(1889)

באותה “ראֶזידאֶנץ”¹ גרמנית נלבבת, הידועה לכם מתוך קומדיות גרמניות מרובות, התגורר לו מר יוהאנאֶס בּוּנגאֶ, איש תם, צנוע ועורכו של העתון “קול העם”. יוהאנאֶס בּונגאֶ, המכונה “דוקטור”, היה סמל השלמות של עורך־לכול. עשוי היה למלא באורח מפתיע את כל התביעות הגדולות הנתבעות כרגיל מאת משתתפיו של עתון קטן. נאה היה, צעיר, בהיר־שיער עד מאד, ועושה להפליא במספריים ובנייר־דבק. יודע לשונות היה כפרש, ומחונן בנימוסים אביריים כמורה פרטי. שליטתו בהלכות כתיב היתה מעלה לעתים דמעות־של־שמחה בעיניו של המגיה. אך יוהאנאֶס בּונגאֶ היה גם בקי בתאריכי־הלידה של כל נסיכי אירופה, שליט בחלקים המורכבים ביותר של ה“לוח בן מאת־השנה”² ובעל ידיעות אנציקלופדיות ממש בהיקף, שדוגמתו אתה מוצא אולי רק בבּרוֹקהאוז³ החדיש (מהדורה אחרונה). נוסף על כל אלה היה גם דוגמה של איש־עתון בעל ידיעות מוסמכות. ידיעה־משל־בּונגאֶ חותם של מהימנות היה טבוע בה. ואם בּונגאֶ כתב, כיד הסגנון הטובה עמו: “כפי שנודע לנו ממקור מוסמך ביותר…”, אפשר היה להישבע, שהידיעה היא נכונה ואין להרהר אחריה ולעולם אין צורך לפרסם לה “תיקון”. ואכן, זה הדבר שהעלה אותו לעילא ולעילא על יריבו מן העתון “משמר הבוקר”. אכן גם לפּנינה של “משמר הבוקר”, פרידריך שנאֶפּ, היו ידיעות משלו, עתים אף חדשות ביותר; ואולם שנאֶפּ קל דעת היה. אנשי “משמר הבוקר”, למשל, לא הקפידו ביותר, אם אותה התנקשות, שסיפרו עליה, היתה או לא היתה. הזריזות קודמת לאמיתות. הרי זה הדרך האמריקנית יותר של הכתיבה בעתונים. שומרי־הבוקר העדיפו את החידוש על האמת. לעומת מנהג פחזנות זה נקט “קול העם” ימים רבים בדרך של איטיות כבודה ושל יושר, שעוררה כדרך הטבע רחשי הערצה אצל כל אדם הגון שאינו נתפס לסקרנות. אך משום שיצר־הסקרנות היה בעיר טובה זו חזק ממידת ההגינות, או אולי מטעמים אחרים, – מכל מקום, “קול העם”, העתון המכובד יותר, היה הולך ומפסיד את מנוייו. אז נחלץ בעליו של העתון למעשה הירואי ופירסם מודעה: “דרוש עורך!”. כך הגיע יוהאנאֶס בּוּנגאֶ מברלין אל אותה עיר מחוז ונתמנה לפנינה. נאה היה, צעיר, בהיר־שיער, בקי בלשונות, יודע כתיב וכו', והיה תפארתו ומשענתו של העתון. קרנו של העתון עלתה שוב במידה ניכרת, מאחר שלשמו הטוב הישן נצטרפה הזריזות החדשה. יוהאנאֶס בּונגאֶ היה תמיד בקי בעניינים לפחות כשנאֶפּ מ“משמר־הבוקר”. היחסים ביניהם היו של איבה נימוסית. ואולם אל בּוּנגאֶ הקשיבו בדרך־כלל ברצינות – אושר ששנאֶפּ לא זכה לו מעולם. בּוּנגאֶ ושנאֶפּ שנאו זה את זה שנאת שכנים, והשכן העשיר יותר היה יוהאנאֶס. שלוש שנים תמימות נהנה יוהאנאֶס בּוּנגאֶ ממעמד זה, עד לרגע שנתייצב ביניהם מוּמבּוֹ.

מוּמבּוֹ?

כן, כן.

יום בהיר אחד היה כל קיר בעיר־המחוז שהתאים לדבר, מכוסה מודעות־ענק, שעליהן אפשר היה לקרוא מלה אפופת־סוד אחת ויחידה:

מוּמבּוֹ

בזמן אחר אפשר שהיה חולף שבוע מלא, עד שחידה מסעירה זו היתה זוכה לפתרון. מה שאין כן עתה, ש“משמר־הבוקר ו”קול העם" נאבקו על הפנינים, והאחד אץ להקדים את משנהו בפירסום חדשות. כבר למחרת היום נתפרסמה ב“משמר־הבוקר” ידיעה ארוכה על מוּמבּוֹ. מוּמבּוֹ – שם של תמיסה הוא, תרופה לנשירת שערות ולהחשת גידול הזקן. ידיעה זו כרך העתון בהערות בדוחות וכמעט חדשות על מהותה של פרסומת. “קול־העם” שתק אותו יום. ואולם בגליון הבא נמצא בו כתוב לאמור: “כפי שנודע לנו ממקור מוסמך ביותר – מיד אתה מבחין בציפורניו של בּוּנגאֶ – כפי שנודע לנו ממקור מוסמך ביותר, מוּמבּוֹ הוא הפּיל המאולף שאין כמוהו, שיפגין את תעלוליו בקרקס, העתיד להופיע בעיר הזאת והמביא אתו עוד שני “כוכבים”, והם – מיס פיוֹרנטינה, הלהטוּטנית־על־הסוס המהוללת, ומיסטר בּוֹקס הליצן האווילי ביותר בתבל המאוכלסת. בזאת מוכחת כל אפסותה של ידיעה שנתפרסמה בעתון מקומי, לפיה מוּמבּוֹ היא משחת־זקן”…

וכך היה. שוב ניצח בּוּנגאֶ את שנאֶפּ. “קול־העם” אמנם איחר יום אחד, אולם מה רב ההבדל מצד הוודאות שלא־תחטיא. הידיעה־משל־בּוּנגאֶ היתה הנכונה, ואין צריך לתאר מצב רוחו של שנאֶפּ.

מיד לאחר כך הגיע לעיר הקרקס מאדראֶ. שלושת הכוכבים הראשיים: מוּמבּוֹ, מיסטר בּוֹקס ומיס פיוֹרנטינה כבשו בסערה את כל הלבבות. לא בלי כוונה נמנה הפיל ראשון בתור, והאשה היפה באחרונה. שכן באמנות גודל ההישג הוא המכריע, ואין משגיחין בהלכות־נימוס. ואילו נשאל האדון המנהל מאדראֶ – ששמו מלידה מאדאֶר – מי עדיף מוּמבּוֹ או פיוֹרנטינה, חזקה עליו שהיה משיב, בלוויית קללה אורוותית חריפה: “מוּמבּוֹ!”. אבל פיורנטינה היתה אשׁה מתוּקה, תמירה ונאווה, עם שׂרטוּטי גֵו רכּים. ושׁעה שׁשׂיחקה, כשהיא רכובה על הסוּס, בשלושה כדורי־גומי, בתפוח־זהב וביאטאגאן⁴ מושחז, זרקה אותם למעלה וחזרה ותפסה אותם חיננית, – היו כל הגברים מהרהרים בלבם: אל־אלהים, אילו זרועות יפות לה!..

אצל מוּמבּוֹ, לא היתרונות הגופניים הם שלקחו שבי את לב הקהל. מוּמבּוֹ היה פיל צעיר במיטב שנותיו, ותוּ לא. ואולם האמנות שלו! הוא עלה הרבה על כל מה שראוּ עד כה. קשור־עיניים רקד על חבל, בחדקוֹ ניגן על כינור ופסנתר, ירה בתותח – גאון ממש. על כן היו הופעותיו של מוּמבּוֹ תמיד האחרונות בתכנית. כי לא היה בגדר האפשר כלל להביא משהו העולה עליו… ואחרון אחרון, מיסטר בּוֹקס ודאי שהיה השוטה מכל אדם שנקרא אי־פעם בשם “אַוּגוּסט השוטה”.⁵ אך היה מפליט את הקריאה “אהי”, והקהל כולו פורץ בתרועות־צהלה. ומשמעד בפתע ונפל על החול אשר בזירת הקרקס, היו אף המיושבים שבצופים מתפתלים מרוב צחוק. השפעתם של שלושת הכוכבים ניתנת להגדיר בערך כך: מוּמבּוֹ עורר הערצה והשתוממות, פיורנטינה – יצרים, ואילו מיסטר בּוֹקס – אהדה. שכן אין לך דבר אהוד על הבריות מן השטות.

בכניסה לזירת הקרקס אפשר היה להבחין, כל־אימת שהופיעה מיס פיוֹרנטינה, בגבר רציני. זה היה מר יוהאנאֶס בּוּנגאֶ. הוא, אשר המאהבות הזריזות ביותר וגברות־הטרקלין הרגשניות ביותר התחרו על חסדו היקר, גילה חולשה אל הלהטוטנית־על־הסוס. הוא ידע היטב, מה יתרון הוא מעניק לה על־ידי עצם היותו מזכה אותה בתשומת לבו. ואולם גם נכבדי־עם אינם בני־חורין מהתקפות־פתע קטנות של רגש אנוש, וכך נכנע גם יוהאנאֶס להלך־לב חולף זה. בדרך כלל היה אדם מחמיר ושוחר צדק, ואך לעתים היה מואיל לעצום עין, והוא כשהמדובר היה בו עצמו. המנהל מאדראֵ – מלידה מאדאֶר – הציג אותו לפני הלהטוּטנית בתוספת כמה דברי־לוואי, בהם תואר ה“דוקטור” כגדול הסופרים ומבקרי־האמנות בדורו. מיס פיוֹרנטינה נשאה עיניים חולמניות אל הגבר גבה־הקומה, שהחליק ברוב רצינות את זקנו הבהיר, כשהוא משמיע באזניה בנימה של הטיית־חסד כמה דברי מחמאה על הישגיה. מיס פיוֹרנטינה בת קרקס אמיתית היתה, שגדלה בין אריות מאולפים, ליצנים קפצנים, סכינים מתעופפים, סוסי־תראקיה שאולפו בדרור וחברי מועדונים אריסטוקראטיים שמרכיבים מונוקל. המראות שראתה יום־יום לא היה בהם, כמובן, כדי למשוך את לבה. לפיכך סינוור את עיניה ביתר שאת זה הדבר החדש לה לחלוטין: התרבות הגבוהה שנתגלמה בדמותו של הסופר הנכבד מאד דוקטור בּוּנגאֶ. האיכר המסתכל ביום־יריד בתעלוליו של חמור מאולף, לא יפער פיו בתמהון יותר משעשתה זאת פיוֹרנטינה למראה בּוּנגאֶ. אלא שפיה היה ורוד מאד, זעיר מאד, ואך פתחה אותו, נתגלו שיניה הקטנות והחמודות מכל. אכן, פה זה היה אחד משכיות־החמדה של הקרקס.

ולא חסרו, כמובן, ב“רזידנץ” כובשים אמיצי־לב, שיגעוּ לזכות במיס פיוֹרנטינה. האצולה הגבוהה והצבא המהולל בראש, ואחריהם מספר אדונים נכאי־רוח מן החוג האזרחי. אך מבין כל הגברים השאפתנים, הנערים והישישים נשא חן בעיניה של האמנית היפה אותו גבר אנין־דעת, אשר לא העניק לה לא פרחים, לא דברי־מתיקה, ואף לא יהלומים, ואך בכוח אישיותו, בזקנו הבהיר והרציני ובהשכלתו השפיע עליה: יוהאנאֶס בּוּנגאֶ! לו נועד חיוכה האחרון לפני שנכנסה ברגל מפזזת אל הזירה, כשראש האורווה מחזיק בידה, לקצור את מחיאות־הכפיים; ולו נועד מבטה הראשון בצאתה משם אפופת־תהילה. בּוּנגאֶ היה מאוּשר, אולם הוא נשא אושרו בכובד־ראש, במידה, במתינות. אדם כבּוּנגאֶ אם יאהב, מן הדין הוא שימצא אהבה כנגדו; אפשרות אחרת לא תיתכן כלל.

קורי־הקיץ שנתרקמו בין מבקר־האמנות המהולל לבין האמנית המהוללת, אפשר ונעלמו מעיניהם הלא־חדות ביותר של האצולה הגבוהה, של הצבא המהולל ושל האדונים נכאי־הרוח שמן החוג האזרחי. אולם לא נעלם הדבר מעיניו של אדם אחד, שהסתיר תחת המסווה של אוגוסט רב־שוטה, את ישותו האורבת ואת תאוותו הלוהטת. עזה כמוות היתה אהבתו של מיסטר בּוֹקס למיס פיוֹרנטינה, זאת ידע כל נער באורווה. אף פשטה השמועה, שהוא נספח לחבורתו של מר מאדראֵ, אך משום שביקש להימצא תמיד בקרבתה של הלהטוּטנית היפה. לפני אַוּגוּסט־שוטה שכזה פתוח, כידוע, העולם כולו; ואולם הוא החזיק מעמד אצל מאדראֵ, בתנאים לא־נוחים ביותר, בגלל אהובת לבבו.

מנהל הקרקס עצמו סיפר זאת באחד הערבים בהעווייה־של־ליגלוג למר יוהאנאֶס. פיוֹרנטינה היתה אותה שעה בזירה, ושני האדונים גילגלו שיחה ליד הכניסה. הסיפור על אהבתו של הליצן שיעשע את מר בּוּנגאֶ מאד מאד.

“הוא מעריץ אותה, והיא סולדת ממנו”, – סיכם מר מאדראֶ את הדין־וחשבון המבדח שלו.

– “כן, הדבר נראה לי מובן מאד!” – חיווה דעתו עורך “קול העם” בחיוּך.

– “הו, מדוע?” – אמר המנהל – “בחייו הפרטיים הוא אדם נאה למדי, וגם עתיד גדול לפניו. ראֶנץ או פאֶרנאנדוֹ מציעים לו משכורת גדולה פי שלושה, אם אך ייעתר להצטרף לקרקסים שלהם.”

יוהאנאֶס בּוּנגאֶ נתעשת להביע הערה שבדקות פסיכולוגית עמוקה.

“אדוני המנהל החביב”, אמר והחליק זקנו, כשהוא שקוע בהרהורים; “אדוני המנהל החביב, לעולם אין אשה אוהבת אדם שהכול צוחקים לו! אני הוא האומר לך זאת!”

באותו רגע נשמעה לידם הקריאה הנודעה:

“אהי!”

ואוגוסט־שוטה התהפך גולמנית מעל לגדר אל תוך החול. רעמי צחוק…

*

זו הפעם הראשונה שיחק לו מזלו של דוֹקטוֹר בּוּנגאֶ, והוּא רשאי היה ללוות את מיס פיורנטינה עד לדלת ביתה. ההצגה לא נסתיימה עדיין, אולם לה לא נותר עוד דבר לעשות. לפיכך חזרה לביתה, זרועה שלוּבה בזרועו. הוא לחץ וחזר ולחץ את ידה בחיבובי־חיבובים ולחש באזניה מיני מליצות נפוחות, שלא הבינה אותן ועל כן היתה כולה התפעלות לשמען. אולם ליד שער הדלת נפרדה ממנו. הוא רשאי היה לנשק ידה בלבד. ואז הלך לו לרוח הערב הרך, מלא רגשי אושר ותקוות ליום מחר… לבסוף אילצו הצמא לסור אל פונדק “השור הכחול”, שהיה מורגל בו. בחדר האחורי, שנתקדש על־ידי ביקוריו התדירים של יוהאנאֶס, ישב הפעם ליד שולחן סמוך גם האדון פרידריך שנאֶפּ. מאז נתפרסמה בעתון אותה הודעה על מוּמבּוֹ, שוב נתרגשה בין השניים מתיחות קלה, וכל אחד התעלם מרעהו כאילו אינו קיים כלל. בּוּנגאֶ פנה לעבר מקומו, הדליק סיגרה והוסיף לחלום ליד הבירה הצוננת על פיורנטינה…

פתאום נקרעה הדלת לרווחה ומיסטר בּוֹקס נכנס פנימה. הוא הניף את מגבעתו לפני בּוּנגאֶ, כשהוא מתעלם כליל ממר שנאֶפּ, אלא שבעברו על פניו לחש, בקול שעשוי היה להגיע לאזני מר שנאֶפּ בלבד: “אול רייט!” הוא נתיישב ליד השולחן השלישי, שאליו כבר הסבו שני אדונים, וסיפר להם בקול רם וברור, בגרמנית הרצוצה שלו, מה שנתרחש זה עתה בקרקס:

“שוו בנפשכם, ג’נטלמנים, איזו בהלה ירדה עלינו זה עתה. היה זה ה”מספר" האחרון של ההצגה – מוּמבּוֹ. כל הערב כבר היה מוּמבּוֹ מאד לא שקט. פתאום, באמצעה של הזירה, התחיל נוהם ורוקע ברגליו. ופתאום מומבו שוכב על החול ולא רוצה לקום ויש לו עווית. אני אומר למנהל: “לעזאזל, אלה חבלי־לידה!” ובאמת, היו אלה חבלי־לידה. ובאמצע הזירה היו למוּמבּוֹ גורים. שלושה מוּמבּוֹ קטנים! שלושה!…"

פרידריך שנאֶפּ לא איבד מלה אחת מכל הסיפור הזה. הציץ בחפזון בשעון, נטל מגבעתו ופרץ מתוך החדר.

בּוּנגאֶ התנהג ביתר מתינות. אולם כעבור חמשה רגעים קם גם הוא. היתה זו השעה האחרונה, בה עוד אפשר היה לפרסם את הדבר בעתון הבוקר. הוא מיהר אל המערכת וחיבר דין־וחשבון מצויין, שהשתרע על פני מאה וחמשים שורות ויותר. המאורע תואר בהבלטה יתרה, ובסופו לא התאפק מר בּוּנגאֶ מהביע גינוי קל. “אשר להנהלה, אף אם דרך כלל אין מקום לקבול על מידת התבונה שהיא מגלה, אין אנו יכולים שלא להעיר, כי היתה מיטיבה לעשות, אילו מנעה את הופעתה של החיה העומדת בסוף ימי הריונה; אין זה משחק־שעשועים לאלים.”

*

למחרת הבוקר חיפש מר בּוּנגאֶ לשוא את הידיעה המתחרה ב“משמר־הבוקר”. לא היה בעתון זה דבר על ההמלטה של מוּמבּוֹ. איזה חמור הוא שנאֶפּ זה! הן ידע על כך ולא פירסם! או שלא כבש את עצלותו לכתוב על כך בו בלילה? הנה, עוד נצחון על “משמר־הבוקר”… בהרגשה של קורת־רוח מובנת הלך למשרדו. ושם – שם מצא לפניו מכתב נורא. האדון מאדראֶ כותב, ש“בכל סיפור־האגדה של “קול־העם” אין אף מלה אחת של אמת – כבר מטעם זה בלבד, שמוּמבּוֹ הוא ממין זכר.”

היה הכרח “לתקן” את הכל.

“משמר־הבוקר” ניצל את החרפה הזאת ביד רחבה, ופירסם סאטירה ארוכה למדי מפרי עטו של פרידריך שנאֶפּ. בה הודגש בחריפות, שאפילוּ הפילים מן המין הנקבי ביותר אינם מואילים אף פעם להביא לעולם יותר מגור אחד בעת אחת. ורק המלומד של “קול־העם” מסוגל לטעון דבר שכזה…

שלושה ימים רצופים לא העז בּוּנגאֶ לצאת אל הרחוב. לבסוף דחפה אותו אהבתו לפיורנטינה שוב אל הקרקס. בכל אשר הלך ועמד, ראה אך פנים לועגים, מרחיבי־פה. הוא לבש ארשת כבוד כקדם, והדבר אמנם עמד לו בעיניהם של אחדים, ואולם לא בעיניה של מיס פיורנטינה. היא צחקה בבוז אל פניו, כאשר ביקש להתקרב אליה ושמה לבה לאחר. נתפוגג הקסם שהשפיעה עליה השכלתו של בּוּנגאֶ. מדוכדך פנה מאליה והלך. אז שמע מאחוריו קול אומר:

“לעולם לא תאהב אשה גבר שהכול צוחקים לו. זאת אני אומר לך! אני, בּוֹקס!”…

ובקול רם ועליז הצריח לחלל הבית:

“אהי!”

דמיו של מר בּונגאֶ נתרתחו ועלו. קפץ אגרופיו והסתער על אוגוסט השוטה. כעבור רגע הידרדרה פנינת “קול העם”, ועמה אוגוסט רב־שוטה מעל לגדר אל תוך החול של הקרקס. וכך התהפכו והלכו בגלגל. הקהל היה סבור, שאין זה אלא משחק־ביניים נאה חדש. רק לאחר שהרימו את בּונגאֶ המעלה קצף והוציאוהו החוצה, נתגלתה האמת. ל“משמר הבוקר” שימש המאורע המצויין הזה, נוֹשא לגליון הקרוב של העתון תחת הכותרת העליזה:

“הצגת־אורח של מר יוהאנאֶס מוּמבּוֹ”.

יוהאנאֶס מוּמבּוֹ! זה היה שמו מעתה, ואי־אפשר היה לו להוסיף ולשבת ב“ראֶזידאֶנץ”. את מקומו כפנינה ירש האדון פרידריך שנאֶפּ מ“משמר־הבוקר”.

*

אשר התרחש לאחר מכן – לא ידוע לי. הנשא מיסטר בּוֹקס את פיוֹרנטינה היפה לאשה? אם בגדה בו? לכל אלה לא שאלתי כלל, שעה שסופר לי המעשה. אף־על־פי־כן כבר היה בעיני ראוי להעלותו על הכתב. כי על כן הוא מעמידנו על דרך אהבתם של הליצנים ועל דרך נקמתם ברצינים.

&& המסע אלי חיוך

(1889)

ארבעת האדונים ישבו לאחר ארוחת־הערב על המרפסת הרחבה של בית האחוּזה. מן הגן עלו בָּשְׂמֵי־קַיץ. אישׁ אישׁ כֹּוס יינוֹ האביבי לפניו. כפעם בפעם ניגש בשקט המשרת בעל־הנימוסין ומילא את הגביעים הירוקים. אבל טירחה יתרה לא היתה לו בזה, שכן שלושה מבין הארבעה היו בעלי־הנאה מנוסים, שידעו להגביר הנאתם על־ידי שמירה על המידה. ורק הרביעי, אדם צעיר ועירני, הפריז קמעה בשתייה ובדיבור.

וכרגיל, שעה שגברים מצויים בינם לבין עצמם, נסבה השיחה על נשים, או – כפי שנוהגים לומר בגילוי־יתר אחר סעודת־הערב – על נקבות. במיוחד נתבלט אותו אדם צעיר ועירני, שסיפר בדיחות גסות ביותר. תחילה צחקו המסובים, אך לאט־לאט היו להם מהתלות אלו פרועות וצורמות למעלה מן המידה.

“שתוק־נא” – קרא לבסוף בעל־הבית אל האדם הצעיר, שהוא בן־דודו והיה מגיס דעתו עליו כדרך בני־משפּחה. “שתוק, פריץ. אתה משחית לנו בדיבורים אלה את הלילה האלוהי הזה.”

הדוקטור ניענע ראשו בהסכמה ואמר:

“כן, כן! לעשן, לשתות, לשתוק! דבר טוב מזה אין בידינו. אלא אם כן יש בכם היודע סיפור כלשׁהו, סיפור שׁהוא זךְ, נוגה, רווּי־ערגה ונהדר כלֵיל־קיץ זה.”

“אני יודע סיפור כזה!” – נענה לאטו האדון פאול, שישב עד כה דומם, אפוף צללים כבדים, מאחורי הדלת. “השאלה אינה אלא אם אין אני נוטל כל זיווה של הרפתקה זו בספרי עליה. מכל מקום, בחווייה טובה מזו לא זכיתי בחיי.”

“חוויה שלך עצמך?” נאנח פריץ בחרדה של שׂחוֹק; “זו דרכה להתארך ביותר!”

“שמא תחדל סוף סוף, פרחח שכמותך!”… צעק בעל־הבית. “אנא, ידיד יקר, פתח! נאזין ונאמין.”

“אני פותח.”

“אמת ושירה!” נכנס פריץ בפעם האחרונה לדברים.

"אמת בלבד, פריץ יקירי! עוד מעט ותיווכח… לפני עשר שנים היה הדבר. בחג השבועות, בשעה מאוחרת בלילה, הגעתי מבאדן־באדן לשטראסבורג. למחרת הבוקר עמדתי להמשיך דרכי לפאריס. מיוגע מאד זחלתי לתוך מיטתי, ומחמת השינה איחרתי את הרכבת המהירה לפאריס. באתי לתחנה בדיוק ברגע שבו יצא הקרון האחרון מרחבת בית־הנתיבות. קיפחתי יום תמים. לצרפת לא יצאה אותו יום אלא עוד רכבת אחת איטית, ואף זו לא הרחיקה מנאנסי. במפח־נפש חזרתי לעיר, שכבר ידעתיה ולא היה לי מה לעשות בה. אך משהתחלתי מהלך הנה והנה ברחובות השוממים של יום־חג ובחום השמש הלוהטת, ירד עלי מין דיכדוך־נפש, שלא יכולתי לשהות עוד במקום ההוא. ובכן, נתחזקתי ועליתי לאותה רכבת־מאסף והגעתי לנאנסי עוד לפני שקיעת השמש.

העיר הזאת הפתיעתני הפתעה מלבבת ביותר. עיר בהירה, אוורירית ועליזה היא נאנסי, מלאת זמרה ושעשועים, הבתים מודגלים דגלי שלוש־הצבעים, על הגזוזטראות עומדות נשים צוחקות, צעירים מהלכים למטה ומעיפים נשיקה, פרח או מלה בדוחה כלפי מעלה. כך ראיתיה, עיר זו, וכך חרותה היא בזכרוני. ובעיבורה של העיר – היריד: ה־foire de pentecôte.⁶ אנו, הזרים, הבאים מארצות רציניות יותר, שמחת־השוק הצרפתית הזאת מסנוורת ומפתיעה אותנו תדיר. מה עצום וכובש הוא הלך־נפש חנון זה, מה רב השאון, ומה מבהיקים ובלולים הצבעים והריחות! אך האבק המיתמר ועולה לאטו והלך־רוח זהוב של ערבית נפרשים על כל אלה, ותוך החדווה הסואנה אתה מוצא עצמך נפעם בעדנה.

כזה היה מצב רוחי שעה ששירכתי דרכי מתחת לעצים על פני טורי הכסאות. שם, בריחוק זהיר מן האנשים הפשוטים, הסבו האדונים והגבירות של העיר, והאזינו אל צלילי־הפח של תזמורת צבאית… והנה, בעברי כך ראיתי אותה אשה יפה בפעם הראשונה. יפה? האמנם יפה במיוחד היתה? יודע אני, שלא יופיה הוא שעורר אז שימת־לבי, אלא אותו חיוך יחיד במינו, שבו הסתכלה בי, הוא בלבד…

פריץ ראה כאן טעם לכעכע קמעה בגרונו.

“השערתך מוטעית לחלוטין, פריץ חביבי!” הפסיק המספר דבריו. זו היתה גברת שׁמַרְאֶהָ ללא דופי, וכמוה מהוגן היה האדון הזקן שׁעמד לצידה וִהיא גילגלה עמו בשיחה. משראיתי חיוכה, הבטתי בלי משים אל מאחורי, כדי לראות למי שלוּח אותו חיוך. תחילה הרטטתי, אך מיד המשכתי דרכי בשקט. משחזרתי ועברתי ליד מקומם כבר נעלמו היא ובן־לווייתה. מיד לאחר מכן שכחתיה.

למחרת היום עזבתי את נאנסי. ברגע האחרון לפני שזזה הרכבת נפתחה דלת התא ולתוכו דחקו ונכנסו האדון הזקן והאשה היפה מאתמול. משהבחינה בי, נתחייכה חיוך בלי־ניכר⁷, כמעט בעיניה בלבד. אולם אני ראיתי זאת… ארבעה היינו בתא. בדיוק מולי, בקצה, ישב קצין לבוש מכנסים אדומים, ליד החלון, באלכסון – האשה הבלתי־מוכרה שלי, וממולה – האדון הזקן. אות לגיון־הכבוד היה תקוע בלולאת מעילו והוא קרא בעתונים לגיטימיסטיים. בעלה היה, או אביה? ואם בעלה, הרי שנשאה במאוחר… ככל שהיה בידי לעשות בלא לטורדה, הסתכלתי בה בתשומת־לב. זקופה, תמירה, ידיים ורגליים קטנות מאוד. השיער חום, ואולם צבע הפנים בהיר מאוד והעיניים תכולות. ובפנים חיוורות ענוגות אלו, מסביב לשפתיים האדומות כשושנים, שיחק לו אותו חיוך שתהיתי על טיבו. שכן מימי לא הייתי כאותו טרזן, שאם אשה הביטה בו, מיד הוא מתברך: כבשתיה. מעולם לא האיר לי המזל פנים על המדרכה, והצלחות לוטפניות לא ידעתי מימי. על כן שיערתי שאותו חיוך אינו אלא בשל משהו מוזר שבחיצוניותי, אפשר בשל גזרת זקני, המותקן לפי אפנת חוץ־לארץ, – מניין אדע?

נסענו. אילולא הכרתי העמוקה, שמבט־אהבה וחיוך מבטיח אי־אפשר שיהיו נועדים לי, הייתי אולי נותן לה אות, פותח בשיחה. לא עשיתי שום דבר מעין זה. רק נתתי בה עיני בסתר. כך הגענו לתחנת קוֹמאֶרסי, ובזה לסוף אושרי. היא יצאה עם בן־לווייתה. הרכבת זזה. עמדתי ליד החלון והסתכלתי לעבר בית־הנתיבות. הנה היא שוב, ושוב העיפה מבט אלי. עתה לא חייכה עוד, זוויות־פיה העדינות שמוטות היו כלפי מטה, בבוז. האם גם זה נועד לי, או שוב למישהו אחר?.. כעבור שעתיים שכחתיה.

הקצין, אשר עמו קשרתי שיחה עוד לפני שהגענו לפאריס, הוא שהעלה אותה שוב בזכרוני. קודם שנפרדנו, שאלני דרך בדיחות: כלום אינך יודע? אותה גברת מקומאֶרסי נתנה בך עיני חיבה… עלה והצלח!"

בי? ייתכן הדבר?

החיים בפאריס בלעוני כליל, ואני פטור לתאר זאת לפניכם. משכרון אל שכרון. באתי אל בין אנשים עליזים, גם בחברה הגבוהה. לא יצא זמן רב, והתחלתי בעצמי להיות מבין בנשים – במידה שניתן לנו בכלל אי־פעם להבינן. חדשים נקפו כבמערבולת. והנה נקראתי לחזור הביתה לרגל עסקים. יצאתי לדרך ללא הרגשת דבר מיוחד. ההנאה הממושכת הקהתה במקצת את חושי. ובכן, חזרתי שוקט הביתה.

כל ימי שהותי בפאריס לא הרהרתי אף שנייה אחת באותה פגישה חולפת. ורק בתחנת־הגבול הצרפתית שוב עליה זכרה לפני. עמד שם עלם מגודל־פרע ומכר חפיסות של דברי־מתיקה. מכריז היה עליהם בקול: “מאדאֶלאֶן דאֶ־קומאֶרסי!”⁸ זה שמם של הממתקים. איזה שם נחמד, ומה יאה הוא לאותה אשה אלמונית בעלת החיוך המתוק…

נכנסנו לעבר אדמת גרמניה! אך בעוד הרכבת שלנו סואנת־עוברת ברעם והלם על פני הנוף של שלהי סתיו, התחילו מחשבותי עפות־חוזרות לאחור, לעֶבר ראשיתה שטופת־השמש של הנסיעה הזאת. וכל התעלולים והשגיונות שׁל החודשׁים האחרונים נימחו ללא־היכר, נעלמו הרֵעים הטובים, עמם ארחתי לסעודות, ונשכחו הנשים הנאות שחיבקתי – כקשוחות כנענות. רק אחת בלבד עמדה לנגד עיני, כמוּהה ולא־מושגה: זו, שאף את שמה לא ידעתי, ואשר שום דבר משלה לא היה לי, זולת חיוך… כשעצמתי עיני ראיתיה – חיוורת משהיתה במציאות, ואף מקסימה יותר ומתוקה יותר, מאַדאֶלאֶן דאֶ־קוֹמאֶרסי!..

ואל נא תדמו, שרגש אווילי זה חזר ונעלם כמקודם. לא ולא! הוא גבר והלך ככל שהתרחקתי מן המולדת שלה, ככל שגדלה הוודאות ששוב לא אראנה לעולם. משהגעתי הביתה, חזרתי לחוג הרגיל של עיסוקי וטרדותי. חזרתי מעשה מכונה וללא חדווה. לבי עלי כשל אחד מסכן, שהיה ברשותו שטר־פיס שזכה בגורל והוא הקדים ומסרו לאחר לפני ההגרלה. אותו חיוך – הבטחה היתה, ואני לא הבינותי לה…

“ושוב לא ראית את הגברת מקומאֶרסי?” – שאל בעל־הבית.

“סבלנות!” – קרא האדון פאול בקול רך. "עוד מעט ואני מסיים… חלפה שנה, שנתיים. בחיבה ללא־שינוי הגיתי באותה אשה חביבה. פנים ענוגות אלה, בהן פרח אותו חיוך רזי, שואל, לא משו מלבי. מעט מעט גמלה בקרבי החלטה, למצוא אותה בכל מחיר, ושוב לא להיות פתי כמו בפעם הקודמת, אלא לזכות בה באומץ לב ובחכמה…

פתחתי בהכנות ממושכות. נסתבר, שהסיכוי הטוב ביותר למצאה נשקף לי, אם אגיע בדיוק באותה שעה לאותו מקום. הבריות בערי־השדה שמרנים הם. ואם אשה אלמונית זו שלי מתגוררת בנאנסי, או במקום אחר שבאותה סביבה, – יש להניח, שהיא חוזרת שנה־שנה ליריד חג־השבועות המפורסם… ולתקופת־השנה השלישית נסעתי שוב בדרך הידועה לצרפת. בהיסוס, ובאותן עקלקלות שהתווה לפני שגיון נסיעתי הקודמת, קרבתי והלכתי למטרתי. מעולם עוד לא יצא אדם לנסיעה אווילית יותר מאותה עליית־רגל אלי חיוך. אני עצמו⁹ אמרתי זאת אל לבי. שהרי מי יודע אילו שינויים עשויים היו, צריכים היו, להתרחש בינתיים!

ברוח נכאה שבתי וטעמתי כל טעמה של ראשית אותה הרפתקה חיוורת. בחג השבועות¹⁰ בשעה מאוחרת בלילה, נסעתי מבאדן־באדן לשטראסבורג. למחרת הבוקר איחרתי בכוונה את הרכבת המהירה לפאריס. ואז חזרתי שוב לעיר השוממה של ימי החג. אחר־כך עליתי לרכבת־המאסף היוצאת לנאנסי. היה הדבר בעיני, כאילו קורא אני שנית רומן שכבש לבי. כמתוך אמונה תפלה חשבתי כי מן ההכרח הוא, שיחזור ויבוא גם אותו קטע, בו אחז בי אותו הלך־רוח מלבב… והוא בא.

נאנסי! העיר הבהירה, האוורירית, העליזה. זמרה ונשים ודגלי שלוש־הצבעים מתנופפים. הכל כאז. ומחוץ לעיר – היריד. נחפז, ועם זאת ברגל מהססת, יצאתי לשם. אותם השעשועים עצמם, עטופי אבק וברק, באותו מקום עצמו. ושם, מתחת לעצים, ליד התזמורת הצבאית, טורי הכסאות… והנה, שם, שוב, ישבה היא! אכן, היא היא! מאדאֶלאֶן דאֶ קומאֶרסי!

הפעם לבושה היתה שמלה בהירה. הכרתיה מיד, כבר מרחוק. ומה נתפעם לבי לאחר כמיהה של שנים, מה הלמו רקותי, מה תכפה נשימתי… אבל תכניתוֹ של מסע־הכיבוש שלי היתה נהירה לי. בזהירות חמקתי מאחוריה והצבתי את כסאי באופן שיהא בידי לראות הכל, ועם זאת שלא לעורר שימת־לב… לידה מצוי היה האדון הזקן – בעלה או אביה? מראה פניו מצויין היה והוא קרא עתונים – ודאי מסוג אותם המאמרים שקרא אז בעתונים הליגיטימיסטיים של היום. הכל היה כתיקנו וללא־שינוי, משל עמד הזמן דום, משל עדיין היפהפיה הנרדמת שקועה בשנתה. היא אך השמינה קמעה, נעשתה נשית יותר, עגולה יותר, כבדת־תנועה יותר, כמו לאחר תנומה טובה ומשופעת חלומות ורוּדים… שקטה מאוד ורצינית מאוד ישבה במקומה, ורק מבטיה נעו תדיר לצד אחד, כאילו חיכתה למישהו. לי? הגם היא האמינה, קיוותה שאותו עובר־אורח מאז ישוב ויפיע? רטטתי מתחושת־אושר.

הה, את כל איוולתי, את מלוא אכזבתי, מספר אני לכם. שכן מיד בא אמנם זה שציפּתה לו: אחד טרזן מעיר־השדה. עיניה הנאות נמלאו אור, ומסביב לפה שנוצר־לנשיקות השתעשע אותו חיוך בלתי־נשכח, אותו חיוך מלא־הבטחה, מתוק, חמום־אהבה…

אספר לכם בקיצור סוף דבר. לאחר שנתאוששתי מן התדהמה, ניסיתי שוב באורח אווילי מאד את מזלי. השתדלתי להסב אלי תשומת־לבה. עברתי בסמוך לידה, הסתכלתי בה במבט רב־משמעות: הנה אני כאן – ההכרתיני? אך לא, היא לא הכירה אותי. זר ודוחה חלף מבטה על פני. משהמשכתי שוב ושוב במאמצי המגוחכים העירה על כך לבסוף למאהבה, שניהם ציחקקו עלי. הדבר היה שעשוע רבא לשניהם. לא עצרתי עוד כוח, מדוכדך ומבוייש חמקתי משם. ושוב לא ראיתיה לעולם."

“וזה הכל?” – קרא בהיתול האדון פריץ.

ואולם הדוקטור אמר בכובד־ראש:

"פריץ הצעיר, צעיר אתה בלי־גבול. אילו נדרשתי להביא דוגמה־למופת של אהבת־אמת, ספק אם היתה נמצאת לי דוגמה מובהקת מזו. שכן הכל כאן – אשלייה, חלום, דמיון. די בהבל־פה, במבט, בחיוך.

ומר פאול סיכם באנחה קלה:

“כן, כן. ואף על פי כן איני כועס על מאדאֶלאֶן מקומאֶרסי, מעולם לא כעסתי עליה. שכן בזכותה עברו עלי שנים נעימות של ערגה נפלאה. ואם אני מעמיק בדבר – מה חייהם של כל בעלי־נפש באדם, אם לא מסע אלי חיוך?”