רקע
בנימין זאב הרצל
ספינת־האוויר המונחית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית

(1896)


בדימדומים, בצל אילנות, ישבה חבורה כבודה של נשים וגברים. הנשים היו מן הטיפוס האצילי, דבר שניכר בכל מהלך השיחה, שאמנם אך הגברים בלבד גילגלו בה. לא נשמעו בדיחות גסות, אף שבכמה מן העניינים שוחחו דרך חירות, ודברי רכילות או חדשות־יום טפלות לא עלו על דעתו של איש. הנשים הן הקובעות תמיד את נעימת השיחה בחברה, שכן הגברים מבחינים בעיניהן הכל, כנעלה כשפל. והנה, בחברה זו העזו לפרקים להזות בקול ולספר סיפורי־אגדה מודרניים, שבסביבה אחרת היו נשמעים כדברים נלעגים.

אחד, שחזר זה עתה מפאריס, סח בדברים שראה שם. סיפר על האופנות החדשות, אבל לא כדרך חייט, אלא השתדל להבהיר מקורן וטעמן של התופעות. הוא פתח באופניים,1 וכיצד הם משנים את מראה הרחוב. מי פילל לפני שנים, כי שעשוע זה סופו לחולל הפיכות כאלו. ועתה הנה מופיעות המרכבות ללא סוסים.2 מה יביאו הללו אתם? כל חידוש בתחבורה עשוי לגרור אחריו תוצאות עצומות ובלתי־צפויות מראש. באורח מוזר מתבטא הדבר בחייהם של המוני־העם, ברווחתם ובמוסריותם. צצות מחלות חדשות, או שהמין האנושי נעשה בריא יותר. תנאי־הקיום משתנים עתה ביתר מהירות מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה.

שעה קלה שוחחו על כך. וכאן אמר הרופא באירוניה: “תמיהני, שאיש לא הזכיר עדיין את עניין ספינת־האוויר המונחית”.3

“כולנו הירהרנו בכך”, נענה בשקט הצייר רוברט.

“אמנם כך”, העיר הפריסאי, "שכן במוקדם או במאוחר תבוא גם תגלית זאת. אפשר כבר נולד האדם, שעתיד לזמן למין האנושי את זו הגדולה שבהפתעות. תאב אני לשער, מה מראה יהיה אז לעולם.

“ואני”, אמרה בחשאי אחת הנשים, “חפצה הייתי לתאר לעצמי את בעל־התגלית: גיבור, אל־למחצה!”

“אני נוטה יותר לדעה”, צחק הרופא ואמר, “שהלה יהיה בעל צורה מגוחכת, יצור מסכן, תמהוני ובטלני. דומה את סודו ודאי יגנבו ממנו, אחרים יעשו בו עושר, והוא לא יזכה לשום טובת־הנאה זולת מצבת־זכרון – לאחר מותו. ואילו את חייו, מסתבר, ימררו לו כהלכה. ובדין הוא! זו תהיה תגלית פשוטה לחלוטין, קרובה לשכל. ומדוע נעלמה מעיני כולנו? עלבון שכזה! דומני שאילו נודע לי, כי אחד ממכרי גילה את ספינת־האוויר המונחית, הייתי מסַטר אותו. מדוע הוא, ולא אני?”

והנה נשמע קולו העמוק של רוברט הצייר: “ספינת־האוויר המונחית כבר נתגלתה, ואני מכיר את האיש.”

כבר ירדה אפלולית ושוב לא ניתן להבחין בקווי־פניו של הדובר. אוהב היה את דימדומי הסיפורים שבין היתול לרצינות, זאת ידעוּ הנשים והן ביקשו: “ספר לנו על כך.”

ורוברט הצייר סיפר:

"שמו היה יוסף מילר. אין זה שם מפואר, אבל הוא קיבל אותו מאביו. זקני התושבים ברחוב לאוּדוֹן שברובע השמיני ודאי שהם זוכרים עדיין את אביו, שמתקן היה נעליים ישנות בחנות זעירה סמוך לרחוב קוֹך, ועם זאת בדוח תמיד כאחד פילוסוף יווני. במתכוון אני מדייק בנקיבת שמו ומקום מגוריו, לבל תחשבו שהסיפור קלוט לחלוטין מן האוויר. דוקטור, שאל־נא ברחוב לאוּדוֹן, אם לא התגורר שם סנדלר בשם מילר.

יוסף מילר התחיל עובד כשוליה של מכונאי, לימים נעשה עוזרו, ובאחד הימים המציא את ספינת־האוויר המונחית. דומה, שאת העקרון גילה ביגיעת מחשבה עקשנית. אינני בקי ביותר בפיסיקה, ולפיכך תהא הסברתי לוקה בחסר.

יודע אני אך זאת, שנקודת־מוצא שימש לו ליוסף מילר – תפוח. הוא הבחין, כי דרך התפוח באוויר שונה לחלוטין מדרכו של כדור־הארץ, למשל. תפוח – יש לשים על השולחן אם אין רוצים שיפול לאדמה. ואילו הארץ מרחפת דרך חירות בחלל תבל. משמע, שהתנועה באה במקום המשען, וכל גוף עשוי לשהות ללא שיעור באוויר, אם תנועתו וסיבוביותו נתונות ביחס מסויים למשקלו.4 יוסף מילר חישב ומצא יחס זה, וגם הכוח הדרוש לשם התמד התנועה מצא בחמרי־נפץ ששמם אינו זכור לי ברגע זה. כי בשעות־הפנאי למד את תורת הכימיה, שכן שיער זה מכבר שהתנועה באוויר אין לבצעה אלא בכוח שורה רצופה של פיצוצים קטנים, כלומר מבולמים. כיצד העביר את כוח הפיצוצים, כיצד השתמש בגאזים המפוצצים, קודם שהניח להם להתמלט, לצורך הסיבוב וההנחיה של כלי־הרכב כולו – זאת לא אפרט לפניכם. הסבר זה סופו להוגיע את הגברות. והרי אין ברצוני כלל לתאר את ספינת האוויר, אלא לעמוד על גורלו המיוחד של ממציאה.

ארבע־עשרה שנה הגה יוסף מילר, חיקר, חישב וניסה. עם זאת לא הזניח את אומנותו והיה פועל חרוץ לבעליו. אלא שלבילויים ולאהבים לא מצא לו שעה פנויה. ורק בשנת השלושים וחמש לחייו, שנה שבה המציא המצאתו,5 הכיר לדעת בסביבת מגוריו ריבה שחוּצה שכבשה לבבו. בדרך כלל היה אדם נבון. דבר זה נתגלה על צד הטוב ביותר בצורה בה היה הוא עצמו מסיח אחר־כך על תגליתו, לדבריו, גילה אותה אך באקראי, ובעצם אין זו זכותו כלל, אלא שנתקל בה אגב גישוש. ודאי, הרגע שנתחוור לו כי פתר את בעיית התעופה, היה לו זעזוע גדול; פרץ בבכי ושעה ארוכה התייפח בבדידות חדרו הדל. לפי שעה לא היה בידו אלא העקרון בפשטותו, בדומה למלודיה; אבל הוא ידע מייד גם את כל התיזמור, ושיער את ההצגה המפוארת ואת השיכּרוֹן ותרועת־החדווה של ההמון.

לאחר מכן ריכז מלוא כוחו ועיבד טיוטות־שירטוטיו לפרטיהן. ושוב היה כאן עמל מייגע. משהשלים את שרטוטיו וחישוביו ואומדני־ההוצאות, בא ונתייצב לפני האומן שלו. כוונתו היתה שהאומן יתן ידו עם אומנים אחרים, ואגודה זו, לאחר שיצטרפו אליה טכנאים מלומדים, תפרסם קול־קורא לגיוס האמצעים. כי דרוש היה סכום גדול, כשני מיליונים גולדן. הרי הוצרכו למעבדות מיוחדות לייצור חמרי־הנפץ. כללו של דבר, שני מיליונים, דרך אחרת אין.

האומן צחק לו בגלוי: מוטב שיסיח דעתו מאיוולת זו, עניין של טירוף הוא, ושום בר־דעת לא ייענה לו לעולם. מבוייש חמק לו יוסף מילר משם, אך לא נתייאש מתגליתו כלל ועיקר. אלא שבלבו אמר שאין לו לסמוך על חסדם וסעדם של אחרים. ומתוך התמדת הברזל בה ניחן התחיל מחפש דרכי־מוצא מעשיות.

בינתיים פשטה בבית־המלאכה השמועה, שיוסף מילר נשתבשה דעתו. הפועלים התחילו מלעיגים עליו בעניין ספינת־האוויר המונחית, והוא צחק יחד עמם ברוח טובה לשמע השטויות הגסות. היה בין השוליות אחד בדחן, זה הליצן המתגלה בכל מקום בו מזדמנים כמהאנשים יחדיו. הלה גדש את הסאה. זמן מה עבר יוסף מילר בשתיקה על כל תעלוליו. אך פעם אחת ביזה אותו הלץ במעמדה של אותה ריבה שחוצה, וזו צחקה בקול רם שחתך בליבו של הממציא המסכן. היא אף הוסיפה דברי־קינטור אחדים משלה; אלא שבלבו פנימה זקף יוסף מילר גם אלה לחובתו של הליצן הלזה, כי עדיין אוהב היה את הריבה צהובת־השער ולא חפץ להודות ברוע לבבה. משחזר הלץ למחרת היום ועשה שוב בהבליו, הפליא מילר את מכותיו עד שנתפקקו חוליותיו. נשאוהו לאותו בר־נש נקלה אל החצר כל עוד נפשו בו, שם התאושש, אגב, חיש־מהר. יוסף מילר חזר אחר־כך נרגע לעבודתו, אפוף מידת־מה של יראת הכבוד מצד חבריו. שעות אחדות לאחר מכן קרא לו האומן לבוא; שני אדונים זרים היו כאן ששמעו על ספינת־האוויר המונחית ורצונם לדבר עמו. בנפש חפצה וברוב התלהבות העלה יוסף מילר לפניהם את העניין לפרטיו. נראה שהדבר מצא חן בעיניהם והם ביקשוהו שיתלווה עמהם. עלה במרכבתם, והם נסעו עמו אל בית־המשוגעים.

היו שם עוד ממציאים אחרים של ספינות־אוויר מונחוֹת, ויוסף מילר נתיידד עמם בלבביות וביישוב־הדעת. באורך־רוח האזין לדברים המבולבלים שהשמיעו. על טעותו שלו עמד במהרה: ממציא כמותו אסור לו שייתפס לפרץ של ריתחה; שכן כל ההוגה בגדולות – הבריות חושבים לו כל דבר לרעה. שוליה אחר במקומו ודאי שלא היה מגיע לבית־המשוגעים מחמת קטטה מעין זו. לאושרו נתברך יוסף מילר ברוח מבודחת הרבה. נשא גורלו במתינה, אהב ליתן מזון לפני הציפורים בגן הנאה של בית־המשוגעים, האזין לשירת ראשית־קיץ שלהן, התבונן באורח מעופן והגיע אגב כך לכמה שיפורים במכונה שלו. מעט־מעט השכיל ליתן בלבם של הרופאים את הדעה, כי כבר החלים. ואכן, לאחר כמה חודשים שוחרר בבחינת בריא.

יוסף מילר לא היה טיפש, אף־על־פי שגאוֹן היה. היה בו חוש המציאות, ובעיניים בהירות ראה את צורכי החיים השכיחים. גמר בלבו, שאין לו אלא לצמצם את כוח־דמיונו, למען יהיה מה שקורין חבר מועיל בחברה האנושית. בא אצל אחד חשמלאי ובמשך זמן קצר סייע בידו לשכלל כמה מכשירים, עד שהלה נזדרז ועשאו שותף בעסקיו למען תהא לו אחיזה בו. על ספינת־האוויר המונחית שוב לא דובר עוד. אך לעומת זאת התקין מחלץ חדש לפקקים, מְמַתֵּחַ למכנסיים, מעגילת־כביסה, מַגהץ חסכוני לחייטים, בקיצור, המצאות שבכוחן קונה לו אדם כבוד בעיני הבריות. זולת זה לא הביאו לו הכנסות מרובות, שכן לא ביקש להן זכות־פאטנט בכל הארצות. גם משריד אחרון זה של אידיאליזם התנער עד מהרה, משהתקין את הבלם האבטומאטי לרכבת. את רעיון הבלם מכר בחמישים אלף גולדן לקבלן אחד, והלה נתעשר מתוך כך. כששמעה זאת אותה ריבה שחוצה התחילה מתרפסת לפניו ברוב אהבתה והערצתה. נתן לה סכום כסף וביקש ממנה שלא תוסיף עוד להטרידו. הוא הלך ונעשה מעשי יותר ומכובד יותר. עתה המציא צמיג־לאופניים שאינו מתקרע, והרוויח בו את המיליון הראשוֹן. נוּרת־גאז6 חדשה הכניסה לו שני מיליונים ושם בעולם. לסוף הקים בית־חרושת גדול למכונות, שהיה מפיק את הקטרים העצומים ביותר.

משהגיע יוסף מילר לידי כך, מסר את כל מפעליו למנהלי־העסקים ונסע משם. בנה לעצמו ספינת־טיול מהודרת וכינה אותה בשם “אֵגאֵוֹן”. אצלי הזמין את ציורי הדפנות לחדר־האוכל ולטרקלין. וכאן נתוודעתי אליו. איש מבודח היה, בז לבריות ומכונן את אושרו על דעת עצמו. ב“אֵגאֵוֹן” הנאה שלו נוהג היה להפליג לעתים קרובות מטריאֶסט לאחד מאיי הקיקלאדים הדרומיים. מה מלאכתו שם, לא ידע איש. גם לנאמניו לא אמר אלא שהוא מקים באותו אי בית־חרושת חדש. אילו ידעתי אז את קורותיו אפשר שהייתי משער מה הוא שיתקין במסתרים. הדבר נודע לי רק לאחר שהזמין אותי ועוד שני אדונים לטיול־אביב ב“אֵגאֵוֹן”. בדרך סיפר לנו את קורות חייו. הוא ביקש להיות ממציא מאושר, ולא אחד המעונים על קידוש הקידמה המתייסרים כל ימיהם בייסוּרים, ולפיכך הלך בדרך המעשית מן המחלץ עד לקטר.

בלילה הגענו בסמוך לאי. במרומי הסלע הבחנו בשרטוטי בניינים, ובכמה מהם ניצנץ אור חשמל. יוסף מילר ביקשנו לשכב ולהינפש. הוא עצמו הפליג בסירה ליבשה. ואולם אנחנו השלושה המשכנו לפטפט עוד שעה קלה על גבי הסיפון. ולפתע פרצנו שלושתנו בצעקה. הקיר הקדמי האפלולי של אחד הבניינים שם למעלה שקע וירד, מבול של אורה פשט על הים. ומן הפתח הרחב זינק לתוך חלל האוויר, בשאון וסערה, משהו גדול בעל עיניים יוקדות, כהרף עין נעלם בתוך הלילה, בטרם התאוששנו מן התדהמה וקראנו מזועזעים:

“ספינת האוויר!”

לאחר שעות של התרגשות, בהן חיכינו לשווא לשובה של אותה ציפור־כנף, תקפה עלינו העייפות. נרדמנו במקום שבתנו. עם ניצנוץ ראשון של אור הבוקר העירנו יוסף מילר בבת־צחוק:

"הראיתם כבר את “האלקיוֹנֶה7 שלי? הלילה המראתי בה מעל לקושׁטא וקפריסין. עתה אראנה לכם לאור היום.”

הוליכנו במעלה ההר. בבניין סמוך למורד התלול של הסלע, בניין שדמה לבית־סירות, רבצה “האלקיוֹנה” על פסי־ברזל. בצורתה דמתה לילק־המים,8 חלקיה המוצקים עשויים היו אלומיניום, ואילו הרכים – מאות עלעלים של משי לבן. יוסף מילר נכנס לרכב המופלא ופנה אלינו בתנועת שאלה. הלכנו אחריו. לבי אני פעם בי בחזקה. שני יוונים צעירים, קפצו אל מאחורינו. בעל הספינה נתן אות, ואנו החלקנו החוצה, אל־על. תחילה הייתי אחוז־אימה, אך לאחר מכן לבשה רוחי רוממות וחירות. יושבים היינו מאחורי סוכך של בדולח שצורתו כעין יתד ולא הרגשנו שמץ של מועקה, אף שטסנו במהירות מסחררת. אבל לפרקים ריחפנו בלי נוע, או חגנו חיוג לולייני רחב, כלפי מטה, כשכנפיה הנוצצות של “האלקיוֹנה” דמויות כנפי נשר. משקרבנו עד לפני הים, די היה בלחיצה על כפתור – ושוב נישאנו באלכון למעלה. אחד היוונים כלי־מיתר של זהב היה בידו והיה מרנן בליוויו חרוזים עתיקים. נטלתי מידו את הנבל, לשיר את שירת־האביב מתוך ה“ואלקירה”.9 שרנו כולנו, לא יכולנו דבר. רק בעל ה“אלקיוֹנה” לבדו נשאר דמום וכבד־ראש, בעוד הוא חותר אתנו למרומים.

שני ימים עשינו כך על פני כל חופיו של הים התיכון. יוסף מילר התקין על כמה פסגות־הרים מקומות־חנייה, בהם פירנסו את הרכב שלנו בחמרים כימיים. בתקופה האלקיונית זו למדנו להכיר ממרום עולם שלם.

ביום השלישי נאלצנו לרדת שוב בספינת־הטיול “אגאוֹן”. לתמהוננו ראינו ש“האלקיוֹנה” נקשרה בשרשרת לספינת־הטיוּל, ואנו גררנו אותה כפגר מאחורינו. איש מאתנו לא העז לשאול את בעל־הספינה לפשר הדבר. נראה היה, כגוֹדר עצמו במיוחד. בלב הים פקד להתיר את השרשרת. מעתה היתה ספינת־האוויר השטה קשורה אל “אגאֵוֹן” בחוט־חשמל דק בלבד, שהותר והלך מסלילו בלי־סוף. עד מהרה נמצאנו רחוקים מרחק רב משייטת המרומים הנאוָה, ומה שריצד שם, על גבי הגלים, נדמה כבת־שחף מתה. אז קרב אלינו יוסף מילר ואמר:

“כאן עוזב אני את “האלקיוֹנה”. קיימתי את נדרי. זה היה העיקר, וידידים אחדים, שאני מוקיר אותם, יודעים זאת. למען בני האדם אינני רוצה לעשות כלום: שכן עינו אותי בהיותי דל וחלש, ועוררו בי גועל־נפש בעליבותם לאחר שנתחזקתי. הללו – די להם במחלצים, במגהצים חסכוניים ובנורות־גאז. בני־האדם אינם ראוּיים למעוף. כמות שהם – הזחילה טובה להם די והותר.”

