רקע
בנימין זאב הרצל
פונדק־האנילין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית

1

(1896)


איש היה ולו אשת־מדנים. מיררה האשה את חייו כהלכה בתהפוכות־רוח שהיו באות עליה פתאום. והיתה פגיעתן בו קשה יותר מאשר בגברים אחרים שעקרת־ביתם מחרפת ומגדפת, לא רק משום שהיה פרופסור לפילוסופיה אלא גם משום שהיה אדם תפוס להרהורים. אהב מכול את החלום הרוגע של חדר־העבודה. שעה שישב באווירם הבשום של הספרים וקרא, או כתב, או שהיה שקוע במחשבה בשעות־דמדומים נוחות וצופה למרחק, היתה היא מסתערת עליו לעתים קרובות בקטטה טפלה. וכאשר נעכרה עליו רוחו בדרך זו, היה מתמלא רחמים על עצמו ונמלט מן הבית. בצערו היה נוהג לדמות עצמו לאותו כלב מסכן, המשוטט ללא תכלית ואינו יודע להושיע את עצמו. שכן לא היה איש־חברותא ואת האדים והשיחות מסביב לשולחן־השכר לא אהב. משחזר מיוגע לביתו, שוב נתחדש המחול, או שנשתררה דממה אטומה, שהיתה מדכדכת את רוחו עוד יותר. כדרך שיקרה לעתים, היה מורה פילוסופיה לרבים, ולעצמו לא קנה.

ערב אחד הגבירה אשת הפרופסור את תעלוליה שלא כרגיל והוא, תחת לבלום אותה במלים קשות או בדוחות, כדרך שהיה נוהג אדם נבון, עקר במהירות מן הבית ובלבו החלטה, לשים קץ לדבר. ביקש להפיל עצמו מיד למים, מאחר שלא ראה שום מוצא אחר. תוך שהוא רץ לשם אחוז־צער, לא יכול היה בכל זאת להימנע מחיוך קל של שמחה־לאיד, שעה שראה לפניו מראש את הפלצות שתאחז בה. אכן, זה יהיה עונש כבד וצודק כאחת אשר יטיל עליה במותו. בבתי־האולפן של העתיד ידברו בה בכעס יותר מאשר באשתו של סוקראַטס. הוא תיאר לעצמו את התוצאות הקרובות של המעשה, שהוא הולך עכשיו בקור־רוח לעשותו. ודאי, שמותר לו להניח שברבעון לחקר הפילוסופיה יפורסם נקרולוג מפורט. אלא נצטער קמעה מן המחשבה שהאדון שרייאָר2 מיאָנה יוזמן לקתדרה שנתפנתה; שכן דווקא את האדון שרייאָר לא היה נעים לו ביותר לראות יורש מקומו. אולם מיד אחר־כך עמד על טיבו האמיתי של רגש קנאה זה: מסווהלחפץ־החיים – והוא התנער ממנו באומץ. פילוסופים, שעה שהם הולכים למות, משקיפים ברוחב־דעת ובשלוות־נפש על הכל, אפילו על האפשרות שאדם כשרייאָר יהא יורש אותם.

היה הפרופסור מהלך אותו לילה בחפזה ובבטחה כאחד היודע דרכו בדיוק. מחוץ לעיר, ליד הנהר, היה מקום חביב על המתאבדים מאז ומתמיד, והיה קרוי בפי העם בשם “החוף האחרוֹן”. זרם המים היה שם, ליד מפנה חד, עז ביותר. כל שהטיל עצמו למים במקום זה לא חזר עוד. מטיילים עליזים הוקירו רגלם מן החוף האחרון, וגם הפרופסור הירהר אותה שעה, שזה שנים לא נזדמן לכאן. הוא עמד על כך למראה בניינו של בית חרושת גדול; לא זכר, שראה כאן לפנים את הבניין הזה על ארובותיו הגבוהות. מכאן ולמטה, בסמוך אל החוף האחרון, עמד עוד בית שלא היה קיים בשעתו, ולפני השער שלו האיר באור קודר פנס. לאורו קרא הפרופסור כתבתו של שלט: “פונדק האנילין”. הבניין הגדול ההוא היה איפוא בית חרושת לתעשיית חמרי־צבעים. משהגיע הפרופסור למסקנה זו, התחיל תמה על שהיה בידו לגלות ברגע כזה תשומת־לב לעניינים שכיחים ביותר. מיד ראה הסבר לעצמו: הרגע החשוב מקנה חשיבות לכל אשר מסביב. ועתה עמד ליד החוף. המראה היה קודר וגדול. למעלה, מאחורי העננים הדולקים, בוקע כפעם בפעם נוגה חיוור, שם – הגוש הכהה של בית־החרושת עם צריחי־העשן וכאן, לרגליו, הגלים הזורמים בהמייה אטומה – קברו. הוא הרכין עצמו…

פתאום נשמע קולו של אחד אינו־נראה. “אתה! המקום הטוב הוא הלאה מזה, למטה!”

הפרופסור נבעת, מיד נתאושש, הסתכל היטב סביבו והבחין באדם שישב על גדם עץ כרות ועישן מקטרת!

“כסבור הייתי, שביקשת לטבע את עצמך.”3

הפרופסור נפגע בביטוי זה. “לטבע עצמי!” מילמל, אולם לא הכחיש במפורש, ורך הוסיף: – “ומה מלאכתך אתה כאן?”

הלה נשף במקטרת־המלחים שלו, עד שניתזו הניצוצות והשיב בנחת: “אני דג אנשים”.

צמרמורת חלפה בגופו של המתאבד ובכעס אמר: – “אכן, מלאכה נקיה!”

“לא הגרועה ביותר!”

“אני משתמש בהם בדרכים שונות.”

“כוונתי – לאן את מספק אותם – את האנשים האלה?” הפרופסור חש מעין חרדה מפני מלה מפורשת זו.

“לאן?” – חייך האדם המוזר, “זאת אומר לך רק לאחר שתתן לי את חייך במתנה.”

“את חיי!”

“כן, הן זה עתה ביקשת להשליכם, משמע שהם משהו נטול־ערך.”

“זו מנין לך, שביקשתי להשליכם?”

“שמע־נא, הגבר”, קרא הדייג בגסות, “ראוּי לך שתהיה ישר בשעה אשר כזאת. שאם לא כן תהיה כמין חושם בעיני, ואצטער שהתוודעתי אל מעלת כבודך.”

“אני מודה שאני באמת…” גימגם הפרופסור נפחד.

“ובכן, אתה נותנם לי במתנה?”

“אתך הסליחה, אולם הרי לא ייתכן כדבר הזה. הן עשוי אתה לדרוש ממני שאעשה מעשים שהם בהיפוך לרגש הכבוד ולמוסר.”

“טענה זו יש בה ממש. לפי זה, דומה, שאדם מהוגן אתה. אציע לך, איפוא, הצעה אחרת: הב לי במתנה לילה אחד זה. ותנוח דעתך, המים עוד יהיו כאן גם מחר בבוקר. אם רצונך בכך, תוכל אז ללכת לישון. עתה בוא־נא אל הפונדק שלי.”

“מי אתה?”

– “אני הנני בעל ‘פונדק האנילין’.”

והוא קם מיד ממקומו ובמגפיו הכבדים הפסיע קדימה, בלי להביט פעם אחת לאחור. הפרופיסור הלך בלי־רצון אחריו.

מתחת לפנס הקודר נכנסו לתוך הבית.

פרוזדור חשוך, מלוכלך, שריח חזק של עיטרן עמד בו. הפרופסור ריחרח קמעה באפו.

“עיטרן הוא זה” – הסביר הפונדקאי.

“אני מבחין, שאין אלה שושנים. הפועלים מבית־החרושת מביאים עמם, כנראה, ריח זה.”.

הם נכנסו לתוך חדר־הפונדק הנמוך והנקי, שבו נימנם מלצר מאחורי שולחן־המוזג. בחדר היה אור. אמר הפונדקאי:

“יודע אתה, אם כן, ממה מייצרים את שמן־האנילין? אגב, ריח העיטרן בא מן המעבדה שלי. אני מזקק בעצמי.”

“אתה מזקק יי”ש?"

“לא, שמנים קלים וכבדים וכיוצא בהם; לשם שעשוע בלבד… אבל כלום אינך חפץ לסעוד?”

“תודה, אך זה סעדתי.”

“אחד שָׂבֵעַ?” – אמר הפונדקאי כמו לעצמו. “מקרה מסובךְ”.

הפרופסור הסתכל סביבו בתמיהה גוברת והולכת. הוא בחן בעיניו את החדר הנעים ואת בעל־הבית המוזר, שהטיל עצמו בכל כבדו על כסא גונח. הוא היה אדם גבה־קומה, חסון, לבוש מלבושם הגס של דייגי החוף. מגפיו הגיעו כמעט עד למעילו הקצר. ידיים נאות היו לו, אלא שהעור בקצות האצבעות היה אכול חומצות. חוטי־כסף אחדים נמתחו בזקנו החום, המשופע, המצח גבוה והעיניים נוצצות באור מיוחד. והנה הצטחק הנבחן ואמר:

“שמא כבר יודע אתה, עם מי יש לך עניין?”

“אודה על האמת, אין לי ידיעה כלשהי” – ענה הפרופסור. “אולם אם תתן לי כוס יין ותוליכני אל המעבדה שלך, יש להניח שנכיר איש את רעהו.”

“טוב. יין מצוי גם בבית־המלאכה שלי, כמובן יין אמתי, שנסחט מענבים ממש.”

המעבדה היתה אולם גדול מחולק על־ידי דלתות־גרר עשויות ברזל. מחציתו – מטבח כימי ובו כירה גדולה, מבחנות, מצרפים, בקבוקים, כוסות וכל מיני כלים בצורות מופלאות שונות; המחצית האחרת – פינה רכה וססגונית של אמן, גדושת ספרים, תמונות, פסלי־ברוֹנזה, דיוקנאות־שיש, שטיחי־משי, כלי זין ופרחים. הפונדקאי העמיד בקבוק יין־ריינוס, הזמין לשתייה, אולם פנה מיד אל הכירה, העלה אש מתחת לאחד האביקים, ודומה היה שלאט־לאט שכח את האורח. הלה גמע כוסית ובחן בעין חוקרת את אוצרות האמנות אשר במקום המוזר. ליד העתקה מופלא של הג’וקונדה לליאוֹנאַרדו נתעכב ארוכות בדומיה; אחרי־כן פיענח בעונג כתובת של מצבת־קבר רומית עתיקה, שעמדה בפינה, ולבסוף נקלע אל בין הספרים הישנים ורווה נחת.

אפשר שחלפו שעות, עד שפנה אליו בעל־הבית ואמר: –“האין אתה משתעמם?”

רק אז עלה שוב בדעתו, עד מה נתרחק ממטרת הליכתו אל החוף האחרון. עתה הפסיע לעבר המעבדה הכימית, ושאלה עמדה במבטו.

“הריני מריץ אדי־מים דרך חומר כבד זה” – אמר הפונדקאי כמו בתשובה. “האדים גורפים עמם את השמנים הקלים, ואז אני קולט אותם. כלום אין זה חזיוֹן עדין, כעין מְחוֹל־פֵיוֹת? על מעשׂי־אמנות קלים מאלה שׁאני עוסק בהם, מאלה שכל סטודנט רגיל לכימיה עוסק בהן, היו מעלים לפנים בני־אדם על המוקד באשמת מעשי־כשפים. איזו ממלכת־פלאים היא הכימיה האורגאנית.”

“דייג, פונדקאי, אלכימאי – מי אתה, בסופו של דבר?”

תשובה ישירה לא באה: – “האלכימאים היו ברנשים שוטים או שפלים. זהב! איזה חלום המוני הוא! אנו מחפשים עתה במבחנות משהו אחר: לחם – או אם תמצא לומר אף מין זהב, זה הזהב החבוי כיום בשבלים הבהירות בלבד. המוצא אותו –אפשר הוא עומד הלילה הזה אי־שם בעולם ליד כירה כזו שלי, אפשר אהיה אני האדם המאושר הזה, ואפשר עתיד הוא להיוולד רק בעוד מאה שנה – אולם המוצא אותו, סופו לשנות את פני העולם ואת גורל האדם. הסוד עודנו רדום באחד החמרים, שאנו ודאי יודעים אותו ואין אנו נותנים דעתנו עליו. מקרה, הברקה גאונית, או מעשה בלתי־זריז עשוי פעם לחולל את הקשר הזה… לחיות, רק לחיות, כדי לזכות עוד ולראות זאת!”

"משמע, חייב אדם לחיות… מתוך סקרנות – אמר הפרופסור – או, למעלה מזה – מתוך תשוקה לדעת? ואולם אתה שוכח, ‘יוסיף דעת יוסיף מכאוב’ ".

“גם אם כך הדבר” – אמר הפונדקאי – “הרי זה יפה וראוי לפסוח על כאב עצמו ולהעפיל אל על. רק חדלי אישים נתונים להנאותיהם. כל שהוא אדם, רוצה וחייב להכיר ולדעת, והוא מזדכך ביסורים. מי אתה, אורחי היקר?”

“מורה לפילוסופיה.”

“ואתה רצית להטיל עצמך למים? אין אני יודע את מניעיך, אולם כדי לעורר בך האומץ לרחוש לי אימון, אספר לך תחילה את קורותי שלי. גם אני ירדתי פעם, כמוך, אל החוף האחרון הזה. חייתי את חיי כאוויל עד כלות הכוחות. עשיר הייתי. רוויתי, שבעתי כל התענוגות, עד שאחזה בי בחילה בלי גבול. מרה־שחורה, בצורתה החמורה ביותר. ואם כן – להיפטר הימנה! ברגע שהגעתי לנהר, לעת ערב, עזבו הפועלים את בית־החרושת. כשראיתי את דמויות האנשים המיוגעים האלה עוברים על פני, הרגשתי פתאום צורך להיטיב עמם. חילקתי ביניהם את הכסף המזומן שהיה עמי, ומאחר שראיתי פניהם מצהילים, הצטערתי שלא היה עמי עוד כסף. את כל רכושי חסר־התועלת צריך הייתי לחלק בין האנשים העניים, – כבר מטעם זה בלבד, שלא יפול בחלקם של אחדים מקרובי משפחתי, שגם הם, כמוני, היוּ עושים בו שימוש בזוי. עם אחד הפועלים האלה שזכו במתנה קשרתי שיחה. ביקשתיו שיספר לי על מצבו, שכרו וסוג עבודתו. בהתרגשות האזנתי לאדם המסכן, כאחד הבא ליטול ברכת פרידה. הכל בו, בבית־חרושת שכזה: מן האנושי, מן הטכני! ובית־חרושת זה מיוחד במינו היה. כאן עובדו שיירי־פסולת, שקודם לכן לא ידעו מה לעשות בהם. בתי החרושת לגאז נהגו בשעתו להשליך את העיטרן, ואף לשלם בעד הרחקתו של המשקע המבאיש. והנה נתגלתה שיטה לעיבוד תעשייתי של העיטרן. וראה: מן החומר המאוס מפיקים כיום דברים מועילים ויקרי־ערך רבים. האנילין אינו אלא אחד המוצרים האלה. אולם אני נתתי דעתי על הניגודים שבסיורו הפשוט של הפועל, היינו על כך שאותם צבעים יפים, עליזים – מן העיטרן הזה מופקים הם, פורחים ועולים כביכול, מתוכו. וכל אותו עניין היה בעיני כעין משל שובה־לב. האם אין גם חיי אני, שביקשתי להשליכם, מעין־פסולת־של־בית־חרושת, שאולי עוד אפשר להפיק מתוכם דבר טוב. ומשהוספתי, נרעש, להרהר בכך, נתמוטטה בקרבי אותה השקפת־עולם לגלגנית, פחדנית וקודרת, ומשהו חדש צמח ועלה, שאמנם אך הצריך שנים עד שיהא איתן ובהיר כפי שהוא כיום. במקום להביא כלייה על עצמי, בניתי כאן את ביתי וכיניתי אותו בכינוי נושא זכרונות ותקוות: “פונדק האנילין!” מיודעי, שלא עלה בדעתם לחשבני מטורף שעה שביליתי את ימי ולילותי באהבים, במשחקים ובשיכרות, מיודעי סבורים היו, אמנם, שהנני שוטה, כאשר התחלתי ליתן טעם לחיי. אולם קל לו מאד לאדם לשאת גזר־דין זה, כל עוד הוא עומד על הקרקע בשׁתי רגליו הוא. ואני מטפח כאן לא רק את המחקר השָׁלֵו, המעשׂה שלי משפיע גם הרחק מעבר לזה בקרב חוגים רחוקים.”

“איזה מעשה?”

“אני דג אנשים, אורחי החביב – לפני שהם מטילים עצמם לתוך המים. כך עמלתי וחסכתי מן הנהר פגרים לא מעטים, ועשיתי מהם משהו מועיל. לא אחד מהם נתלבלב לתפארת ממש. אני נוטל את האנשים השקועים במעמקי ייאושם ולש אותם מחדש… הנה, רוצה אתה להמית עצמך? טוב, טוב, איני בא לייעץ אותך לבל תעשה זאת. אני אך אומר: המתן עוד רגע ונסה־נא לפעול בייאושך. שכן הייאוש הוא חומר יקר, שאפשר להפיק ממנו את הדברים הנפלאים ביותר: אומץ־לב, ויתרוֹן, יציבות, הקרבה עצמית… ובכל מקרה ומקרה מצאתי שימוש בשביל החיים שניצולו. לעיקשים שבהם יעצתי לחפש את כליונם במשימה גדולה, והללו דווקא הגדילו לעשות מכולם. מה שאין האנשים הפשוטים מחפשי־הנוחיות מעיזים לעשות, זאת מעיזים אנשי. מקום שם ההר תלול ביותר, שם מטפסים הבחורים שלי. שכן יש בדרך זו עליית תמיד… ועתה, הגע־נא בעצמך: האין זה תוכן ראוי לחיים? לחלץ מן הים כברת־ארץ אין זה עדיין כליל המעשים. גדול ממנו הדבר שאני יוצרו בהכרה. ואם אני חוזר ומתבונן בעבר, סבור אני, שכל האישים הגדולים בהיסטוריה עמדו פעם ליד החוף האחרון וחזרו, למען ישא ייאוּשם פרי. כל הממציאים, הנביאים, הגיבורים, המדינאים, האמנים – גם הפילוסופים כולם, אורחי היקר, כי לעולם אין אתה מגביה בפילוסופיה יותר מאשר לאחר עמידה פנים אל פנים מול המוות… הבט־נא מבעד לחלון! כבר מחליקה אֵלַת־השׁחר4 ורודת־האצבעות על פני הנהר המחוויר. בוקר נעים יהיה זה. העוד תבקש?…”

“לא”, אמר הפרופסור; “ואני בוש לומר, על שום מה ביקשתי זאת. שלום לך, פונדקאי חביב שלי, ותודתי נתונה לך!”

הוא יצא את הבית. כן, אד ורוד פרוש היה על החוף האחרון. ובחיוך נפש הפסיע הפילוסוף אל ביתו, אל כּסאנטיפּה שלו.


  1. האנילין, המשמש אב⁻חומר לייצור צבעים, הוא נוזל ארסי חסר⁻צבע. נהוג לכנות את הצבעים האורגניים בשם צבעי⁻אנילין. בסוף המאה שעברה עוד הופק האנילין בעיקר מעיטרן⁻הפחם, כלומר מחומר שנחשב היה פחות⁻ערך. הרצל ראה בתהליך זה מעין סמל לתכנית ההצלה שלו, אותה העלה ב“מדינת⁻היהודים”. עוד בראשית צעדיו הציוניים, ב⁻7 ביוני 1895, רשם הרצל ביומנו: “אני האיש העושה מדברי⁻פסולת – אנילין, עלי להשתמש במשלים ממינים שונים, שכן הדבר הוא ללא דוגמה”.  ↩

  2. שם על דרך האירוניה. פירושו: צעקן.  ↩

  3. במקור: ersaeufen, דרך גסוּת.  ↩

  4. במקור: Eos. אלת הזריחה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות