רקע
בנימין זאב הרצל
סוֹלוֹן בלוּדיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית

(1900)


סוֹלוֹן היה במיטב שנותיו ובמלוא אונו הרוחני, כאשר החליט לעזוב את אתוּנה. חוקיו התנוססו על הקירבּים,1 אבל בעיני האזרחים עדיין היו חדשים מדי. יום־יום היו אנשים מכל החוגים עומדים ומסתכלים, מי בתמיהה ומי בתרעומת, באַכסוֹנים2 של סוֹלוֹן. ידידו היפוֹניקוֹס אמר לו פעם בעניין זה:

“רואה אתה, החוקים שלך למורת־רוח הם לכל המעמדות של משלמי־המסים.”

“יען כי חדשים הם, היפּוֹניקוֹס. עדיין אין החוקים שלי טובים, אבל גם רעים אינם עדיין. חוקים חדשים משולים מכמה בחינות ליין. לאחר שנשלמו, עליהם להבגיר.”

“לא הנחת דעתו של שום אדם סוֹלוֹן שלי. אין אני מתפלא, שהפּאֶנטאקוֹסיומאָדימנים3 והאבירים והזאָוּגיטים4 מתנגדים לך, שהרי אתה רוחש ידידות למעמד הרביעי, שאין אתה עצמך נמנה אתו. אבל גם התאָטים5 רוטנים בלבם, ואילוּלא הערצתם העיוורת אליך על שום חוק הסאיסאכטאיא6 שלך, שהקל על פרעון חובותיהם,כי אז אף הם ודאי שהיו מתקוממים עליך.”

“חוקים היפוניקוֹס, אינם עשויים לגרום קורת רוּח לַכּוֹל. אוויל, הוזה, אם לא נבל, הוא האיש המבקש להניח דעתו של מישהו על־ידי חוקים. אין החוק יכול להיות מושתת אלא על מורת־רוחם של הכל.”

“טיראן ודאי לא היה חושב בדרך אחרת.”

“אלא שלא היה אומר זאת, היפוניקוס הטוב שלי. משמעותם הסמויה של חוקַי היתה לעורר בכּוֹל מורת־רוח נסבלת. והנה הגעתי לכךְ. אלא דאגה אחת מקננת בי, כיצד אקיים מצבה לאורך ימים. שכן הדבר בכוֹחי אני בלבד הוא.”

“רצונך, איפוא, להיות מלך, סוֹלוֹן?”

“חדל לך! מה מעט אתה מבין אותי, וידידי אתה! אָמנם מסוגל הייתי להביא גם קרבן זה לאטיקה7 ולתפוס באקרוֹפּוֹליס8 את כסאו של אבי־משפחתי הנעלה, קוֹדרוֹס9 ומי מן האוֹיפאטרידים10 היה מבקש למנוע זאת ממני? אך לשם מה אבוא לחזור על ההרפתקה של קילוֹן?11 שהרי הייתי מיד נהפך לכעין קילוֹן, המשטר שהתקנתי היה נראה כאילו הגיתי אותו לטובת עצמי, ודימאגוגים היו מנצלים אותה מורת־רוח, שהיא האוצר הגנוז של חוקי. כבר כוח־השלטון אשר לי עתה מעורר בי חרדה, מפני הסכנה שבו לחוק שלי. שוּר! הנה באים אלי יום יום אנשים מחוף־הים או מן ההרים ושואלים אותי, אם אין ניתן להקל במידה כלשהי מן התקנות שלי. שהרי אני, הארכוֹן הראשון12 באתונה, הכל־יכול,13 יש בידי, אומרים הם, לפעול ולחדול כחפצי. אך האם עלי לעשות, כדרך שעשתה פּאֶנילוֹפּאֶ, ולפרום עם לילה את אשר ארגתי ביום? ומצוים גם אחרים, והם בקרב בעלי־המלאכה הזעירים, שרצונם לדעת טעמה של תקנה פלונית. אבל יהא בכך משום עמל־שוא, ואף יגרום נזק, אילו ביקשתי להסביר ליחיד את הניתן להבין מנקודת־הראות של המדינה בלבד. יש חוּמרות בחוק שלי, ולעתים קרובות צר לי על האנשים, שאני אנוס לגרום להם כאב. אילו היה בידי להתפטר מכהונת־הארכוֹן, היה לבי טוב עלי יותר. אבל הן בכל עת צרה ישובו ויקראו לי, כי אני הנני האחד והיחיד באטיקה שהכל רוחשים לו אימון. ואז יבוא יום, ומתוך רחמים או כדי לזכות באהדת העם – אפרוץ פרץ בלוחותי. בשר ודם אנוכי, היפּוֹניקוֹס, ואני חושש מפני חולשת עצמי.”

“אכן מצב קשה הוא”, אמר היפוֹניקוֹס, שקוע בהרהורים. “ומה בדעתך לעשות עתה? רואה אני החלטה בעיניך.”

