(1896)

אילו אמרו לנו זאת לפני עשר שנים, – לא, עוד לפני חמש או שלוש או שתיים שנים! אנשים רציניים היו דוחים אמירה זו מעליהם ביבושת פנים מדרך הכבוד. הדבר היה אז בבחינת אימון גופני, עירני יתר על המידה, לבחורים צעירים או למשוגעי־ספורט נלעגים. ואילו היום אתה מוצא אנשים מכובדים ולא צעירים אצים על אופניים ברחובות הקריה, אף מעמידים אותה שעה פנים רציניים לחלוטין. רבים עודם מתביישים, כמובן, כשהם נתפסים רכובים על האופניים, משום שלפניהם עדיין עולם של דעות קדומות. ואולי מצויים אף גברים בני־חיל, השואלים בלבם, אם יוכלו עוד להציג מועמדותם למועצת העיר, לאחר שראו אותם על האופניים.ידוע, אמנם, כי הקיסר של רוסיה ונשיא הרפובליקה הצרפתית, האדון קאזימיר פּאָריאֶ, עלו על האופניים בפומבי, וכי כבר מצויים כיום בכל ארץ אנשים מפורסמים ומכובדים המשתמשים בכלי־רכב חדש זה. אולם הרוב המכריע של האנשים הנבונים חוששים בכל זאת לפגום בשמם הטוב על־ידי הרכיבה על אופניים. דומה עלי, שאין יודעים טיבו של דבר זה מהו. אדם שלא נסע בעצמו דרך חירות על אופניים, לא ידע זאת. ועל שהגיע לכך דרך מקרה או פיתוי ומשבח את המעשה, מעורר חשד, כאילו מבקש נימוקי־התנצלות או שותפים למעשה־שטות שעשה.

אירע לי בימים אלה, שברדתי מן האופניים פגשתי במלומד חביב אחד מן האוניברסיטה שלנו. הוא הסתכל בי בתמיהה. נטלתי עוז לומר לו: “בעוד שנה תרכב גם אתה, אדוני ההופראט!” הוא דחה זאת בתוקף. לדעתו מזיק הדבר לבריאות. זקיפות הקומה נפגעת בכך. הרי אין מרצוננו לחזור ולהיות הולכי־על־ארבע. יש תנועות שהן יפות לבריאות הרבה יותר “אילו הן?” שאלתי. – “ההליכה ברגל, למשל” – השיב פרופסור נותנאגל.¹ אולם הוא עודד אותי באירוניה שאינה משתמעת לשני פנים שאכתוב מאמר על ההשפעות הפסיכולוגיות של הרכיבה על אופניים.

לא יפה לבריאות – המ, מה רבים הדברים שאנו עוסקים בהם ואינם יפים לבריאות? כסבור אני שאף ההליכה ברגל – למשל – עשוייה להשפיע השפעה מזיקה, אם עוסקים בה בלא מידה והתחשבות במצב הגוף. אכן, בבורותי כי רבה לא אעז להתווכח על כך עם מלומדים. ברצוני אך לתקן הנחות מסולפות אחרות של ההולכים־ברגל, אשר תהום מפריד בינם לבין רוכבי האופניים. אין זה נטול־טעם כלל ועיקר, אם רוכבי האופניים מבקשים להבדיל עצמם מקרב ההמון בלבוש משלהם, בברכה מיוחדת ובשאר גילויים קטנים. למעשה הם כבר כיום, ביודעין או שלא ביודעין, נציגיה של תקופה אחרת.

הרי מסייעים אנו, בפשטות גמורה, לתהליך של תמורה מפוארת, תמורה היסטורית – ברשותכם! הדבר עוד נשמע כיום כהפלגה, אולם מותר כבר לאומרו בלי שיחשבוך ליוצא־דופן יותר מכזית. לפני שנים אחדות היה הדבר בגדר אמירה של טירוף. ובעוד כמה שנים יראהו כל אחד כדבר המובן מעצמו. זו תהיה אמת שנכבשה. עולה בזכרוני משפט אווילי, שהעליתי לפני שנים אחדות על הנייר, ובו דיברתי בהרגשת עליונות של אחד הנמנה עם הרוב הגדוש – על “עבדות־העונשין שברכיבה על אופניים”. הנכון הוא שאין הרכיבה על אופניים עבדות־עונשין אלא תענוג, ולא ספורט של טרזנים אלא אמצעי־מגע מועיל, שההכרח בו יגדל וילך ככל שיחדור יותר לשאר דרכי המגע ומשא. בהסתגלות־גומלין זו בין הנוהג החדש לבין המצב הישן, שאנו יכולים להבחין בה ועוד נראה אותה ביתר בהירות מיום ליום, באה לידי ביטוי אותה תמורה, קרוב לוודאי המעניינת ביותר, שדורנו יזכה לראותה.

אנו, בני הזמן הזה, כבר נולדנו בעולם שנמתחו בו מסילות־ברזל. בתבונת זבוב־בן־יומו שלנו נראים בעינינו פלאי־תחבורה אלה כאילו היו קיימים גם תמול שלשום ואין להם משמעות של התרחשות היסטורית אדירה. אולם כשאני קורא, ברכבת־האוריאֶנט בדרכי לצרפת, את תיאורו של בּאַרנאֶ² על נסיעתו המייגעת מפראנקפורט לפאריס, כובשת אותי בעצמה בלתי־רגילה ביותר התמורה שחלה בתנאי חיינו. איש־הרוח הזה הנועז וללא מצרים עדיין דן בדבר מתוך צרות־אופק הנראית לנו מתמיהה ממש. וכשהוא משבח את הגאלרי ד’אורליאון שבפּאַלאֶ רוֹאַיאל³ כאחד מפלאי אמנות־הבנייה, ואת מעט להבות־הגאז המאירות שם – כים של אורות בלתי־משוער, הרי הוא נראה בעינינו אנו, תיירי־ארצות יושבי־כרכים, כקרתן עלוב ותמים למדי. הוא, אחד מאנשי־הרוח המתקדמים ביותר של תקופתו, שעדיין היא כה קרובה לנו. האם לא תנצנץ בנו המחשבה, שהיה כאן גבול בין תקופות, בעל חשיבות עולמית כשל הדפוס, גבול היסטורי, אשר ממנו ואילך הולכת ומשתנה מגמת הנהרות, נעורה צמחייה אחרת ובני־האדם מדברים לשון אחרת? מראהו של עולם נתחדש לחלוטין, אלא שאין אנו נותנים דעתנו על כך, משום שלא ראינו את מה שקדם ואת המעבר. אבל מה היתה חווייתם ותפיסתם של בני־זמנו של אותו גבול היסטורי? כמה קוֹמאֶדיוֹת וטראגדיות חוללה התקדמות זו בגורלם של הבריות? הפונדק ליד הכביש הראשי שנהרס בין ליל. הכפר הנידח שתפח והיה בפתע לצומת של התנועה. אלף חפצי־שימוש שהיו למיותרים, ושבכל זאת הוסיפו לייצרם בלי ישע, בלי דעת, משום שלא תפסוּ מיד מהו שמתרחש בעולם. הידלדלות פתאום, עושר בלתי־צפוי, תמורה אגדית בתנאי החיים, וכיצד הידהדו כל אלה באורח מעציב או מבדח, בחייו של היחיד. מתוך גבול זה של ההיסטוריה אפשר עוד להפיק דראמות רבות.

ומשהו בדומה לזה – קטן יותר, קטן הרבה יותר, אולם בכל זאת בעל־חשיבות למדי – מתחולל כיום מסביב לאופניים, אשר עוד לפני שנים אחדות נראו ככלי־משחק, ועתה הם מניעים לשינויים עצומים כאלה, בארצות שבהן הרכיבה על אופניים נפוצה יותר מאשר אצלנו, כבר עוררה משברים של ממשׁ. בכתב־עת אמריקני פירסם זה מקרוב מר י. בישֹוֹפּ סקירה על השַׁמוֹת שעשה ה“בייסיקל”,⁴ אין זה אלא אומדן המסתמך על כמה וכמה מספרים רבי־משמעות, אף־על־פי־כן כבר הוא מעלה בנו תחושה של מהפכות גדולות ועצומות. הבא לזקוף לחובתם של האופניים משברים משקיים ממש, הריהו, בלי ספק, נתפס לגוזמה, לפחות לעת־עתה. אולם קריאה משעשעת היא, כפרדוכס מבריק מתחום המשק הלאומי, שעה שמר בּישׁוֹפּ דן לכלייה את כל התעשיות של מוצרי־המותרות בגלל האופניים. הוא מספר לנו כי משערים שבשנת 1896 יימכרו בארצות הברית כמיליון זוגות ואפניים, לערך. אם ננקוב את מחירו הממוצע של זוג אחד מאתים גולדן, נקבל סכום ניכר, שרובו ניטל מן התעשיות לחפצי־המותרות. הנפגעים ביותר הם הצורפים והשענים. בחורים צעירים ובחורות צעירות מבקשים להם במתנה אך אופניים. גם יצרני הפסנתרים קובלים מרה. לדבריהם ירד המחזור בשנה שעברה כדי מחצית הממוצע הקודם. משמע שמנגנים פחות בפסנתר, אכן אין בזה שום רע. אולם גם חדלו קרוא, קובלים המו"לים. (על צערם של הסופרים הן ממילא אין מדברים לעולם). בית הוצאה אחד בניו־יורק מספר שמחזורו פחת בשנה האחרונה בשניים ומחצית המיליון גולדן. קינה זו עלתה אלינו גם מצרפת, שבה מייחסים את “משבּר הספר” – לאופניים. אין הבריות יושבים עוד מאחורי התנור, אלא מתעופפים אל מחוץ לבית.

נאנחים גם החייטים, משום שרוכב־האופניים לובש מדים זולים; הסנדלרים, משׁוּם שׁאין הוא מרבה לקלקל מגפיים כמקודם; ואף הסַפָּרִים, משׁוּם שֹׁהוא מקדיש, לפי דבריהם, פחות דאגה לשערות ולזקן. אולם דבר זה ודאי לא יעמוד אלא כל זמן שרוכב־האופניים מרגיש מעין בושה בפנים הערים. לאט לאט ירצו להיראות בהידור גם על האופניים, ובפאריס אפשר להבחין בכך כבר כיום. רבת־רושם יותר היא ידיעה אחרת של מר בישופּ. הוא טוען, כי לפי ידיעות מהימנות ירדה צריכת הטבק בארצות הברית במידה ניכרת. את הירידה בשנה זו אומדים בשניים ומחצית המיליון גולדן לערך יום יום. הנזק שסבלה חרושת הטבק מאז פריחתה של הרכיבה על אופניים בארצות הברית מגיע, לפי הסברה, כדי מיליארד ומחצית המיליארד גולדן. גם אם יש בדבר הזה מקצת אמת, אין להצטער על כך. פירושו של דבר זה הוא, מכל מקום, שפחתה במקצת כמות הרעל הנמזגת לגוף. במקהלת־המקוננים לא נפקד, כמובן, גם מקומם של מנהלי התיאטראות. הללו היוּ ברצון רב מגישים תלונה על כל אדם המהלך בחוץ בזמן ההצגות. ואין צריך לומר, כי מייצרי־עגלות, סוחרי־סוּסים, בעלי־מרכבות, הם עטופי צער. ואולם הנפגעים בשרשם הם מפעלי־התחבורה הגדולים בערים, חברות־האומניבוּסים, החשמליות וכיוצא באלה. עוד יחלוף זמן־מה עד שיוכר כאן הצמצום במספרים בולטים, אך כבר אפשר לנחש, שבמיוחד תיפגע התחבורה המקומית ברכבת. התקוה, שרוכבי־אופניים ישתמשו כברת דרך ברכבת – הוא פיצוּי רופף מאד.

והנה הגענו לשיאה של הבעייה. בפתע עולה שוב לגדולה הכביש הראשי הנעזב. הזמן שהיה מתבזבז באולמי־המתנה הופך לזמן של נסיעה, ובכך זוכה הרכיבה על האופניים ביתרון בולט על פני הנסיעה ברכבת. הרכיבה באופניים היא חפשית יותר, נוחה יותר, זולה יותר, ורק במזג־אוויר לקוי יש להעדיף את הרכבת. בדרכי־המלך הגדולות עדיין רואים כיום פה ושם את חרבותיה של התקופה שלפני הרכבת. אכסניות, בתי מרזח, שחרבו עם כניסתו הסואנת של הוד מעלתו הקטר. עתה מרחף ובא הביסיקלאֶט⁵ הקל ומביא עמו חיים חדשים. כחסד שמים מופיעים האופניים בעיניהם של בעלי־הפונדקים השכוחים, שרבצו שם נטולי־ישע, מדוכדכים, דוממים, וצפו מן המיצר המדאיב כיצד הם הולכים ומתרוששים. אמנם, למפרזל־הסוּסים מהימים הטובים ההם של תקופת־הריתמה אין תרופה עוד, אולם המסגר יש לו לעתים עבודה, ובסופו של דבר נמצא כל הכפר כולו נהנה, לאחר שחזר ותפס מקומו בעולם. סיפוּר מוזר עולה בזכרוני, סיפור שנתרחש בימים הטובים ההם במדינות הריין. ישוב אחד פנה אל הממשלה בבקשת הר. כן, הר. כי הכביש שבאותו מקום היה חלק וטוב מדי והעגלונים חלפו עברו על פניו עם צמאונם בלי התעכב, לפיכך ביקשו האנשים הנבונים של אותו ישוב מועט להסתייע בתל המצוי שם, שלרגליו הוליכה הדרך הטובה, ולעשותה תלוּלה. וכך היה, מבוקשם ניתן בחסד הממשלה. תוך כדי קריאות דיאו, דיאו, של עגלונים בזיעתם, גלגלים שבורים וכל מיני תאונות־סוסים, במעלה ההר ובמורדו, חזר ונתגשג הכפר הערמומי.

הבייסיקל הוא התחליף להר המלאכותי הזה, ואם רבים הם הבוכים על כך בכי מר, הרי גם רבים עתידים להיות צוהלים ושמחים. הכל מודים שהתעשייה החדשה המייצרת מוצר מבוקש זה בכמויות גדולות כאלה, מעסיקה ידיים אין־מספר, שהיא משמשת מקור למאות יזמות, במישרין ובעקיפין. והללו שקיומם כלכלי ניתן בסכנה מצווים לטכס עצה כדי למצוא הצלה לעצמם בשטח החדש שנתגלה. כבר קם עולם של רוכבי־אופניים, ולו צרכים מגוונים, העשויים לשמש תחליף לכל איש חרוץ ונבון. בתקופה של הליכה מהירה ומתקדמת כתקופתנו אובדים רק הרדומים בלבד.

אולם האין הרכיבה על אופניים אלא עוד תענוג נוסף אחד לבני העילית? בתחילה ייתכן שנדמה היה, כאילו לא באו האופניים אלא להקל גורלם של אלה שבלאו הכי אין להם על מה להתלונן. כלי־הרכב החדש עודנו יקר מדי. אבל צריך הוּא שׁיהיה, גם הָיֹה יהיה, זוֹל יוֹתר. אם יעמדוּ היטב על חשיבותה של העגלה־הדו־אופנית יגדל וילך ייצורה, שכבר היא גדולה היום, לממדים עצומים יותר.התחרות תסייע לשכבות העם הרחבות להגיע מעט־מעט למכונות־מסע זולים. בעקבות השיפורים מסולק שנה שנה מספר רב מאד של אופניים, שעדיין הם טובים לשימוש לשאינם בררנים גדולים, ולבסוף, בשל אי־הסדרים שבמשק ימינו, יש לשער מראש, שיהיה עודף ייצור של אופניים יקרים, והמשבר יגרום לירידת המחירים שתביא את הבייסיקל אל ההמונים. על פי נסיוננו עד היום אפשר לשער שהתפתחות הדברים תהיה אך לטובה. הדרכים שבהן בני אדם עולים לדרגות גבוהות יותר של רווחה מופלאות הן לעתים. דוגמת השימוש ההומאני באופניים ודאי שתעורר הרהורים בקרב רבים. בהארבורג יש חרשתן שהוא, כנראה, נצלן רך־לב מאד. הוא סיפק אופניים לפועליו המתגוררים מחוץ לעיר ועל־ידי כך נתאפשר להם להתיישב בכפרים מרוחקים למדי. שם חיים הם עם משפחותיהם בתנאים זולים יותר ובריאים יותר ואינם מבזבזים זמנם יתר על המידה בנדודיהם אל בית החרושת. כן, תחת נדידה מייגעת ומדכדכת כזאת ניתנת להם תנועה מרנינה. האם לא פעל עריץ־חרושת טוב זה בחשאי הרבה יותר משיש בכוחם של אלף נאומים שבסוציאליסטיוּת מסלסלים? הבעיה המדאיגה של דיוּר העובדים נתקרבה על־ידי כך בהיסט אחד אל פתרונה. אפשר בכי־טוב לרווח את פקעת־האדם, שמכונת־הקיטור ריכזה סביבה, ואין זו גזירה שילדי הפרוֹליטארים יתנוונו באותו המחנק העמום שבו משתכרים הוריהם את פת לחמם. אין זו אלא דחיפה אחת בודדת, אבל יש בה כדי להפרות; ומכל מקום הריהי צעד קדימה בדרך שעלינו לילך בה, כדי להפוך את הישגי הטכניקה למכשירי רווחה. החרשתנים יכולים על נקלה לרכוש אופניים בכמוּת מרובה יותר ולהשכירם לפועלים והללו יחזיקו להם טובה על כך. וכשאנו שוקלים את עניין האופניים מבחינה זו עולה בנו ההשערה, שאכן יש תרופה לאותה היפאֶרטרופיה⁶ מסוכנת של הכרכים הגדולים.

וכלי תחבורה מועיל זה שעוד מעט ואי־אפשר בלעדיו, היה זמן רב לבוז. המשתמשים בו היו לצחוק. לא אגזים על ערכם של רוכבי־האופניים הראשונים. רובם ודאי לא היה אלא משוגעים־לספורט, שעסקו בכך כשם שעסקו בכל שגעון אחר. ואולם הצדק לא היה עם המלעיגים. עוד לפני עשר או חמש־עשרה שנה התלוצצו הרבה על בני־האופניים. נתפרסמו קאריקאטורות של חזון העתיד, של אופים, דוורים, חיילים המתרוצצים על גבי אופניים בצורה מגוחכת ביותר. וראה! עתיד זה כבר הוא בא. זה מקרוב ראיתי קצב אחד, תרמיל־קש קשור לאופניו, אץ דרך הרינגשטראסאֶ.⁷ לפני מקום משכנו של המטה הראשי הפרוסי בגאֶרליץ חנתה בזמן התמרונים האחרונים יחידה של רוכבי־אופניים צבאיים לשירות המודיעין. האופניים היו לדבר שעניין בו במלחמה כבימי שלום. אכן, ראוּי היה באמת לשמור על כל הקאריקאטורות הללו. סופם של המלעיגים שהיו לנלעגים.

האם ידוע, מה גילם של האופניים. כלומר כמה זמן נגזר עליהם לחכות עד בוא נצחונם. גילם, בערך, כגיל המאה. עגלות ללא סוסים כבר היו קודם לכן. ב־1649 התקין האנס האוטש בנירנבּאֶרג עגלה מלאכותית “המהלכת איפוא באורח חפשי ואינה צריכה שירתמו אליה סוסים או משהו אחר”,⁸ כלשון כרוניקה אחת. “ועגלה זו מהלכת אלפיים צעד בשעה, רצונך – אתה עוצר, רצונך, אתה ממשיך בנסיעה, והכל עשוי על ידי מנגנון־השעון”.⁹ עגלה ניראָנברגית זו ארבעה אופנים היו לה. מאה שנים ומחצית המאה חלפו, עד אשר הגיעו לשלושה אופנים, ולבסוף – לשניים. היתה התפתחות, מלווה אמצאות מופלאות רבות. בספרו של וילהלם וולף “האופניים ורוכבי־האופניים” מצויות תמונות מעניינות אחדות לתולדותיה של התפתחות זו. הרעיון של הנעת עגלה בכוחו של הנוסע עצמו – לא הוזנח עוד. אלא שתלת־האופניים המונעים בידיים וברגליים יש בהם משום כבדות שטרם גברו עליה.

מקובל הוא, שממציא האופניים היה היערן ממדינת באדן, פרייהאֶר פוֹן־דרייס, שהגיע בשנת 1816 ב“מכונת הריצה” שלו לפאריס והופיע לפני הקהל בגן טיבולי. אולם כבר ב־1800 לערך רצו בפאריס על שני־אופנים. וראוי היה באמת למעשה זה השם ריצה יותר מנסיעה. רוכב האופניים ישב על מוט־העץ, שקישר בין שני האופנים שעמדו זה מאחורי זה, רגליו נגעו בקרקע והוא דחף עצמו בשמאל ובימין לסירוגין. היה זה משחק נטול־ערך לחלוטין ואף־על־פי־כן זכה לתפוצה. באנגליה קראו לזה “סוס־המקל להולכי־רגל”.¹⁰ והיה כנראה מקובל על חובבי־ספורט. מה רבים הגיעו לאחר הופעתו של האדון פוֹן דרייס לידי מחשבה שאין מן הצורך לשים את הרגליים על הקרקע כדי לקיים את שיווי־המשקל שעה שהאופנים כבר בתנועה! אף־על־פי־כן חלפו ארבעים ושש שנים עד שהתקין מישו¹¹ בפאריס, ב־1862, שני מושבי־דריכה על האופן הקדמי של הדרייזינה.¹² זה היה השיפור המכריע, חשוב יותר מן האמצאה עצמה. הדו־אופן עבר אחר־כך שלבים אחדים שאין להם עוד אלא עניין היסטורי בלבד. צורת האופניים של היום נראית לנו מושלמת מאד; נאה היא, חזקה ובטוחה. ודאי כרוכות באופניים גם סכנות, אולם איזו נסיעה מהירה אינה כרוכה בסכנות כאלה או בדומות להן? אגב, ייצור האופניים משתבח והולך בלא הפסק. מוחות רבים טורחים לעשותם קלים יותר, מתמידים יותר ובטוחים יותר. סוס־המקל של האדון פוֹן דרייס היה למכונה נחמדה עד מאוד, שבקורי־הברזל שלה משוקעים אוצרות של חריפות־האדם. כבר ברור מעכשיו מה עצומה תהיה השפעתם של האופניים על מצבם של בני־אדם. עד מה ישתנו בהכרח פני־הערים ורבים מתנאי־חיינו. מבחינות הרבה יסייע הדבר גם לחידוש זכותו של היחיד. מאמצעי התחבורה הקולקטיביסטיים עם מועקת־ההמון שבהם הגענו שוב לאינדיבידוּאליסטיים, יצאנו שוב לחירות חדשה. כל המבקש להתנסות בעצמו בחווייה זו – יעלה על האופניים. כיצד אומר בעל הכרוניקה מנירנבאֶרג? “רצונך אתה עוצר, רצונך אתה ממשיך בנסיעה”. אף מי שאינו נזקק להם לעסקיו,ואינו רוכב עליהם לשם ספורט,ישתמש ביתרונם להנאתו. דברים רבים נראים לך חדשים לגמרי; על פני השכיח אתה חולף עובר חיש קל באותה מהירות שבה ראוי לעבור עליו. הולכי הרגל מוסיפים לשרך דרכם באיטיות בלתי־מובנת ובעצבון רב. לחיצה אחת על הדוושה וכבר הדבקת אותם, וכבר הם רחוקים, קטנים. הנסיעה רצופה כולה רגעי תאוצה. יש משום שירה באיצה זו. כמו בטיסה אתה עובר לעת ערב דרך סימטאות אפלות, דלות. אתה מעיף עין חופזת ותמהה על תנאי־חיים שבדרך כלל אינך נותן דעתך עליהם: כאן אתה מציץ בעד החלון אל מעונו של בעל־מלאכה, שם לתוך בית מרזח הרוחש שמחה עלובה. פעמים אתה מגיע לאיזור שטוף חלום. צלילי פסנתר וזמרה, צללים עדינים על פני משטח־האור של החלון. תפוסים קמעא לקסמי הקוֹמאֶדיה הישנה, אנו עוברים על פני אלה בנסיעה מואטת כלשהי. וכך מאיזור אל איזור. רק עתה מבחין אתה, מה פירושם של אוטאקרינג, גומפּאָנדורף, מארגאראֶטן! ¹³ מה לא מתרחש שם! ידיעת חיי יום־יום שלנו מתעשרת ומתעמקת.

אם לעת ערב הנסיעה באופניים נוסכת הרהורים, הרי עם בוקר היא מלאה חדווה בהירה. הנה אתה מגיע אל “הוהאֶ וארטאֶ”, בפתע עולה מבית־העיוורים קול מקהלה, ומשב־רוח של תפילת שחרית פושטת בלבך. או שאתה נוסע בפראטר,¹⁴ רחוק מחוץ לעיר, במרחב מוצף שמש־סתיו. שטיחים פרסיים של עלים כמושים פרושים על האפרים, צבעים ענוגים עד בלי די למרחב, ובוקר חביב.

כל זאת ועוד כהנה כבר העניקו לנו האופניים ואנו מצפים מהם לגדולות מאלה. האם עוד נשמע הדבר כהפלגה אם אנו מדברים בשבח האופניים? אותה שעה עצמה, בה נראה שומר היערות מבאדן בגן־טיבולי, שיתפו מאמצים בעיר זו פאריס שני אנשים אחרים. ניאֶפס ודאגאֶר¹⁵ היו שמותיהם, ואשר עמד לפניהם נראה היה בעיני קטני־המוחין של זמנם כמשחקי־הבל. הם ביקשו להסתייע ברגישות האור של תכשירים חימיים להפקת תמונות שבטבע. וכשם שמן הדרייזינה יצאו האופניים המופלאים, כך צמח מתוך הדאגאֶרוטיפיה¹⁶ התהליך הנפלא, אשר באמצעותו אנו חוקרים כיום את הררי הירח, את מעוף הצפרים ואת פנימו של גוף האדם. אחד בן־זמנם של דרייס ודאגאֶר, פרידריך ריקאֶרקט, עוד הסתפק בדברי חכמה ערבים לאוזן אלה:

אין יתרון לקרוב מדי על הרחוק מעיני

נפשך נפלאת ממך גם כוכבי שמי

אך בין האני שלך לאותו כוכב־עד

עולם רחב פרוש, אותו חקור ולמד.¹⁷

מה תמים הוא עתה בעינינו הגיון זה של המשורר. שוב אין דבר קרוב לנו מדי ושום דבר רחוק בעינינו. העולם נברא בריאה חדשה והאור גובר והולך סביבנו, מתוכנו, על אף הכל.

הענין שאנו מדברים בו כיום אינו אלא תנועת רגליים שקל לבחון אמיתותה ותועלתיותה, כל אחד יכול על נקלה להשיגה, לראותה, לשמעה, לממשה, ואף על פי כן נתנסתה, ועדיין היא מתנסית, באי־הבנות כה מרובות ונאבקת קשות על היותה מוכרת. קל וחומר בתנועת הרוח שאין חידושיה מאירים מיד לכל אדם! האין זה מצווה עלינו לנהוג מידה של ענווה בפני רעיונות בלתי צפויים לנו ובפני אנשים המבקשים לילך בנתיבות לא סלולים? הנה כי כן, משמש לנו כלי רכב זה מופת לגורלם של רעיונות, לרוב סבלם ובסופו של דבר לפלא נצחונם.