(1902)
בסמוך לעיר, במקום בו שוכנות עתה חווילות שכולן כארמונות קטנים עטורים גינוֹת ירוּקות, יצאוּ אצבעי ואילני ביום בהיר אחד לשׂוּח. אז, לפני כשלושים שנה, השתרעו שם שׂדוֹת שלא היה עליהם אלא הלבוש המשתנה חליפות של עונות השנה.
אצבעי ואילני – שמותיהם היו, לאמיתו של דבר, אחרים, אלא שלצורך סיפוּרנוּ די לנוּ אם נכנה אותם בכינוּיי־הלגלוּג, שניתנו להם בהיותם נערים. הן לאחר ימים אין ממילא הבדל, מה היו שמותיהם או גם מה היו שמותינו.
הנערים בבית־הספר, שעה שהם מכנים חבר בכינויי־לצוֹן על שוּם תכוּנותיו, כבר הם רואים בו לעתים קרובות את האדם כולו. ביסודו של דבר אין משום רבותא לגלוֹת בעגל את השור שבעתיד. אגב, כינוּיי־הלצון, אצבעי ואילני, לא היתה להם, בעצם, שוּם משמעוּת עמוקה. אצבעי היה גוּץ, ינוקא כהלכה שגדלו אצבע, ואילו אילני היה כחוש, כיפּח, מקל המבקש להיות אילן. מימי נעוריהם של שני הבחורים האלה שׂרד הסיפוּר, כיצד ביקשו לעבור לאורכה ולרוחבה של יבשת אפריקה, שעדיין היתה בימים ההם לוּטה בערפל. היוּ להם ביחד עשרה גולדן כסף. קופת־טיוּלים זו חילקו לשני חלקים שווים. במחצית האחת קנוּ פניני־זכוּכית מצבעים שונים, שכן ידוּע־לכול, כי תמורתם אפשר להשׂיג אצל השבטים הפּראים כל דבר; אולם במחצית האחרת קנוּ נקניק, צידה לדרך. הנקניקים היו קניינוֹ הרוּחני של אצבעי, ואילו פניני־הזכוּכית היוּ יוֹזמתוֹ של אילני, הוּא גם בעל התכנית של מסע התגליוֹת. הם הגיעו במסעם רק עד קצהוּ של הנקניק האחרון. ואז נאלצו לחזור אל המכות שהרביץ בהם אבא. אצבעי נשבע אז ברוב צערו, שלא לגלות עוד חלקי־תבל לעולם. ואילו אילני נָדַר נֵדֶר לקחת עמו בפעם הבאה פנינים בלבד, כי בנסיון הראשון היו תלויים יותר מדי בנקניק. לעולם יהא אדם לוֹמד מן הנסיון. ובכלל היה אילני הארוך מאושר בשנות לימודיו הרבה יותר מאצבעי הקצר. שכן אילני שׂשׂ תמיד לקראת פגרת הלימודים, כלומר כל עשרת החדשים, ורק בשבוּעות החופשה היה במצב רוח רע, כי העיקו על נפשו הלימודים הממשמשים ובאים. ואילוּ אצבעי נשא כל שעה ושעה בסבל ההשכלה, וצהל כשחלה בה הפסקה.
לימים נתנסוּ בהרפתקאות מופלאות. על כל פנים הקצר חשב שהחוויות שלו נתרחשו זו הפעם הראשונה בעולם. כך היתה גם דעתו של הארוך על חוויותיו הוּא. משהיה אצבעי לעלם הכיר נערה שקילקלה מעשיה, אך מכיוון שהיתה לה נדוניה קטנה נזדרז ולקחה לו לאשה. ההחלטה הבשילה בו בפתע, לאחר שנועץ בידידו. הלה חיווה דעתו במפורש נגד נישוּאין אלה. אצבעי זילזל בו עד כדי כך, שראה כדבר נבוֹן בהחלט לעשות מה שחברו הלא־מעשי יעץ להימנע ממנו. אבל אצבעי בעל־חרטה גדול היה ולאחר שכבר נכנס לנישואיו היה נאנח וחוזר ונאנח: אהה, כי צדק אילני! אהה, כי צדק אילני!
ואילני נהג באמת לפי עצתו שלו. לא נחפז לשׂאת פרצוּף נאה או שקיק של ממון. בוחן ובודק היה כל הזדמנות או נסיון שהגיעוּ לידו.
והנה אירע פעם, באָביב, שיצאוּ יחדיו לטיול. אילני התפלסף, כדרכו תמיד. אז אמר לחברו המדוכדך מפני גורל נישואיו: “אין נוֹשׂאים אשה לירח־הדבש בלבד, אלא לכל הימים והלילות הבאים אחריו בחיים. על כן כל המבקש לבחור כהלכה, אל יסתכל בנערה אלא באמהּ.”
