רקע
בנימין זאב הרצל
המסע אלי חיוך
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הספריה הציונית; תשכ"א

(1889)


ארבעת האדונים ישבו לאחר ארוחת־הערב על המרפסת הרחבה של בית האחוּזה. מן הגן עלו בָּשְׂמֵי־קַיץ. אישׁ אישׁ כֹּוס יינוֹ האביבי לפניו. כפעם בפעם ניגש בשקט המשרת בעל־הנימוסין ומילא את הגביעים הירוקים. אבל טירחה יתרה לא היתה לו בזה, שכן שלושה מבין הארבעה היו בעלי־הנאה מנוסים, שידעו להגביר הנאתם על־ידי שמירה על המידה. ורק הרביעי, אדם צעיר ועירני, הפריז קמעה בשתייה ובדיבור.

וכרגיל, שעה שגברים מצויים בינם לבין עצמם, נסבה השיחה על נשים, או – כפי שנוהגים לומר בגילוי־יתר אחר סעודת־הערב – על נקבות. במיוחד נתבלט אותו אדם צעיר ועירני, שסיפר בדיחות גסות ביותר. תחילה צחקו המסובים, אך לאט־לאט היו להם מהתלות אלו פרועות וצורמות למעלה מן המידה.

“שתוק־נא” – קרא לבסוף בעל־הבית אל האדם הצעיר, שהוא בן־דודו והיה מגיס דעתו עליו כדרך בני־משפּחה. “שתוק, פריץ. אתה משחית לנו בדיבורים אלה את הלילה האלוהי הזה.”

הדוקטור ניענע ראשו בהסכמה ואמר:

“כן, כן! לעשן, לשתות, לשתוק! דבר טוב מזה אין בידינו. אלא אם כן יש בכם היודע סיפור כלשׁהו, סיפור שׁהוא זךְ, נוגה, רווּי־ערגה ונהדר כלֵיל־קיץ זה.”

“אני יודע סיפור כזה!” – נענה לאטו האדון פאול, שישב עד כה דומם, אפוף צללים כבדים, מאחורי הדלת. “השאלה אינה אלא אם אין אני נוטל כל זיווה של הרפתקה זו בספרי עליה. מכל מקום, בחווייה טובה מזו לא זכיתי בחיי.”

“חוויה שלך עצמך?” נאנח פריץ בחרדה של שׂחוֹק; “זו דרכה להתארך ביותר!”

“שמא תחדל סוף סוף, פרחח שכמותך!”… צעק בעל־הבית. “אנא, ידיד יקר, פתח! נאזין ונאמין.”

“אני פותח.”

“אמת ושירה!” נכנס פריץ בפעם האחרונה לדברים.

"אמת בלבד, פריץ יקירי! עוד מעט ותיווכח… לפני עשר שנים היה הדבר. בחג השבועות, בשעה מאוחרת בלילה, הגעתי מבאדן־באדן לשטראסבורג. למחרת הבוקר עמדתי להמשיך דרכי לפאריס. מיוגע מאד זחלתי לתוך מיטתי, ומחמת השינה איחרתי את הרכבת המהירה לפאריס. באתי לתחנה בדיוק ברגע שבו יצא הקרון האחרון מרחבת בית־הנתיבות. קיפחתי יום תמים. לצרפת לא יצאה אותו יום אלא עוד רכבת אחת איטית, ואף זו לא הרחיקה מנאנסי. במפח־נפש חזרתי לעיר, שכבר ידעתיה ולא היה לי מה לעשות בה. אך משהתחלתי מהלך הנה והנה ברחובות השוממים של יום־חג ובחום השמש הלוהטת, ירד עלי מין דיכדוך־נפש, שלא יכולתי לשהות עוד במקום ההוא. ובכן, נתחזקתי ועליתי לאותה רכבת־מאסף והגעתי לנאנסי עוד לפני שקיעת השמש.

העיר הזאת הפתיעתני הפתעה מלבבת ביותר. עיר בהירה, אוורירית ועליזה היא נאנסי, מלאת זמרה ושעשועים, הבתים מודגלים דגלי שלוש־הצבעים, על הגזוזטראות עומדות נשים צוחקות, צעירים מהלכים למטה ומעיפים נשיקה, פרח או מלה בדוחה כלפי מעלה. כך ראיתיה, עיר זו, וכך חרותה היא בזכרוני. ובעיבורה של העיר – היריד: ה־foire de pentecôte.1 אנו, הזרים, הבאים מארצות רציניות יותר, שמחת־השוק הצרפתית הזאת מסנוורת ומפתיעה אותנו תדיר. מה עצום וכובש הוא הלך־נפש חנון זה, מה רב השאון, ומה מבהיקים ובלולים הצבעים והריחות! אך האבק המיתמר ועולה לאטו והלך־רוח זהוב של ערבית נפרשים על כל אלה, ותוך החדווה הסואנה אתה מוצא עצמך נפעם בעדנה.

כזה היה מצב רוחי שעה ששירכתי דרכי מתחת לעצים על פני טורי הכסאות. שם, בריחוק זהיר מן האנשים הפשוטים, הסבו האדונים והגבירות של העיר, והאזינו אל צלילי־הפח של תזמורת צבאית… והנה, בעברי כך ראיתי אותה אשה יפה בפעם הראשונה. יפה? האמנם יפה במיוחד היתה? יודע אני, שלא יופיה הוא שעורר אז שימת־לבי, אלא אותו חיוך יחיד במינו, שבו הסתכלה בי, הוא בלבד…

פריץ ראה כאן טעם לכעכע קמעה בגרונו.

“השערתך מוטעית לחלוטין, פריץ חביבי!” הפסיק המספר דבריו. זו היתה גברת שׁמַרְאֶהָ ללא דופי, וכמוה מהוגן היה האדון הזקן שׁעמד לצידה וִהיא גילגלה עמו בשיחה. משראיתי חיוכה, הבטתי בלי משים אל מאחורי, כדי לראות למי שלוּח אותו חיוך. תחילה הרטטתי, אך מיד המשכתי דרכי בשקט. משחזרתי ועברתי ליד מקומם כבר נעלמו היא ובן־לווייתה. מיד לאחר מכן שכחתיה.

למחרת היום עזבתי את נאנסי. ברגע האחרון לפני שזזה הרכבת נפתחה דלת התא ולתוכו דחקו ונכנסו האדון הזקן והאשה היפה מאתמול. משהבחינה בי, נתחייכה חיוך בלי־ניכר2, כמעט בעיניה בלבד. אולם אני ראיתי זאת… ארבעה היינו בתא. בדיוק מולי, בקצה, ישב קצין לבוש מכנסים אדומים, ליד החלון, באלכסון – האשה הבלתי־מוכרה שלי, וממולה – האדון הזקן. אות לגיון־הכבוד היה תקוע בלולאת מעילו והוא קרא בעתונים לגיטימיסטיים. בעלה היה, או אביה? ואם בעלה, הרי שנשאה במאוחר… ככל שהיה בידי לעשות בלא לטורדה, הסתכלתי בה בתשומת־לב. זקופה, תמירה, ידיים ורגליים קטנות מאוד. השיער חום, ואולם צבע הפנים בהיר מאוד והעיניים תכולות. ובפנים חיוורות ענוגות אלו, מסביב לשפתיים האדומות כשושנים, שיחק לו אותו חיוך שתהיתי על טיבו. שכן מימי לא הייתי כאותו טרזן, שאם אשה הביטה בו, מיד הוא מתברך: כבשתיה. מעולם לא האיר לי המזל פנים על המדרכה, והצלחות לוטפניות לא ידעתי מימי. על כן שיערתי שאותו חיוך אינו אלא בשל משהו מוזר שבחיצוניותי, אפשר בשל גזרת זקני, המותקן לפי אפנת חוץ־לארץ, – מניין אדע?

נסענו. אילולא הכרתי העמוקה, שמבט־אהבה וחיוך מבטיח אי־אפשר שיהיו נועדים לי, הייתי אולי נותן לה אות, פותח בשיחה. לא עשיתי שום דבר מעין זה. רק נתתי בה עיני בסתר. כך הגענו לתחנת קוֹמאֶרסי, ובזה לסוף אושרי. היא יצאה עם בן־לווייתה. הרכבת זזה. עמדתי ליד החלון והסתכלתי לעבר בית־הנתיבות. הנה היא שוב, ושוב העיפה מבט אלי. עתה לא חייכה עוד, זוויות־פיה העדינות שמוטות היו כלפי מטה, בבוז. האם גם זה נועד לי, או שוב למישהו אחר?.. כעבור שעתיים שכחתיה.

הקצין, אשר עמו קשרתי שיחה עוד לפני שהגענו לפאריס, הוא שהעלה אותה שוב בזכרוני. קודם שנפרדנו, שאלני דרך בדיחות: כלום אינך יודע? אותה גברת מקומאֶרסי נתנה בך עיני חיבה… עלה והצלח!"

בי? ייתכן הדבר?

החיים בפאריס בלעוני כליל, ואני פטור לתאר זאת לפניכם. משכרון אל שכרון. באתי אל בין אנשים עליזים, גם בחברה הגבוהה. לא יצא זמן רב, והתחלתי בעצמי להיות מבין בנשים – במידה שניתן לנו בכלל אי־פעם להבינן. חדשים נקפו כבמערבולת. והנה נקראתי לחזור הביתה לרגל עסקים. יצאתי לדרך ללא הרגשת דבר מיוחד. ההנאה הממושכת הקהתה במקצת את חושי. ובכן, חזרתי שוקט הביתה.

כל ימי שהותי בפאריס לא הרהרתי אף שנייה אחת באותה פגישה חולפת. ורק בתחנת־הגבול הצרפתית שוב עליה זכרה לפני. עמד שם עלם מגודל־פרע ומכר חפיסות של דברי־מתיקה. מכריז היה עליהם בקול: “מאדאֶלאֶן דאֶ־קומאֶרסי!”3 זה שמם של הממתקים. איזה שם נחמד, ומה יאה הוא לאותה אשה אלמונית בעלת החיוך המתוק…

נכנסנו לעבר אדמת גרמניה! אך בעוד הרכבת שלנו סואנת־עוברת ברעם והלם על פני הנוף של שלהי סתיו, התחילו מחשבותי עפות־חוזרות לאחור, לעֶבר ראשיתה שטופת־השמש של הנסיעה הזאת. וכל התעלולים והשגיונות שׁל החודשׁים האחרונים נימחו ללא־היכר, נעלמו הרֵעים הטובים, עמם ארחתי לסעודות, ונשכחו הנשים הנאות שחיבקתי – כקשוחות כנענות. רק אחת בלבד עמדה לנגד עיני, כמוּהה ולא־מושגה: זו, שאף את שמה לא ידעתי, ואשר שום דבר משלה לא היה לי, זולת חיוך… כשעצמתי עיני ראיתיה – חיוורת משהיתה במציאות, ואף מקסימה יותר ומתוקה יותר, מאַדאֶלאֶן דאֶ־קוֹמאֶרסי!..

ואל נא תדמו, שרגש אווילי זה חזר ונעלם כמקודם. לא ולא! הוא גבר והלך ככל שהתרחקתי מן המולדת שלה, ככל שגדלה הוודאות ששוב לא אראנה לעולם. משהגעתי הביתה, חזרתי לחוג הרגיל של עיסוקי וטרדותי. חזרתי מעשה מכונה וללא חדווה. לבי עלי כשל אחד מסכן, שהיה ברשותו שטר־פיס שזכה בגורל והוא הקדים ומסרו לאחר לפני ההגרלה. אותו חיוך – הבטחה היתה, ואני לא הבינותי לה…

“ושוב לא ראית את הגברת מקומאֶרסי?” – שאל בעל־הבית.

“סבלנות!” – קרא האדון פאול בקול רך. "עוד מעט ואני מסיים… חלפה שנה, שנתיים. בחיבה ללא־שינוי הגיתי באותה אשה חביבה. פנים ענוגות אלה, בהן פרח אותו חיוך רזי, שואל, לא משו מלבי. מעט מעט גמלה בקרבי החלטה, למצוא אותה בכל מחיר, ושוב לא להיות פתי כמו בפעם הקודמת, אלא לזכות בה באומץ לב ובחכמה…

פתחתי בהכנות ממושכות. נסתבר, שהסיכוי הטוב ביותר למצאה נשקף לי, אם אגיע בדיוק באותה שעה לאותו מקום. הבריות בערי־השדה שמרנים הם. ואם אשה אלמונית זו שלי מתגוררת בנאנסי, או במקום אחר שבאותה סביבה, – יש להניח, שהיא חוזרת שנה־שנה ליריד חג־השבועות המפורסם… ולתקופת־השנה השלישית נסעתי שוב בדרך הידועה לצרפת. בהיסוס, ובאותן עקלקלות שהתווה לפני שגיון נסיעתי הקודמת, קרבתי והלכתי למטרתי. מעולם עוד לא יצא אדם לנסיעה אווילית יותר מאותה עליית־רגל אלי חיוך. אני עצמו4 אמרתי זאת אל לבי. שהרי מי יודע אילו שינויים עשויים היו, צריכים היו, להתרחש בינתיים!

ברוח נכאה שבתי וטעמתי כל טעמה של ראשית אותה הרפתקה חיוורת. בחג השבועות5 בשעה מאוחרת בלילה, נסעתי מבאדן־באדן לשטראסבורג. למחרת הבוקר איחרתי בכוונה את הרכבת המהירה לפאריס. ואז חזרתי שוב לעיר השוממה של ימי החג. אחר־כך עליתי לרכבת־המאסף היוצאת לנאנסי. היה הדבר בעיני, כאילו קורא אני שנית רומן שכבש לבי. כמתוך אמונה תפלה חשבתי כי מן ההכרח הוא, שיחזור ויבוא גם אותו קטע, בו אחז בי אותו הלך־רוח מלבב… והוא בא.

נאנסי! העיר הבהירה, האוורירית, העליזה. זמרה ונשים ודגלי שלוש־הצבעים מתנופפים. הכל כאז. ומחוץ לעיר – היריד. נחפז, ועם זאת ברגל מהססת, יצאתי לשם. אותם השעשועים עצמם, עטופי אבק וברק, באותו מקום עצמו. ושם, מתחת לעצים, ליד התזמורת הצבאית, טורי הכסאות… והנה, שם, שוב, ישבה היא! אכן, היא היא! מאדאֶלאֶן דאֶ קומאֶרסי!

הפעם לבושה היתה שמלה בהירה. הכרתיה מיד, כבר מרחוק. ומה נתפעם לבי לאחר כמיהה של שנים, מה הלמו רקותי, מה תכפה נשימתי… אבל תכניתוֹ של מסע־הכיבוש שלי היתה נהירה לי. בזהירות חמקתי מאחוריה והצבתי את כסאי באופן שיהא בידי לראות הכל, ועם זאת שלא לעורר שימת־לב… לידה מצוי היה האדון הזקן – בעלה או אביה? מראה פניו מצויין היה והוא קרא עתונים – ודאי מסוג אותם המאמרים שקרא אז בעתונים הליגיטימיסטיים של היום. הכל היה כתיקנו וללא־שינוי, משל עמד הזמן דום, משל עדיין היפהפיה הנרדמת שקועה בשנתה. היא אך השמינה קמעה, נעשתה נשית יותר, עגולה יותר, כבדת־תנועה יותר, כמו לאחר תנומה טובה ומשופעת חלומות ורוּדים… שקטה מאוד ורצינית מאוד ישבה במקומה, ורק מבטיה נעו תדיר לצד אחד, כאילו חיכתה למישהו. לי? הגם היא האמינה, קיוותה שאותו עובר־אורח מאז ישוב ויפיע? רטטתי מתחושת־אושר.

הה, את כל איוולתי, את מלוא אכזבתי, מספר אני לכם. שכן מיד בא אמנם זה שציפּתה לו: אחד טרזן מעיר־השדה. עיניה הנאות נמלאו אור, ומסביב לפה שנוצר־לנשיקות השתעשע אותו חיוך בלתי־נשכח, אותו חיוך מלא־הבטחה, מתוק, חמום־אהבה…

אספר לכם בקיצור סוף דבר. לאחר שנתאוששתי מן התדהמה, ניסיתי שוב באורח אווילי מאד את מזלי. השתדלתי להסב אלי תשומת־לבה. עברתי בסמוך לידה, הסתכלתי בה במבט רב־משמעות: הנה אני כאן – ההכרתיני? אך לא, היא לא הכירה אותי. זר ודוחה חלף מבטה על פני. משהמשכתי שוב ושוב במאמצי המגוחכים העירה על כך לבסוף למאהבה, שניהם ציחקקו עלי. הדבר היה שעשוע רבא לשניהם. לא עצרתי עוד כוח, מדוכדך ומבוייש חמקתי משם. ושוב לא ראיתיה לעולם."

“וזה הכל?” – קרא בהיתול האדון פריץ.

ואולם הדוקטור אמר בכובד־ראש:

"פריץ הצעיר, צעיר אתה בלי־גבול. אילו נדרשתי להביא דוגמה־למופת של אהבת־אמת, ספק אם היתה נמצאת לי דוגמה מובהקת מזו. שכן הכל כאן – אשלייה, חלום, דמיון. די בהבל־פה, במבט, בחיוך.

ומר פאול סיכם באנחה קלה:

“כן, כן. ואף על פי כן איני כועס על מאדאֶלאֶן מקומאֶרסי, מעולם לא כעסתי עליה. שכן בזכותה עברו עלי שנים נעימות של ערגה נפלאה. ואם אני מעמיק בדבר – מה חייהם של כל בעלי־נפש באדם, אם לא מסע אלי חיוך?”


  1. צרפתית: היריד של חג השבועות (של הנוצרים). בדרך המתוארת לעיל נסע הרצל לפריס ביוני 1884 והיה בנאנסי בעת היריד. במכתב אל הוריו מ־3 ביוני 1884 כותב הרצל: “צר לי להודות בכך: צועקי־יריד אלה יש בהם חריפות הרבה יותר מבתריסר פיליטוניסטים גרמנים, ואני בכללם.”  ↩

  2. “בלי־ניכר” במקור המודפס, צ“ל כנראה ”בלתי־ניכר“ – הערת פב”י.  ↩

  3. במקור: “Madeleines de Commercy”.  ↩

  4. “אני עצמו” – כך במקור. – הערת פב"י.  ↩

  5. במקור: Am Pfingstensonntag.  ↩

המלצות קוראים
תגיות