“על המוות חשבתי. היה בכך משום מעשה גדול, בדומה לקרבנו של קוֹדרוֹס,14 אילו גמעתי את גביע־הרעל. לא היה אז בכוחו של שום אדם לשנות את הלוחות שלי. אבל אתוּנה עוד תצטרך לי. יש לשער, כי ליקוּרגוֹס ומלטיאַדאֶס, בנו של קיפסאֶלוֹס, וכן מאֶגאַקלס ושאר־בשרי פּאֵיסיסטראטוֹס,15 יקרעו אחר מותי את הארץ לגזרים. פאֵיסיסטראטוס, הנשען על הדיאקרים16 הנזעמים, הוא בעיני המסוכן ביותר, שכן הוא החביב שבכולם. על כן רוצה אני לעשות מעשה, שלא ינתק אותי מעמי כליל, גם אם אפרוש ממנו. רצוני לצאת למסע ארוך. אטול חופשה מן האזרחים. עד שאשוב יהיו החוקים שלי חלק מבשרם ודמם. בזמן היעדרי לא יעיז אדם לשנות את פעלי מפחד נקמתי לכשאשוב. סולון היושב במרחקים הוא איום יותר מזה שיש בידם לראותו יום־יום. בדרך כך אגן על לוחותי מפני מפלגות ועריצים, ומפני עצמי אני.”

וכך עשה סוֹלוֹן. גמר בדעתו להתרחק עשר שנים מארץ מולדתו. לאזרחים הסביר, כי לאחר שמילא חובתו כארכונט הגיעה השעה, בה הוא חייב לדאוג גם לענייני עצמו. שכן לא ביקש לעצמו שום טובת־הנאה מן המדינה. סוחר היה ולא רצה להיות אחר.

פרידתו של סוֹלוֹן הקדירה רוחם של בני־אתונה עד מאוד, ואך יצא המחוקק את המדינה, הפכה מורת־הרוח הכללית להכרת־טובה והמית־לב. הפליג סוֹלוֹן על פני ים חכלילי כיין. במבט של חיבה החזיר עיניו לעבר חופה של אטיקה, שהחוויר והלך בערפילי שמש, שקע בדימדומים ונתעלם. חזהו התרומם באנחות, ועיניו נתמלאו דמעות. אז היתה לו השירה לנחמה, ושעה שהאניה החליקה על פני איי הקיקלאדים, שאֵד ורוד פרוש עליהם, על פני אנדרוֹס, טאָנוֹס, נאקסוֹס ואחריהם על פני רוֹדוֹס, אל הים הקארפאטי – הסיח סולון את ענות נפשו בהאָכסאמטרים רווּיי־אוֹשר. כבימי נעוריו שוב לא היה אלא סוחר ומשוֹרר בלבד.

תחילה נשׁתהה זמן ממושׁךְ במצרים. כאן רֵעו לו בשׁעות הרהוריו פּסאֶנוֹפיס איש־הליופּוֹליס וסוֹנכיס איש סאֵיס. בזכותם של כוהנים חכמים ומלומדים אלה באה אליו הידיעה הראשונה על האי אטלאנטיס, שהתנוצץ אי־אז בימים נפלאים מעבר לעמודי־האֶראקלס ונעלם מעל פני הים, יען כה נהדר היה למראה. לאחר שרווה סוֹלוֹן חכמתם של בני־מצרים, המשיך במסעו. בקפריסין היה אורחו המבורך של שליט, ועל קבלת־הפנים המלכותית הזאת גמל לו על דרך סולון. הוא יעץ למלךְ וסייע בידו להעתיק את כל עירו אַאֶפּאֵיָה, שׁשׁכנה על רמה לא נוחה, ולבנותה במישור נהדר שלמרגלותיה. כי עיניו של סוֹלוֹן היו נשואות תמיד לגדולות ולטובת הבריות. לכבודו של איש אתוּנה האציל קרא המלך את העיר החדשה בשם סוֹלי.

משם נסע לסארדאֶס, אל קרוֹיסוֹס, מלכם המופלג־בעושר של הלוּדים. תחילה ביקש קרוֹיסוֹס, כדרך קלי־עולם, לכבוש לבו של סוֹלוֹן על־ידי שהראה לו אוצרותיו. איש־יוון הסתכל בכל עתרת הפאר המנופחת הזאת באדיבות ובשלווה. הוא לא נתפס להתפעלות, לה ציפה קרוֹיסוֹס, והדבר גרם צער־מה לשַׁליטה המתרברב של לודיה. אף־על־פי־כן האיר פניו לאורחו ואף נשׂא באורך־רוח את הערותיו, הפילוסופיות־ביֶתר, על האושר האמתי, ואם סוֹלוֹן, שגולה מרצון היה, חיווה דעתו, שאין להלל אדם באָשרוֹ בטרם מלאו ימיו, הרי שהוא, קרויסוֹס, מיטיב לדעת ממנו בעניין זה. הוא היה מאושר. הנה לודיה העשירה, כולה שלו, והוא אדוניה. מפני פרסים או יוונים – אין לחשוש. בארץ פנימה – שקט, והשליטה בה אך תענוג. ועל כל אותה – נחת־הרוח שיש לו בבית. בת עולה כפורחת, אוֹמפאלאָ שמה, על שם המלכה האגדית של לודיה, חמדת־עינים בעלומיה. אך לא זו בלבד, קרוֹיסוס השכיל גם להדר את חייו בדברים שברום המעלה. זימן לעצמו תענוגות־רוח, שבלעדיהם אין העושר והשלטון נותנים שמחה אלא בלבם של גסי־הרוח בלבד. בחן וחסד קידם פני אמנים ופילוסופים, וטובי אישיה של יוון היו ידידיו, כך, למשל, אירח אותה שעה בסארדאֶס גם את ממַשל־המשלים אֵיסוֹפוֹס. לפייטן נאור זה גילה קרוֹיסוס, בשעה של קרבת־הדעת, את תמיהתו על קרירות רוחו של סוֹלוֹן.

“אל־נא תתמה, המלך” – קרא אֵיסוֹפּוֹס. “זה טבעם של החכמים. החולף אינו מעניינם, משתעשעים תמיד ברעיון הנצח, כחתלתולה בפקעת־הצמר.”

סוֹלוֹן עשה בסארדאֶס ימים רבים, ומיום ליום גבר יחס־הכבוד של קרויסוס לאיש־אתונה בכל עניין חשוב של המדינה. והנה הסבו פעם אל הסימפוזיון17 – המלך, המדינאי מאטיקה וממשל־המשלים, ראשיהם עטורים שושנים. בשתיקה שלא כרגיל הריק הפעם קרוֹיסוֹס את ספל המשקה שלו. הריקוד ונגינתה־חליל לא היה בכוחם למחות העננים שהקדירו מצחוֹ, בעוד השניים האחרים שוקעים בחלומות האלקיוֹניים.18 מצב־רוחו של המלך עורר סוף־סוף שימת לבו של איסוֹפּוֹס.

“אגיד לכם, ידידי, פשר הדבר” – אמר המלך, ורמז לעבדיו שיסתלקו. אז המשיך ואמר:“עומד אני היום לפני הבעיה הקשה שבימי שלטוני. במפתיע עלתה לפני – כמו הגורל. מעולם לא הפלתי תחינה כה לוהטת לפני האלים, שיורוני דרכי.”

“מה הדבר, קרוֹיסוֹס?” שאל סולון בשלווה.

“בא לפני עלם ממוצא יווני, יליד בוֹליסוֹס אשר באי חיוֹס, ותבע לשאת את אוֹמפלאֶ בתי לאשה.”

“האם מזרע מלכים הוא?”

“אפשר חשוב הוא יותר מכל המלכים” ענה קרוֹיסוֹס; “אבל אביו אינו אלא בעל־מלאכה עני בבוֹליסוֹס.”

“לא ירדתי לסוף דעתך”, העיר סוֹלוֹן.

וקרוֹיסוֹס אמר: “העלם טוען, כי גילה דבר, שבכוחו לעקור לעד את מצוקת האדם מעל פני האדמה. רצונו להעניק את הדבר שי לי, לא – לבני לוּדיה, או יתרה מזו – לכל בני־האדם. ושכר אחד ויחיד הוא מבקש את אוֹמפלאלאֶ שלי, שאותה הוא אוהב אהבת עולם.”

“טעם לא רע לו, לבחור”, – חייך איסוֹפּוֹס.

ואולם סוֹלוֹן חקר: “מה הוא הדבר שמצא לפי דברו?”

“יסביר־נא זאת לכם הוא עצמו”, – קרא קרוֹיסוֹס וציווה להביא את העלם.

נכנס אוֹיקוֹסמוֹס איש־בוֹליסוֹס. דמותו נאה היתה. את הכיטון19 היווני לבש דרך כבוד. פניו – חלב ודם, ולחייו מאירות מתוך זקן־נעורים חום־בהיר. במיוחד כבשו את הלב, בגאוותן ובצחוקן עיניו הכחולות.

“אוֹיקוֹסמוֹס”, אמר המלך בקול רך, “אלה ידידי המה. רשאי אתה לדבר בפניהם דרך חרות, כפי שדיברת עמי. ספר־נא לנו על אמצעי־הפלא שלך.”

“הנהו, כאן”, אמר אוֹיקוסמוֹס בקול חמים שנגע ללבם של הגברים, והרים שקיק.

“מה יש בו? זהב?”, ביקש לדעת איסוֹפוס.

“משהו יקר ממנו”! חייך אוֹיקוסמוֹס. “יקר הרבה מזהב!.. קמח!”

מבודר פנה ממשל־המשלים אל סוֹלוֹן ואמר:

“מארחנו המלכותי אף משחק־היתולים זימן לנו לשעשע לבנו.”

“לא”, צעק קרוֹיסוס, כמעט בקוצר־רוח, “עניין רציני הוא. מכל מקום, כך טוען הלז. דבר, אוֹיקוֹסמוֹס!”

“קמח הוא” – חזר ואמר העלם מבוֹליסוֹס. “קמח שאני בעצמי יצרתיו.”

איסוֹפוֹס תמך כרסו בידיו מרוב צחוק ואמר: “ודאי שכך הוא, עיבדת חלקת־אדמה, קצרת את התבואה, טחנת את הגרעינים בין אבני־הרחיים והיו לקמח. כבר שמעתי כגון דא.”

אוֹיקוֹסמוֹס הסתכל בשלווה אל מעבר לצוחק ואמר: “לא עיבדתי שום חלקת־שדה, אף תבואה לא קצרתי, ולפיכך גם לא היה בידי לטחון אותה בין הרחיים. את הקמח הזה הפקתי באורח אחר.”

“באורח אחר?” – מילמל סוֹלוֹן.

והוא שווה בטיבו לקמח־החיטים המשובח ביותר", הוסיף קרוֹיסוֹס. “הלחם שאכלנו בסעודתנו היום, מן החומר הזה הוא.”

“טעמו משׁובח היה”, – אמר איסוֹפּוֹס תָּמֵהַּ.

סוֹלוֹן גער בעלם: “אל־לך תהתל בנו, נער! גם אם המלך מניח לך לבדחו, הרי יראת־הכבוד מפני אנשים מבוגרים מן הדין שתמנע אותך מהעלות לפניהם דבר־הבל כזה.”

אוֹיקוֹסמוֹס השיב בשקט: “יודע אני, כי סוֹלוֹן אתה, ואני מכבד אותך. בשמו של זאוס הנצחי נשבע אני לך, שהדבר הוא כפי שאמרתי, אני גיליתי את האמצעי לייצר קמח בלי תבואת השדה. אני מפיק אותו מחומר המצוי בטבע בכמות בלתי־מוגבלת. ויש בידי להפיק ממנו כל כמה שארצה וכמעט ללא עמל. עבוֹדת־שנה של מאות עובדי־אדמה עשוי למלא, לפי השיטה שלי, אדם אחד בלבד תוך יום אחד.”

“קרא בשם האמצעי שלך”, אמר סוֹלוֹן, או שאבוז לך כבוז לשקרן."

השיב אוֹיקוֹסמוֹס: “אין לי דבר זולת סודי. המלך יודע, מה הדבר שבעבורו נכון אני למסרו. אולם אך ורק בעבור הדבר הזה, ולא בעבור שוּם דבר אחר שבעולם. שאם לא כן, מוטב לי שאתן גווי לגזרים. יכול הייתי לאט לאט להפוך סודי זה לזהב, אילו להוט הייתי אחר רווח נקלה. אפס, כל שזכה לחסד־אלים כמוני, אינו רשאי למסור את חמדת־היקר אלא תמורת הנעלה בחמדות־היקר. ביום שבו תקויים משאלת־לבי, אעניק לאנושות לעד את מתת הלחם. לחם ללא זיעה שאין יד השידפון עליו, לחם בשפע, לעד…”

וקרויסוֹס אמר נרגש: “שמענו דברך. ועתה לך והמתן לדברי!”

“אם כך הוא”, העיר איסוֹפוס, “הרי מכל מקום יכול היית להתחיל בהפקת קמח לעניים. מדוע ירעבו אלה ללא צורך אפילו שעה אחת? רשאי אתה לשמור לפי שעה את סודך לעצמך, אוֹיקוֹסמוֹס חביבי; אם בעל נפש אתה, ואם רצונך לשאת חן בעיני אנשים בעלי נפש גם הם, כי אז פתח מיד במעשה־הנדיבות!”

“בחפץ־לב!” – אמר אוֹיקוֹסמוֹס. “אך יערוב לי המלך, שלא יהיה שום נסיון לרגל אחרי, או להוציא הדבר מידי בערמה.”

“דברת־המלך נתונה לך, אוֹיקוֹסמוֹס!”.

העלם קד קידה ויצא.

“ועתה מה בפי ידידי?” –שאל קרוֹיסוֹס משנותרו שוב לבדם.

“תן לו את בתך, מלך הלוּדים!” – קרא איסוֹפוֹס בהתרגשות.

“ועצתך, סוֹלוֹן, מהי?”

המיתהו!"

נדהמים הסתכלו קרוֹיסוֹס ואיסוֹפוֹס באיש־אתונה. אש מוזרה היתה במבטו.

ראשון התאושש המלך: “כוונתך, סוֹלוֹן, אם שיקר לי?”

“לא, מלך הלוּדים! עליך להמיתהו אם אמת בפיו.”

“אין אני מבין אותך, סוֹלוֹן!” – נאנח איסוֹפוֹס. “רצונך להוציא להורג את גדול גומלי־החסד אשר למין האנושי?”

“רגע אחד לא הייתי מהסס” – אמר סוֹלוֹן.

“מה שאין כן אני!” – קרא קרוֹיסוֹס. “אמנם רוגז אני על הבחור המעז לתבוע לעצמו את בתי, – אבל להמיתהו? לא יעלה על דעתי כדבר הזה.”

בזעם קר השיב על כך סוֹלוֹן: “כי אז אין אתה ראוי להיות מלך!”

איסוֹפוֹס נפחד וביקש להתערב על־מנת לפייס אך קרוֹיסוֹס חייך:

“הנני מלך למדי, שאוכל לשאת דבריו הקשים של גבר. פּרוֹשׂ רעיונך, סוֹלוֹן יקירי!”

“הרעיון שלי פשוט הוא קרוֹיסוֹס, פשוט כתמיד, פשוט כרעיונכם אתם. ההבדל אינו אלא במידת הזמן. על כן, דומה אני, היה הצדק עם אנשי־אתונה שלי, שעה שהטילו עלי לחוקק את החוקים. אתם מודדים יתרונו של דבר בשעות, בשבועות, או בשנים, ואילו בין אצבעותי גולשים נצחים… האדם הצעיר הזה הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר, שפקדוּ אי־פעם את הארץ. אין חפצי לדבר אליכם בלשונם של תינוקות ומאמינים, שאם לא כן הייתי נושא קינה על אותו עז־נפש, המתערב בגורלם של האלים בני־האלמוות ואינו מניח עוד לפּאֶרסאֶפוֹנאַ לעלות מן השאול.20 הננו אנשים שהציצו מאחורי הפרגוד. יודעים אנו, מה צפון בפולחן המסתורין21 של אֶלוֹיסיס. השדה מניב יבולים לא משום שדאֶמאֶטאֶר רוצה בכך, אלא משום שהפועל מרווה אותו בזיעתו. והנה, בחור זה בא לשנות זאת. רוצה הוא, נבל זה, לעשות את האנשים נטולי־דאגה. את מיטב קניינם, את הרעב הוא מבקש לגזול מהם. ומה יתרחש אחר־כך? הישובו אלינו ימי הגסות של הפאֶלאסגים,22 התשבּוֹת עבודת־האדמה ועמה שוב ייעלמו מקרבנו חיי הקבע, חוש־האזרחות ומידות התרבות?.. מלך הלודים, הרוג אותו, אם מלך אתה!”

“אתה שֹוחק אותי, לעפר, סוֹלוֹן” – נאנח קרוֹיסוֹס.

“חייב מלך לדעת הרוג”, – המשיך סוֹלוֹן דברו בלא־רחם. “ולא את הרעים בלבד, את הרשעים, שכן היה בזה משום מעשה קל ביותר ונעים. אף את הטובים חייב הוא להשמיד, אם טובת העם דורשת זאת. זה הטעם שאין בן־תמותה גבוה ממך, למען תוכל לבצע גם מעשים כאלה. זה הצידוק העלום לשלטונך. ממשל־המשלים הלזה סבור, כנראה, שאדם חסר־לב אני. יהא כך. ורשאי אתה, איסוֹפוֹס, אף לתאר אותי בשיריך כחיה טורפת. זכותך היא להיות עממי. ואולם אני אומר לכם, שאין לך מעשה גדול יותר בזמננו מאשר השמדת הצעיר המזהיר הזה, ששבה את לבי מן הרגע הראשון. אבכה עליו כאשר ימות, אולם הרבה יותר יהיה עלי לבכות לוֹ אם יישאר בחיים. יוון והעולם יהיו אסירי־תודה לנו אם נמיתהו, ושכר המעשה יהיה שמור בהכרתנו. מעשה רב ועלום יהא זה, אחד המעשים הנעלים, הרחוקים מהבנתו של האדם הפשוט ואשר שום אחד מכותבי־תולדות אינו מודיע אותם ושום הוֹמרוֹס אינו שר עליהם.”

“לאט לך!” אמר המלך נרגש. “עוד לא הוחלט על כך.”

“השבח לכל שוכני־מרום!” – פלט איסוֹפוֹס ברגש־של־הקלה. וחפץ אני להביא קרבן מיוחד למוסאגאָטאָס,23 שלא עשני מדינאי… האזינה לי, סוֹלוֹן הטוב! לו גם היה הכל כדבריך – מִנַיִן לךָ, שאדם אחר לא יגלה מחר את אשר גילה אוֹיקוֹסמוֹס? הרי אין זה אלא מקרה, שהוא בא דווקא לכאן, שנתאהב באוֹמפאלאָ וכך נודעו לנו הדברים האלה. את האחר לא נכיר ולא נדע, וגם הוא יבטל את הרעב, ואני, דרך אגב, לא אצטער על כך. שהרי אני, סוֹלוֹן, יודע מה טעמו של רעב. אפשר שמשום כך משורר עממי אני."

השיב סוֹלוֹן: “מעריך אני את טעמיך, איסוֹפוֹס. לא מן הנמנע שיקום לו, לאוֹיקוֹסמוֹס, אחד שילך בעקבותיו. השאלה אינה אלא זאת: מתי? וייתכן שיחלפו אלפי שנים. לא הפסד יהיו השנים הללו למין האנושי, כפי שאתה סבור במזג־הטוב של המשורר אשר לך, אלא רווח. מה רם הוא כיום מעמדה של ארץ־היוונים במידות־התרבות שלה, כשאנו באים לדמותו אל המצב בימי קדם. וכל זה בזכות הרעב, שלימדנו לעבוד. העבודה כשהיא מגיעה לפריחתה העדינה ביותר נאצלת ועולה לדרגת אמנות, כשם שהדרישה אל טובת ההנאה העצמית עשויה להתעלות לדרגה של פילוסופיה נעלה. מי יודע, איזו אטלאנטיס עודה מצפה בימים בלתי־נודעים למגליה. יכול אני לשער, כי בני הדורות הבאים יסעו מאתונה לקורינת במרכבות מהירות משלנו, יכול אני לתאר לעצמי אפילו אניות יעילות יותר מאשר הטריאָרות24 שלנו העצומות ביותר. אל־נא נשתק את רוח־התגליות! אפשר צפויים לה, לאנושות, ימים בהירים, בהם לא תזדקק עוד לרעב. למרחקים כאלה אין ראייתי מגעת, כמובן… אנא, קרוֹיסוֹס, הרוג את אוֹיקוֹסמוֹס!. עודך מהסס!.. אם כן אציע לך הצעה.יש אדם אחד, שהוא החכם באנשי יוון. יכריע הוא במחלוקת שלנו.”

“תאלאֶס איש־מילאֶטוֹס?” – שאל איסוֹפּוֹס.

“תאלאֶס!” – אישר סוֹלוֹן. תודיע לו את הדבר לפרטיו. ידידנו איסוֹפוֹס ירשום זאת בבהירות נאה, כדרכו. אל־נא תאמר לו דבר על אודותי – יפסוק דינו באורח חפשי. ואשר יגיד –מקובל יהיה גם עלי כדבר הנכון."

“טוב!” – קרא קרוֹיסוֹס שמח על שניתן לו להתחמק מהכרעה תכופה. “אדרבא, יודיעני תאלאֶס, מהי חובתנו במקרה זה שלא נשמע כמוהו.”

למחרת הבוקר אצה איגרת שלוחה מטעם המלך למלאֶטוֹס. עד מהרה הגיעה תשובתו של החכם, וזו לשונה: “המלך! מן ההכרח שתתן לי שהות ליישוב־הדעת. בשאלת־מצפון כה חמורה אין בידי להודיעך מיד סוף דעתי.”

ירח רדף ירח. שום ידיעה לא הגיעה מתאלאֶס. קרוֹיסוֹס שלח שליח אחר למילאָטוס. השליח חזר וידיעה תמוהה בפיו. תאלאֶס נסע ואין יודע לאן. קרוֹיסוֹס נענע ראשו בעצבות. אך סוֹלוֹן אמר:

“הנה־נא! תאלאֶס יודע תמיד את אשר הוא עושה. עוד שמוע תשמע חוות־דעתו והיא תערב כפרי הבשל.”