בבת צחוק לחץ על גבי כפתור. נשמע קול נפץ; במקום בו רבצה “האלקיוֹנה” נקפצו המים והתנחשלו, ועד אלינו נישאו קרעים קטנים של המשי הלבן כלבנת־הפרח אשר לכנפיה. ולבותינו היו אחוזי־צער, שעה שהמשכנו והפלגנו הלאה על פני הים החכלילי כיין…"

רוברט הצייר נשתתק. שעה ארוכה הניחו השומעים לסיפורו שיהא מרטיט והולך עד תום.

לבסוף קרא הרופא:

“יוסף מילר שלך באמת לא היה שוטה כלל וכלל. ודאי שהיו משחיתים את “האלקיוֹנה” שלו. תחילה היו משתמשים בה לצרכי מלחמה, ואחר־כך היתה מרבה הונם של קומץ שליטים וקרפדי־ממון, ותוך כדי כך מעלה צורות חדשות של מצוקה.”

“אתה בשבילי סוציאליסטי מדי, ידידי היקר”, ענה הפאריסי; “יוסף מילר לא צדק, וקודם כל לא תפס את גודל הטווח של המצאתו. אסור היה לו שיתן דעתו על בני־זמנו, ולא כל שכן על העלובים שבסביבתו הקרובה. כל המכשיר את העתיד, חייב שידע להגביה ראות מעל להווה. האנשים הטובים יותר בוא יבואו.”

ואילו אחת הנשים פנתה אל המספר, וצליל קולה עלה חמודות בחלל הערב: “לגדלות חסר גיבור אגדתך רק אחת: הסליחה.”


  1. האופניים התחילו משנות ה⁻60 לפלס להם דרך, כאמצעי⁻תחבורה, בייחוד לאחר שהומצא ב⁻1885 צמיג הגומי. ר‘ גם הפיליטון “הרכיבה על אופניים”, להלן, עמ’ 189.  ↩

  2. המכונית המונעת על ידי מוטור⁻בנזין באה לידי שימוש מעשי כמה שנים לפני כתיבת סיפור זה. ר‘ גם את הפיליטון של הרצל “האבטומוביל”, להלן, עמ’ 207.  ↩

  3. המצאת ספינת⁻אוויר הניתנת להתנעה ולהכוונה – בניגוד לכדורים הפורחים, שהיו תלויים רק בזרמי⁻האוויר – היתה אחד החלומות של אותם הימים. ור‘ גם לעיל, עמ’ י"ד.  ↩

  4. ראה בקשר לכך הערתו של הרצל ביומנו הציוני מ⁻12 במאי 1896 בדברו על התנועה הציונית: "עניינים גדולים אינם זקוקים ליסוד מוצק. יש הכרח לשים תפוח על השולחן, כדי שלא יפול. הארץ מרחפת באוויר. וכך יכול אני אולי לייסד ולבסס את מדינת היהודים בלי מסד מוצק. הסוד הוא בתנועה. (מאמין אני, בדרך זו תימצא אי⁻שם גם ספינת⁻האוויר המונחית. הכובד מנוצח על ידי התנועה; ולא את הספינה יש להנחות אלא את התנועה").  ↩

  5. לא מקרה הוא שהרצל נקט מספר שנים זה, הוא עצמו היה בן 35 כשהגיע לידי הכרת תכניתו של מדינת⁻היהודים, אותה השווה בלבו להמצאת ספינת האוויר המונחית. גם רבים מקוראיו ראו בסיפור זה רמז לחוויותיו בקשר לתכנית “מדינת⁻היהודים”.  ↩

  6. תאורת⁻גאז היתה בימי הרצל התאורה השכיחה בערים. התאורה בנורות החשמל היתה אך בראשית התפתחותה.  ↩

  7. האלקיונה או אלקיונה – דמות במיטולוגיה היוונית.  ↩

  8. במקור: Libelle, רמש בעל ארבע כנפיים, מעופף במים, באגמים; באנגלית: dragonfly.  ↩

  9. אופרה של ריכארד ואגנר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות