה, לא ימנעו ממך כלימות ורוֹק וגם מחלומות ורדיפות…

ואתה עומד יחידי, בודד כערער בערבה, בודד בכל העולם אשר ברא אלהים: אין שואל לשלומך, אין דורש טובתך באמת ובתמים, אין יודע את נפשך…

אני רואה, – ואני נופל על פני: ענק אתה עמי ישראל! יחיד אתה בארץ כאלהים בשמים! גם צורריך ורודפיך, גם בניך הקטנים, הפונים לך עורף או הבּושים בך, מאשר עִמך בבית, אינם רואים את קומתך, את גבורת ימינך, את מאור פניך, את עיניך, המבקשות מרחב אין קץ, התלויות לאור עולם, – אינם רואים, כי קטנים הם. קטן אתה בעיניהם וחלש, נבזה ושפל. והם לא יבינו ולא ישכילו, כי קטן וחלש, נבזה ושפל, גם אם תגדל רעתו כסדום, לא יעורר רבים ועצומים להתקומם עליו, לחשוב עליו רעות כל היום, לשנוא אותו כל היום, לחרוק עליו שן כל היום. כי באפס יד יעצרו בעדו מעשות רעה, וזכרו יישכח מלבם.

ורגע אני רואה אותך, עמי ישראל, והנה אתה קטן ודל, רעב וצמא, מוּכּה ופצוע, נגוע ומוענה, אין קומת ענק, אין מאור פנים, אין עיניים מבקשות מרחב, תלויות לאור. רק אומלל אתה, אומלל גדול, אומלל מאין כמוך, רק אומלל ולא יותר! ואתה רובץ בתוך הביצה. ובניך הקטנים מרימים קול צעקה וקול רעש גדול עד להחריש אזניים. באים הם לעוררך, לרפא את פצעיך ואת נגעיך, להרים אותך משפלותך – אלה בכה ואלה בכה. הנה אלה יאמרו לתת לך לחם לשׂובע נפשך, – ואתה מתעורר כשיכור מיינו, פושט יד וקורא: לחם, לחם וגם בשר ודגים! והנה אחרים עונים לעומתם: לא כי תחת גפנך ותחת תאנתך, אשר נטעו ידי זרים בארץ אבותיך, תשב ולמדת תורה. – ושפתיך דובבות: תורה, תורה… ואלה יאמרו לבנות לך בית בארץ אשר לא ידעת אתה ואבותיך, – ואתה נכון ללכת אל כל אשר יובילוּך. ואלה ילמדוך לדבר כלשונם, אשר לימדום שוביהם לדבר, והמה אומרים, כי לשונך היא, – ואתה מדבר ככל אשר הם מדברים, ואתה שר ככל אשר הם שרים, אין מעשה אשר יקטן בעיניך מעשותו, אין דרך, אשר תֵצַר בעיניך מלכת בה, אין חיים, אשר יֵקֵלו בעיניך מִשֵׂאת אליהם את נפשך, הכל קטן ודל, חלש ואומלל, אומלל, הכל חורבן…

ואני עומד משמים, נדהם, עומד ומתבונן בך, עמי ישראל! אתבונן – ולא אבין, אתבונן בעיניים קמות – ולא אדע נפשי, עוד מעט – והנה פניך בעיני כפני מת, וכולך כמו מַתָּ בעודך בחיים… ואני אינני מתפלץ, אינני נופל על פני, אינני בוכה, אינני נד לך, עמי ישראל! אין דמעה בעיני, אין לב בקרבי, אין נפש, אין חיים, – עולמי שב לתוהו ובוהו. רק באזני יצלצל כקול מארץ רפאים: אומלל עמי, אומלל מאין כמוהו! רק אומלל ולא יותר!…

והנה נגעה בי רוח ותעוררני:

– בן אדם!

ואני בין ההרים, ואני על ראש הפסגה. מרחב אין קץ, עולמות אין מספר, תהומות אין חקר, ומלוא כל אלה חיים, והחיים – אור שבעת הימים…

– בן אדם: עוד יבוא יום… עוד יבוא יום – ובניך ובנותיך יחלמו חלום, והחלום יהיה גדול, והחלום יהיה עמוק, ככל אשר אתה מָראה בזה.

ובאו בניך ובנותיך וביקשו את פתרון חלומם בארץ אבותיהם, בכל כוח נפשם ובכל כוח ידיהם יבקשוהו, ממטמונים יחפרוהו, על עבודה בשדה ובכרם יעבדו בבקשם אותו, את פני האדמה יחדשו ואת פני החיים יחדשו בבקשם אותו. והיה כאשר יבקשו וכאשר יעבדו, כן יגדלו וכן יגברו, עד כי יהיו גדולים מאוד, וגבהו מעל ראשי כל ההרים אשר על פני האדמה, וראו את אשר לא ראה איש לפניהם וגברו מאוד בארץ.

אז ישוב יפרח ישראל, אז יקום ויחיה, אז יהיה לעם.


תחילת תשרי, תרע"ג

כאשר הנך רואה, ידיד, עבר כחצי שנה מן הזמן, שהפסקתי את כתיבת מכתבי עד היום שאני שב לכתבו הלאה. הסיבות לזה אינן חשובות, אלא שעלי הן פעלו הרבה, כי נוגעות הן בעניין היותר חשוב לנו, והעיקר, כי הן הפנו את מחשבתי לצד אחר ולא נתנו לי לשוב אל מצב-הנפש, הדרוש לי בשביל לכתוב כאשר עם לבבי. אציע אפוא את הדברים כמו שהם, אם כי אין לדברים שייכוּת יתרה אל הגליל ואל אשר למדתי לדעת בגליל, ואם כי הדברים, ירא אני, יארכו מאוד. הרי אי אפשר לי לבלי להישאר נאמן לעצמי. הסיבה הראשונה היה מאמרו של ‘אחד העם’ – ‘סך הכל’ (‘השלח’, חוב' ניסן). המאמר מצד עצמו אינו חשוב ביותר, וכבר טיפלו בו הרבה והשיבו על מה שיש בו. עלי פעלה בעיקר העובדה כשהיא לעצמה, ש’אחד העם' פסק הלכה כרבים, כי אין העבודה העברית חובה בבניין היישוב וביצירת החיים הגשמיים שלנו, כלומר, בבניין היסוד לתחייה הלאומית שלנו, יותר נכון, בעצם יצירת התחייה מצד יסודה. הדבר הזה מראה, עד כמה רחוק עוד רעיון העבודה אפילו מלב בחירי האומה. העובדה הזאת אי-אפשר שלא תביא לידי מחשבות מעציבות. בעינינו אנו, העובדים פה, הנגע היותר קשה, היותר עמוק והיותר נורא, שדבק ברוחנו הלאומית, הוא הפרזיטיות, השאיפה התמידית, שתהא מלאכתנו נעשית על ידי אחרים. אין אנחנו העובדים פה, רואים שום אפשרות של תחייה כל-שהיא כל זמן שהנגע הזה לא נרפא כולו. והנה בא ‘אחד העם’, המדבר תמיד – ודבריו נשמעים – על התחייה, ואינו מוצא שום סכנה בדבר, אם עצם התחייה תהיה ביסודה פרזיטית. ומה יענו אַבּתריה אחרים? ומה יש לנו צדקה לדרוש מאחרים? ומה היא אפוא כל תחייתנו?

בינתיים נתעורר, כנהוג, פולמוס של דברים, במקצת בדפוס וברובו בעל-פה, על דבר כל העניין הזה וגם על ‘אחד העם’ בעצמו, וגם הדבר הזה הביא לידי מחשבות לא נעימות ביותר, – סוף סוף אין לנו הרבה אנשים כ’אחד העם'. בכלל – ערבוביה של רגשות, שקשה לבררם וקשה לדבר עליהם. אולם היחס אל ‘אחד העם’ מצדדים שונים ויחסו של ‘אחד העם’ אל הצדדים השונים עוררו בי מחשבות, שאני חושב לא למותר להציען בזה.

צריך אני להגיד לך, ידידי, כי לא הייתי מעולם לא מתלמידיו של ‘אחד העם’ ולא מחסידיו, אבל את ערכו ידיעתי להעריך תמיד כראוי, וגם עתה לא אוכל להתייחס אליו באותו הביטול שמתייחסים אליו מתנגדיו*.

רק בקרבנו – אומרים הם – תופס ‘אחד העם’ מקום כל כך חשוב. בקרב עמים נאורים ישנם כוחות כאלה הרבה, ורעיונות, שאינם נופלים בערכם מרעיונותיו של ‘אחד העם’, אתה מוצא בכל ירחון פחות או יותר חשוב.

שוכחים הם האומרים כן, כי כוח מחשבה מקורי לא תמיד נערך על פי חידושם ועמקם השכליים של רעיונותיו. העיקר הוא החידוש והעומק הפסיכולוגיים שהולידו את רעיונותיו, ובייחוד ברעיונות מען אלה שביארתי, שלא תמיד הם גלויים וברורים. העיקר הוא שיש לו לבעל הרעיונות אמת שלו, שאינה משל אחרים, אמת נובעת מתוך עומק עצמותו, שהוא נלחם עליה ומכריח את האחרים בכוח ההגיון והרגש כאחד להודות בה, אם בכולה או במקצתה, או לפחות להתחשב עמה. יש אשר בשביל להחזיק באמת ישנה, בשעה שכל האחרים החליפוה בשקר חדש, שאין בו אלא חידושו וברקו החיצוני, בשביל לגלות עיני אחרים לראותו, דרוש כוח מחשבה מקורי לא פחות ממה שדרוש בשביל לגלות אמת חדשה. שוכחים הם האנשים האלה באיזה זמן הביע ‘אחד העם’ את דעותיו העיקריות, איזו רוחות היו מנשבות אז בעולמנו. מי שזוכר, כי מה שכתבו אז אחרים היה ברובו מסוגל רק להביא לידי התמרמרות ולידי דכדוכה של נפש את כל מי שאינו יודע לשחות עם הזרם, מי שזוכר את זה לא יוכל לבלי להרגיש בכל כוח נשמתו את כוחו הגדול של ‘אחד העם’. יכולים הם מתנגדיו עתה, כלומר מעת שהוא פינה לפניהם את הדרך, להרחיק ללכת גם ממנו עצמו. אבל מדוע לא נמצא אז איש מלבדו שיפנה את הדרך? מובטחני, כי לוּ נולד ‘אחד העם’ בקרב אחד העמים הנאורים ביותר, כי עתה תפס גם שם מקום חשוב, אולי לא פחות חשוב מאשר בקרבנו, והיה אולי גם שם משכמו ומעלה גבוה מהרבה מאלה, שמתנגדיו מעמידים אותם בשורה אחת עמו: אלא שאז היה באמת מחדש ומעמיק הרבה יותר, מפני שאז לא היה עליו להלחם ברוחות ובזרמים כל כך משונים, כל כך לא-נורמליים, עד כי המלחמה בהם והנצחון עליהם אינם מביאים למנצח כל כיבוש חדש, כל זר של נצחון, וכמעט שאין רישומם ניכר כלל. מה לעשות אם מזלנו גרם, כי הבא להורות בקרבנו את הדרך הנכונה, אם חדשה היא או ישנה, עליו לכלות את רוב המרץ שלו על מלחמה בריחיים של רוח העומדים על עצם הדרך, במקום להשתמש בכוחו זה בשביל להתקדם וללכת הלאה, ואולי גם לגלות אפקים חדשים.

אמת היא, כי ‘אחד העם’ הוא בעיקר בעל שלטון השכל, אבל בשום פנים אינו רציונליסט יבש. את זה אין צורך להוכיח למי שקרא את ספריו ומאמריו ויודע לקרוא. יותר מזה: עצם תכונתו של רעיונו ושאיפתו מעידה על זה. ‘אחד העם’ הוא איש לב ואיש רוח לא פחות משהוא איש מחשבות: אולי גם לא יותר, אולי אין שרשיו מרובים מענפיו, אבל גם לא מועטים. הוא ברא את עולמו מתוך עצמו, מתוך שרשי נשמתו, אלא שאין בשרשים יותר ממה שיש בעולמו. על כן הוא כל כך שלם וכל כך עמוק בגבול המחשבה הנגלה: אבל לעולם לא תשמע חביטת כנפי מחשבתו בכותל המקיף את הגבול הזה, בהתפרצה לצאת מתוכו. לא שאצלו אין ספקות, אין דברים נעלמים, או אצלו הכל מיושב, הכל ברור: אלא שאצלו יש שאלות, שאפשר ליישב אותן, שאפשר למצוא עליהן תשובה, ויש שאלות, שאין ליישב אותן, שאין למצוא עליהן תשובה. אבל אין אצלו שאיפה, אין ברוחו דבר דוחף אותו ליישב מה שאין ליישב, למצוא תשובה על מה שאין למצוא תשובה. על כן לא תמיד הוא יודע את נפש המתפרצים לצאת. אולם כוחו בעצמיותו גדול מאוד ומקורי מאוד. ל’אחד העם' לא היו עוזרים, לא חברים עוזרים ולא תלמידים עוזרים. לכל היותר היו לו בין תלמידיו מפרשים, אשר, כדרך כל המפרשים, היו ממציאים לפעמים גם ‘חידושים’ בשיטת רבם, אבל היו לו עוזרים כאלה, אשר הרעיון הוא גם להם שורש נשמתם, אשר יגלו ברעיון צדדים חדשים. עומק חדש, מעוף חדש, – חדשים גם לגבי ‘אחד העם’ עצמו. אין לך סופר שני בקרבנו, שיהיו לו כל כך הרבה חסידים וכל כך הרבה מתנגדים כמו ל’אחד העם'. מעטים מאוד בקרב חושבי המחשבות שלנו האנשים, שהנם לא מחסידיו ולא ממתנגדיו של ‘אחד העם’, אלא שהם מתייחסים אליו בכבוד הראוי לו, ואל דעותיו – בביקורת הראויה להן. וכאשר תתבונן, תראה, כי גם הם מושפעים ממנו ומרגישים – אם בהכרה ברורה או לא ברורה – את השפעתו, אלא שחסידיו מושפעים בחיוב, והם – בשלילה, או שהללו מתייחסים אל השפעתו בחיוב והללו – בשלילה. וזה לך האות – כי מתנגדיו אלה, בכל מקום שבאה הזדמנות לידם, הם משתדלים, יותר נכון, הם נדחפים מתוכם, לפעמים אפילו מבלי להרגיש בזה, לעקוץ את ‘אחד העם’, אם לצורך או שלא לצורך, לבטל אותו כלאחר יד ובכלל להבליט את אי-השפעתו עליהם ואת אי-התפעלותם מגדוּלתו. מי שאינו מושפע מחברו ואינו מרגיש את השפעתו, אין לו צורך ואין לו תשוקה לבטל אותו או להוריד אותו מגדולתו, כי דעתו מוּסחה מגדולתו ואין לו עסק בה, אפילו בשעה שיש לו עסק ברעיונותיו ובדעותיו.


היחס הזה אל ‘אחד העם’ הביא לפי דעתי נזק רב, קודם כל השפיע היחס הזה לרעה על מהלך המחשבה בקרבנו, בהולידו מין ‘חסידות’ ו’מתנגדות' חדשה שהטו הרבה את המחשבה ממהלכה הנורמלי. החסידות מביאה תמיד, בכל צורה שתהיה, נזק רב. לא השיטה, שהחזיקו בה ‘חסידים’, כשהיא לעצמה, מזיקה, ולא בעל השיטה, בתור אישיות, מזיק. השיטה יכולה להיות יפה מאוד ובעל השיטה יכול להיות אדם גדול מאוד – מזיקה ה’חסידוּת' וה’רביות‘. ה’חסידות’ יש לה מן המוכן שיטה קבועה או השקפת עולם קבועה, הפוטרת באופן כזה את המחזיקים בה ממחשבות יתרות, מחיפושים יתרים, ממלחמות פנימיות יתרות ובכלל מכל אותם הדברים, שאין אדם שאינו ‘חסיד’ חפשי מהם: ובעיקר היא פוטרת את האדם מן העמל הגדול והקשה להתחיל הכל מבראשית. על ידי כך נפסדים הרבה משרשי הנפש היותר עמוקים ומנימיה היותר כמוסות, ובעיקר – העומק הגדול, ואולי נכון לאמור: העומק הנורא, של הנפש. ה’חסיד' הוא במובן זה בעל בטחון יותר מדי, אם בטחון בכלל, בטחון בהשקפת עולם שלמה ומקיפה, או בטחון חלקי, בטחון בשיטה קובעת הלכה באחד מיסודות החיים. וכמובן אין הבדל בצורת ה’חסידות', אם חסידות סתם בצורתה הפשוטה או ‘חסידות’ בצורת 'אחד העם’יוּת, טולסטואיוּת, ניצשיאניות או מארכסיוּת.

המדעיות, הרציונליות שבשיטה, אינה מצילה בזה כלום. המדעיות בתור תורה מקובלה היא אולי עוד יותר דיספּוֹטית מן האמונה המקובלה. האמונה המקובלה אינה יכולה סוף סוף לעמוד בפני ההגיון האמיתי, במקום שיש מלחמה פנימית ויש נחשבה חזקה. לא כן המדעיות המקובלת, הבאה בכוח עצם ההגיון, בכוח הוכחות הגיוניות מתוך הנחות יסודיות, אלא שהיא אינה מתירה להרהר אחרי עצם ההנחות היסודיות, אינה מתירה להטיל ספק במה שהוברר על ידיה בתור יסוד היסודות וקיבל על ידי כך צורה של מושכל ראשון. אם יבוא, למשל, ברנשטיין להראות שגיאות בשיטתו של מארכס, משתיקין אותו בנזיפה ממש כמו שהיו, למשל, חסידי טלנא או גור משתיקין את מי שהיה מראה שגיאות בתורת רבם: וברנשטיין הרי לא נגע ביסודות התורה, אלא בענפיה. מי שנוגע ביסודות הוא אינו אדם חושב כלל, אינו אדם שיש במוחו איזה הגיון או שיש בכלל מוח בקדקדו. החסידות בספירת השירה, הפיוט והאמנות מולידה מין היפנוז, לפי מבטאו המוצלח של ברנר (אם כי הוא השתמש בו, לפי דעתי, שלא במקומו). וכן הדבר בכל חסידות. אבל גם ה’מתנגדות‘, אם כי אין בה ממידת ה’חסידות’, הנה גם מידתה היא אינה הרבה טובה ממנה. ה’מתנגדות' באה לידי קיצוניות הפכית: היא אינה מתחשבת עם הדעות שכנגדה, אינה משתדלת לרדת לסוף עמקן, אלא מבטלת אותן על הרוב בשטחיות, אם גדולה או קטנה. ה’חסידות' מושכת קו בין השקפת עולמה בין יתר העולם ואוסרת כל מה שמחוץ לקו זה, וה’מתנגדות' משתמשת בקו זה ואוסרת מה שלפנים מן הקו הזה וכל המתייחס אליו.

ואת כל זה אתה מוצא, אם במידה גדולה או קטנה, גם ב’חסידות' וב’מתנגדות' ביחס ל’אחד העם'.

זהו מצד אחד.

ומצד שני הביא היחס הזה הפסד מרובה גם ל’אחד העם'. מתוך היחס הזה אליו הוא למד לראות באחרים – אם להוציא מכלל זה חלק ידוע, לא גדול ביותר – מה שהיחס הזה מלמד לראות: או ‘חסידים’ או ‘מתנגדים’. מצד אחד – אנשים, המקבלים את דבריו כמעט בלי בקורת, בכל אופן לא בביקורת היודעת רק את הנאמר ולא את האומר: ומצד שני – אנשים הדוחים או מבטלים את דבריו כמעט בלי ביקורת, בכל אופן לא בביקורת היודעת את הנאמר ולא את האומר, וביניהם רבים, שאינם מבינים ואינם חפצים להבין את דבריו, העלולים לכל דבר רע: לסרס את דבריו, להכניס בהם כוונות רעות, לזייפם וכדומה. הדבר הזה הביא לידי כך, כי הוא חדל להתחשב עם מה שאומרים אחרים, להקשיב לדבריהם ולהתעמק ביסודם הנפשי של הדברים: ומתוך כך חדל להתחשב עם כל מה שמתרקם בעולמנו לא מתוך היסוד שהניח הוא, או מחוץ לעוגה שעג הוא מסביב לעבודתנו הלאומית, למחשבתנו הלאומית ולחיינו הלאומיים.

‘אשרי הדור, שהגדולים נשמעים לקטנים’. על זה, כמדומני, יש להוסיף: אשרי הדור, שהגדולים לומדים מן הקטנים, אם אין ההוספה הזאת כלולה בעצם המאמר. במובן ידוע אפשר לאמור, כי אדם יכול להשפיע על אחרים רק במידה שהוא נשפע מהם על פי דרכו, באופן מיוחד לו, ואת השפע הזה המיוחד לו ישוב וישפיע עליהם, באופן כי משלהם ייתן להם ואל עצמם ישיב אותם. ללמד את אחרים תורת חיים, כלומר, תורה, שיש לה כוח על חיים, יכול אדם רק במידה שהוא לומד מהם, לומד לדעת את נפשם ואת חייהם, ובמידה שהוא לומד לדעת מתוך נפשם ומתוך חייהם את נפש עצמו ואת דרך חיי עצמו ואת תורת הנפש והחיים בכלל. שהרי תורת החיים אינה תורה קבועה, שאדם לומד אותה פעם אחת, אלא היא תורה מתחדשת בכל עת ובכל שעה, – בכל עת ובכל שעה היא צריכה לימוד חדש. ו’מתלמידי יותר מכולם', – זאת היא התורה הנתונה מבני הדור למי שבא להשפיע על בני דורו.

אולם לא רבים מקבלים ברצון את התורה הזאת: וזה סוד מלחמת האבות והבנים, שאינה פוסקת בכל מקום שהחיים שוטפים בחזקה. האבות, בייחוד אלה, ההולכים עם החיים, הסופגים אל תוכם את כל הדעות והזרמים המתחדשים ומעכלים את כל מה שהם סופגים על פי דרכם, רגילים לחשוב כך: אנחנו הלא יודעים ומבינים את כל מה שיודעים ומבינים הבנים, שהרי אנחנו חיים ביחד עמהם: אולם הם אינם יודעים ואינם מבינים מה שידענו והבינונו אנחנו בזמננו, שהרי הם לא היו אז. בדין הוא, אפוא, שאנחנו נשפיע עליהם, והם ילמדו ממנו, אבל הם אין להם מה להשפיע עלינו, ולנו אין מה ללמוד מהם. אולם אלה האבות אינם שמים לב לדבר אחד: החסרון הזה, ההעדר הזה של הידיעה השלמה וההבנה השלמה, הוא לא רק פסיב בלבד, – הוא במובן ידוע גם אקטיב. אותו המקום שבנפש, הריק מן הדעות ששלטו בזמנים אחרים, מתמלא מן הדעות החדשות, ועל ידי כך הן נקלטות בעומק הרבה יותר גדול, מקבלות יניקה, מכל מעמקיה ומסתריה של הנפש, הרבה יותר עשירה, מביאות פרי שהרבה יותר ברכה בו. העיקר פה לא ההבנה ההשכלית כי אם ההשגה או התפיסה הפסיכולוגית, הנותנת חיים בדעה ועושה אותה לכוח פועל בנפש ובחיים. במובן זה יפה כוח הבנים מכוח האבות. הדור הצעיר עומד במובן זה בצעד יותר לפנים מן הדור שלפניו, ובזה מונח הגרעין להתקדמות הדעות בקרב האנושות. לעומת זה עלול הצעיר לקבל באותו הכוח עצמו דעות, שאין בהן אלא חידושן וברקן החיצוני ושבכוחן להזיק יותר מאשר להועיל. ובמקום שהדעה צמחה בשדה זרים (ועל דעות כאלה הלא אנחנו דנים בעיקר), אפילו אם הדעה כשהיא לעצמה נכונה, יש שביחד עם עצם הדעה נתפסים יסודות זרים, העלולים להביא הפסד מרובה לנפש הצעיר, בייחוד במובן הלאומי, ויש אשר שכר התוך יוצא בהפסד הבא מן הקליפה. בזה יפה כוח האבות מכוח הבנים, שכן האבות עשירים יותר בנסיון, בידיעת החיים, במחשבה על דבר דעות שונות, ויש להם אפוא אבן בוחן יותר נאמנה ויותר בטוחה; ובייחוד יפה כוחם במובן הלאומי, שכן הם ינקו הרבה יותר מן העבר של אומתם ועיכלו הרבה יותר מה שינקו וגם הוסיפו עליו משלהם. נמצא, כי האבות יש להם מה ללמוד מן הבנים, אבל יש להם גם מה ללמד אותם. אולם ללמד אותם הם יכולים גם כן לא מבחוץ, ובייחוד אין לימוד זה מועיל הרבה במצבנו אנו.

לא הרבה יועילו לבני הדור הצעיר שלנו אם ‘ירכיבו’ את הדעות החדשות בהשקפת עולמה של אומתנו, כמו שמייעץ ‘אחד העם’. ההרכבה הזאת היתה יפה בזמן שהשקפת עולם זו היתה במוח בני העם ובלבם ופירנסה את חיים רוחם, בזמן שהיא היתה השקפת עולם חיה ופועלת. אולם השקפת עולם אובייקטיבית או כמעט אובייקטיבית, אפילו אם תחודש כולה ברוח הזמן, אין כוחה גדול על החיים, במקום שחיי הרוח ניזונים בעיקרם מדעות בנות השקפת עולם אחרת לגמרי. גם פה העיקר לא ההבנה השכלית, כי אם התפיסה הפסיכולוגית המקיפה והמעמיקה, לשמור על קיום העיקר שבהשקפת העולם הלאומית אפשר רק מתוך היסוד הנפשי של השקפת עולם זו, החי בתוך כל צעיר מן האומה, אלא שהוא נמצא בעומק גדול כל כך, והדעות החדשות לוחצות עליו כל כך, עד כי לא תמיד מכיר בו בעליו עצמו, כי מקומו של היסוד הזה מתחת למפתן ההכרה. העיקר מה שיש לעשות במובן זה הוא – להפנות, עד כמה שאפשר, את כל מחשבתו של הצעיר על מה שיש בתוך נפשו הוא, להטות את כל זרם האור שבהכרתו לתוך העומק ההוא: כלומר, העיקר מה שיש לעשות במובן זה הוא – לתת לרוחו דחיפה מבפנים ולא מבחוץ. את זה יכולים לעשות האבות, היודעים את מקום היסוד הנפשי ההוא מתוך עצמם; אולם בשביל כך הם צריכים לעמוד במחיצה אחת עם הבנים באותו החוג או באותו האופק, שהללו עומדים שם, מה לעשות, אם גם בעולם הרוח נוהג, כפי הנראה, דין חליפין, יותר נכון, בעולם הרוח יותר מאשר בעולם החומר, שכן בעולם הרוח הדין הוא דין אמת: אין אדם יכול להעמיק ולהעשיר את נפשם ואת חייהם של אחרים אלא במידה שנפשו וחייו הוא מתעשרים ומתעמקים מתוך נפשם וחייהם של אותם האחרים.

הדבר יתבאר על ידי שני משלים.

הנה משל אחד.

ראה ‘אחד העם’, כי מגפת השמד הולכת ומתגברת בתוכנו, כי גם הדעות על דבר הנצרות הולכות ומקבלות בתוכנו נטייה לא רצויה, עד כי כבר נמצא בקרבנו מי שמצא לנכון להוציא ספר על דבר האפשרות והצורך להשלים בין היהדות והנצרות. מה עשה ‘אחד העם’? ישב וכתב מאמר ‘על שתי הסעיפים’, כדי להוכיח שאין באפשרותו של שלום כזה להשיב תועי רוח לבצרון, על מאמר זה התנפלו מצדדים שונים. מדוע? אפשר בלי להסכים לרוב הנחותיו ומסקנותיו אבל הלא צריך להודות, כי המאמר כשהוא לעצמו הוא מאמר יפה, ובתור ביטוי האמת האינדיבידואלית של ‘אחד העם’, הרי היא ביטוי של חלק ידוע מן האמת הלאומית שלנו.

אולם בשביל למצוא את התשובה הנכונה על השאלה הזאת, צריך, כמדומני, להתבונן במה שמביא חלק ידוע מבני עמנו לידי התעמקות בדעות הנוצריות ולידי הרמת ערכן. אני מדבר פה, כמו שיש לראות מהדגשתי, לא על המומרים או על העומדים להמיר את דתם מתוך בקשת קריירה וכדומה, שאין לדבר עליהם, כי אם על אלה, שהדעות הנוצריות לוקחות את לבם. איך באו אנשים יהודים לידי כך – להתעמק בהשקפת העולם הנוצרית, בייחוד בדעות המוסריות של הנצרות, ולמצוא אותן יותר נעלות מן הדעות המוסריות של היהדות? האם מתוך עיון ומחשבה, מתוך חשבון הנפש ובקשת האמת המוחלטת גרידא? האם בחנו ושקלו את כל הדעות המוסריות שבכל הדתות ובכל השיטות הפילוסופיות שבעולם ובאו לכלל דעה, כי היותר נעלה מכולן היא הדעה הנוצרית? או אולי באו לידי כך מתוך הסתכלות בחיים, מתוך שראו כי השיטות המוסריות שביתר הדתות, בתור כוח מוסרי פועל בחיים, הביאו רעה לעולם, ורק הנצרות הביאה במובן זה טובה לעולם או לפחות טובה במידה יותר גדולה או רעה במידה פחות גדולה? לוּ היו האנשים האלה נוהגים כך, כי עתה היו מוצאים באופן האחרון תשובה מן המוכן, מתוך החיים, תשובה שאינה מסוגלת כלל להלהיב כל כך את הנפש, המבקשת את האמת והצדק בעולם. אבל גם באופן הראשון היו מוצאים אחרי קצת עיון והתעמקות, כי מה שהוסיפה הנצרות על היהדות אין בו אלא משום ‘כל המוסיף גורע’, אם לדבר בלשון נקייה וקצרה, אחרי שאין פה המקום לדבר על זה באריכות.

לאמיתו של דבר, כל אלה מבני עמנו, המתלהבים מן המוסר של הנצרות, אינם באים לידי כך לא מתוך מחשבה ועיון ואין צורך לאמור שלא מתוך הסתכלות בחיים גרידא. הם באים לידי כך מתוך פרוצס פסיכולוגי עמוק מאוד ומורכב מאוד, ועל הרוב בלתי-מורגש גם לבעליו עצמם. המחשבה והעיון אינם באים אלא לבסוף, בכדי למצוא יסוד למה שכבר נקלט ברוחם ולשפוך עליו אור.

בהנדסה בתור מדע מתחלת המחשבה מן הנקודה, עוברת אל הקו, אל השטח, וגומרת במעוקב, בצורת הגוף ההנדסי, אולם בטרם שנברא המדע הזה, בעת שהמחשבה ביקשה דרך ליצירתו, אז הלכה המחשבה בדרך הפכית: התחילה מן הגוף – מן המעוקב, מצאה את השטח, את הקו, ולבסוף – את הנקודה ההנדסית. וכן הוא מהלך המחשבה בכל ענייני החיים, בייחוד בבקשת דרך מוסרית. היא אינה מתחילה מן האמת המוחלטת, כמו שמתחילה הפילוסופיה, וגומרת בחיים ובדרך החיים, כי אם להפך: היא מתחילה מן החיים, מאותם החיים, שהיא רגילה בהם, שהיא חיה בהם, שהם יסוד כל ישותה, וטוֹוה מתוכם את האמת – את יסוד המוסר. אולם ההנדסה, העוסקת בחוקי המדידה של המקום, שהוא דבר עומד וקיים, בתור אחת מצורותיה הנצחיות של ההכרה, יש לה נקודה הנדסית אחת בכל המקומות והזמנים – נצחית. לא כן החיים. החיים הם דבר שוטף, דבר, שהוא המדרגה העליונה של התנועה, דבר שבכל מומנט של זמן ובכל חלק של מקום אתה מוצא בו צירופים אחרים של כוחות, של צורות, של גוונים, של כל הספירות הגלויות והנסתרות שבטבע העולמי ושבטבע האדם; ובהתאם לכך גם האמת שבחיים – הנקודה ההנדסית שבחיים – אינה בכל מקום ובכל זמן אחת. האמת שבחיים היא בת החיים, בת חיים ידועים, היא נקודה הנדסית חיה, אם נכון לומר כן. וזהו אולי הסוד, שכל השיטות המוסריות וכל הדעות המוסריות אין כוחן גדול על החיים, בייחוד במקום שהחיים שוטפים בחזקה ומתחדשים בלי הרף (מה שאינו אומר כלל, כי המוסר כשהוא לעצמו אינו כוח פועל בנפש או כי אין כוחו גדול על הנפש). השיטה המוסרית, או הדעה המוסרית, היא דבר קבוע ועומד, בעוד שהחיים שוטפים ועוברים; ועד שנקבעת שיטה חדשה או דעה חדשה במוסר, בהתאם לחיים החדשים, הנה החיים כבר שטפו ועברו הלאה, התעשרו, התעמקו ודורשים מוסר חדש (והדבר הזה, הנוהג בדעה ובשיטה המוסרית ביחס לכל פרט, נוהג גם בסדר החברתי ביחס לכלל, לחברה. עד שמספיקה החברה להתגבר על הסדר הישן, להרסו ולכונן על מקומו סדר חדש, שהיא רואה בו את סמל השלמות – והנה החיים דורשים סדר אחר לגמרי, ממין אחר לגמרי. סימנך – המהפכה הצרפתית. השיטה והדעה המוסרית הן מעין פורמוּלה או שיטה של פורמוּּלות אלגבראיות, שאפשר אמנם לחשוב על פיה חשבונות אריתמטיים לאין שיעור. אולם החיים אינם רק נושא לחשבונות אריתמטיים בלבד; החיים משנים גם את היחסים והערכים הכלליים, ואפילו את אלה, שבזמנם הם נחשבים לנצחיים. האדם, כל אדם, בשביל להיות מוסרי באמת, צריך אפוא לדעת לחשב לא רק חשבונות אריתמטיים, כי אם גם חשבונות אלגבראיים; הוא צריך לדעת לעשות בעצמו בכל מצב חדש את הפורמולה האלגבראית המתאימה (וכן החברה ביחס לסדר החברתי). ואם באמת יש בעולם פרוגרס אנושי (ולא רק פרוגרס מדע וטכני), כי עתה מוכרח האדם לבוא לידי כך.

מה שיש מן הקיים במוסר, הרי הוא בנפש האדם. אבל לא בהגיון שלו ולא בהכרתו, כי אם בסתרי נשמתו, ב’השכל הנעלם' שלו, ב’אני' שלו. כל כמה ש’אני' זה קיים – קיים גם יחסו אל הטבע, אל האדם, אל עצמו, כלומר – הנקודה המוסרית שלו; וכל כמה ש’אני' זה יותר עשיר, יותר עמוק ויותר מקיף, כלומר, יותר טבעי ויותר חי במובן העליון – יותר חי בתוך נפש כל אדם, בתוך נפש כל חי, בתוך נפש כל הבריאה כולה לאין סוף, – יותר נעלה מוסרו.

בני עמנו בזמן הזה, בייחוד בני הדור הצעיר, חיים זרים, נשפעים מן החיים ומסתייעים בבנין השקפת עולמם במידה היותר גדולה בדעות מתוך החיים האלה, מתוך השקפת העולם של החיים האלה, אם אינם בוראים את כל עולמם מתוך החיים האלה. הדבר הזה הביא אותם לידי שינוי של ערכין רבים – ובראש כולם ערך היופי, אצלם צביון אירופי – ולידי שינוי יחסים כללי.

מתוך כך, מתוך שהחיים הזרים כבשו כל כך את הלבבות ואת הנפשות בקרב בני הדור הצעיר, התחילה גם האמת שבחיים להצטייר במוחם ולהתרקם בנשמתם באותו הצביון, שנתנו לה החיים האלה.

אחד הכוחות היסודיים הפועלים בחיים האלה היא הנצרות. אם התאימה הנצרות לכתחילה לשורש נשמתם של העמים האירופיים ואם הביאה להם ברכה, עדיין צריך עיון גדול בזה; אולם במשך הדורות הרבים, שהיא פועלת בחייהם, היא הסתגלה במידה ידועה לחיים האלה ובמידה ידועה סיגלה את החיים האלה לעצמה, עד כי נעשתה לאחד המומנטים היותר עמוקים והיותר חשובים של החיים האלה. הכוח העיקרי שמשך אליה את לב בני אירופה הוא היופי ולא האמת; יופי, כלומר בבחינה אירופית, יש בה הרבה יותר – הרבה יותר סתירות, הרבה יותר מקום לדמיון, הרבה יותר מ’מיטב השיר' – מאשר ביהדות, אבל אמת יש בה פחות מאשר ביהדות, ובכוח הזה היא בעיקר פועלת על החיים. על כן אתה מוצא בחיים האלה כל כך הרבה יופי וכל כך מעט אמת. מובן, כי הטובים מבני האומות האירופיות, בעלי הנפש הגדולה והמחשבה הגדולה, שעמדו עוד על בסיס האמונה והמוסר הדתי, ביקשו בה בעיקר את האמת, ביקשו, כמובן, על פי דרכם וגם מצאו על פי דרכם; וכך נעשתה הנצרות במובן ידוע ובמידה ידועה לכלי מבטאה של האמת שבחיים האירופיים.

מכל האמור לא קשה לראות, מה הביא חלק ידוע מבני עמנו להתעניין כל כך בנצרות ולהרים כל כך את ערכה. לא אמת חדשה הם ראו בנצרות, כי אם האמת כשהיא לעצמה קיבלה בנפשם צביון חדש. אלה מביניהם החושבים, כי הנצרות הקדומה לוקחת בעיקר את לבם, אינם אלא טועים. הנצרות הקדומה עם ‘מלכות השמים’ (פשוטה כמשמעה) שלה, עם האלהות של מחוקקה ועם יתר זרויותיה והזיותיה, לא היתה מסוגלת כלל למשוך לב הוגה-דעות יהודי בזמן הזה. יש סוברים אמנם, כי האמונה באלהותו של מחוקקה היא מאוחרה, וכי המחוקק מעולם לא חשב את עצמו לאלהות ולא נתן שום מקום לאמונה כזאת. הדעה הזאת אינה נכונה, כי כשם שהחלום אינו מראה לאדם אלא מהרהורי לבו, כך אין האגדה מראה לאחרים אלא מהרהורי לבו של נושא האגדה, על נביא האיסלם, למשל, לא אמרו ולא יאמרו, כי הוא אלהות, אף על פי שהמאמינים בו חושבים אותו לנביא היותר גדול בעולם. לעומת זה, אמרו כזאת על שבתי צבי, אף על פי שהוא היה יהודי והיה יותר קרוב לזמננו, מוצאת חן אפוא לא הנצרות הקדומה, כי אם הנצרות באותו הצביון, שהיא מקבלת בנשמת בעלי הנשמה היתרה והמחשבה הגדולה והעמוקה שבבני אירופה מכל הזמנים (וגם זמנו של שפינוזה בכלל), בייחוד מן הזמן החדש. בזמננו, למשל, מוצאת חן הנצרות של טולסטוי וכדומה, כלומר, מוצא חן הצביון האירופי של האמת שבחיים, שהמומנט של היופי מרובה בו על המומנט של האמת. אמנם הצביון הזה מתנגש בנפש היהודי בצביון אחר, שיש לו שם שורשים יותר עמוקים. מזה יש אשר תתחיל מלחמה פנימית, יש אשר יתהווה קרע בנפש. אולם השרשים האלה אינם כל כך גלויים, והעיקר, אינם כל כך מוארים, בכדי לעמוד בפני האור הבא בהיסח הדעת מעולם אחר. ואם אמנם אין כאן ‘התנצרות ברוח’, שהרי לא רוח הנצרות פועל כאן, כי אם רוח אירופה, אבל יש כאן התבטלות גמורה של היהודי בפני אירופה, ביטול היש של עצמותו היותר פנימית.

התקנה היחידה היא אפוא, כאמור למעלה, להפנות את לבם ומחשבתם של הצעירים, המתעניינים בנצרות – ועוד יותר את אלה, שעדין אינם מתעניינים בה, – אל מה שיש בתחתית נשמתם: יתבוננו, יחשבו, יתעמקו – וראו מעצמם, מה רב האור הגנוז שם, מה גדול העולם, המחכה ליוצר.

את זה צריך היה לעשות ‘אחד העם’ בשקדו על תקנת בני הדור הצעיר. אולם בשביל כך היה צריך להיות יותר קרוב אל הצעירים מכל הסוגים, לדעת את נפשם ואת עולמם, את הדרך שבה הם תופסים תפיסה פסיכולוגית את הדעות האירופיות, את כל הטוב שהם יונקים מתוכם לא פחות מאשר את כל הרע, את כל המלחמות, המתחוללות בנפשם על ידי כך, את כל הפצעים הנוראים, שמשאירות המלחמות האלה, את כל הווידוי הגדול, הנואש – את כל עמקה של בת-הקול היוצאת מהר-חורב ומנהמת כיונה: ‘אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם’. כוח ‘אחד העם’ היה גדול בקרב אנשים של זמנו, כשהוא בעצמו היה עמהם בתוך הזרם וידע את כל זה. אז, כשקם הוא והראה לאותם האנשים, כי אפשר להבין את הדברים ואת הדעות של אותו הזמן באופן אחר, כי יש בנפש היהודי קריטריון אחר לבחון את כל אלה, – אז הטו כולם אוזן קשבת לדבריו, כי שמעו את קול דבריו מתוך עומק נשמתם הם. אולם עתה רחוק ‘אחד העם’ מן הצעירים, כי הוא בא אליהם מבחוץ בתור מורה או מבאר תורה אובייקטיבית ומוכיח על עוונות ופשעים אובייקטיביים. על כן אין דבריו נשמעים.

והנה משל שני, המראה את הדבר מצדו השני ומשלים את התמונה.

בארץ-ישראל הולכת ומבראת תנועה, הבאה לתקן את כל מה שקלקלה הגלות בנפש הדור הצעיר, כלומר – הולך ונעשה מעצמו אותו הדבר המבואר למעלה, הנחוץ לנו כל כך: הצעירים הולכים ונדחפים מתוכם, מעצמם, הולכים ונדחפים ביתר תוקף ממה שיכולים לעשות זאת כל האבות שבעולם. הצעירים הולכים ושבים מעצמם אל עמם ואל עצמם. ואיך הם שבים! את כל כוח גופם ונפשם, את כל כוח המחשבה והיצירה שלהם, את כל גופם ונפשם – פשוטו כמשמעו – הם נותנים לבניין בית ישראל החדש, לבריאת עצמם מחדש, את כל עצמם הם נותנים לתחיית האומה מתוך תחיית עצמם. רואה אתה, כי פה הולכת הכרת עצמנו הלאומית ויורדת לסוף עומק נשמתנו הלאומית, שואפת לגלות את אוצרותיה היותר כמוסים והיותר עשירים. רואה אתה, כי חומר לבניין עולם חדש, עולם גדול ומלא, הולך ונחצב פה מתוך נשמת האומה, הולך ונחצב מתוך נשמת כל צעיר ועל ידי עצמו. רואה אתה, כי גם כוח לבנות, כוח רצון, כוח מחשבה ויצירה וגם כוח ידיים, הולך ונבא פה. כמדומה לך, כי אין כחזיון הזה דבר בעולם, שיש בכוחו למלא שמחה את לב היהודי הנאמן לעמו, אם המלה ‘שמחה’ יכולה להביע את כל עומק הרגש הזה. הן מכל הקללות של התוכחה, שבאו עלינו כתומן ביחד עם ההוספה הקטנה: ‘גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה’, הקללה היותר נוראה היא בלי ספק: ‘בניך ובנותיך נתונים לעם אחר’. ועתה הנה הבנים והבנות האלה שבים, הנה הם הולכים ושבים אלינו, אל עמם, אל עצמם!

מילא איך התייחסו לזה אחרים, קטנים וגדולים יחד, לא אדבר בזה וגם אין צורך לדבר. אולם איך התייחס לזה ‘אחד העם’, שאפשר היה לקוות ליחס משלו מתוך לב כואב על מה שיש לכאוב, מתוך נפש מסורה למה שיש להתמסר, מתוך עין רואה מה שיש לראות? איך התייחס לזה ‘אחד העם’? אפשר לאמור, כי עד הפולמוס הידוע על דבר ‘הפועל הצעיר’ לא היה לו כל יחס לכל העניין הזה, כאילו אין הוא נוגע לו כלל; לפחות, לא ראינו כל מעשה או כל צעד מצדו, שיעיד על איזה יחס מצדו. לפני שנים אחדות, כשהיתה נשקפת סכנה לקיום בית-הספר ביפו, לא חס ‘אחד העם’ על עמלו ויבוא לארץ-ישראל וישהה פה, כמדומה, כשלושה חדשים ויעש כל מה שהיה בכוחו לעשות בכדי לרדת לסוף עומק השאלה ולתקן כל מה שאפשר לתקן. אולם כשהיתה נשקפת סכנה – הסכנה אולי לא עברה לגמרי גם עתה, שהרי התנועה היא עדיין כל כך רכה – לכל התנועה היקרה הזאת של הצעירים בסיבת מיאונם של האיכרים לתת להם עבודה מתוך רדפם אותם, לא מצא ‘אחד העם’ כל צורך בדבר לא רק לבוא הנה, כי אם גם להתעניין בזה מרחוק. הצעירים, שנפגש בהם בבזל, בקונגרס האחרון, אשר בוודאי נשאו ונתנו בהלכות התרבות אהובת נפשו או בכלל בעניינים שיש להם נגיעה ישרה ל’מרכז הרוח' שלו, עניינו אותו בוודאי הרבה יותר מן הצעירים העובדים בארץ-ישראל, אשר לפי פירושו האחרון והחדש לשיטתו, אין בעבודתם נחיצות יתרה בשביל ‘מרכז הרוח’. ולעומת זה לא נמנע לרגל מאמר אחד ב’הפועל-הצעיר‘, שדוגמתו בא מאמר גם ב’השלח’, מבלי חקירה ודרישה יתרה, ללמד על כל הפועלים הצעירים בארץ-ישראל קטגוריה זעומה ומשפילה עד עפר, ולשפוך עליהם כל חמתו ושנאה ובוז וביטול בלי גבול במאמרו ‘תורה מציון’, המראה עד כמה הוא יודע את נפש הצעירים האלה.

וגם בבואו הנה בפעם האחרונה, הוא אמנם דיבר הרבה עם הצעירים האלה, התבונן, חקר, דרש, אולם כל זה עשה כעומד מבחוץ, כחוקר-דין, שהעיקר הוא בעיניו השאלה על דבר הפשע, שחושדים בו את הנאשם, אם באמת פשע או לא, אם עשה בזדון מתוך רוע לב, או מתוך התרגשות פתאומית וכדומה; אבל אין לו עסק רב בעצם הדרמה, בטרגדיה שבנפש הפושע כשהיא לעצה, שהביאה אותו לידי פשע. את ‘אחד העם’ העסיקה רק השאלה: אם יש אפשרות לעבוד בידי יהודים או לא, ובמובן זה עשה את מעשהו באמונה ובתשומת לב מספיקה. אולם מה היא העבודה לתחיית האומה, מה היא לאותם הצעירים העובדים, מה היא נותנת ומה יש בכוחה לתת – ותוך כך אולי צריך להעמיד את כל השאלה על דבר העבודה בנוסח אחר, – בזה לא מצא לנחוץ להיכנס בחקירות הרבה.

הן על פי האמת, אם נראה בעבודה מה שהיא באמת – יסוד כל תחייתנו הלאומית, הרי אי אפשר להעמיד כך את השאלה: אם אפשר לעבוד בידי יהודים או לא, כלומר, אם העבודה צריכה להיות עברית או לא, כשם שאי אפשר להעמיד שאלה: אם אפשר לאַכּר יהודים או לא, כלומר, אם האיכרים צריכים להיות יהודים או לא יהודים. השאלה צריכה להיות מנוסחה באותו נוסח עצמו, שהעמידו את השאלה ביחס לאיכרים. אם שם שאלו: איך לעשות לאפשר לאַכּר יהודים? – צריך גם פה להעמיד את השאלה כך: איך לעשות לאפשר לעבוד בידי יהודים?

העמדת השאלה באופן כזה נותנת מהלך אחר לגמרי לכל העניין שלפנינו. כששואלים אם יש אפשרות לעבוד בידי יהודים, הרי זה אומר, כי יש אפשרות אחרת – אפשרות לעבוד בידי לא-יהודים, אפשרות בטוחה. מובן, כי להוכיח אפשרותו המסופקת של דבר שלא בא לעולם במקום שיש אפשרות בטוחה במציאות, קשה מאוד. השאלה מתפרטת אז לשאלות פרטיות הרבה, לפי מספר ענפי העבודה, שהשאלה נוגעת בהם. שואלים: איך אפשר לעבוד בפרדסים בידי יהודים, אם אין די יהודים, ושכר עבודת יהודים הוא גדול מאוד? איך אפשר לבנות בניינים בידי יהודים, אם אין די בונים יהודים, ואם הבונים היהודים דורשים שכר גדול? איך אפשר לנפות תבואה בידי יהודים, אם אין בקרב יהודי הארץ יודעי מלאכה הזאת? איך אפשר לתלוש פול בידי יהודים, אם שכר התלישה עולה יותר מכדי שוויו של הפול וכו' וכו'. ומביאים ראיה, כמובן, מפרטים פרטים, המצטרפים יחד לכלל שלם. בכל פרט ופרט אי אפשר לשנות את התנאים, שהרי אין לשנות בחיים תנאי אחד או קבוצה אחת של תנאים במקום שיתר התנאים או כלל התנאים מתנגד לשינוי זה. אולם אם שואלים:איך לעשות לאפשר לעבוד בידי יהודים – הרי זה אומר, כי אפשרות אחרת אין, כי לעבוד בידי לא-יהודים אי אפשר, כשם שאי אפשר לאַכּר לא-יהודים, כלומר אי אפשר מצד עיקר הרעיון של היישוב בארץ-ישראל; נמצא, כי אז צריכים להשתנות כל התנאים יחד, כלל התנאים של העבודה, והשינוי הזה היה בא מאליו, מתוך שכל הפרטים היו מוכרחים להסתגל לתנאי הראשי הזה, לדרישה ההכרחית הזאת מצד עיקר הרעיון. אז לא היתה שאלה: איפה למצוא די פועלים יהודים, כי במשך שלושים שנות קיומו של היישוב כבר היו די פועלים, וגם האיכרים עם בני ביתם היו מוכרחים אז לעבוד בעצמם יותר; וכן כבר היו לנו די בונים, וגם יודעי מלאכת הניפוי, וכן הלאה. וגם השאלה בדבר שכר העבודה היתה מוצאת לה פתרון: במקצת על ידי זה שהאיכרים ובני ביתם היו עובדים יותר, במקצת על ידי התמחוּת הפועלים בעבודה ובמקצת על יד זה שהאיכרים היו מכירים יותר בחובתם לעמם לוותר קצת משלהם. אבל העיקר הוא, כי אז היו כל עסקני היישוב וכל השואפים לתחיית האומה יודעים, כי כל עבודתם צריכה להיות מכוּונת למטרה אחת: מי שמתיישב על אדמה צריך לעבּדה בידי עצמו ובידי בני ביתו, כי האדמה היא קניין כל האומה, ואת פרייה יכול לאכול רק מי שעובד אותה בידי עצמו. ובמובן זה היו מבקשים דרכים חדשות לפתרון השאלה – השאלה היחידה: איך לעשות לאפשר, שכל מלאכתנו תהא נעשית על ידי עצמנו.

אולם ל’אחד העם' לא היה כל צורך לחשוב בזה הרבה. לו היה צורך רק לשוב לעיין בשיטתו, אולי אפשר לעשות בה תיקון חדש, באופן שהעבודה הזרה לא תהא פוסלת בבניין ה’מרכז הרוחני' – והפתרון נמצא. ואין פלא, שלא ראה כלום ממה שמתהווה בארץ-ישראל.

היה מי שאמר כי ‘אחד העם’ אינו מסוגל לראייה כזאת, מתוך שהוא בעל שלטון השכל, וראייה כזאת דורשת לב גדול ולא מוח גדול. הדעה הזאת אין לה שחר. ‘אחד העם’, כמו שאמרתי למעלה, אינו רציונליסט יבש; – הוא איש לב ואיש רוח לא פחות ממה שהוא איש מחשבה; אלא שהוא, פשוט, לא שם לב במידה מספקת למה שאינו תולדה ישרה מתוך שיטתו, לא מצא צורך להתעמק בזה הרבה. בעיניו לא היה העיקר ללמוד לדעת מה נעשה ומה מתרקם בארץ-ישראל; הוא בא ועשה ממה שנעשה ומתרקם בארץ-ישראל פירוש חדש לשיטתו…

(המכתב לא נגמר – המו"ל של ההוצאה הראשונה)

תרע“ב-תרע”ג (1912)

המלצות קוראים
תגיות