ואולם בסארדאֶס התפתחו העניינים והלכו.

אוֹיקוֹסמוס היה רֵעָם החביב של המלךְ ושׁל ידידיו. בכל יום תמיד חזרו ונהנו מיפי־רוחו, מאומץ־לבו ומן החדווה הגברית של הווייתו. ואולם יותר מכולם אהבוֹ סוֹלוֹן. לעתים קרובות היה אומר לעלם: “רוצה הייתי שבני ידמה לך, כאשר אראהו שנית בשובי הביתה מגלותי.”

ואז היה קרוֹיסוֹס מצדד את אורחו ושואלו חרש:

“העדיין אתה עומד בדעתך?”

“עדיין!” – היתה תשובתו הנוקשה.

גם אל אוֹמפאלאָ הנחמדה רשאי היה אוֹיקוֹסמוֹס להתקרב. הוא גילה לה את אהבתו, ואביב היה בארץ.

אביב היה כאשר אוֹמפאלאָ ענתה ואמרה: “אוֹיקוֹמוֹס גם אני אוהבת אותך, ורצוני להיות לך לאשה בתום תקופת־המבחן שלך.”

שכן לא ידעה אלא על תקופת־מבחן בלתי־מסויימת שקבע אביה לעלם המחזר.

ואולם בלוּדיה עמד אז אביב מוזר ביותר, שעשה את הבריות גם עליזים גם מדוכדכים. שפע שאין־לו־פשר פשט בארץ. מכל מקום לא היו עוד אחוזי־כפן ופושטי־יד. הדבר התחיל בחלוקת־הקמח חינם לפני חדשים אחדים. החלוקה נעשתה בשם המלך, בסארדאֶס ובכל שאר הערים והיישובים של הארץ. תחילה לקחו מן המתנה אך העניים ביותר. אולם משנראה היה שהמלאי, וכמוהו חסד המלך, אין להם סוף, וכל אחד יש בידו ליטול קמח ככל שירצה וכצורך ביתו, באו לאט לאט גם האחרים. היה זה בדומה למתרחש על יד באר המים הציבורית. כל הבא יוצא בדליים מלאים. היו שביקשו הסבר לחזיון הנפלא והגיעו ברוב שנינותם למסקנה, כי קרוֹיסוֹס הוא שהשכיל, בכוחה של מדיניות־החוץ צלֵחה, להביא לארץ את הלחם בשׁפע רב כזה. הרוב קיבלו את הדבר ללא חיטוט־יתר ושמחו למתנת־האלים, עד שקהו חושיהם משיגרת הפלא החוזר ונשנה יום יום.

והיו, כמובן, גם אנשים שהעניין כולו לא נעם להם: עובדי־האדמה, בעלי האחוזות והסוחרים. משירד ערכה של התבואה הפקירו ברוב רוגזם אף את העבודות שהתחילו בהן. שדות הדגן המשופעים של לוּדיה גדלו פרא. איש לא נתן דעתו עוד לטפל בהם או לשקוד על הגנתם מפני מזיקים. ישחיתו הציפורים והרמשים את חלקות־השדה, מה איכפת? הרי כל איש בטוח ממחסור, כל עוד לא נתרוקן מחסן־הקמח של המלך. והוא לא נתרוקן לעולם. ככל שגדלה הצריכה גדל המלאי. בדרך כך הפקירו עצמם הכפריים, אם גם במידת־מה של חריקת־שיניים, לגורלו הקשה של השפע.

על יושבי לוּדיה, שפרנסתם לא היתה על עבודת־האדמה, אלא על עיסוקים אחרים, השפיע במצב החדש חלשות מיוחדת במינה, כרוח שרב. רפתה כל עירנות, הגברים היו לנרפים, ועם זה נטולי־שלווה. משהיתה השעה משחקת להם פחתו דאגותיהם, ממילא התמסרו לבילויי־זמן בטלים ואף מסוכנים. היו לרודפי מדנים ופורצים, לפי שכוחם, שלא נתייגע בעבודה חיפש לעצמו אפיקי־מוצא. הם פנו גם לעבר הפוליטיקה, ובאורח סוער ומרדני פנו אליה. התחילו לרטון כנגד קרוֹיסוֹס, ונוצרה מפלגת־הפיכה מפורשת, אשר ראשי־המדברים שלה נמנו עם חוגי בעלי־האחוזות המתרוששים.

“כאלה הם הדיאקריים25 שלך, קרוֹיסוֹס” – אמר סוֹלוֹן כאשר הוגד לחצר על המאורעות האלה. “עמדתי על טיבם בהרי הפאֶנטאֶליקון. אותם האנשים, כאן ושם.”

ואולם מצביא זועף בצבא המלך אמר:“מלחמה קטנה – זה הדבר הדרוש להם, ללוּדים שלנו. עליהם לנחול נצחונות או מפלות, למען יירגעו. היינו יכולים, למשל, להתגרות מלחמה בכורש מלך פרס.”

מפלגת־מלחמה היתה, כמובן, גם בחצר המלך בסארדאֶס,26 ודברים אלה כמו מלבה נחצבו. קרוֹיסוֹס דחה עדיין את הרעיון.

אותה שעה נדמן אדם ממילאֶטוֹס וסיפר, בדרך אגב, שראה את תאלאֶס.

“כיצד?” – שאל קרוֹיסוֹס. “הוא חזר לביתו ולא שיגר אלי שום ידיעה? היודע אתה פירושו של דבר, סוֹלוֹן? אנו מחכים להכרעתו, ואילוּ הוּא שותק!”

“העדיין אתה נזקק לחוות־דעתו, מלך הלוּדים?” – השיב סוֹלוֹן, בהצביעו בזרועו המושטה לעבר העיר למטה.

“כן!” – קרא קרוֹיסוֹס בחפזה. “ודווקא עתה! כי אי־מנוחה באה בנפשי. קודם לכן ידעתי לצד מי עלי לנטות. אליך, איסוֹפוֹס! ואילו עתה שוב איני יודע. אשמתך היא, סוֹלוֹן!”

“שגר שליח למילאֶטוֹס” – אמר סוֹלוֹן בנחת. “החכם ביוונים ישחרר אותך מספקותיך. ובינתיים נכין ספל של יין ריחני מהול ברעל שהשפעתו מהירה.”

“אבל גם את החבוּש,27 שהחתן והכלה אוכלים אותו יחד” –דחק איסוֹפוֹס.

" כן יקום" – הכריז קרוֹיסוֹס – “שניהם מוכנים ועומדים: החבוש וספל־הרעל, רצוננו לשמוע מה יאמר לנו תאלאֶס.”

שוב אץ שליח למילאֶטוֹס. משחזר, יכול היה אך בקושי לעבור דרך רחובות סארדאֶס, כי הם שקקו מהומה. לוחמיו של קרוֹיסוֹס נאבקו עם העם מר־הנפש. שאון הנשק עלה עד לחדרי ארמון המלך, מקום שם ישבו עם קרויסוס ידידיו סוֹלוֹן ואיסוֹפוֹס וזוג הארוסים הצעירים. ספל זהב וחבוש נאה עמדו לפני קרוֹיסוֹס.

“אומפלאלאָ” – לחש אוֹיקוֹסמוֹס, אל־נא תחששי. אגן עליך בנפשי, אם ינסה ההמון לבוא הנה."

“אין אני חוששת, אוֹיקוֹסמוֹס, אם אך שלי אתה. גם אם יגרשו אותנו. אלך אחריך לבוֹליסוֹס ולכל אשר תחפוֹץ. רוצה אני להיות אשתך. שלך, שלך, שלך! אם בעוני ואם ברווחה – אך שלך! אני אוהבת אותך.”

קרוֹיסוֹס קרא את תשובתו של תאלאֶס, נאנח עמוקות, והושיטה לידידיו. איסוֹפוֹס קרא אותה בלחש וברעדה: “המלך! קמתי ויצאתי לדרך כדי למלא את פקודתך. שכן לא גיליתי בתוכי את התבונה, אשר אתה דורש ממני. רק אדם אחד יש בין היוונים, המעמיק להבין את עניין המדינה, כדי לפתור שאלה כזאת. את האדם הזה ביקשתי והלכתי לאתונה. אולם הוא עזב את עיר־מולדתו. יצאתי בעקבותיו והגעתי לארץ מצרים, אבל כבר הוא יצא משם. ורק בקפריסין נודע לי מקום הימצאו. הוא שוהה אצלך. על כן החרשתי אני. למה אביא לך חכמתו בדלי, שיש בידך אתה לשאוב מן הבאר… עשה־נא, המלך, כאשר מייעץ אותך סוֹלוֹן!”

ברעד הושיט קרוֹיסוֹס ידו אל ספל־הזהב, ברעד הגישו לסוֹלוֹן וכיסה בידו את עיניו המוצפות דמעות.

סוֹלוֹן ניגש אל זוג הנאהבים:

“אוֹמפאלאָ, עלי לדבר בענין רציני עם חתנך. אביך מבקש, שאנו, הגברים נישאר לבדנו. רשאית את לנשקו נשיקת־כלה… ועתה לכי!”

שטופת־אושר השעינה הכלה ראשה על חזהו של אוֹיקוֹסמוֹס. אין שעה נשגבה מזו בחיים, זאת הרגישה, ובחיוך אחרון מתוך עיניים ענוגות פנתה ממנו ויצאה בהכנעה, כי רצו הגברים להיות בעניין הרציני לבדם.

“ועתה, אוֹיקוֹסמוֹס” – אמר סוֹלוֹן – “האם עוד עומד אתה בדעתך, שאפשר להביא אושר לאנשים? הנה אתה שומע את מהומת ההתקוממוּת למטה. מתנת־האלים שלך היא שעוררה אותה. העוד תבקש לזכותם בלחם נצחי ללא דאגה, ללא עבודה? האם לא מוטב לך שתשמור סודך לעצמך? השמד אותו, שכח אותו! אומפאלאָ שלך היא, משום שאתה ראוי לה וקרוֹיסוֹס יתננה לך, גם אם לא תגלה את אמצעי־הפלא שלך. שמע בקולי, הנח להם לאנשים להזיע כמקודם בשדותיהם ולכלות את כוחם בעבודה. לטובתם הוא. כך יגיעו למשהו.”

אוֹיקוֹסמוֹס הזדקף: “יכול אני אך להניח, כי לנסותני תבקש, סוֹלוֹן! רצונך להיווכח, אם כה שפל רוחי, שלא אקיים דברי. אומפאלאָ היא כלתי, ומחר אגלה את סודי. אין האמצעי הזה קנייני שלי, קניינם הוא של כל בני האדם, אשר למענם שמרתי אותו באמונה. השתוללוּתם של הללוּ, למטה, אינה מקפחת זכוּתם. ומשתוללים הם אך משום שאינם יודעים. אני אפקח את עיניהם.”

אז אמר סוֹלוֹן בקול רך: “אכן, ניחשת, היה זה נסיון. אני אוהב אותך, אוֹיקוֹסמוֹס, כפי שהנך. מעולם לא אהבתי איש כאשר אהבתי אותך. הה, חולם יקר, מְאַשֵׁר עמים! זכאי אתה לחלום גם חלומךָ אתה, חלום אומפאלאָ. משער אני, שנפשך בּשׂומה עתה כולה ממנה, החמודה. מעולם לא היית מאושר יותר, אוֹיקוֹסמוֹס, ואם עד זקנה ושיבה תגיע – לעולם לא תהיה מאושר יותר!…ראה, קרוֹיסוֹס, שוחחנו בשעתו על האושר האמתי. הנה הוא לעיני: אוֹיקוֹסמוֹס! אוהב את הבריות ואת אומפאלאָ. וכל יודעיו אוהבים אותו… אוֹיקוֹסמוֹס! גמע את הספל הזה, אשר קרוֹיסוֹס מגישו לך על ידי. גמעהו לחיי האנושות וזכור אהובת לבבך.”

ואויקוֹסמוֹס שתה.


  1. לוחות⁻עץ בצורות שונות, מסתובבים על צירם, שעליהם היו כתובים או חרותים חוקי סולון לשם פרסומם ברבים.  ↩

  2. לוחות, שמטרתם וצורתם בדומה ל“קירבּיס” (ר' הערה 1).  ↩

  3. המעמד העליון של בעלי הרכוש (בעלי 500 מידות של תוצרת חקלאית).  ↩

  4. מעמד האיכרים האמידים.  ↩

  5. המעמד הרביעי – העמלים והאיכרים הזעירים.  ↩

  6. חוק של שמיטת החובות, משנת 594 לפני הספירה, שלפיו שבה לבעליה כל אדמה ממושכנת ויצאו לחופשי עבדים שנשתעבדו מחמת חובותיהם.  ↩

  7. המדינה היוונית, שאתונה היתה לה עיר⁻בירה.  ↩

  8. “העיר העליונה”, מבצר העיר אתונה על בנייניה המפוארים.  ↩

  9. מקובל כמלכם האחרון של האתונאים (מאה 11 לפנה"ס), אך שמו עטוף אגדות.  ↩

  10. האצולה.  ↩

  11. איש אתונה רם⁻מעלה. ניסה בשנת 630 לערך לפנה"ס, להשתלט על האקרופוליס באתונה, מתוך האמונה שהמוני העם המדולדלים יקבלו אותו כשליטם, לאחר שמאסו בשלטון האריסטוקראטים. נסיונו נכשל.  ↩

  12. אחד מתשעת הפקידים (המושלים) העליונים של אתונה.  ↩

  13. משנבחר סולון לארכוֹן אתונה בשנת 594 לפנה"ס, קיבל לידיו, שלא כמקובל, סמכויות בלתי⁻מוגבלות.  ↩

  14. מסופר עליו, שבשעה שהדוֹרים יצאו מן הפילוֹפוֹנס לכבוש את אטיקה, הודיע להם האוראקל מדאָלפוֹי, כי ינצחו במלחמה, אם יימנעו מלהרוג את מלכה של אתונה. בהיוודע הדבר לקודרוס, התחפש בבגדי איכר, הרג אחד מאויביו הדורים ונהרג אחר כך על ידיהם. ומשנודעה להם זהותו של ההרוג – נסוגו.  ↩

  15. פיסיסטראטוֹס – מנהיג השכבות העניות, עלה בשנת 560 לפנה"ס לשלטון⁻יחיד באתונה. הוא הופל על ידי ברית מפלגות האמידים, גורש וחזר לשלוט באתונה ב⁻550 שוב לזמן קצר. ב⁻540 השתלט שוב על אתונה ושלט בה עד שנת 527.  ↩

  16. “אנשי ההרים”, בני מעמד העניים, שאורגנו על ידי פיסיסטראטוס למפלגה.  ↩

  17. משתה, מסיבת רעים.  ↩

  18. של שלוות⁻אושר.  ↩

  19. חלוק, בצורת שק עם מפתחים לראש ולידיים.  ↩

  20. פּאֶרסאֶפוֹנאָ – אלת הטבע וסמל הצמיחה והפריון, שנגזר עליה לדור בשאול עם בעלה האדאֶס ולא לעלות מן השאול אלא לתקופת האביב, כדי להצמיח את האדמה וליתן לחם לאדם. המצאתו של העלם המייתרת את פרי האדמה, חוסמת בעד עלייתה של האלה, כלומר משביתה את האביב מן העולם.  ↩

  21. במקור: Hierophantentum – פולחן המסתורין לאלות דאֶמאֶטאֶר, אלת האדמה והתבואה, ופּאֶרסאֶפוֹנהָ, שהתקיים בעונת הסתיו בעיר אלוֹיסיס שמצפון לאתונה.  ↩

  22. שבט מתושבי יוון הקדמונים.  ↩

  23. ידיד המוּזות, תואר של אפּוֹלוֹ.  ↩

  24. אניות⁻מלחמה, בנויות עץ, כ⁻150 עובדי⁻משוט לכל אחת ו⁻30 –50 לוחמים.  ↩

  25. ר‘ הערה לעיל מס’ 16.  ↩

  26. עיר⁻הבירה של לוּדיה.  ↩

  27. במיתולוגיה היוונית הוקדש פרי החבוש לאפרודיטה. אלת היופי והאהבה, ושימש מתנת⁻אהבה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות