(1899)
קילכבּרג ובן־דודו מארטין נולדו בעיר אחת ובה גדלו יחדיו. בימי שחרותם נכרתה ברית־ידידות בין השניים, שעמדו לחיות את חייהם בקשר גומלין תמיד. ויותר משהיתה כאן קרבת־דם היתה כאן קרבה־מתוך־בחירה, אף שקילכבּרג ובן־דודו מקורבים היו קרבת משפחה שאינה חזיון נפרץ. בנים היו לשתי אחיות־תאומות, שנישאו ביום אחד לשני האחים־התאומים קילכבּרג, הוריהם.
הכל היה משותף בהם, בשני הצעירים, קילכבּרג ובן־דודו מארטין, – הדם והשם, הנעורים והחינוך. יחד ביקרו בבית־הספר, או מחוצה לו; האחד לא טיפס בלי רעהו מעבר לגדרו של השכן, שעה שחייכו התפוחים מבין הענפים כמבקשים להיגנב, והכל נהגו לחלק ביניהם מעשה אחים. כבר מימי ילדותם נתכנו בשם הדודנים־התאומים. כשעמד קילכבּרג לעשן את הסיגריה הראשונה לפני גל־האבנים הגדול שמחוץ לעיר, החזיקו מארטין בראשו. כאשר אהב מארטין את אהבתו הראשונה, שירתו קילכבּרג שירות כיוצא בזה, שהקשיב לשירים שקרא מארטין באזניו. אחוות שנות־הנעוּרים הגיעה לשיאה בשעה שקילכבּרג ובן־דודו נכשלו שניהם כאחד בבחינות־הבגרות. האגדה מספרת, שאחד מן השנים העלה עצמו בעניין זה קרבן־אחווה למען רעהו. לשמע הבשורה הנוראה הזאת אץ אביו של קילכבּרג אל אביו של מארטין ואמר לו במר נפשו: " שער בנפשך, בני נכשל בבחינות!" על כך השיב לו האחר: “התנחם־נא, גם בני שלי!”
לא ניתן לקבוע בוודאות היסטורית מוחלטת מי משניהם הכשיל עצמו בבחינות מתוך גודל־לב. אמנם בפינת־הרשעוּת של המשפחה – כידוע מצויה בכל משפחה פינה כזאת, ויש מהן המורכבות פינות כאלו בלבד – נחשב סיפור־הקרבה לאגדה מחוכמת; אך כל אחד מן ההורים מצא נחמה מתמדת בדבר, שבן־אחיו לא־יוצלח הוא. ומלבד זה היה כל אחד מהם נוהג לרמוז בשיחה, שמתוך רגש אצילות של נעורים לא רצה יוצא־חלציו לבייש את בן־דודו. קילכבּרג ובן־דודו היו מעתה פטוּרים מיגיעת־מוח, ורשאים לפנות למקצוע המסחר. מובן, הברית שביניהם לא לקתה בשל כך. תחת אשר יטעו בדבריו של תוקידידס חדרו יחדיו לסודות הפנקסנות הכפולה וקנו להם את הסגנון של מכתבי־המסחר החלקלקים. שפתיחתם: “בנוגע למכתבך החשוב מיום פלוני” וסיומם: “בלי לעמוד על שאר הדברים אני חותם בכבוד”. הם היו לזוג של פרחי־סוחרים מצויינים, הסתגלו חיש מהר לשיגרה, ומעט מעט נעשו אנשים מכובדים.
אמנם, שוב לא היו שווים לגמרי. קילכבּרג היה החשוב בין השניים. הוא היה בעל רעיונות נועזים יותר, ותחילה אף חלם לעמוד ברשות עצמו ולהפתיע את העיר במפעליו; ואילו מארטין היה בעל־החשבון שבהם, ומעולם לא הקדים עקב לפני אגודל, בלא ששקל תחילה את התוצאות הכרוכות בצעד זה. ואף־על־פי־כן שררה עדיין הרמוניה מושלמת ביניהם. כדרכם מאז החליפו זה עם זה כל רעיונותיהם, אלא שהללו באו, כמובן, יותר ויותר על ביטוּיָם במספרים. היה זה כמנוּי וגמוּר, כי בשׁעת הכּוֹשׁר יקימו להם יחדיו עסק של קבע. הם רבו קמעה על שם העסק העתיד לקום. מארטין חייב, לפי מזגו השקול, שם רגיל ושגור, דרך דוגמה: “קילכבּרג ושות'”; ואילו האחר רצה בשלט מקורי: “קילכבּרג את קילכבּרג”, או אולי: “קילכבּרג ובן־דודו”. מארטין טען בתוקף כנגד דעה זו, שכן חש ביתרונו של קילכבּרג הצפון מאחוריה; הוא, מארטין,אמור אפוא לשמש מעין סרח־העודף, מעין שותף טפל הנספח לעיקרו. בהצעה של “קילכבֹּרג את קילכבּרג” היתה השאלה, מי הוא ראש וראשון, לפחות בתיקוּ. מה שאין כן ב“קילכבּרג ובן־דודו”, שהניח מקום להטיל ספקות. ובכלל, בביטחת הופעתו בחברה כבר הרגיל קילכבּרג את הבריות, שיראוּ בו במארטין, אך ורק את האדון מארטין. או את מארטין בן הדוד, או אף את “בן הדוד” סתם. משל כאילו לא היה לו ערך משלו, ואינו אלא בחזקת ירח המלווה את המאור הגדול קילכבּרג. מארטין לא נתן דעתו ביותר על מסיבות חברה ועל נשים, אם כי גם הוא כקילכבּרג הירהר בנישואין. הוא לא היה מיצר ביותר, אם בנשפי־משפחה או בפיקניקים מקובל היה רק כמארטין בן־הדוד; אדרבה, היה בכך משום ניחות־דעת יתרה; לא כן בעולם העסקים! כאן היה הוא עצמו האדון קילכבּרג, לפחות במידה שחברו היה כזה, והואיל ובעל דעה מיושבת הוא יותר מחברו, הרי שלא מן הנמנע הוא כי ברבות הימים ייחשב מארטין בפירמה “קילכבּרג ושות'” לקילכבּרג העיקרי.
כך היו פני הדברים, כשפגש קילכבּרג במסיבת־ריקודים את בתו של בעל תעשיית־ברזל אמיד ולמד לדעת אותה ולאהוב את עסק אביה. קילכבּרג השכיל לכוון את העניינים, עד שהוזמן לבקר בביתם. הוא לא היה גבר יפה, אלא שתמיד ענד עניבות נהדרות והבתולה החסודה חישבה והעלתה בסתר לבה, שבוודאי לא ינהג גם עמה קמצנות בהוצאות תלבושתה. אחר־כך שיערה בלבה, כיצד ייראה הדבר שעה שתתקרא בשם הגברת קילכבּרג. ובדרך כך נתאהבה בו. אבל אביה ביקש “לטעום” תחילה, כלשונו, את טעמו של אותו צעיר. שומה עליו על קילכבּרג להוכיח כי הוא אדם העומד ברשות עצמו, ולתכלית זו מסר לרשותו עסק של מוצרי חרושתו; יהא תחילה ברזל מברזלו, בטרם ייחשב לבשר מבשרו.
קילכבּרג – לבו נדב אותו עד כדי לשתף את בן־דודו בחלק־הבּרזל של אותה עיסקה. אמנם הובא כאן בחשבון גם השיקול, שבן־הדוד יקנה מעמד יציבות לעסק, בכוח חריצותו, והוא, הגדול שבקילכבּרגים, יהיה חפשי לייצוג כלפי־חוץ ולתנופה שביזמה. ואולם הדודן צר־המוח העמיד מכשולים. גם בלאו הכי הרגיש מארטין עלבון שבגורל, על שבתולה אמידה עדיין לא האירה לו פנים. והנה בפירמה “קילכבּרג ובן־דודו” שומה עליו להיות שני במעלה, בן־דוד לכל ימי חייו. רגש הגאווה שלו התקומם לכך. ואולם קילכבּרג לא ניאות לשום ויתורים בשאלה זו. וכי למי נשתייכה נערת־הברזל, שעליה הושתת – אם אפשר לומר כך – העסק? לו נשתייכה. הנה כי כן. בנסיבות אלו הן לא היה מקום כלל לשיווי זכויות. כך דרכו של עולם. האחד חשוב יותר ועשיר יותר ממשנהו. ויש להשלים עם כך וליאחז ביד המושטת באחוות־דודנים, לא כי באחוות־אחים, אשר כזאת.
“אולם אני מוותר לחלוטין על נדיבותך” – צעק מארטין, שתחושה של הבדל־מעמדות ננערה בו. “שווה בשווה, או לא כלום!”
“מארטין חביבי”, העיר על כך קילכבּרג כדרך בן־עלייה, “שווה בשווה – אין בעולם. שאפילו אנו, שמוצאנו מהורים שווים ויש לנו אותם זכרונות, השקפות ומאוויים, אין אנו ולא נוכל להיות אי־פעם שווים. ההבדל שבתכונותינו הוא שקובע את השוני שבמצבינו. ואתה, בטובך, ודאי לא תכחיש זאת, שכן הדבר מתבטא במשהו שאתה עצמך מעריצו כמוני: במספרים.”
השיב מארטין במרירות: “הנה אתה כבר ממלל רברבן, אם כי עוד לא הגיעה שעתך כלל ועיקר. אגב, מכאן אני למד, מה תפקיד אתה מועיד לי. אך מוטב לי לשרת את הזרים, מאשר לשמש נושא־כלים שלך, בעוד שאתה סופך להיות בעל לאשתך ותו לא.”
“מדברים אלה עליך לחזור בך מיד!” – דרש קילכבּרג.
“מדברים אלה אין אני חוזר בי”, הכריז מארטין, ששמח על שנמצא לו דיבור מכאיב, הואיל ומאז המעשה בגברת־הברזל כירסמה הקנאה עד היסוד בו.
“אם כן, איני רוצה לדעתך עוד”, אמר קילכבּרג.
ומארטין סיכם: “ניחא, כבר אתה נוהג בי כבקרוב עני”.
נפרדו. אמנם הסכסוך לא היה גדול כלל. בימי שחרותם נתכתשו לעתים קרובות, בימי בחרותם גידפוּ לא אחת איש את רעהו כדרך אחים־קרובים, משהיו לגברים באו לפרקים לכלל מחלוקת. תמיד השלימו חיש קל. אך לא כן הפעם. כל אחד מהם ציפה לתמוטת חברו. איש מהם לא פסע את הפסיעה הראשונה לקראת השלמה. קילכבּרג, משום שמצבו היה טוב משל חברו; בן־דודו, משום שמצבו היה רע משל חברו. קילכבּרג פתח עסק משלו ונטל לעצמו את שם הפירמה “קילכבּרג” – דבר שמארטין ראה בו פרובוקאציה ורשעות שאין לה כפרה. בפשטות – “קילכבּרג”, משל לא היה עוד אדם אחד בשם זה. וכך אף נתפרש הדבר בעיר. שוב לא ידעו עוד אלא קילכבּרג אחד בלבד. קם והיה דווקא אותו דבר שמארטין ביקש למנעו. כל מי שנתן דעתו עליו בכלל, דיבר עליו רק כעל בן־דוד של אותו קילכבּרג היחיד, האמיתי. ובעוד שהלה התקדם בעליל ועלה בצעדים מהירים, חי חיי־שפע וכנס את כלת־הברזל שלו, אנוס היה מארטין להתקיים בדוחק. מכל מקום כך נראו פני הדברים משום שלא היה משתתף בשום מסיבת שעשועים, נתרחק מכול וכול והתהלך לבוש בגדים עלובים.
אך גם בן־הדוד התקדם בחשאי. שנה־שנה חסך סכומים ניכרים ממשכורתו הגדלה והולכת. מחשבה תקיפה היתה נטועה בו, אותה ביקש להוציא אל הפועל ויהי מה. נקמה ביקש לעשות. במי? בשל מה? בקילכבּרג – בשל אושרו המעליב, שאין הוא ראוי לו, בשל כל הכלימות וההשפּלות, אשר נבעו בלא־הפסק מתוך ההבדל שבתנאי־חייהם. שאין לך שנאה מלהטת כשל קרוב עני, אף אם אין מלבים אותה לאין שיעור במעשי־חסד.
כימי חמש שנים עברו בכך, מאז נסתכסכו בני־הדודים התאומים. וסוף סוף שלמו הכנות־ החסכון־והמלחמה של מארטין. קם ונתכונן כמתחרה לבן־דודו וקבע על השלט את השם המסחרי: מארטין קילכבּרג.מארטין – בהדגשה, מארטין – בהבלטה תמיד, וכמין ערובת־סתר מפני כל נסיון של החלפה בקילכבּרג האחר. ואגב, מצבו של זה התחיל מתערער אותה שעה. הוא הפליג בהוצאות ביתו, ועם זאת נכנס לכמה וכמה מפעלים שבהעזה, הגיע פתאום לכלל שיתוק בעסקיו ורק אביה של אשתו הוא שחילצו מתמוטה מוחלטת. ואולם קרנו של בית קילכבּרג ירדה כליל, ואילו שמשו של מארטין עלה. הראשון נטה לראות בתוצאת־אקראי זו עילה גורמת. מארטין הוא האשם במפלתו; עד כה היה קילכבּרג בז לבן־דודו הטמום ממרומים, ואילו מעתה התחיל שונא אותו מרה ממעמקים. כל אימת שנזדמנו יחדיו היו תוקעים זה בזה מבטים כפגיונות מורעלים. ההבדל שבמצבם היה בו כדי להכעיסם ביתר שנינה, משום שהיה עתה היפוכו של הבדל הקודם: קילכבּרג נתרושש והלך, כשם שבן־דודו נתעשר מיום ליום. ואילו בעיר היה הדבר לפתגם, ושעה שביקשו לציין אוֹיבוּת־בנפש בין שני אנשים, היו אומרים: הם שונאים זה את זה כקילכבּרג ובן־דודו.
והנה, כעבור כמה שנים חל מפנה חדש. חותנו של קילכבּרג מת והוריש במפתיע הון רב, שהעלימו כל הימים מתוך חשש מפני רוח־היזמה הרהבנית של חתנו. שוב נמצאו לו, לקילכבּרג, מים על גלגל טחנתו, והוא ביקש עתה לנקום בבן־דודו את הנקמה, שטיפחה בלבו ימים הרבה. עתה יראו יושבי העיר, מי הוא קילכבּרג האמיתי. אך הפעם ניגש קילכבּרג למלאכה לא באותה קלות־ראש של ימות נעוריו, שכן למד לקח מעלייה וירידה שלו. עשוי היה לבלי חת כמקודם, אלא שלבש זהירות. ומלחמת־תחרות עזה נתלקחה בין שני־הדודנים. בעוד שקילכבּרג, עם כל העזתו, נתיישב בדעתו, טיפח בן־דודו, הסבלן בלבו, העזה שלא שיערוה. נתחולל מאבק, שלא נראה כמותו בעיר ובמדינה. הדודנים העוינים נלחמו זה בזה בעצמה אֶפית. כל מרץ חייהם היה מכוּון למטרה אחת – להדביר את היריב. בערמה, באכזריות וללא־חשך עשו מלאכתם. איש מהם לא ידע עוד מנוחה או שמחה. כל הכוחות נדרכו בתחרות, שהלכה ונעשתה טרופה יותר ויותר. ואימרת־כנף חדשה צצה מכאן בחוגם. על מתחרים פרועים נהגו מעתה לומר: הללו מתחרים זה בזה כקילכבּרג ובן־דודו.
אך איש מהם לא נחל נצחון, או נכון יותר: שניהם ניצחו. שכן שניהם נתחזקו במאבק זה, שאילצם לגייס בלי הרף את שיא החריפות ואת קצה כוח־הרצון. שניהם נתעשרו מאד, ושוב לא היה עוד הבדל ניכר ברכושם. והם ידעו זאת, שכן מרגלים היו זה את זה כשתי מעצמות קנאיות. והיה זמן ששניהם הגיעו לדרגה אחת בכבוד ובעושר. ושוב חזר לקדמותו המצב, כפי שהיה בתחילת חייהם. הדודנים התאומים שרויים היו במצב־של־תואם, תנאי־חייו של האחד צלֵחים כשׁל האחר. טעמי האיבה בוטלו משֹכבר, אישׁ מהם לא עלה על רעהו, איש מהם לא הוצרך לקנא ברעהו. דומה, הגיעה סוף־סוף השעה לברית־שלום ביניהם. אף רבים מן הידידים, שאין מחסור בהם לעשירים, השתדלו להביא לידי השלמה בין אדירי־הממון. ואולם קילכבּרג נוהג היה להשיב על הצעות מעין אלו: “לא, אלא אם כן ישכים לפתחי לבקש נדבה!”. ובן־דודו היה אומר: “לא, אלא לאחר שיתערער כליל!”
הם הורגלו לשנוא זה את זה, והמשיכו שנאתם מעבר לכל חליפות־הגורל. ולעולם לא היה חל שינוי בעניין זה, אילולא מעשה התעלולים האחרון והגדול של קילכבּרג.
קילכבּרג זה, שנטה תמיד להלך בגדולות, הגיע בערוב יומו, והוא בשיא הצלחותיו, לכלל רעיון ליסד איגוד של יצרנים דוגמת אמריקה. אך נודע הדבר לבן־דודו – מדי התחיל פועל כנגדו בכל כוחו. המאבק סער בעוז וברוגז. כל האמצעים שנקטו במלחמתם עד כה כאין וכאפס היו לעומת מערכה זו. זה היה מסע־מלחמה, שראוי להפקידו בידי סופר מוסמך יותר בענף־ הברזל. בקיצור, שוק־הברזל נזדעזע מעצמת המהלומות, שקילכבּרג ובן־דודו הנחיתו זה על זה. לפני שנחלץ למערכה, חישב מארטין במדוקדק את כוחות יריבו, וכמעט ודאות היתה בו, שיעלה בידו לפוצץ את האיגוד. נצחון אשר כזה! ולא הוא, זו לו הפעם הראשונה שטעה בחשבונו. בלהטי־צרפון מופלאים הצליח קילכבּרג להשיג לפתע סכומים גדולים יותר משניתן לשער, ובן־דודו נלכד בפח, מוגר. הוא לחם, כלשון משורר־האבירים, מתוך בוז לפשיטת רגל; אך ללא הועיל, הוא נהרס. ואולם מיד אחריו פתח כוח חזק יותר במלחמה נגד האיגוד של קילכבּררג, עד שגם הוא כרע נפל בקלון וכלימה. קילכבּרג ובן־דודו היו לקבצנים.
והנה נתרחש הפלא. איש לא טרח עוד להשלים בין שני האויבים הזקנים, העניים שירדו מגדולתם. וכי מה עניין יש בכך, אם קילכבּרג ובן־דודו יושיטו זה לזה ידיהם הריקות, או לא? ואף־על־פי־כן שוב נמצאו זה לזה. הדבר אירע, לאחר שחיו זמן־מה בדחקות. תחילה חששו מאור היום, כדרך כל היורדים. אחר־כך הבחינו, שאין איש נותן עוד דעתו עליהם. ואז חמקו ממחבואיהם, ואת ימות־הבטלה שלהם היו מבלים בהסתכלות בחנויות־ראווה ובשאר שעשועים שאינם עולים בכסף. ואגב כך נזדמנו יחד באקראי באסיפת־עם, בה דובּר הרבה על האחווה. דיבורים אלה מצאו חן בעיניהם מאד, וכאילו ניתן להם האות, נסתכלו איש ברעהו מרחוק, לא עוד בשנאה, אלא בבושת־פנים ותוכחַת. ביציאה נפגשו זה בזה, וכמו נדברו יחד התחילו מהלכים זה בצד זה. הלכו דומם, שכן ימים רבים לא דיברו איש עם רעהו, עד שלא נמצא להם דבר לאומרו. ואך הרגש הרגישו ששוב השלימו ביניהם, שידידים הם, למעלה מידידים, הדודנים התאומים מאז.
קילכבּרג, שעדיין היה החזק שבשניים, פתח ברמז לדברים שנאמרו באסיפה:
“לא מעטים דברי־אמת שהשמיע הנואם.”
“כן, כן”, ענה מארטין דרך ויתור, כבימים משכבר, “דברי־אמת כמה וכמה.”
“אחים אנחנו, ועלינו להישאר אחים לעולם”, המשיך קילכבּרג ואמר: “האין אף אתה סבור כך?”
“גם אני סבור כך”, השיב בן־דודו בכובד־ראש. “אבל – אל־נא תתרעם עלי – סבור אני, כי אין אנו זוכים לאחוות־אמת אלא בשעה שאין לנו עוד דבר זולתה.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.