רקע
בנימין זאב הרצל
המשקפיים

(1902)


פראנץ יקירי,

דומני, שיש עונות־שנה שיש אליהן קרבה נפשית ובאחת מהן אני כותב אליך שוב לאחר שתיקה ממושכת, משום שהיית לי חבר גם בעונות השנה האחרות: באביב, בקיץ. לפנים היה האביב קרוב לנפשי, אחרי כן יולי החם, משם ואילך הגעתי באהבתי עד ספטמבר, בטח, מפני שמצא מין את מינו.

צוּרה פסולה זו “בטח” שנפלטה מקולמוסי מביאתני לידי צחוק, שכן עולה בזכרוני מורה הלשון שלנו. היכן מקום מנוחתו, המסכן? ואני משער לעצמי איזה מבט של פלצות היה הוא שולח בי מעבר למסגרת־הקרן של משקפיו, אילו היתה מלה מוזרה זו מופיעה בחיבור שלי. פראנץ, פראנץ, האמנם היו פעם כל הדברים האלה: החיבור, המורה עם משקפי הקרן? ההיה פעם העולם כה צעיר? סתיו עתה. אבל אזדרז ואוסיף: סתיו מתוק. כאן, בהרים יש בו גם משום חדווה. שמש יקר זורח אל חלוני ופורש על שולחן־הכתיבה שלי זוהר זהב רחב. אני שמח לכך, אולם אנוס אני בכל זאת לשבת לבוש מעיל. החלון פתוח, למטה זורם־עובר פלג־ההרים הקטן והשקוף, הגבעות הירוקות־עדיין שבעבר השני מתנשׂאוֹת בערפל ענוג ושמי־התכלת שמעליהן מחווירים. והנה מרחפת גם עננה קטנה, צחורה, ולבי רוחש לה בפתע חיבה ענוגה, שאין לה פשר – אולי משום שלא אראנה עוד לעולם. היא כאחד מחלומותי. תחילה נתכדרה בלא צורה, אחר־כך עלתה הימנה כרכרת־צמד רומית, הסוסים נשפוּ זה אל זה תוך כדי מרוצתם, והנה הפכו היצורים הסוערים והיו לברבור חולף בנחת לפני סירתו של אביר אגדי. גם הברבור איננו עוד, כי שֵׁייכים ערביים בגלימות לבנות דוהרים על גמלים בישימון הכחול. מה אמרתי, ישימון? להקת־יוֹנים היא, הלהקה מסאן־מארקו. לא, עתה דומה עלי, שעגלת־חורף היא; צעיף האשה מתעופף, והצעיר האמיץ, המסיע אותה, גוחן עמוקות עלי אוזנה… הה, עדיין דומה המראה לשיא־הרים מכוסה שׁלג־תמיד. הנה נָמֵס גם שלג־התמיד. שׁלום לךְ עננה קלה!..

שׁעה שׁהתבוֹננתי בהתפּתחותה המוּזרה הזאת שׁל העננה הַקלה, הסַטְתִּי בלי־משים משקפי אל מצחי. עתה החזרתי אותם אל שורש־האף, מקומם הנכון, ושוב הנני אצלך. אולם שומע אני את קול קריאתך: האנס! הייתכן הדבר? אתה מרכיב משקפיים?!"

כן, בני, חברך־למשחקים האנס מרכיב משקפיים. אכן, גם נתיישבתי היום לכתוב אליך רק למען הודיעך עובדה חדשה זו. שכן אני מייחס לה חשיבות מרובה ואני חושב שיש בה משוּם חתך ניכר בחיים. כרגיל חולפות תקופות הווייתנו ונמזגות זו בזו, בלי שנבחין בכך כראוי. ובזה דומה אולי ההווייה לאותה עננה קלה שׁלי. הסוּסים הרומיים, ברבור־השׁירה הצחור, השֵׁייכים מארצות הקדם, להקת־היונים התמה, האשה החמודה בעגלת־החורף, הפיסגה עטופת השלג – כיצד באתם גם חלפתם? לעולם אין לדעת זאת.

שערות השׂיבה הראשונות, למשל, עדיין אין בהן כל רע. אפשר להתעלם מהן. השׂשׂ־לקרב תולשן מראשו. הנשים נאבקות גם בזה יותר מן הגברים, לפני שהן נכנעוֹת. עם שערת־השׂיבה הראשונה, ואפילו העשׂירית או העשׂרים, עדיין אין אדם חייב להודות לעצמו שהוא מזקין. יש מקדימים להלבין; רבים המקרים, וכן הלאה. המשקפיים – הם הם הגבול, פרשת המים. מכאן והלאה מתחילים המים זורמים לצד האחר. מעתה חייב אדם להאמין בכך. המשקפיים הם ההתחלה הרשמית של הזיקנה. הנה היא. אני חנכתי אותה.

מתי? – שואל אתה בעצב. ואני מבין לצערך. Et tua res agitur 1 שותף אתה שותפות מלאה בעניין המשקפיים שלי. אם נמלאו לי ארבעים ושתים שנה תמימות, כי אז, פראנץ היקר, אין לך מפלט, כי אז גם אתה אינך צעיר משהיית. יודע אתה כיצד היה קיקרוֹ מלעיג: nos viri fortes 2 תמיד נקט לשון: nos [אנחנו]. ודבר זה אגב, שיעשעני תמיד אצל הפרקליט הערמומי הלז: הוא השכיל לשתף את האחרים; לעולם לא היה יחידי. וכך אומר לך אף אני: אנחנו הזקנים. ולא אעלים ממך, כי הידיעה שאתה עמדי יחד, מפיגה מקצת מצערי.

משער אני, שרצונך לדעת פרטים על הופעתם של המשקפיים הללו, הגוררים כה קשות גם אותך לשותפות בסבל. הם לא הופיעו בלי הכנות. זה מקרוב הייתי בחברת ידידים טובים. האחד הוא פרופסור לרפואת־עיניים, האחר עדיין שׁימש אַסיסטֶנט אצל האֶלמהוֹלץ.3 אירע שׁהיה עלי לקרוא מכתב. החזקתיו בריחוק ניכר מפני. נתחייכו הידידים, נתחייכו, ואני לא ידעתי מיד טעם חיוכם. אבל הפרופסור אמר: “עליך להתקין לעצמך זוג משקפיים. טול את המספר החלש ביותר למרחיקי־ראות”. עברני זיע קל. לפתע ראיתי את אבי זקני בשעה שהוא מרכיב משקפיו. ואת אבי ראיתי, את התנועה שבה היה שֹוֹלף את משׁקפי־הצְבָט4 מן הכיס השׂמאלי העליוֹן שׁל חזייתו, לפני שׁהיה מתחיל לקרוא. הנה כי כן הגעתי גם אני לכך. בינתיים נמשכה השיחה. שוחחו על עיניים. ונודעו לי דברים מוזרים שונים, שלא ידעתים. מי שהיה אסיסטנט אצל האֶלמהוֹלץ סיפר דבר משמו על החוקר הגדוֹל הזה: “אילו הביא לי אופטיקאי”, אמר האֶלמהולץ. “מכשיר פגום כעינו של אדם, הייתי מחזירו לו כדבר אין חפץ בו.” והפרופסור הוסיף: "עין מושלמת הוא דבר כה נדיר, עד כי אחד שזכה בה נתפרסם על־ידי כך במדע. היה זה סנדלר בבּראַסלאוּ, שהיה רואה בעין בלתי מזויינת את כוכבי הלוואי של צדק. ואף־על־פי־כן ניחן מכשיר־הראייה של האדם בסגולה נפלאה, היא הסתגלות. בזה אנו מבינים יכולתו להסתגל למרחקים גדולים יותר וקטנים יותר. במידה כזאת מכשיר מיכאני לא היה מסוגל לכך לעולם.

אני לא העזתי להביע באזני הבקיאים הללו את הרעיון, שעלה בדעתי בו במקום: האין כל אותה פונקציה מלאת־חידות, הקרוייה בפינו חיים, בבחינת הסתגלות, רבת־פנים ורבת־חושים הרבה יותר, מכפי שמשערים המלומדים שבימינו, ועל אחת כמה וכמה אנו, ההדיוטות? והרעיון לבש, כמו במקרה העננה הקלה, צורת המלים החביבות עלי מתוך המאקאמות של אלחרירי:

אין יתרון לקרוב מדי על הרחוק ונעלם.

נפשך נפלאת ממך, גם כוכבי עולם.5

הסנדלר מברסלאו ראה את כוכב־העולם! מה מופלא! האם ראה גם את עצמו? האם היתה כנגד אותה עין בנוייה בשלמות גם נפש מושלמת? והוא נשאר אצל אימומיו, שמא מתוך חכמה שאין למעלה הימנה? אבל לאו כל הנשאר אצל אימומיו רואה את כוכבי־הלוואי של צדק.

ידידי כבר הלכו להם, ואין אני יכול לשאלם עוד. אני בוש לעשות זאת בכתב, שכן אפשר ששאלותי הן אוויליות. לפיכך מהרהר אני, כדרך איכר, שהלוואי והייתי כמותו, הרהור על דעת עצמי. האם לא משל הוא שעינינו מקפחות עם זקנתנו את כושר ההסתגלות אל הקרוב? הזוטות המקיפות אותנוּ מאבדות מעֶרכן; רק את הגדול יותר, הרחוק יותר אנו מוסיפים עוד לראות, והחוג הזה מתרחק יותר ויותר, עד שבסופו של דבר אין לנו עוד עניין ברגיל שבחיים. ואז אנו בשלים לעבור אל כוכב־עולם, או ככל שמכנים אותו מחוז, שכל באיו לא ישובו. אכן, גם מעבר זה הוא, לדעתי, נטול־מכאוב. ההזדקנות היא ההסתגלות האיטית אל סופם של הדברים, ומבחינה זו אין אני שותף להשקפתו העגומה של הוראס ווֹלפוֹל6 הנכבד. זה ג’נטלמן אנגלי זקן ועדין וטוב, שהכרתי אותו ערב אחד כאן בחדר־הקריאה של המלון.

הערבים צוננים, הסתיו דולף, חודר עצמותינו, ואין לך מפלט אלא ביקור בחדר־קריאה. משנכנסתי לשם בפעם הראשונה, מכונסת היתה שם בשקט חבורה מקרית של אנשים. עתונים ואנשים מכל קצווי תבל, לרוב אנגלים. הם ישבו ועיינו בעתונים עצומים, ונתנו דעתם לאחר הסעודה על מאורעות הזמן. אגב כך אפשר לעכל כהלכה, ודומה, אף לישון. עתון צרפתי או אנגלי גדול מאציל תמיד לאדם ארשת מסויימת של הדרת־כבוד, גם אם הוא מתנמנם. מצוי ארון־ספרים בחדר־הקריאה, הסתכלתי בו תחילה בפיזור־הנפש, אולם עד מהרה שמתי לבי אליו. שכן היה זה אוסף מיושן קצת של אדם בעל טעם, לא אותו אספסוף־ספרים מודרני ומגוּון. כיצד הגיע בעל־המלון לחברה אצילה זו של כתבים? האם היה בעצמו לנדלורד7 מסוג מובחר, או קנה אותם על קרבם ועל כרעיהם לאחר מות בעליהם והעמידם כאן לימות הגשמים? מכל מקום, כל שכינס אסופת־ספרים זו ראוי לברכה. מצויות בה יצירות טובות, ולפחותות יש לפחות היתרון שהן ישנות. מיוצא בזה הרי מושכים את לבנו גם אנשים פחותי־ערך, אם מוצאם ממרחקים: משהו מריח המרחק דבק בבגדיהם. נטלתי כרכים אחדים מתוך הארון, כדי ללגום מהם פה ושם לגימה קלה כמו בבדיקת־יין. כרך אחד של “דאֶמוֹקריט” לוואֶבאֶר,8 שהזכיר לי את רופא־הבית שלנו מימי נעורי; היה זה ישישון צמוק ולגלגני, שקרא הרבה, היה עשיר בבדיחות מבדרות, ולעתים לא רחוקות חזר על עצמו. כן היה שם כרך מן ההיסטוריות הפלוֹרנטיניות למאקיאוואֶלי9 וכרך מכתבים של הוראס ווֹלפוּל המכובד אל סאֶר הוראס מאן. הקרבתי לי כיסא היסב נוח אל מתחת למנורה הקרובה, וההרגשה הנאה של ערב הקריאה ירדה עלי. קראתי פעם שיר מאת הצרפתי תיאודור דאֶ־באנוויל,10 צורף־החרוזים, בו נתן ביטוי להלך רוח זה. המלים, לצערי, נשמטו מזכרוני, ואך חרוז אחד עדיין מהדהד אחרי. משחולפים הנעורים, שוב אין מתחיכות לנו לא ליזאֶט ולא ליזון11 – הרינו מתנחמים בעונג הקריאה – Lisons![31] אילו ביקשתי לשוב ולחבר לך חרוזים אלה שנית בצורה עלובה, היה זה מצטרף לערך כך:

הגיעה השעה להיפרד מליז

מעתה קח ספר קרא בו, ישיש.12

אולם לדאבון הלב גם זה כרוך בקשיים מסויימים, לפי שיכולתי להבחין בדבר. ה“דאֶמוקריט” ו“ההיסטורות הפלורנטיניות” נדפסו באותיות זעירות ולקויות. כיוון שנאלצתי להחזיק בספר בריחוק מעיני, ניטשטשו השורות. צדק הפרופסור: משקפיים אני צריך. אולם אותה שעה כבר היו החנויות נעולות. לא נותר לי אלא לדחות את הקריאה ליום מחר. החזרתי את הספרים לארון והסתכלתי בקוראים. רק עתה נתתי דעתי על כך, שכמעט כולם זכוכיות לפני עיניהם, כולם אנשים בגיל העמידה. אה, לא הייתי איפוא יחידי וגורל הכלל הוא. אז חשתי ברגש של השתתפות בצערם של כל האלמונים האלה, שהרי ודאי לא קל היה הדבר לשום אחד מהם. גם ברגש־מה של הערכה, שכן נושאים הם בשקט את הידיעה ששוב אין ליזאֶט, ליזון, מתחיכות אליהם ואמרתי בלבבי: חברים יקרים, מחר מצטרף גם אני לחוג שלכם, לעת־עתה אמנם כבנימין שלכם,13 אולם אתאמץ להיות מיום ליום ראוי יותר ויותר. הנה כי כן לובשים הדברים הרגילים דמות חדשה, אם רואים אותםsub specie,senectutis 14 כל שכן, אם רואים אותם sub aeternitatis 15 לוטש־משקפיים היה, אותו שפינוזה. בשביל פילוסוף הרי זו פרנסה נאה והולמת ביותר.

למחרת היום נכנסתי בצעד בוטח לחנות־המשקפיים. במשך הלילה גמרתי בדעתי לנהוג כובד־ראש בעניין זה. שום גנדרנות, שום משקפי־צבט שהם כעיטור, לא ארכיב על אפי אלא משקפיים מכובדים. אין המים נעשים חמים יותר על־ידי שנכנסים לתוכם בהיסוּס ומתרטבים לאט־לאט. בבת־ראש פנימה זו דרכם של אמיצי־לבב. לפיכך בחרתי לעצמי, לאחר המבחן בקריאה, משקפיים משובחים בעלי מסגרת עבה, שחורה, עשוייה קרן. אבי זקני לא היה בוש במשקפיים כאלה. מאחר ששמתי אותם בכיסי, הייתי בעיני אדם נכבד יותר. מה יקרעו עיניהם של האנשים המכובדים שבחדר־הקריאה, כשיראו את חברם החדש. אל אלהים, אין אנו כליל השלימות: תמיד נשאר משהו מן ההתהדרות, גם כשנדמה לך, שכבר נפטרת הימנה לחלוטין. עתה נתעורר בי רצון לשאת חן בעיני זקנים. חולשה היא ואני מודה בה. זולת זאת הייתי שרוי בהלך־רוח רציני, כיאה למצבי. אף יש בידי להביא לך הוכחה זו: משהגיעה חבורה של אמריקנים במכונית למלון שלנו, לא הקדשתי למאורע זה שימת־לב מיוחדת, ועם זאת לא יכולתי שלא לראות שהנשים נאות ואלגנטיות היו. עד למרחק־מה עדיין עיני מיטיבות לראות. ישבתי באוּלם הכניסה והן עוברות על פני. אחת הנשים צחקה. היתה נעימה מיוחדת בצחוק זה שנשמע לי מוכר; מוכר, מוכר – אבל מהיכן? ובכן, מכל מקום – הגברת עצמה היתה זרה לי, אף אם לא הצחוק שלה. לפיכך לא היה לי בה שוּם עניין עוד.

הנה רואה אתה מייד, עד מה נאות הן יותר שנות־העמידה. אילו מעשי־שטות הייתי עושה בזמנים אחרים, כדי להתקרב אל מקורו הוורוד של הצחוק הזה. ועתה סעדתי את ארוחת־הערב שלי כפילוסוף מתון, ולא הפניתי מבטי כלל, בשעה שהגברות האמריקניות רישרשו ובאו. הן נתקשטו כהלכה לקראת הארוחה.

עד מהרה עברתי לאולם־הקריאה. הזקנים המהוּגנים מאתמול כבר היו שם יחד, כל אחד וכל אחת מאחורי עתון או ספר; הצטיידתי בכרך של מכתבי ווֹלפוּל, נתיישבתי בהרווחה והוצאתי את משקפי. ניגבתי אותם היטב ותקעתי אותם על אַפי. עם זאת לא יכולתי להתאפק מלבלוש קמעה סביב, מעל למסגרת המשקפיים, מה רושם עושה הדבר. שורת האמת מחייבתני לומר: שום רושם. האנשים לא שמו כלל לב לדבר. לא ראו שוּם עניין מיוּחד בכך, שחגגתי את כניסתי הרשמית לגיל הזיקנה.

חביב וחשוב מן הקוראים האפורים הללו היה לי עד מהרה הוראֶס ווֹלפוּל הנכבד, אֶרל אוֹף אוֹרפוֹרד. את המכתבים האלה כתב לפני חמשה חצאי־יובלות לידידו סאֶר הוראָס, שהיה בשליחות דיפלומאטית בפלורנץ, הוראֶס הנכבד מספר לסאֶר הוראֶס על המתרחש בלונדון ובעולם. זה עתון פרטי, שנכתב בידי ג’נטלמן אחד בשביל חברו, הרבה חדשות מהחצר, כמובן, אבל גם צְפִיוֹת טובות בענייני מדיניות. הוא זורע אור על בית־הלורדים ועל בית־הנבחרים. הוא רואה הרחק, הרחק מעבר לגבוּלות. מצב־העניינים בצרפת, המהפכות הבאות, נהירים לו, והתאריך שלו הוא רחוב ארלינגטון, פברואר או מארס 1770. הוא רואה ספרד שוקעת ורוסיה עולה במאוּים. ובכל אלה יש בו מן הגאווה העדינה של איש־מעלה אנגלי. תיאוּרו במידה קצובה, ועם זאת הוא מצייר לפניך במלים ספוּרות אדם שלם או מצב מסובך, עד שאתה רואה אותם לעיניך ממש.אולם חביב הוּא עלי ביחוד שעה שהוא מדבר על עצמו. כך למשל כותב הוא פעם לידידו, שאין מצב בריאותו שפיר. השיגרון אחז בכל איבריו, וימים אלה נאלצו שני משרתים לשאתו מיטתו. והנה מצויים אנשים, הנושאים תהילה לזיקנה… "O, my dear sir, what selfdeluding "fools we are through every state… 16

כאשר קראתי דברים אלה חשתי דקירה הגונה בלבי. האם לא כוון חץ זה במישרים אל חזי? אוילים המרמים את עצמם הננו בכל מצב שבהווייתנו. הנחתי את הספר לפני הסרתי את המשקפיים. אם לא הורגלת בהם, הרי הם מאמצים את העיניים. טובים הם לקריאה בלבד, אך לא להרהורים. שקט פשט סביבי, הכל כבר הלכו… והנה הופרעה בדידותי. הדלת של טרקלין־הגברות סובבה. לא צריך הייתי לפנות ולהביט, כי הכרתיה לפי צחוקה. היא רוצה עוד לקרוא בעתון הניו־יורקי, קראה. רשרוש ובשמים עלו עתה בקרבתי. ובפתע ידעתי, מניין אני מכיר את צחוקה. כך, בדיוּק כך, באותן נעימות־גרון צחקה היא, היחידה, אשר לה חיברתי שירים בימי חיי. רק אתה, פראנץ, יודע, עד מה גרועים היו. אולם הבה נחזור לחדר־הקריאה – האומר לך את האמת, מה היתה התנועה הראשונה שעשיתי? תנועתי הראשונה היתה – להחביא את המשקפיים. רגע אחד נאבקתי ומיד הייתי תם וישר עם עצמי.“טובים לי מאוד רשרושך ובושמך!” – נאנחתי בלבי פנימה – “אני, תודה לאל, הנני כבר, לצערי, מעבר לכל אלה”.

דרך הפגנה הנפתי את המשקפיים שלי תנופה רמה – יש טעם רב להתערב על כך, שלא הבחינה כלל בדבר – נשפתי בהבל פי על הזכוכיות, ניגבתין בהקפדה וחזרתי ונתיישבתי חגיגית אצל מכתביו של הרוזן לבית אוֹרפוֹרד, שגם עליו נגזר היה להיות לאדון זקן לפני שמת.

הה, פראנץ, האם לא היה זה תמול־שלשום, כאשר גיליתי לפניך אהבתי הראשונה, משום שמוג־לב מדי הייתי לגלותה לה? לעיני עדיין צמותיה בנות הארבע־עשרה והסרטים האדומים הקטנים עליהן. לעיני עדיין שמלתה הקצרה, האפורה עם העניבות השחורות־האדומות. עוד באוזני קולה הלגלגני, שחדר את מוח עצמותי. וכאשר צחקה עלי, אחזתני צמרמורת.17

מה רבים ההרהורים למראה עננה קלה, הלובשת צורות שונות ונמוגה. עננה קלה, שלום לך! ושלום גם לך, לפי שעה, פראנציס יקירי.

רחוק־הראות שלך, יוהאנאֶס.


  1. רומית: גם לך נוגע הדבר [כשדולק קיר שכנך.]–מתך שיריו של הוראטיוס.  ↩

  2. רומית: אנוּ הגברים החזקים.  ↩

  3. הרמאן פון האֶלמהוֹלץ (1821–1894), פיסיקאי ופיסיולוג גרמני מפורסם, בעל מחקרים חשוּבים והמצאות בשטח האופטיקה.  ↩

  4. במקור: Kneifer, משקפיים שנצבטו על האף.  ↩

  5. במקור: Zu nah' den Augen ist nicht besser als zu fern – Dieh selbst durchschaust du nicht, und nicht den Weltenstern. ראה לכך גם בפיליטון “הרכיבה על אופניים”, להלן, עמד197 והערה שם. הרצל מצטט שם אותו חרוז בשינוי המלה האחרונה במקום Weltenstern (כוכב תבל) כתוב שם Himmelstern (כוכב שמים). כתבים של המשורר הערבי אלחרירי תורגמו לגרמנית על⁻ידי המשורר פרידריך ריקרט. בפיליטון “הרכיבה על אופניים” מביא הרצל את החרוזים בשמו של ריקרט.  ↩

  6. הוראס וולפול (Walpole) (1717–1797), סופר, מבקר ומדינאי אנגלי. הוא ידוע גם במכתביו הכתובים בכשרון ספרותי רב.  ↩

  7. אנגלית: בעל אחוזה.  ↩

  8. קארן יוּליוּס ואֵבאֶר (1767–1832), סופר גרמני. ספרו ההומוריסטי⁻סאטירי Demokritos, oder hinterlassene Papiere eines lachenden Philosophen". (דמוקריטוס או ירושתו הכתובה של פילוסוף צוחק), נקרא עוד שנים אחרי מותו.  ↩

  9. שמונת הספרים של Istorie Fiorentine לניקולו מאקיאוואֶלי (Machiavelli), הסופר והוגה⁻הדעות המדיני המפורסם (1469–1527), תופסים מקום חשוב בהתפתחות ההיסטוריוגראפיה המודרנית.  ↩

  10. תיאודור דאֶ⁻באנוויל (Banville), משורר צרפתי, (823–1891).  ↩

  11. שמות נשים.  ↩

  12. במקור: Nun heist es Abschied nehmenvon der Lies

    Ein Buch nimm, Alterchen, und lies!  ↩

  13. במקור: als euer Benjamin, כינוי מקובל לבן צעיר מכולם.  ↩

  14. רומית: מנקודת הראות של הזקנה.  ↩

  15. רומית: מנקודת הראות של הנצח כדרך ראייתו של שפינוזה.  ↩

  16. אנגלית: הו, אדוני היקר, אילו אווילים אנו, המשלים עצמם בכל מצב!  ↩

  17. לא מן הנמנע שהרצל מקיש כאן לחווייה דומה שהיתה לו בשנת ה⁻26 לחייו המתוארת ביומן הנעורים שלו בתאריך 10 ביאנואר 1886.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!