ואולם אצבעי לא היתה לו במקרה אותו יום שוּם עגמת־נפש בביתו ורוּחוֹ היתה טובה עליו, אמר לו: “אם כן, שׂא מיד את חותנתך, אם אלמנה היא.”
על כן השיב אילני בחכמה: “חביבי, כל אחד נושא את חותנתו לאשה. אלא שאין הוּא מבחין בכך ברגע הראשון. לי, כמובן, לא יקרה כדבר הזה. אני הרגלתי עצמי לראות אנשים לא רק לפי מה שהם עתה דווקא, אלא גם לפי דמותם בעתיד.”
“חזיז ורעם!” – קרא אצבעי. אך לא ברור היה אם נתכוון לתבונת ידידו, או לאֶשתונת שחלפה חיש על פניו והוּא היטיב לפזול אחריה.
“כן, כן” – המשיך אילני. “עד כדי כך הגעתי. ואני סבור, שאך לעתים נדירות מגיע אדם עד כדי כך. יש בידי להמחיש לעצמי את העתיד בהוֹוה.”
“ואם כן, מה בכך!” – העיר אצבעי.
“או! תסלח לי: דבר גדול הוא. אני רואה בנער את הגבר, ובגבר את הישיש.”
“ומה לך מזה?”
אילני לא מצא מיד את התשובה: – “מה לי מזה? סלח לי, סלח! הן מכל מקום טוב הוּא לראות את הנולד.”
“מה הטוב שבדבר?” – שאל האחר בלא־רחמים.
עתה נמצאה לו, לאילני, התשובה הניצחת: “הטוב שבדבר הוא, שאין נופלים בפח – כפי שאירע לאחד ממכרי, שנתפס בקלות ליתרונות סמוכים לעין.”
השפיל אצבעי עיניו לארץ והמשיך להפסיע נעצב אל נפשו. לאחר רגע פתח בנושא אחר: “האין אתה מרגיש שריח רע נודף כאן, בסימטאות הצרות?”
“ודאי שאני מרגיש” – אישר אילני בהסבר פנים. “נראה לי, שסיבת הדבר היא, שהאנשים פותחים חלונותיהם באביב, והריח הרע מן הדירות נודף לרחוב. הבריות מפיקים זה לזה מיני רעל מרובים כל כך”
“הנה שוב אחת האמרות שלך” – צחק אצבעי.
ואולם הארוך נעמד והסתכל בעיניים בוהות למרחק: “בוא ואראך דבר!”
באותו רגע דירדר־עבר על פניהם אוֹמניבוּס.1 לאות שניתן עצר הרכב את הסוּסים הכחושים.בחלק הקדמי של הרכב פנוּיים היוּ שניים מששת המקומות. אצבעי, שׂמלאי שכמותו, נזדמן לשבת ליד אשה צעירה, שעם כל טילטול חזק של הקרון היה מרגיש בעיגולי איבריה הנעימים. העלמה שממולו – עיניים צוחקות היו לה, גוּמות־חן בלחיים, ותלתלי־זהבה שפעו מתחת למגבעתה הזעירה. חיש מהר נכנס בשיחה עם שתיהן, ולבו נע ביניהן. המסע חלף ברוב הצלחה.
“כך! כאן נרד” – עוררו הקול של ידידו.
אצבעי נתבייש לומר, שעוד לא סיים מלאכתו בקרון. אדם נשוי! הוא ירד איפוא באנחה והערה את נפשו במבט־הפרידה, כשחיוכה של האשה וסומקה של הנערה נענים לו בתודה.
“הנסיעה ודאי נתמשכה לך ביותר” – העיר אילני.
“לגמרי לא. ולך?”
“אני אינני משתעמם לעולם. אני נתון להסתכלוּיות בנוסעים עמי.”
“מה פירוּש דבריך?” – שאל אצבעי בהיסוס־מה.
אולם בעל־ההסתכלוּיות הגדול לא ראה, כרגיל, דבר. הוא אמר: “כשאני מצוי במחיצתם של אנשים מרובים, אני מנסה לתאר לעצמי מה יתרחש עמם. ודאי הוא, ועל כך אתה יכול לבנות את היפים שבצירופי השערות: שכולם ימותו. בעוד שלושים, ארבעים, ולכל המאוחר חמשים שנה יהיו, על כל פנים, בין המתים. שער בנפשך: אנו הששה, שזה עתה היינו יחד באותה תיבה, באיזה מרחק נשכב איש מרעהו? והיכן?”
“חדל!” – קרא אצבעי. “הן מוטב היה לי להמשיך דרכי עם הנשים, מאשר להאזין למוראות אלה מפיך.”
“מוג־לב!” לי משמש המוות בן־לווייה בכל שעה ושעה. הוא מעיב את שמחותי, אך גם ממתיק את יסורי. אין בידך להתחמק ממנו, ומוטב שתסתגל אליו. ראה: הנה, נסענו בחברתה של נערה צעירה נחמדה…"
“בר־נש, משמע גם אתה השגחת בה?”
“אם אני השגחתי בה? אני שיעשעתי עצמי על־ידי שתיארתי לי את מסכת־המוות שלה. אילו מתה היום, היה לה, למסכה שלה, יופי אידיאלי. קוויה כה צרופים. שווה אותה לנגד עיניך כשהיא קפוּאָה בחמדת נעוריה אלה. שוּם פסל לא ישׂכּיל לעצב דבר נאצל יותר מגוף חיוור זה. אוּלם סופה לא יהיה כה מקסים. היא תצטמק או תשמין, והמסכה האחרונה שלה תהיה כעורה…”
“די!” – קרא האחר. “אפשר הדבר משעשע אותך, אותי אין הוא משעשע כלל. הלשם כך השאתני לצאת לכאן, כדי לתת לי שיעור חרדות? פעם שניה לא תצליח בזה בשום פנים.”
“לא, לא” – נתרכך אילני; “לא זו היתה כוונתי… משהו אחר… הסתכל־נא סביב! מה רואה אתה כאן?”
“שׁדוֹת!” – אמר אצבעי.
“זולת זאת לא כלום?”
“זולת זאת לא כלום… כן, שם אחרוני הבתים של העיר, ולא הייתי רוצה להלך כאן יחידי עם חשיכה…”
“עיניים אוויליות! אני רוצה להראות לך את העתיד.”
“אבל, אנא, לא חרדות! זאת אין בכוחי לשאת.”
“תנוּח דעתך! נהפוך הוא: רצוני להראות לך את החיים בשיא שׂגשׂוּגם. בעוד שנים מועטות יתגוררו כאן טובי האנשים.”
“חא – חא – חא, בשדות האלה? עדיין אין אני רואה את האהלים שניטו עליהם.”
“מי מדבר על אהלים? כאן יעמדו בניינים מרהיבים עטורי גינות. אתה עצמך הרגשת מה רע הריח הנודף בסימטאות הצרות. הבריות מצטופפים יותר מיד. ואין הם מרגישים עצמם בטוב. לוקים במחלות ומתים לפני זמנם.”
“שוב בשלך!”
“סלח לי! נגיד אחרת: אין הם חיים חיים ארוכים וטובים כפי שיכולים היו לחיות. הצמח, החי, זקוקים לאוויר ולאור. גם האדם. העיר על כרחה שתתרחב, על כרחה אף תתרחב. היודע אתה כיצד מכנה אני את השדות החשׂופים הללוּ, אשר עליהם יתנשׁאוּ בניינים נחמדים? אני מכנה אותם: העתיד! כאן יהיה נְוֵהֶם של אנשׁים מאושׁרים, שׁהטבע מפעמם והאמנות מרוממתם. כאן יקימו את השיכונים הנהדרים ביותר, ובזול.”
“בזול!” – מלמל הנמוך בהזייה.
“כן, כן, בזיל הזול. בעיר יש הכרח להרוס בית, לפני שבונים בית אחר. ולפיכך יקר מאד הוא מחירם של המגרשים. ואילו השדות כאן כמעט שאינם עולים דבר. שער־נא בנפשך – כאשר יציעו לדיירים האוּמללים בעיר דירות מפוארות כאן, באותו מחיר או בזול יותר, הרי לא יירתעו מפני כברת דרך מועטה זו.”
“הנסיעה באומניבוס היא אף נעימה” – נזכר אצבעי. רעיון הבריק במוחו לשמע דבריו רבי־התנופה של בן־לווייתו. אבל איש־מעשה היה ורצה תחילה לתרגם את השערותיו לשׂפת מספרים כנים, בטוּחים ובדוּקים. הוא הוּא אי־האימון הישן, מימי המסע האפריקני, שהגיע אך עד קצה הנקניק. החישובים הראו רווח ניכר. אך כאן נבהל אצבעי: מי יודע אם כבר לא נאחזו גם חריפי־מוח אחרים באמצאה המצויינת. מן הראוי איפוא לטרוח בענין זה תיכף ומיד. ואף אמנם עשו זאת בלא שהייה. מצאו מיד את האיכר בעל השדות, פתחו עמו במשא־ומתן מזורז והזמינוהו לבוא למחרת היום אל העיר לשם חתימת ההסכם. ליל־נדודים עבר על אצבעי: האם לא יתחרט האיכר? לא, הוא בא. העיסקה נשלמה.
עד כאן היו הדברים מזורזים, לפי הערך. העתיד היה שלהם. ברוב התלהבותם השקיעו אצבעי ואילני במפעל נהדר זה כל מה שהיה להם. מעתה נצטרכו לאמצעים נוספים להשלמת הרעיון – וכאן נתחילו הקשיים. אצבעי התרוצץ וביקש לרכוש חברים. כאן זכה לקבלת פנים יפה. אין זה אלא רעיון של טירוף, אמרו. איש לא ירצה להתרחק ככה ממרכז העיר. השתדל אצבעי לחקות את דיבורו הפאתטי של אילני והפליג בלשונו על חמודות העתיד. אנשי המעשה שמו אותו לצחוק. כבודו ירד בעיניהם. ותוך כדי יגיעות־שוא אלה התחיל חוזר ומתמלא חימה על הטיפש שהוליכו שולל. אילני משך כתפיו בגאווה: אי־הבנתם של הבינונים אינה מוכיחה ולא כלום. העלה לו דוגמאות מן ההיסטוריה. בזאת הרגיע לשעה קלה את חברו שרוחו התחילה מתרופפת, עד אשר פג כוחם של דברי־הנחמה. עברו ימים רבים. את נחלתם לא שבו לראות. והנה, בשעה של דיכאון העלה אצבעי את ההצעה לצאת ולסייר את עתידם.
שוב נסעו בקרון אל מחוץ לעיר. הפעם לא נזדמנה חברה נעימה של נוסעים, וגשׁם ירד, היה סתיו. נפל התְּבַלוּל מעיניו של אצבעי. כן, המקום רחוק מדי. הדבר אינו בגדר האפשר. שוב לבש העתיד צורה של שדות חשופים, שדות בור. אז פרצו לא אחת מריבות סוערות בין הידידים. אצבעי הִרְבָּה להציק לחברו, עד שׁהלה הסכים למשוֹךְ ידיו מן העתיד. זאת אי אפשר היה לעשות אלא בהפסד מרובה. חיפשו ומצאו את האכר ושידלוהו להחזיר לעצמו את שדותיו במחצית מחירם הקודם. אילני השאיר לעצמו פיסת־קרקע בירכתי הנחלה, כי רצה להקים שם בית קטן לעצמו. כי הוא, הוא האמין בעתיד ולא הִרְפָּה אף התחיל לבנוֹת את הבית.
משהשלים עבודתו יצא מן העיר וישב בדד. בינו לבין העיר השתרעו השדות, שלא היה עליהם אלא הלבוש המשתנה של עונות השנה. מששאלו את אצבעי עליו, היה עונה: “מטורף לגמרי”. שנים רבות לא ראו איש את רעהו. בינתיים הופיע בשולי העיר בקיץ הבא עוד מטורף אחד, התקין לעצמו גינה וקבע בה את החווילה הראשונה. דוגמה זו נשארה שנים על שנים בודדת אף מגוחכת. ואז בא שני. מיד אחריו הופיעה קבוצה של מתיישבים, ומאחר שהיו לא מעטים שוב לא נראה הדבר כה מטורף. הן הרוב הוא המורה לנו תדיר, מהו הדבר הנבון. לבסוף נתברר, כי אלה שעקרו מהסימטאות הצרות כדי להיות במרחב הירוק היו האנשים הנבונים ביותר. כך נתרחש מעט מעט משהו נפלא. הבתים האחרונים, דומה, התחילו נעים, כי החלל בין ביתו הקט של אילני לבין העיר הלך ונצטמצם. היה זה בדומה לאדמת שפל־המים המתעלמת מן העין. הגיאות קרבה ובאה.
ומשקרבה הגיאות, כה קרוב, עד שביתו הדל של אילני כבר ניצב ברחוב מתהווה, בא אליו לביקור איש־שׂיבה קצר־קומה. היה זה האחר, בעל־החשבונות, איש המעשה המתחרט. אלא שהפעם התחרט, כמובן, על דבר אחר. ואף־על־פי־כן דיבר בבדיחות הדעת על הזמנים הישנים ועל השגיאות הראשונות, ולבסוף אמר:
“כן, היכן, בעצם היו שדותינו? שוב אין אני זוכר. אתה ודאי יודע, שהרי אתה נשארת כאן ממתין לעיר. איזו חלקה היתה שלנו? האם לא היתה זו החלקה שראשיתה שם, במקום בו ניצב ארמון־הרוֹקוֹקוֹ הקטוֹן ועד אל מעבר לחווילה האדומה? אמור־נא לי, היכן שוכן עתה העתיד?”
אולם בעל־הבית הוליכו אל חלון, שהיה קבוע בצד האחד, הפונה אל מאחורי העיר. שם נראו אך שׂדוֹת חשׂוּפים, עד לאופק. הושיט אילני זרועו ואמר:
“שם!”
-
רכב ציבורי בערים גדולות, לפני היות החשמלית והאוטובוס. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.