(1896)

אילו אמרו לנו זאת לפני עשר שנים, – לא, עוד לפני חמש או שלוש או שתיים שנים! אנשים רציניים היו דוחים אמירה זו מעליהם ביבושת פנים מדרך הכבוד. הדבר היה אז בבחינת אימון גופני, עירני יתר על המידה, לבחורים צעירים או למשוגעי־ספורט נלעגים. ואילו היום אתה מוצא אנשים מכובדים ולא צעירים אצים על אופניים ברחובות הקריה, אף מעמידים אותה שעה פנים רציניים לחלוטין. רבים עודם מתביישים, כמובן, כשהם נתפסים רכובים על האופניים, משום שלפניהם עדיין עולם של דעות קדומות. ואולי מצויים אף גברים בני־חיל, השואלים בלבם, אם יוכלו עוד להציג מועמדותם למועצת העיר, לאחר שראו אותם על האופניים.ידוע, אמנם, כי הקיסר של רוסיה ונשיא הרפובליקה הצרפתית, האדון קאזימיר פּאָריאֶ, עלו על האופניים בפומבי, וכי כבר מצויים כיום בכל ארץ אנשים מפורסמים ומכובדים המשתמשים בכלי־רכב חדש זה. אולם הרוב המכריע של האנשים הנבונים חוששים בכל זאת לפגום בשמם הטוב על־ידי הרכיבה על אופניים. דומה עלי, שאין יודעים טיבו של דבר זה מהו. אדם שלא נסע בעצמו דרך חירות על אופניים, לא ידע זאת. ועל שהגיע לכך דרך מקרה או פיתוי ומשבח את המעשה, מעורר חשד, כאילו מבקש נימוקי־התנצלות או שותפים למעשה־שטות שעשה.

אירע לי בימים אלה, שברדתי מן האופניים פגשתי במלומד חביב אחד מן האוניברסיטה שלנו. הוא הסתכל בי בתמיהה. נטלתי עוז לומר לו: “בעוד שנה תרכב גם אתה, אדוני ההופראט!” הוא דחה זאת בתוקף. לדעתו מזיק הדבר לבריאות. זקיפות הקומה נפגעת בכך. הרי אין מרצוננו לחזור ולהיות הולכי־על־ארבע. יש תנועות שהן יפות לבריאות הרבה יותר “אילו הן?” שאלתי. – “ההליכה ברגל, למשל” – השיב פרופסור נותנאגל.¹ אולם הוא עודד אותי באירוניה שאינה משתמעת לשני פנים שאכתוב מאמר על ההשפעות הפסיכולוגיות של הרכיבה על אופניים.

לא יפה לבריאות – המ, מה רבים הדברים שאנו עוסקים בהם ואינם יפים לבריאות? כסבור אני שאף ההליכה ברגל – למשל – עשוייה להשפיע השפעה מזיקה, אם עוסקים בה בלא מידה והתחשבות במצב הגוף. אכן, בבורותי כי רבה לא אעז להתווכח על כך עם מלומדים. ברצוני אך לתקן הנחות מסולפות אחרות של ההולכים־ברגל, אשר תהום מפריד בינם לבין רוכבי האופניים. אין זה נטול־טעם כלל ועיקר, אם רוכבי האופניים מבקשים להבדיל עצמם מקרב ההמון בלבוש משלהם, בברכה מיוחדת ובשאר גילויים קטנים. למעשה הם כבר כיום, ביודעין או שלא ביודעין, נציגיה של תקופה אחרת.

הרי מסייעים אנו, בפשטות גמורה, לתהליך של תמורה מפוארת, תמורה היסטורית – ברשותכם! הדבר עוד נשמע כיום כהפלגה, אולם מותר כבר לאומרו בלי שיחשבוך ליוצא־דופן יותר מכזית. לפני שנים אחדות היה הדבר בגדר אמירה של טירוף. ובעוד כמה שנים יראהו כל אחד כדבר המובן מעצמו. זו תהיה אמת שנכבשה. עולה בזכרוני משפט אווילי, שהעליתי לפני שנים אחדות על הנייר, ובו דיברתי בהרגשת עליונות של אחד הנמנה עם הרוב הגדוש – על “עבדות־העונשין שברכיבה על אופניים”. הנכון הוא שאין הרכיבה על אופניים עבדות־עונשין אלא תענוג, ולא ספורט של טרזנים אלא אמצעי־מגע מועיל, שההכרח בו יגדל וילך ככל שיחדור יותר לשאר דרכי המגע ומשא. בהסתגלות־גומלין זו בין הנוהג החדש לבין המצב הישן, שאנו יכולים להבחין בה ועוד נראה אותה ביתר בהירות מיום ליום, באה לידי ביטוי אותה תמורה, קרוב לוודאי המעניינת ביותר, שדורנו יזכה לראותה.

אנו, בני הזמן הזה, כבר נולדנו בעולם שנמתחו בו מסילות־ברזל. בתבונת זבוב־בן־יומו שלנו נראים בעינינו פלאי־תחבורה אלה כאילו היו קיימים גם תמול שלשום ואין להם משמעות של התרחשות היסטורית אדירה. אולם כשאני קורא, ברכבת־האוריאֶנט בדרכי לצרפת, את תיאורו של בּאַרנאֶ² על נסיעתו המייגעת מפראנקפורט לפאריס, כובשת אותי בעצמה בלתי־רגילה ביותר התמורה שחלה בתנאי חיינו. איש־הרוח הזה הנועז וללא מצרים עדיין דן בדבר מתוך צרות־אופק הנראית לנו מתמיהה ממש. וכשהוא משבח את הגאלרי ד’אורליאון שבפּאַלאֶ רוֹאַיאל³ כאחד מפלאי אמנות־הבנייה, ואת מעט להבות־הגאז המאירות שם – כים של אורות בלתי־משוער, הרי הוא נראה בעינינו אנו, תיירי־ארצות יושבי־כרכים, כקרתן עלוב ותמים למדי. הוא, אחד מאנשי־הרוח המתקדמים ביותר של תקופתו, שעדיין היא כה קרובה לנו. האם לא תנצנץ בנו המחשבה, שהיה כאן גבול בין תקופות, בעל חשיבות עולמית כשל הדפוס, גבול היסטורי, אשר ממנו ואילך הולכת ומשתנה מגמת הנהרות, נעורה צמחייה אחרת ובני־האדם מדברים לשון אחרת? מראהו של עולם נתחדש לחלוטין, אלא שאין אנו נותנים דעתנו על כך, משום שלא ראינו את מה שקדם ואת המעבר. אבל מה היתה חווייתם ותפיסתם של בני־זמנו של אותו גבול היסטורי? כמה קוֹמאֶדיוֹת וטראגדיות חוללה התקדמות זו בגורלם של הבריות? הפונדק ליד הכביש הראשי שנהרס בין ליל. הכפר הנידח שתפח והיה בפתע לצומת של התנועה. אלף חפצי־שימוש שהיו למיותרים, ושבכל זאת הוסיפו לייצרם בלי ישע, בלי דעת, משום שלא תפסוּ מיד מהו שמתרחש בעולם. הידלדלות פתאום, עושר בלתי־צפוי, תמורה אגדית בתנאי החיים, וכיצד הידהדו כל אלה באורח מעציב או מבדח, בחייו של היחיד. מתוך גבול זה של ההיסטוריה אפשר עוד להפיק דראמות רבות.

ומשהו בדומה לזה – קטן יותר, קטן הרבה יותר, אולם בכל זאת בעל־חשיבות למדי – מתחולל כיום מסביב לאופניים, אשר עוד לפני שנים אחדות נראו ככלי־משחק, ועתה הם מניעים לשינויים עצומים כאלה, בארצות שבהן הרכיבה על אופניים נפוצה יותר מאשר אצלנו, כבר עוררה משברים של ממשׁ. בכתב־עת אמריקני פירסם זה מקרוב מר י. בישֹוֹפּ סקירה על השַׁמוֹת שעשה ה“בייסיקל”,⁴ אין זה אלא אומדן המסתמך על כמה וכמה מספרים רבי־משמעות, אף־על־פי־כן כבר הוא מעלה בנו תחושה של מהפכות גדולות ועצומות. הבא לזקוף לחובתם של האופניים משברים משקיים ממש, הריהו, בלי ספק, נתפס לגוזמה, לפחות לעת־עתה. אולם קריאה משעשעת היא, כפרדוכס מבריק מתחום המשק הלאומי, שעה שמר בּישׁוֹפּ דן לכלייה את כל התעשיות של מוצרי־המותרות בגלל האופניים. הוא מספר לנו כי משערים שבשנת 1896 יימכרו בארצות הברית כמיליון זוגות ואפניים, לערך. אם ננקוב את מחירו הממוצע של זוג אחד מאתים גולדן, נקבל סכום ניכר, שרובו ניטל מן התעשיות לחפצי־המותרות. הנפגעים ביותר הם הצורפים והשענים. בחורים צעירים ובחורות צעירות מבקשים להם במתנה אך אופניים. גם יצרני הפסנתרים קובלים מרה. לדבריהם ירד המחזור בשנה שעברה כדי מחצית הממוצע הקודם. משמע שמנגנים פחות בפסנתר, אכן אין בזה שום רע. אולם גם חדלו קרוא, קובלים המו"לים. (על צערם של הסופרים הן ממילא אין מדברים לעולם). בית הוצאה אחד בניו־יורק מספר שמחזורו פחת בשנה האחרונה בשניים ומחצית המיליון גולדן. קינה זו עלתה אלינו גם מצרפת, שבה מייחסים את “משבּר הספר” – לאופניים. אין הבריות יושבים עוד מאחורי התנור, אלא מתעופפים אל מחוץ לבית.

נאנחים גם החייטים, משום שרוכב־האופניים לובש מדים זולים; הסנדלרים, משׁוּם שׁאין הוא מרבה לקלקל מגפיים כמקודם; ואף הסַפָּרִים, משׁוּם שֹׁהוא מקדיש, לפי דבריהם, פחות דאגה לשערות ולזקן. אולם דבר זה ודאי לא יעמוד אלא כל זמן שרוכב־האופניים מרגיש מעין בושה בפנים הערים. לאט לאט ירצו להיראות בהידור גם על האופניים, ובפאריס אפשר להבחין בכך כבר כיום. רבת־רושם יותר היא ידיעה אחרת של מר בישופּ. הוא טוען, כי לפי ידיעות מהימנות ירדה צריכת הטבק בארצות הברית במידה ניכרת. את הירידה בשנה זו אומדים בשניים ומחצית המיליון גולדן לערך יום יום. הנזק שסבלה חרושת הטבק מאז פריחתה של הרכיבה על אופניים בארצות הברית מגיע, לפי הסברה, כדי מיליארד ומחצית המיליארד גולדן. גם אם יש בדבר הזה מקצת אמת, אין להצטער על כך. פירושו של דבר זה הוא, מכל מקום, שפחתה במקצת כמות הרעל הנמזגת לגוף. במקהלת־המקוננים לא נפקד, כמובן, גם מקומם של מנהלי התיאטראות. הללו היוּ ברצון רב מגישים תלונה על כל אדם המהלך בחוץ בזמן ההצגות. ואין צריך לומר, כי מייצרי־עגלות, סוחרי־סוּסים, בעלי־מרכבות, הם עטופי צער. ואולם הנפגעים בשרשם הם מפעלי־התחבורה הגדולים בערים, חברות־האומניבוּסים, החשמליות וכיוצא באלה. עוד יחלוף זמן־מה עד שיוכר כאן הצמצום במספרים בולטים, אך כבר אפשר לנחש, שבמיוחד תיפגע התחבורה המקומית ברכבת. התקוה, שרוכבי־אופניים ישתמשו כברת דרך ברכבת – הוא פיצוּי רופף מאד.

והנה הגענו לשיאה של הבעייה. בפתע עולה שוב לגדולה הכביש הראשי הנעזב. הזמן שהיה מתבזבז באולמי־המתנה הופך לזמן של נסיעה, ובכך זוכה הרכיבה על האופניים ביתרון בולט על פני הנסיעה ברכבת. הרכיבה באופניים היא חפשית יותר, נוחה יותר, זולה יותר, ורק במזג־אוויר לקוי יש להעדיף את הרכבת. בדרכי־המלך הגדולות עדיין רואים כיום פה ושם את חרבותיה של התקופה שלפני הרכבת. אכסניות, בתי מרזח, שחרבו עם כניסתו הסואנת של הוד מעלתו הקטר. עתה מרחף ובא הביסיקלאֶט⁵ הקל ומביא עמו חיים חדשים. כחסד שמים מופיעים האופניים בעיניהם של בעלי־הפונדקים השכוחים, שרבצו שם נטולי־ישע, מדוכדכים, דוממים, וצפו מן המיצר המדאיב כיצד הם הולכים ומתרוששים. אמנם, למפרזל־הסוּסים מהימים הטובים ההם של תקופת־הריתמה אין תרופה עוד, אולם המסגר יש לו לעתים עבודה, ובסופו של דבר נמצא כל הכפר כולו נהנה, לאחר שחזר ותפס מקומו בעולם. סיפוּר מוזר עולה בזכרוני, סיפור שנתרחש בימים הטובים ההם במדינות הריין. ישוב אחד פנה אל הממשלה בבקשת הר. כן, הר. כי הכביש שבאותו מקום היה חלק וטוב מדי והעגלונים חלפו עברו על פניו עם צמאונם בלי התעכב, לפיכך ביקשו האנשים הנבונים של אותו ישוב מועט להסתייע בתל המצוי שם, שלרגליו הוליכה הדרך הטובה, ולעשותה תלוּלה. וכך היה, מבוקשם ניתן בחסד הממשלה. תוך כדי קריאות דיאו, דיאו, של עגלונים בזיעתם, גלגלים שבורים וכל מיני תאונות־סוסים, במעלה ההר ובמורדו, חזר ונתגשג הכפר הערמומי.

הבייסיקל הוא התחליף להר המלאכותי הזה, ואם רבים הם הבוכים על כך בכי מר, הרי גם רבים עתידים להיות צוהלים ושמחים. הכל מודים שהתעשייה החדשה המייצרת מוצר מבוקש זה בכמויות גדולות כאלה, מעסיקה ידיים אין־מספר, שהיא משמשת מקור למאות יזמות, במישרין ובעקיפין. והללו שקיומם כלכלי ניתן בסכנה מצווים לטכס עצה כדי למצוא הצלה לעצמם בשטח החדש שנתגלה. כבר קם עולם של רוכבי־אופניים, ולו צרכים מגוונים, העשויים לשמש תחליף לכל איש חרוץ ונבון. בתקופה של הליכה מהירה ומתקדמת כתקופתנו אובדים רק הרדומים בלבד.

אולם האין הרכיבה על אופניים אלא עוד תענוג נוסף אחד לבני העילית? בתחילה ייתכן שנדמה היה, כאילו לא באו האופניים אלא להקל גורלם של אלה שבלאו הכי אין להם על מה להתלונן. כלי־הרכב החדש עודנו יקר מדי. אבל צריך הוּא שׁיהיה, גם הָיֹה יהיה, זוֹל יוֹתר. אם יעמדוּ היטב על חשיבותה של העגלה־הדו־אופנית יגדל וילך ייצורה, שכבר היא גדולה היום, לממדים עצומים יותר.התחרות תסייע לשכבות העם הרחבות להגיע מעט־מעט למכונות־מסע זולים. בעקבות השיפורים מסולק שנה שנה מספר רב מאד של אופניים, שעדיין הם טובים לשימוש לשאינם בררנים גדולים, ולבסוף, בשל אי־הסדרים שבמשק ימינו, יש לשער מראש, שיהיה עודף ייצור של אופניים יקרים, והמשבר יגרום לירידת המחירים שתביא את הבייסיקל אל ההמונים. על פי נסיוננו עד היום אפשר לשער שהתפתחות הדברים תהיה אך לטובה. הדרכים שבהן בני אדם עולים לדרגות גבוהות יותר של רווחה מופלאות הן לעתים. דוגמת השימוש ההומאני באופניים ודאי שתעורר הרהורים בקרב רבים. בהארבורג יש חרשתן שהוא, כנראה, נצלן רך־לב מאד. הוא סיפק אופניים לפועליו המתגוררים מחוץ לעיר ועל־ידי כך נתאפשר להם להתיישב בכפרים מרוחקים למדי. שם חיים הם עם משפחותיהם בתנאים זולים יותר ובריאים יותר ואינם מבזבזים זמנם יתר על המידה בנדודיהם אל בית החרושת. כן, תחת נדידה מייגעת ומדכדכת כזאת ניתנת להם תנועה מרנינה. האם לא פעל עריץ־חרושת טוב זה בחשאי הרבה יותר משיש בכוחם של אלף נאומים שבסוציאליסטיוּת מסלסלים? הבעיה המדאיגה של דיוּר העובדים נתקרבה על־ידי כך בהיסט אחד אל פתרונה. אפשר בכי־טוב לרווח את פקעת־האדם, שמכונת־הקיטור ריכזה סביבה, ואין זו גזירה שילדי הפרוֹליטארים יתנוונו באותו המחנק העמום שבו משתכרים הוריהם את פת לחמם. אין זו אלא דחיפה אחת בודדת, אבל יש בה כדי להפרות; ומכל מקום הריהי צעד קדימה בדרך שעלינו לילך בה, כדי להפוך את הישגי הטכניקה למכשירי רווחה. החרשתנים יכולים על נקלה לרכוש אופניים בכמוּת מרובה יותר ולהשכירם לפועלים והללו יחזיקו להם טובה על כך. וכשאנו שוקלים את עניין האופניים מבחינה זו עולה בנו ההשערה, שאכן יש תרופה לאותה היפאֶרטרופיה⁶ מסוכנת של הכרכים הגדולים.

וכלי תחבורה מועיל זה שעוד מעט ואי־אפשר בלעדיו, היה זמן רב לבוז. המשתמשים בו היו לצחוק. לא אגזים על ערכם של רוכבי־האופניים הראשונים. רובם ודאי לא היה אלא משוגעים־לספורט, שעסקו בכך כשם שעסקו בכל שגעון אחר. ואולם הצדק לא היה עם המלעיגים. עוד לפני עשר או חמש־עשרה שנה התלוצצו הרבה על בני־האופניים. נתפרסמו קאריקאטורות של חזון העתיד, של אופים, דוורים, חיילים המתרוצצים על גבי אופניים בצורה מגוחכת ביותר. וראה! עתיד זה כבר הוא בא. זה מקרוב ראיתי קצב אחד, תרמיל־קש קשור לאופניו, אץ דרך הרינגשטראסאֶ.⁷ לפני מקום משכנו של המטה הראשי הפרוסי בגאֶרליץ חנתה בזמן התמרונים האחרונים יחידה של רוכבי־אופניים צבאיים לשירות המודיעין. האופניים היו לדבר שעניין בו במלחמה כבימי שלום. אכן, ראוּי היה באמת לשמור על כל הקאריקאטורות הללו. סופם של המלעיגים שהיו לנלעגים.

האם ידוע, מה גילם של האופניים. כלומר כמה זמן נגזר עליהם לחכות עד בוא נצחונם. גילם, בערך, כגיל המאה. עגלות ללא סוסים כבר היו קודם לכן. ב־1649 התקין האנס האוטש בנירנבּאֶרג עגלה מלאכותית “המהלכת איפוא באורח חפשי ואינה צריכה שירתמו אליה סוסים או משהו אחר”,⁸ כלשון כרוניקה אחת. “ועגלה זו מהלכת אלפיים צעד בשעה, רצונך – אתה עוצר, רצונך, אתה ממשיך בנסיעה, והכל עשוי על ידי מנגנון־השעון”.⁹ עגלה ניראָנברגית זו ארבעה אופנים היו לה. מאה שנים ומחצית המאה חלפו, עד אשר הגיעו לשלושה אופנים, ולבסוף – לשניים. היתה התפתחות, מלווה אמצאות מופלאות רבות. בספרו של וילהלם וולף “האופניים ורוכבי־האופניים” מצויות תמונות מעניינות אחדות לתולדותיה של התפתחות זו. הרעיון של הנעת עגלה בכוחו של הנוסע עצמו – לא הוזנח עוד. אלא שתלת־האופניים המונעים בידיים וברגליים יש בהם משום כבדות שטרם גברו עליה.

מקובל הוא, שממציא האופניים היה היערן ממדינת באדן, פרייהאֶר פוֹן־דרייס, שהגיע בשנת 1816 ב“מכונת הריצה” שלו לפאריס והופיע לפני הקהל בגן טיבולי. אולם כבר ב־1800 לערך רצו בפאריס על שני־אופנים. וראוי היה באמת למעשה זה השם ריצה יותר מנסיעה. רוכב האופניים ישב על מוט־העץ, שקישר בין שני האופנים שעמדו זה מאחורי זה, רגליו נגעו בקרקע והוא דחף עצמו בשמאל ובימין לסירוגין. היה זה משחק נטול־ערך לחלוטין ואף־על־פי־כן זכה לתפוצה. באנגליה קראו לזה “סוס־המקל להולכי־רגל”.¹⁰ והיה כנראה מקובל על חובבי־ספורט. מה רבים הגיעו לאחר הופעתו של האדון פוֹן דרייס לידי מחשבה שאין מן הצורך לשים את הרגליים על הקרקע כדי לקיים את שיווי־המשקל שעה שהאופנים כבר בתנועה! אף־על־פי־כן חלפו ארבעים ושש שנים עד שהתקין מישו¹¹ בפאריס, ב־1862, שני מושבי־דריכה על האופן הקדמי של הדרייזינה.¹² זה היה השיפור המכריע, חשוב יותר מן האמצאה עצמה. הדו־אופן עבר אחר־כך שלבים אחדים שאין להם עוד אלא עניין היסטורי בלבד. צורת האופניים של היום נראית לנו מושלמת מאד; נאה היא, חזקה ובטוחה. ודאי כרוכות באופניים גם סכנות, אולם איזו נסיעה מהירה אינה כרוכה בסכנות כאלה או בדומות להן? אגב, ייצור האופניים משתבח והולך בלא הפסק. מוחות רבים טורחים לעשותם קלים יותר, מתמידים יותר ובטוחים יותר. סוס־המקל של האדון פוֹן דרייס היה למכונה נחמדה עד מאוד, שבקורי־הברזל שלה משוקעים אוצרות של חריפות־האדם. כבר ברור מעכשיו מה עצומה תהיה השפעתם של האופניים על מצבם של בני־אדם. עד מה ישתנו בהכרח פני־הערים ורבים מתנאי־חיינו. מבחינות הרבה יסייע הדבר גם לחידוש זכותו של היחיד. מאמצעי התחבורה הקולקטיביסטיים עם מועקת־ההמון שבהם הגענו שוב לאינדיבידוּאליסטיים, יצאנו שוב לחירות חדשה. כל המבקש להתנסות בעצמו בחווייה זו – יעלה על האופניים. כיצד אומר בעל הכרוניקה מנירנבאֶרג? “רצונך אתה עוצר, רצונך אתה ממשיך בנסיעה”. אף מי שאינו נזקק להם לעסקיו,ואינו רוכב עליהם לשם ספורט,ישתמש ביתרונם להנאתו. דברים רבים נראים לך חדשים לגמרי; על פני השכיח אתה חולף עובר חיש קל באותה מהירות שבה ראוי לעבור עליו. הולכי הרגל מוסיפים לשרך דרכם באיטיות בלתי־מובנת ובעצבון רב. לחיצה אחת על הדוושה וכבר הדבקת אותם, וכבר הם רחוקים, קטנים. הנסיעה רצופה כולה רגעי תאוצה. יש משום שירה באיצה זו. כמו בטיסה אתה עובר לעת ערב דרך סימטאות אפלות, דלות. אתה מעיף עין חופזת ותמהה על תנאי־חיים שבדרך כלל אינך נותן דעתך עליהם: כאן אתה מציץ בעד החלון אל מעונו של בעל־מלאכה, שם לתוך בית מרזח הרוחש שמחה עלובה. פעמים אתה מגיע לאיזור שטוף חלום. צלילי פסנתר וזמרה, צללים עדינים על פני משטח־האור של החלון. תפוסים קמעא לקסמי הקוֹמאֶדיה הישנה, אנו עוברים על פני אלה בנסיעה מואטת כלשהי. וכך מאיזור אל איזור. רק עתה מבחין אתה, מה פירושם של אוטאקרינג, גומפּאָנדורף, מארגאראֶטן! ¹³ מה לא מתרחש שם! ידיעת חיי יום־יום שלנו מתעשרת ומתעמקת.

אם לעת ערב הנסיעה באופניים נוסכת הרהורים, הרי עם בוקר היא מלאה חדווה בהירה. הנה אתה מגיע אל “הוהאֶ וארטאֶ”, בפתע עולה מבית־העיוורים קול מקהלה, ומשב־רוח של תפילת שחרית פושטת בלבך. או שאתה נוסע בפראטר,¹⁴ רחוק מחוץ לעיר, במרחב מוצף שמש־סתיו. שטיחים פרסיים של עלים כמושים פרושים על האפרים, צבעים ענוגים עד בלי די למרחב, ובוקר חביב.

כל זאת ועוד כהנה כבר העניקו לנו האופניים ואנו מצפים מהם לגדולות מאלה. האם עוד נשמע הדבר כהפלגה אם אנו מדברים בשבח האופניים? אותה שעה עצמה, בה נראה שומר היערות מבאדן בגן־טיבולי, שיתפו מאמצים בעיר זו פאריס שני אנשים אחרים. ניאֶפס ודאגאֶר¹⁵ היו שמותיהם, ואשר עמד לפניהם נראה היה בעיני קטני־המוחין של זמנם כמשחקי־הבל. הם ביקשו להסתייע ברגישות האור של תכשירים חימיים להפקת תמונות שבטבע. וכשם שמן הדרייזינה יצאו האופניים המופלאים, כך צמח מתוך הדאגאֶרוטיפיה¹⁶ התהליך הנפלא, אשר באמצעותו אנו חוקרים כיום את הררי הירח, את מעוף הצפרים ואת פנימו של גוף האדם. אחד בן־זמנם של דרייס ודאגאֶר, פרידריך ריקאֶרקט, עוד הסתפק בדברי חכמה ערבים לאוזן אלה:

אין יתרון לקרוב מדי על הרחוק מעיני

נפשך נפלאת ממך גם כוכבי שמי

אך בין האני שלך לאותו כוכב־עד

עולם רחב פרוש, אותו חקור ולמד.¹⁷

מה תמים הוא עתה בעינינו הגיון זה של המשורר. שוב אין דבר קרוב לנו מדי ושום דבר רחוק בעינינו. העולם נברא בריאה חדשה והאור גובר והולך סביבנו, מתוכנו, על אף הכל.

הענין שאנו מדברים בו כיום אינו אלא תנועת רגליים שקל לבחון אמיתותה ותועלתיותה, כל אחד יכול על נקלה להשיגה, לראותה, לשמעה, לממשה, ואף על פי כן נתנסתה, ועדיין היא מתנסית, באי־הבנות כה מרובות ונאבקת קשות על היותה מוכרת. קל וחומר בתנועת הרוח שאין חידושיה מאירים מיד לכל אדם! האין זה מצווה עלינו לנהוג מידה של ענווה בפני רעיונות בלתי צפויים לנו ובפני אנשים המבקשים לילך בנתיבות לא סלולים? הנה כי כן, משמש לנו כלי רכב זה מופת לגורלם של רעיונות, לרוב סבלם ובסופו של דבר לפלא נצחונם.

¹

(1898)

לעומת המתרחש עתה בשדה התחבורה של וינה, פילוג האמנים² הוא כאין וכאפס. אמירה זו מביאך לידי סכנה, האנשים שריח של אֶסתטיקה נודף מהם יראו בך אדם גס־רוח, ואף על פי כן כאלה הם פני הדברים: כל האביב היקר כולו איננו מעורר עניין כמו המאבק הזה שכלי־הרכב הווינאי הישן נאבק עם החדש. שוב עולה נוהג־הפיאקאֶר כדמות מיוחדת במינה, הוא מתגונן בעוז מפני הגלגל האכזרי של הזמן, ולא קשה לראות מראש, שעד מהרה יתמוטט בקללה עסיסית על שפתיו – יסע אל המחוז אשר כל באיו לא ישובו. עסק ביש הוא, ומה הן לעומתו האלגוריות המייגעות של “האביב הקדוש!”³

מה עליזי־חיים היו ימי וינה אלה – עדיין אתה מבחין בזה לפי גסיסתו הנואשת של הפיאקאֶר, שהיה נציגם המוכר בשיר העממי ובתמונה. הפיאקאֶר אינו רוצה למות בשום אופן, אם כי גלוי וידוע שימיו ספורים. כל הרואה קצת מעבר לתחום מסי־הצריכה, כל שעמד על טיבם של כרכים אחרים, כל שניה לעמוד על משמעותם של אותות התחבורה העולמית בזמננו, הן לא יטיל רגע ספק בדבר, שעל מהירי־מסע מפורסמים אלה כבר באה הגדולה שברעות: הם מפגרים. באמצעים מלאכותיים אפשר יהיה לדחות עוד לשעה קלה את האסון, אולם הגורל כבר נחתם. אפשר להצטער על כך, כשם שמצטערים על כל דבר נאה ואופייני שנעלם ואיננו, אך הרי אין בצערנו כדי לשנות חוקי המוות. גישה רגשנית אינה אלא משענת קנה רצוץ, החמצת זמן מועיל וגרימת נזק דווקא לאלה שרצוננו להוכיח להם את אהדתנו.

וכי מדוע בעצם אנו רגישים כל כך לגורלו של הפיאקאֶר? זר אפשר לא יבין זאת. סגולתו החשובה ביותר של כלי־הרכב הזה היא המהירות, והלא זו אין בה כדי לעורר במישהו רגש של רחמים. ואם אמנם יש בה לעשות זאת, הרי ודאי הוא שאמצעי־תחבורה מהיר עוד יותר יביא את הבריות עד דמעות. המהיר יותר הוא אויבו של המהיר. הרכבת, החשמלית ראוי שישירו לה שירים ליריים יותר מאשר לפיאקאֶר שאיננו לעומתה אלא זחלן. והנה שיר־העם שהפיאקאֶר תופס בו מקום כה נעלה נשאר אילם לגבי אמצעי־ההובלה החדשים. בארצות אחרות הן כבר מפזם להם העם מזמן לזמן, בניאפוֹלי שרים “פוּניקוּלי, פוּניקוּלה”, גם בפאריס קיים שיר על ה“פוּניקוּלאֶר”, היא רכּבת־הכבל הנוסעת, דומה, לבאֶלוויל. האומניבוּס שלנו, החשמלית שלנו לא שימשו אלא חומר ריטורי לחברי מועצות עירוניות, אך לא חומר לירי לזמרים עממיים. אמנם פזמוני־הבמה השטחיים עוסקים גם במצוקת־החשמלית, אולם מתוך דלות בלבד. העם אדיש לבדיחות הללו. לכל המרובה הוא צוחק למהתלות כאלה. אל לבו לא נגעו אמצעי־התחבורה החדשים. הוא משתמש בהם בלי עונג, אהבתו והערצתו שמורות כמקודם לפיאקאֶר. וינה כולה מסוגלת לשיר שיר הפיאקאֶר. “מן לאֶם עד לוּסטהאוּז נוסע אני”,⁴ או זה השיר האחר, המכונה בבתי־קפה חסרי־נימוס דרך היתול מוחץ בכינוי “שיר היוֹדוֹפוֹרם”, והוא Jo, do fohr' mir halt nach Nussdorf 'naus⁵

בזכות מה איפוא העמיק הפיאקאֶר מסעו ללב הקהל? הן מעולם לא היה כי אם רכבם של העשירים, וודאי שרבים הם אנשי וינה שהשתאו כל ימיהם למִרְתָּם הנאה⁶ הזה ושׁרו עליו, בלא שישבו בו אי־פעם. ישׁ בו בהלךְ רוח זה ללא ספק משהו ריאקציוני.⁷ אי אפשר לו לעולם בלי קאוואלירים ובלי בעלי־בתים, והווינאי הישר היה רואה אותם ברוב הנאה נוסעים ועוברים על פניו; הצטרף שבע־רצון אל התור העומד בשולי שדרות נובל, משל גזרה היא שיהא כן לעולם. לנוע בפיאקאֶר! היה כינוי לאחד ממנעמי־החיים הדשנים והגאים ביותר, אולם הוא לא עורר קנאה ותרעומת. הצרפתים אומרים לענין זה: Tenir le haut du pavé“⁸” ובמימרה זו כבר נשמע משהו מן הזעם כנגד חוצפתם של אלה המשתרעים לכל רוחב הכביש. לאחר שהושלטו בכוח המהפכה הסדרים החדשים, הרי יש ימים בפאריס שבהן אין בכלל לשום אחד דריסת רגל על גבי le haut du pavé, זולת הוד מעלתו ההמון. ב־14 ביולי⁹ אסור לה לשום מרכבה לנסוע בשדרות, כי אחת דתה להפילה ולרסקה. כן, השנאה למרכבה השכירה, לסמל זה של נוחות העשירים, היא כה גדולה, שאף העגלון העובר בשדרות בלי נוסעים, נתון לאיומיו של ההמון ולעתים קרובות גם נתקף. כאן, בווינה, אין להעלות על הדעת כלל זעף שכזה. העם רואה ברצון את הפיאקאֶרים הנוסעים; לכל המרובה אין דעתו נוחה תמיד מן היושבים בהם. אולם הצורך באצילים ובבעלי־בתים נתקיים, בדרך כלל, ואם לא הצורך בהם, הרי לפחות יחס־הכבוד אליהם.

רכּב הפיאַקאֶר היה כעין מקשר חברתי בין השכבות העליונות ובין הנמוכות. עתים יש אשר גם אדם מכובד תשוקה תוקפתו לצאת אל מחוץ לשעמום הקצוב של החברה, המכנה עצמה חברה טובה. אז היה עומד לו איש־הפיאקאֶר מוכן ומזומן בחיוך עתיר־חיבה, כולו הכנעה ועם זאת בקרבת־ידידות, עצמאי יותר ממשרת, טרדן פחות מידיד; פיגארו על הדוכן, לאֶפּוראֶללו¹⁰ לפי תעריף־השעות – שלעולם לא הקפיד עליו, כמובן. התעריף הוא, בכלל, דבר העומד בהיפוך גמור למהותו של הפיאקאֶר. היו אמנם תמיד לוחות־מחירים, אולם הללו דומים היו בערך, לחוקים נגד הדו־קרב: ג’נטמן אסור לו שיתן דעתו עליהם. למעשה אפשר להגדיר את תעריף הפיאקאֶר כהוֹראות רשמיות בדבר מחירי־נסיעה למי שאיננו נוסע בפיאקאֶר. מיטב פרחי ההוּמוֹר צמחו על שדה התעריף. רק הזר יבקש לקיים את ההוראות; כל הבקי בעניינים ישאל מכל מקום, את הרכּב, אם נוטה הוא לנסוע לפי התעריף, הכול מודים תוך הסכמה אילמת. שאם הוא מקיים את החוק, הרי הוא מוותר בכך על זכותו. איש־פיאקאֶר שיתבקש להסיע במחיר זול יותר, ידחה זאת במידה של אירוניה שאין לתארה. נחמדה היא אותה הלצה ידועה: בא אדם למקום חניית הפיאקאֶרים ושאל את הרכּב, אם רוצה הוא להוליכו במחיר גולדן אחד אל תחנת הרכבת המערבית. ענה לו הלה מניה וביה: Fuer das Floerl fuehri Ihnen net amal an der Hand hinaus¹¹

שכן ידוע איש־הפיאקאֶר את ערכו, או – אהה! – לפחות ידע את ערכו. הן הנסיעה בפיאקאֶר אין פירושה רק עלה וסע. כלולות בה גם ההזמנה האדיבה בתחילת המסע: “Fahr’n m’r, Euer Gnaden?” והפרידה הלבבית ביראת־הכבוד: Kuess d’Hand, gnae' Herr!“”¹² השאלה המוקדמת בדבר המחיר היא בלבד כבר עשויה להבאיש את היחסים הנלבבים בין הנוסע לבין העגלון ולמעט ולקפח את תענוג הנסיעה של שניהם, והפרידה צריכה להיות – אם בכלל תגיע אותה שאלה עדינה לידי בירור – בצורה שנקבעה לה על פי מנהג־הפיאקאֶרים הטוב, הנוסע ישאל בנימה של חביבות: “ובכן, כמה עלי לתת לך?” ומנהיג־הסוסים יענה תחילה: “נו, הרי אתה בוודאי יודע זאת, אדוני רב־החסד!” ולבסוף ינקוב את הסכום המרקיע־שחקים שעליו חלם כל שעת הנסיעה. מובן שהדרך היאה ביותר תהיה אז לדחוק לידו של אמן־הנסיעה את שכרו בסכום מעוגל כלפי מעלה. התוספת צריכה להיות ניכרת, במזג אוויר נאה – על שום התענוג שבנסיעה, ובמזג אוויר רע – על שום שהעגליון היה אנוס להיאבק עם פגעים שכאלה. יחסי כמעט־ידידות אלה, אשר שימחו את לב הנוסע והרוו נחת את העגלון לקו בכל זאת מתגרת יד הזמנים. האם נתמעטו הקאוואלירים? האם נתרבה מספר בעלי־הבתים שהלכו לעולמם, כהנחתה של אותה מימרה פילוסופית? אך עובדה היא, שנוהגי־הפיאקאֶר מתלוננים על עסקים רעים. רוב ימות השנה אתה רואה אותם, הללו שהיו תמיד בחורים עליזים, והנה הם הולכים בטל בראש מורד על פני מגרשי־החנייה, במשך שבועות אחדים באביב עדיין אפשר לסבול, גם בסתיו בתקופת מרוצי־הסוסים עוד יכולים הם לאוץ מן “לאם” עד “לוּסטהאוּז”. אולם הקיץ והחורף הפכו להם לזמנים שאין בהם נחת. וכרגיל טורחים בסימני־המחלה ואין נותנים את הדעת על הקשר שבין העניינים. בין שאר אמצעי הריפוי צף ועלה בימים האחרונים המונה, שהומצא זה עתה. אולם יהיה בכך משום חוסר הבנה לגבי הרכב הווינאי, אם נבקש להעביר לכאן, בפשטות, את הסידור שנבדק ונמצא טוב בערים אחרות. תנאי לרושם המחיר האבטומאטי הוא שיהא כלי־הרכב צורך־תחבורה בל־יימנע. לא כן הפיאקאֶר, שהוא בעיקרו רכב־מותרות. אתה יכול להיווכח בזה על הדרך הטובה ביותר,אם תדמה בנפשך אפשרות של שביתה. שביתת חשמליות מביאה את אוכלוסיית וינה במבוכה גדולה. אך כלום יהיה בהשבתה של הפיאקאֶרים ואפילו של המרכבות הרתומות לסוס אחד, משום צרה הראויה לדבר בה? שביתה כזאת אין כל תקווה ממנה לאנשים הישרים הללו המבקשים לשפר את מצבם. הציבור ירעיבם, משום שאין הוא נצרך להם צורך של ממש. דופקה של התחבורה כאן בווינה איטי יותר מבכל שאר הערים הגדולות, ואמצעי ההסעה ההמוניים מספיקים כדי הצורך הדחוף. ה“קוֹמפוֹרטאבל” a non lucendo¹³ הורד זה מזמן על־ידי הפיאקאֶר המבריק לדרגת כלי־רכב בזוי, עתה נחלשו שניהם עד שאין בהם כוח התנגדות עוד.

לחידה הוא הדבר, ששוב אין הפיאקאֶר מבוקש כשהיה. כלום נעשו מנהגיהם של הבריות פשוטים יותר? לא, הם נעשו מורכבים יותר. האין רצון עוד “לזוז מכאן” חיש מהר? אדרבא, חיש מהר הרבה יותר. האם נוהגים עתה פחות בבוז מאשר קודם לכן? נוהגים הרבה יותר. אמנם בצורה אחרת לגמרי. תחת לנסוע ל“צפור היער הזהוב”¹⁴ נוסעים לשעה קלה לזאמאֶרינג,¹⁵ או לאבאציה, או לניצה או לכף הצפוני. מאז הימים הטובים ההם של צלי העוף ובעלי־הבתים¹⁶ מסר הפיאקאֶר את לקוחותיו בארבע תקופות השנה לנתיבי־מסעות שונים ומשונים שבעולם. בעשור האחרון פחתה גם הנסיעה לפּראטאֶר,¹⁷ בקרב אזרחיה של העיר הזאת חלה ערבוביה רבה ומבוהלת, ההתרברבות התמימה נתמעטה, והקאוואלירים¹⁸ שבהם פנו בזמן האחרון לספורט החדש – הרכיבה על אופניים. ובארצות המערב עולה עתה –כאילו לא די בכל אלה – המכונית, המרכבה בלא סוסים.

אמנם, בימי ההפיכה המזעזעים האלה גדלה העיר הרבה מאד. אולם בכל תוספת אנשים זו לא היה משום רווח לבעלי־הרכב מן הנוסח השמרני הישן. כלי הרכב הווינאי הלך והפסיד רבים מלקוחותיו הישנים ולא זכה בחדשים. ובדרך זו יתפתח הדבר בלא הפסק, ואף במהירות גוברת. הרכבת העירונית, החשמלית, האופניים הזריזים המרושעים – אלה הם האויבים הפורצים והולכים עטורי־נצחון, ועדיין קיימת שאלה שלפתרונה מחכים בכל יום, והיא המצאת מנוֹע־נפט או מצבר־חשׁמל לשׁימושׁ בהנעת תלת־האוֹפַנַיִם.¹⁹ אז לא יהא עוד לקידום הנסיעה צורך בזריזותם המועטת של רוכבי־האופניים. הסוס ייעלם מן העיר כשם שנעלם מן הכביש הראשי. אפשר שדבר זה עדיין נראה היום כחזון למועד, והפילישתר מן הסימטה הצרה אפשר שהוא לועג על כך מתוך טמטום. ומשום שהוא לועג כך, ומשום שאין הוא מבין את האותות, לפיכך סופו תמיד כלייה בזוייה. האומנם יעז עוד היום אדם, שאינו תובע לעצמו זכות חוקית לעניות־הדעת, לפקפק בהתפתחותם ובשיכלולם של אמצעי־התחבורה? אין אלו עוד שאלות של עשורים, כי אם של שנים, של חדשים. בצרפת ובאנגליה הגיעה המכונית תוך שנתיים לערך לתנופת התקדמות מדהימה.

אין עושים שום צדקה עם אותם אנשים מסכנים שעל דוכן־הרכבים, שמניחים אותם בחוסר־ידיעה על כך. אין להם תקווה לזמנים טובים יותר בשבילם. העיר החדשה משמידה את אמצעי־התחבורה של הישנה. גם זה חוק, שאי־ידיעתו אינה מגוננת מפני תמוטה. עליהם לבקש דרכי הצלה, ואין דרך הצלה אלא בוויתור על מה שהוא אבוד ממילא. יש להקל עליהם את הזמן המועט, שאולי נותר עוד עד הופעתם של כלי־הרכב האבטומאטיים, על ידי שינוי־מבניהם של כלי הרכב בהתאם לרוח הזמן. כיום מצויים למעשה בווינה שלושה סוגי כלי־רכב לשכירה בשביל תחבורת יחידים: ראשית, הפיאקאֶרים ההדורים עם גלגלי־הגומי והסוסים הקלים; שנית, הפיאקאֶרים רעי־המראה הרתומים לצמד סוסים יגעים, שבעליהם כבר עניים או נטולי־אומץ מכדי להיכנס לעול של רכישות חדשות; שלישית, מרכבות עלובות רתומות לסוס אחד. שני סוגים יספיקו: הדורים ומועילים. מן הסוג הראשון דרושים פחות ממניינם כיום, מהסוג השני – יותר. לשניהם צריך לקבוע מחירי־נסיעה פשוטים, מתקבלים על הדעת שאפשר להתמצא בהם בלא־ספר־לוגריתמים, המחיר הקצוב לסוג הראשון ודאי יעלה, לסוג האחר – יקויים המחיר כמות שהוא. למרכבה הזולה מספיק סוס אחד, אבל משובח. מדוע לא יתלכדו בעלי הפיאקאֶרים וה“קומפורטבל” לאגודה חדשה, מדוע לא יחדשו את רכבם ולא יחליפו סוסיהם בטובים יותר, לטובת עצמם ולטובת הציבור? תיקון זה היה מעשה תבונה ולפיכך גם יש לשער, שלא ייעשה. יש להניח, שכלי־הרכב המקומי יוסיף לעמוד במצבו הקיים והלקוי, עד שיתמוטט ויטואטא פתאום בכוח התקדמות סוערת. חבל מאד יהיה על ה־Carrozella²⁰ הווינאית הנאה והתמירה, שדווקא עתה זכתה לשיפור על ידי השימוש בגלגלים שאינם מרעישים. ראוי לראותה בימי אביב בהירים כאלה סוערת־ובאה בזוהר השמש; מראה נלבב ביותר הוא, איך הסוסים שועטים בדהרה, הלכּה והרתמה מבהיקים, והרוח שורקת לה במגבעת המבהיקה התקועה באלכסון על ראשו של הרכב. במוזיאונים של העתיד יקצו לפיאקאֶר הווינאי מקום מכובד ומפזמוני התקופה ותמונותיה ילמדו לדעת, כמה מיהרו לנסוע אצלנו האנשים שלא היה להם מה לעשות.

ואולם אנחנו עתה אין אנו רואים אלא את הירידה, את הגסיסה של כלי־הרכב הישן. ניכרת היא בחרדתם הקודרת ובמאמציהם חסרי־התכלית של הנתונים לסכנה, בכל המרץ המשוקע במלחמה על הקיום. הרכּב המסרב לירד מן הדוכן מספר לנו לעתים על החיים ועל התפתחות דורנו, הקשה להחריד, אך אינה ניתנת למעצור, הרבה יותר משמספרים לנו הציירים והמשוררים של הזרמים החדשים. האביב החביב מלבלב בכל מקום, ועתים בעָצמה הגדולה ביותר דווקא במקום שׁבּוֹ מתנוֹפפים פחוֹת דגלוֹנים.²¹ הרַכָּב המסכן הנאחז בדוכנו, כבשעת סופה, בעת שסוסיו שועטים בעוז, והמכונה בכל זאת מדביקה אותם ועוברת על פניהם, אף זו אינה תמונה רעה. שני זמנים הם הנלחמים זה בזה. התוצאה אינה מוטל בספק אף רגע אחד. וכל מוסר השכל שאתה עשוי להסיק מכאן, כנצחיותו נדושותו.

(1899)

לפני שש שנים לערך הסבה חבורת עתונאים, פאריסאים ואנשי־חוץ, אל שולחן במסעדה שבסביבת תיאטרון־ג’ימאנאַז, וגילגלה שיחות טובות. והנה העלה אחד מהם את השאלה, מה תהיה דמותה של סביבת שער־הנצחון בעוד חמישים שנה? רגע קל שתקו הכול וציירו לעצמם תמונת־עתיד. עד שנענה אחד ואמר: “חושב אני, שהסוס ייעלם מן הרחוב.”

מובן מאליו שהדבר נשמע כפאראדוכס משעשע. כתפיים רחבות לו לעתיד. יכולים אנו להעמיס עליהן כל חלומותינו. זה מקרוב צפו־עלו ברוב הצלחה האופניים במערבולת הרחוב, ומכאן השראתו של נביא הבוּלוואַר שעה שניבא לשקיעתו של הסוס. אך האומנם היתה בשׂוֹרתו כה נטולת־הגיון, כפי שנדמה היה בתחילה? מה דבר בלתי־אפשרי בימים שזיכו את העולם ברכבת, בטלגרף, בטלפון ובהמסרת־כוח על ידי החשמל. האדם, הוד מעלתו האדם, מקומו נתפס והולך על ידי המכונה; מדוע לא יהא כך על הסוס?

לחמשים השנה שעליהן דובר אז חסרות עוד ארבעים וארבע! אולם כל העומד כיום ליד שער הנצחון ומסתכל לאורך “אוואֶני־דאֶ־לה־גראנד־ארמאֶ”¹ יראה, שהנבואה מתגשמת. מהר יותר מכפי שסבורה היתה אותה חבורת־מסובין פילוסופית. בשדרות הצבא הגדול רואים כבר היום כלי־רכב בלי סוסים כמעט כמספר כלי־הרכב הרתומים לסוסים. הלוך ושוב ממהרות רכבות־הקיטור העירוניות, מסלול אספלט מיוחד הותקן לרוכבי־האופניים ואבטומובילים לאין ספור אצות דרך שער־הסורג של חורשת בּוּלוֹן. שלושת הסוּסים הכבדים הרתומים לאומניבוּס,² סוס־הפיאַקאֶר³ המיוגע מעוררים בקרב כל התנועה הזאת, המודרנית הרבה יותר, רושם של דלדול מבויש. העגלונים יושבים מדוכדכים על דוכניהם; נגזר עליהם להסתכל נואשים, כיצד מוסיפים לעבור אותם יותר ויותר, פה באופניים ושם בתלת־אופנים ולבסוף בעגלה, רועשת, חסרת־נימוס, המשאירה אחריה קצת ריח רע. מראה כמעט דראמאטי הוא כיצד מדביר הזמן החדש את הישן. אכן, תמיד הווה כך, אבל לא תמיד מבחינים בכך. במיוחד בולט הדבר בים, שעה שאתה עובר באניית הקיטור על פני סירות־מפרש עתיקות.

אין צורך עוד בדמיון רב, כדי לחזות את המשך ההתפתחות. המכונה בכל מקום שהיא מופיעה, ממוטטת את כל הנקרה בדרכה. סגולה לה, החסרה ליצור החי. היא ניתנת לשיפורים תוך זמן קצר, ואמנם הדבר מתרחש בכל יום. רצונך להוסיף ולרקום ניגוד משעשע זה, עליך אך להשוות, דרך דוגמה, באיזו מידה השתלמו והלכו המכונות זה מאה או חמשים שנה, ובאיזו מידה נוספו באותו פרק זמן סגולות טובות לבני האדם. אך כדי שלא ניתפס להרהורים מרים, נישאר אצל הסוסים. מה אין עושים לשיפור אילופם? קיימים פרסי־מדינה לסוס־המירוץ המהיר ביותר, רוכבים לפי מקצועם או מתוך התלהבות מסכנים את עצמותיהם, שכבות רחבות של האוכלוסיה מביאים חסכונותיהם לסוכת־ההימורים, ולאחר כל המאמצים האלה עדיין מצויות על אף הכל מרכבות רתומות לסוס יחיד הנוסעות לאט. ולעומת זאת כשמצליחים פעם לשכלל מכונה, מן הנמנע הוא לחלוטין שישובו אי־פעם לייצור מכונה המפגרת אחר הצורה שכבר הושגה. אין אדם מייצר במתכוון ברזל ישן. בקיצור, יש להן למכונות נטייה, כביכול, להשתפר, מה שאין לומר דרך כלל בוודאות כזאת לגבי יצורים חיים.

מוזר, באיזה איחור הגיעוּ לאבטומוביל, שעה שהטכניקה של התחבורה התקדמה כה מהר. בעצם אין לפנינו עתה אלא חזרה לקודם. עשרות רבות בשנים היה האבטומוביל רעיון קיים, אבל רדום. הוא שקע, אם אפשר לומר כך, מתחת לסף ההכרה של התרבות. מסילת־הברזל היתה מן הסתם הקלה, ובשעתה שכלוּל, של הנסיעה באבטומוביל. בפיתוחי־נחושת אנגליים נאים ישנים מתחילת תקופת־הקיטור אתה מוצא עגלות ללא־סוסים המתנועעות בכוח עצמן על פני הכביש. הציירים של דברי־טירוף אלה משיירים בהם לא אחת נצנוצת של מגמה סאטירית. כך, למשל, היו ידועים גם האופניים כמגוחכים של האדון פון דרייס⁴ כבר בתחילת המאה שלנו, ואחר כך נשכחו, עד אשר הצליחו ממציאים להעלותם מצורתם הראשונית ההיוּלית לדמותם המעשית כיום.

התפתחותם של האופניים סייעוּ ודאי הרבה לעובדה שהמכונאים פנו בהתלהבות לעבר האבטומוביל. הוכח, מה רב הצורך באמצעי תחבורה חדשים וזריזים יותר. כן למדו לבנות מפלדה ומקאוצ’וק כלי־רכב קלים במידה בלתי־רגילה עד כה, שאילולא כן לא היה בכוחו המועט של האדם להניעם. אלא שעדיין היה הכרח לגלות מנוע קל ביחס לגדלו של המרכב, רק אז ניתן לחשוב ברצינות על שחרור מכונת־המסע מן השעבוד לפסי־הברזל. שחרור זה נראה היה עוד לפני שנים מועטות דבר בלתי־אפשרי לחלוטין, משום שקטרי־הרחוב לא היו נוחים לשימוש כל עיקר, קרון־קיטור שכזה היה המפלצת המסורבלת ביותר שבעולם, והציירים האנגליים הקדומים צדקו בלגלוגם. אולם הממציאים לא נחו ולא שקטו, עד אשר רתמו כוחות מניעים אחרים במקום הקיטור. עתה משתמשים במצברים חשמליים ובמנועי־בנזין. יש להניח, שמכשירי־אמנות מיכאניים אלה, הנראים לנו כיום מלאי חכמה לאין ערוך, ייראו בעוד עשר או עשרים שנה חסרי־ישע כילדים. אנו, מותר לנו לשמור על תמימות ימינו ולהתפעל מפלאים אלה. את המצבר אף לא נזכיר, אם כי הוא הוא, בלי ספק, יורש העצר; כבר יש לכבדו, אולם עדיין אין הוא שולט. יבוא יום הפלאים והמצבר החשמלי יעלה לשלטונו. עצמת הרוח והגל ארוזה בתיבה קטנה – ומשוגרת. כוחות טבע לאין סוף הנסערים לריק נכלאו והועמדו לשירות האדם למאור ולעבודה ולרווחה – איזה חלום! האגדות הקרובות ללבנו שׁוב אינן פותחות עתה במלים: “הָיֹה הָיָה”… אלא: “הָיֹה יִהְיֶה”.

רק צרי־המוח לחלוטין יכולים לכפור שהָיֹה יִהְיֶה באמת, שׁכֵּן הרבה מזה כבר קיים כיום. כבר עובדים כהלכה במצבר. הביקור בתחנת־כוח־חשמל מאלף ביותר מבחינה זו, עגלות־המנוע החדישות עושות שימוש חשוב מאד במצבר החשמלי, שמן הראוי היה, אגב, שיחפשו בשבילו מלה חיונית, ציורית יותר, כגון: אסם־כוח. בתערוכת האבטומובילים בפאריס ראיתי לפני שבועות אחדים מרכבה אמריקנית הדורה, המצויידת באסם־כוח לנסיעה של שתי שעות. שערו בנפשכם, שתי שעות! ולאחר משך נסיעה כזה יש לתת מנוחה אף לסוסים המשובחים ביותר. והחלפת המצבר המשומש בחדש מצריכה שהות פחותה מן הדרוש, דרך דוגמה, כדי להשקות את הסוסים. אלא שתנאי מוקדם אחר לדבר, שיהיו מצויות בעיר או בכבישים די־תחנות להחליף בהן אסמי־כוח מאותו גודל. פונדקים של כוח־חשמל; במקום משרת־האורווה שעבר זמנו יבוא אל המרכב מכונאי ויצייד אותנו באֶנרגיה חדשה להמשך המסע. אל נא ימלאו המומחים צחוק פיהם לרעיון זה. אף אם יש בו כיום משהו שאינו מתקבל על הדעת; ביסודו של דבר הרינו חולקים להם בזה מחמאה, משום שאנו נותנים אֵמון בכוחם להתגבר על כל קושי.

המנוע השני הנמצא עתה בשימוש, מנוע הבנזין, יש בו אף משהו פיוטי יותר, אם כי לרוב ריחו רע. האין זה נועז ונאה במידה יוצאת מן הכלל להשתמש בהתפוצצויות נבלמות לשם התקדמות? והרי זה עקרון מנועי הגאז שהועתק בתבונה אל המכונה הנעה. ציירי הקאריקאטורה צחקו בטרם עת. אכן, היה זה מחוץ לגדר האפשר להוביל פחם ומים בכמות המרובה הדרושה למרכבת־הקיטור בדרכים ללא פסי־ברזל. אולם הבעייה ניתנת לפתרון גם באופן אחר. כוח ההנעה נלקח בפשטות מן האוויר. אויר האטמוספירה כשהוא מעורב בגאזים מסויימים נעשה בר־נפץ. כל מה שהיה נחוץ הוא – לייצר בלי הרף את התערובת הדרושה ולהציתה באורח אוטומאטי. ההתפוצצות מתרחשת בחלל־ברזל נבוב, שבו בוכנה נכנסת ויוצאת. הבוכנה מעבירה את הדחף הניתן לה אל גל. ואולם את הגאז הזה היוצר את כוח ההתפוצצות לאחר שנתערב בשיעור מסויים של אוויר, אפשר לשאת בצורת נוזל בבקבוק, זהו הבנזין המתאדה בנקל.

כיצד מגיע חומר המימן הפחמני הנוזל להתאדות, ותמיד רק בכמות הדרושה, לעולם לא יותר ולעולם לא פחות; כיצד מתנועעת הבוכנה במקצב של ארבעה טאקטים – בטאקט הראשון סופגת אוויר בר־נפץ, בשני – דוחסת אותו, בשלישי – נזרקת בכוח ההתפוצצות, וברביעי, בשובה, – פולטת את חמרי־הבעירה מן הגליל – כל אלה ועוד רבות אפשר לספר על המכונה. אלא שבשביל אנשים שאינם תאבי־דעת יסופר בזה יותר מדי וליודעים משהו, ועל כן גם עולים עלינו, מעט מדי. נסתפק בכך, שאנו מקדמים בברכה את התפארת החדשה וחוֹשׂפים את השירה שבה. הרי בלימתה של ההתפוצצות היא אחד הדברים הנהדרים. מהי לעומתה בלימתם של סוסי פרא? La plus noble conquête l’homme⁵ – כך כינו את הסוס. אפשרות השימוש בהתפוצצויות אפשר שאיננה כיבוש קטן מזה.

ולאן נגיע בכלי־הרכב החדשים? הן כל זה לא יהיה אלא משחק וספורט, אם לא נוכל להוכיח, או לפחות לשער, כיצד ישפיע הדבר על מצב בני־האדם, והנה, שבעים שמונים השנה האחרונות הוכיחו, מה משמעותם של אמצעי־התחבורה החדשים. במאות שנים לא נתרחש לפנים כה הרבה כמו בעשרות שנים לאחר ג’ורג' סטיפנסון. נוצר עולם מסילת־הברזל. מלחמה ושלום, – בימי שלום לבשו הייצור והצריכה והמשא־ומתן צורות בלתי־צפויות. עולם אחר הוא, שכל המצוי בו נראה לנו אמנם כדבר מובן מאליו, משל כך היה תמיד וכך צריך שיהיה תמיד. אין מטיל ספק בהתפתחותה המתמדת של רשת מסילות־הברזל, אין ספק, שיוסיפו לבנות קווי־רכבת מרכזיים וצדדיים, רשתות הרכבת תהיינה צפופות יותר, נסיעתן מהירה יותר, הקרונות נוחים יותר, אולם מה יהיה אם הכל יתרחש על דרך אחרת? עולה צורה חדשה של הסעת אנשים ומשאות וזה עשוי להצמיח מאה אלף תוצאות מפתיעות, קודם כל לסידורי התחבורה הקיימים, ואחר כך לכל תחומי החיים שיושפעו בעקיפין ובמישרין. פתאום נאלץ יהיה הקטר להתגונן, זה הקטר שׁהתקדם במסע־נצחוֹן ללא מעצוֹר מעל לנהרוֹת, הר ועמק, הִכָּה את כל אמצעי־התחבורה הישנים, ולכל היותר היה צפוי לסכנה מידי ספינת־האוויר, אויב רחוק מאד שעדיין אין להתייחס אליו ברצינות, מה דמות ילבש מאבק־איתנים זה בין קטר לאבטומוביל? התגבר חיש צפיפותה של רשת הרכבות, עד שרכב־המנוע יהיה לדבר שאפשר לוותר עליו? או שמא תיפסק בנייתם של קווים, שאינם מבטיחים פירות? האם תתפתח מסילת־הברזל או תצטמק? אילו משברים, סיבוכים, תנופות ותמוטות, עשויות לצמוח מכאן, ואיזה רומאן־עתידות עצום אפשר היה לכתוב על יסוד כל זה: סופה של התקופה הסטיפנסונית!

ואולם העתיד כשם שניתן לראותו ראייה טראגית, כך ניתן גם לראותו על דרך קומית, והיא לעתים קרובות אף החביבה יותר. כך יכולים אנו, בסגנון ציירי־הקריקטורה האנגליים, לשעשע את עצמנו ברומן־עתידות מבדח. אחד ממציא זיכה את העולם ברכב־מנוע משוכלל, בלא שיטול פּאטאֶנט עליו (דבר זה מתרחש במציאות לעתים רחוקות, אבל הרי אנו כבר נתונים בתוכו של הרומן). הממציא, לצורך הקיצור נכנה אותו ג’ון, עשה זאת מתוך אהבה נכזבת (שכן בכל רומני־העתידות מופעלים הרגשות הקדומים ביותר), ג’ון אהב את בתו של מלך־הרכבות, ספאין, אולם הנסיכה הגאה דחתה אותו. כדי לשפוך את זעמו על כל הטרוסט של בלטימור, שבראשו עמד מר ספאין, המציא ג’ון אבטומוביל, הנוסע בכביש רעוע במהירות גדולה משל הרכבת ההולכת מגודה⁶ לרוטרדם, מכיל במצבר נחמד כוח לעשרים וארבע שעות נסיעה, וכל תינוק בן שלוש (אולם גם מבוגר) מסוגל לכוונה גם לעצרה בכל רגע. הואיל וג’ון פירסם את דבר המצאתו בו בזמן בעתונים גדולים רבים (ורק ה“יאֶלוֹ כרוניקל” בלבד זכה, על ידי הפרת הבטחה, להקדים את האחרים במחצית השעה, שבה הופצו מיליון טפסים), היה כלי־הרכב מיד לנחלת הכלל. שלושים וחמש חברות־מניות הוקמו תיכף ומיד לניצול הרעיון ולהן הון של 1700 מיליון, עוד קודם שהניעו בורג אחד כבר הרוויחו חברי־ההנהלות מחצית הכסף ושלושים ושש שנות מאסר, שמהם נתחלקו בכל זאת אך עשרים שנה ואחת. הואיל ומר ספאין הניח בטעות, שהם עתידים ליטול את כל הכסף ולא יבנו עגלות־מנוע, לא עשה דבר, ואולם עד מהרה הופיעו האבטומובילים מתוצרת ג’ון. בעל ההתחרות של שלושים וחמש החברות היה מחירן מיד זול. אף אפשר היה להשיגן בשכירות, בדומה לאופניים. התפתחו מפעלי תעשייה לאין מספר, עולם שלם של אבטומובילים. ואילוּ מסילות־הברזל נָשַׁמוּ. הקַטָרִים סחבוּ מתחנה לתחנה רכּבוֹת ריקות. תכנית־הנסיעות לא קוימה עוד, משום שלא היו נוסעים. בעלי־הרכבת נתרוששו וארבו בראש כנופיות זעירות של נהגי־רכבת לאבטומובילים, על מנת לחבל בהם. בה במידה החמיר גם מצבן של חברות החשמליות העירוניות והאומניבוסים. בכל מקום נראו אבטומובילים בלבד. איש מדע אמריקני שקיבל את תואר־הדוקטור שלו מאוניברסיטה אירופית בדרך הטלגרף, כינה את מצב המשבר הזה בשם Bellum omnium contra omnibus⁷. בסופו של דבר נתפרקו כל חברות הנסיעות שהיו קיימות עד כה.

להלן בא תיאוּר נסיבות החיים החדשות. אין האנשים מתגוררים עוד יחד ברחובות צרים ובבתים גבוהים. לאחר שעות־העסק מצויים בעיר רק שומרי־לילה ונותני לחמם – הגנבים. כל בעל־אבטומוביל יש לו במרחקים ביתו הקטן מוקף גינה. החיים בכבישים הראשיים נעימים ביותר; בכל פונדק מצויים מכונאים ומנתחים, מוכנים ומזומנים להקביל כל התנגשות בין הנהגים הלא־מאומנים.

ואולם אורח־החיים החדש מטפח טיפוס חדש של בני אדם, שתרבותם של האיכרים וכוחם של העירונים חברו בו יחד. כולם בריאים יותר, ומילא גם טובים יותר… מכאן ואילך מתפתח העניין על דרך האוטופיה הרגילה ומסתיימת – לשם הגנה על המחבר מפני סערת שאלות של הקוראות – בנישואיהם המאושרים של ג’ון עם העלמה ספאין.

*

אין כעתיד נוח לקאריקאטורה, צורותיו, שעדיין הן בתנודה, ניתנות לעיצוב בכל דמות שהיא, ומהר מכולן – בדמות קומית. בקאריקאטורות, כזו שהבאנו כאן, נוהגים, כרגיל, להקביל פניהם של רעיונות חדשים ואמצאות חדשות. אין בהן כדי להזיק לחדש, אלא עושות לו כנפיים הרבה יותר משיש בידי הרצינות לעשות. אולם המבדח ביותר הוא, כשבא העתיד והוא דומה מאד לקאריקאטורה שצוירה אי־פעם; אלא שאז שוב אין היא נראית מצחיקה, אך הישן היה למגוחך.

¹

(1900)

גרמניה תמיד בראש. הבט אל אשר תביט, תמיד תמצא עתה את גרמניה בשורה הקדמית. היא מקדימה ברעיון, או במעשה; בשגריר, גם אם הוא נרצח;² בספינת־אוויר, גם אם אי אפשר עדיין להנחותה בשלמות. מכל מקום, הרושם שמרץ תוסס זה בכל השטחים מעורר בך הוא עצום. רוצים הם להיות ראשונים ביבשה, בקרוב גם בים ובעתיד – אפילו באוויר. המראתו של גראף צאֶפּאֶלין מחופו של בּוֹדאֶנזאֶ היה מעשה רב שעורר תשומת לב בכל העולם.

אפשׁר שׁבעתיד יכנו את ספינת־האוויר של הגראף היַזָם צאֶפּאֶלינאֶ³ כשם שכינו את הכדור הפורח המוקדם של מוֹנטגוֹלפיאֶ בשם מוֹנטגולפיאֶר. מפלצת אוויר מוזרה כזו מחייבת כרגיל שם עממי. הצאֶפּאֶלנאֶ המגושמת, שנתגלה כי היא כמעט מונחית, אף היא ממשפחת המוֹנטגוֹלפיאֶר. ודאי, נאמר כאן “כמעט!” ללמדך גם על היפוכו של דבר. שכן אם אי אפשר יהיה להנחותה בשלמות, אפשר גם להכריז על הצאֶפּאֶלנאֶ הטובה שהיא כמעט לא־מונחית.

האנשים שהלכו אל חוף בּוֹדאֶנזאֶ, כדי לראות במסע מתוכנן ראשון של נוסעים באוויר, חזרו אפוא במידה מסויימת, ריקם. ספינת־הקיטור הקטנה ביותר, אף סירת המשוטים הצנועה ביותר, הם לעת־עתה עדיין אמצעי־תעבורה בטוח יותר מצפור־ענק זו. ואף על פי כן, אין להקל בחשיבותה של הצאֶפּאֶלינאֶ. מכלי־רכב אווירי זה אפשר היה להעיף מבט על פני גרמניה נהדרת. מספרים מחכימים גראף צאֶפּאֶלין נזקק כמעט למיליון למען הכדור הפורח שלו. הוא קיבלו. אמנם גם הוא עצמו תרם כנראה סכום ניכר מאמצעיו לצורך זה, אולם החלק האחר עדיין היה גדול למדי: אין גרמניה נותנת עצמה ללעג כשהמדובר הוא במפעלים מרקיעי־שחקים. הנה כי כן, יכול היה הגראף בן־השבעים, לאחר שלושים שנה של עבודה עתירת־חזון, לעלות על ספינתו הצלחה, העמוסה הזיות, למסע מופלא ביותר, אף אם לא קבוע לחלוטין. אמת, חשיבותו של מסע האוויר הקצר פחותה משל המראֶה, אשר אדמתה הפּוֹריה של גרמניה ועָשְׁרָהּ באנשׁים חרוּצים ובכוחות מוּכנים מגלים לנו בהזדמנות זו. רצונכם באנשים שופעי מרץ, נלהבים? הנה הם, בהם גם שהלבינו שערותיהם. רצונכם במיליון בשביל נסיון מעניין? הרי הוא כאן. בשעתו נאמר La France est assez riche pour payer sa gloire⁴ פתגם זה מיתרגם עתה לגרמנית.

ובינתיים מהלך כאן בווינה אדם ושמו קראֶס. אף הוא כבר בעל זקן שיבה, אף הוא ספן־אויר, כמו אבא של הצאֶפּאֶלינאֶ, והוא מחפש ומחפש. מה מחפש הוא? פתרון לבעיית הטיסה? לא, הפתרון כבר בידו, מכל מקום כך הוא טוען, ושורה של אנשם בקיאים במקצוע, המומחים הראשונים והרציניים ביותר שלנו, מניעים ראשיהם לאות הסכמה. סבורים הם, שהגיע סמוך לפתרון, אם לא מצאו כבר. מה, אם כן, מחפש הוא? הה, משהו נדיר יותר, שקשה יותר להתקינו. ספינת־האויר המונחית היא משחק, דבר של מה בכך, לעומתו. אכן, הוא מחפש עשרת אלפים גולדן ואין בידו למצאם. בסכום אגדי זה אין האדון קראֶס מבקש לקנות לעצמו סוכריות, אלא מנוע חזק, הפועל בקביעות. את המנוע הזה רצונו להתקין בדאון שלו המוכן מזמן, ולהתחיל, בעזרת השם, במסע האווירי. כלי־הרכב של האדון קראָס מחכה זה ימים ושנים ליד האגם הקטן בטולנאֶרבאך⁵ למנוֹע הגואל, אשר יסיענו לעננים. ואולם שבוע רודף שבוע וירח רודף ירח, והמנוע מסרב לבוא, משל היה נסיך שבאגדה.

מהלך־העניינים יש בו באמת משהו מן האגדה. מונח לפני כרוז שתאריכו מארס 1898, חתום בידי ההופראטים⁶ לטכניקה והפרופסורים של האוניברסיטה המפורסמים שלנו. מיוצגים כאן כל מה שיש לנו מן התארים. הפרופסורים מאַך וראַדינגאָר גם הם בכלל, ועליהם מפקד המכון האווירונאוטי־הצבאי האלוף פוֹן ווּיך, מפקד הקורסים המקצועיים הטכניים של הצבא. אדונים אלה תבעו מן הציבור. במארס 1898, עשרים אלף גולדן למען הדאוֹן של קראָס. בעמל ובדוחק נאספה המחצית, ועשרת אלפים גוּלדן מחפש בעל האמצאה הישיש לשווא עד היום. דומה, אין הוא בעל־תכניות מטורף, אלא אדם בעל שכל בריא. השערה זו מותרת, לפחות, על סמך חוות־הדעת של מספר כה רב של הוֹפראטים ופרופסורים. כן, אבל עד היכן הגענו, אם הודעה פומבית של מספר כה גדול של אנשים רציניים אין בה כוח משיכה עוד? האם אין מאמינים לבעלי־הסמכות, כשהם אומרים דבר? בלשון הגסה במקצת של המספרים פירושו של דבר במקרה זה לערך כך, שמאמינים להם רק למחצה. עשרים אלף מבקשים המומחים־לדבר בשביל קראָס, אולם הציבור נתן אך עשרת אלפים. האם סימן הוא של התרוששות כללית, או למה זולת זאת משמש הדבר סימן?

אפשר שהעניין הוצג בכרוז שלא כהלכה. הטיסה עדיין אינה מתקבלת כיום על דעתם של רבים. כן. אילו המדובר היה בזחילה! זה נראה בחוגים רחבים כמועיל ביותר. אילו גילה אדם משהו זחלני,⁷ ובקיאים־בדבר היו ממליצים עליו לפני הציבור. או אז היו התרומות זורמות ובאות. או אילו היה בו במפעל חוֹד מופנה כנגד מישהו. ואילו מכשיר, שאין להכניסו כראוי במסגרת מפלגה, אומה או אמונה, ספק רב אם יש לו תקווה לעורר התעניינות עמוקה. בעד מי, או כנגד מי, תמריא ספינת־האוויר הזאת? אלו שאלות אשר להן אפשר היה, מכל מקום, להתלהב ואף להלהיב שכבות רחבות בעם.

עשרת אלפים גולדן! במירוץ אחד בשדה מירוץ־הסוסים מוטל כרגיל יותר על כף המאזנים, ואין צריך לומר פרסי־המדינה שזוכה בהם בעל סוס מהיר. כאשר יתברר פעם, אילו סכומים עצומים נתגלגלו במחזור היום־יומי שלנו, וכי למען טכנאי־אוויר אשר המומחים המהימנים ביותר המליצו עליו, אי אפשר היה לאסוף עשרת אלפים גולדן – לא יהא בכך משום תו נאה בתמונה ההיסטורית של ימינו המפוקפקת למדי בלאו הכי. רבים האנשים המוציאים עשרים אלפים למען תואר, למען רקדנית באלט או לשם בילוי בחברה מכובדת. למען ספן־האוויר המבקש את הכסף כדי לרסק אולי בניסויו את עצמותיו הזקנות – אין סכום רב כזה. מי יודע. אולי אחוות־אדם היא הפועלת מאחורי כל אלה. אין רוצים, שהאדון קראֶס יפקיר עצמו לסכנות אוויריות. אילו היה לוליין, לא היו חוששים לכך והוא היה מקבל מכל צד תרומות בצורה של דמי־כניסה. ובלבד שיהא החבל מתוח בגובה ראוּי.

תופעות טכניות רבות של השנים האחרונות הצמיחו את האמונה, שאנו מתקרבים למוּנחיותה⁸ של ספינת־האוויר. הנסיונות באופניים ובמכונית פתחו אפקים של בניית כלים בעלי קלות ויציבות שלא היו ידועים מעולם, או שהיו אך בהשערה גרידא. גם המנועים נעשים מיום ליום חזקים יותר עם שהיקפם ומשקלם פוחתים והולכים. נוסעים בכביש בכוח התפוצצויות קטנות שנבלמו בתבונה. ומדוע לא יסעו גם באוויר? התפתחותו של צילום־הרגע הניחה אפשרות לחקר יסודי של מעוף הצפרים. כל זה מעורר אותנו להשערה, כי לחץ הנסיבות מכל צד דוחק לפתרון בעיית הטיסה.

איזה חלק במכונת־הטיס של קראֶס הוא משלו, קניינו הרוחני, ואיזה חלק הוא נחלת קודמיו ושותפיו־לשאיפה – דבר זה אינו חשוב כלל לענייננו. עובדה אחת בעינה עומדת שהדגמים הקטנים שהוא בנה טסים, טסים באמת. ובכיוון שנקבע. מטוס הרוטור, הדאוֹן וכדור הפורח המונחה אשר לו המריאו לעיני עדים, והבקיאים־בדבר אומרים, כי מכשירי־הנסיון של קראָס יכולים להמריא ממישור שטוח בלא נקיטת אמצעים נוספים, ולהמשיך טיסתם במגמה אפקית, או באלכסון כלפי מעלה, כרצונו של בעל־הנסיונות. על־ידי כוונון־ההגה אפשר להניעם בקו ישר או בעיגול כל שהוא, במהירות עצמית כמעט יציבה, עד שיכלה כוח־המנוֹע שלהם. אולם על אילו מנועים עלובים, קטנים ושחפנים, הוטל להפעיל את ספינות־האוויר הזעירות? מנוע־ההפעלה עשוי קאוּצ’וק⁹ ממותח. כדי שמכשיר זה, שלפי מיטב המומחים שלנו איננו צעצוע, יהיה לדבר רציני – חסר הסכום של עשרת אלפים גוּלדן. סירת־הכנפיים הגדולה מוטלת בלא תנועה בצריף שליד האגם בטוּלנאֶרבך. אכן, בקאוּצ’וּק ממותח אין להטיסה למרומים.

“מכשירי־הטייס של קראֶס – טוענים המומחים, וזו לשונם – חסרים דבר אחד בלבד, הם נבנו בממדים קטנים מדי בשביל תכלית ממשית.”

והנה בנה את המכשיר במתכונת גדולה יותר, אולם גם את המנוע, שהוא nervus rerum,¹⁰ כפי שאמרו בתקופה שלפני טכניקת הטייס את עשרת אלפים הגוּלדן – אין הוא יכול להשיג; הוא, האיש אשר חבר הידענים משבחו, שהשתלט כליל על הכללים הטכניים ונוסחאות־החשוב החדישות של המבנים שלו. מתוך הידיעות הללו בתוספת זריזות מעשית־מיכאנית צומח ועולה בו בטחונו המפתיע בבנייה.

זו דעתם של בני־סמכא על קראֶס, שלא היה בידו למן מארס 1898 ועד יולי 1900 לכנס באוסטריה עשרת אלפים גוּלדן למען ספינתו המעופפת. האין זה כתם על כבוד הכלל? האין זו אחת המוזרות שבדראמות־הממציאים המתחוללת לעינינו? אכן, במגוחך שבחיפוש אחר הכסף ובגוון המקומי אשר לעניין כולו, הרי זה כמעט מהתלה. בגרמניה היה קול־הקורא של האישים המוסמכים מכניס מזמן את האמצעים. באמריקה היה וילהלם קראֶס, קרוב לוודאי, נבנה חיש מהר. היו מקימים לו מעבדה מפוארת בתוך גן נהדר. אילו היה נזקק לבריכה בשביל המראת־הברווז שלו מן המים, היו חופרים למענו בריכה, אגם. או שהיו מקימים את המפעל כולו ליד רמת־מישיגן. מנוע מבקש הוא? איזו מסכנות! בית חרושת שלם למנועים היו מקימים למענו ומעמידים לרשותו. אין זו גוזמה של היתול. כך ממש מתרחשים הדברים. שכן יודעים עמים אחרים, שאין לך מתנת־אלהים יקרת־ערך יותר מכשרונו של הממציא. מאות מיליוני חנוונים, פקידים ואנשים סתם החסרים עשרת אלפים גולדן – איננה אלא צרה שאפשר לשאת בה. ולמי אין חסרים עשרת אלפים גוּלדן? – יוסיף החכם, לא כן הדבר, כשאדם שהוא בעל “בטחון בנייה מפתיע” מתייגע לשווא בציד אחר סכום מגוחך מאד בהשוואה לעניין. האפשרות שמישהו אחר בארץ אחרת יקדימו, ייתכן שיש לראותה כדאגתו האישית. במידה שרעיון אֶגוֹאיסטי הוא, אין אנו חייבים לגלות עניין בו, קל וחומר לטרוח בו. גם אם אחר ימצא זאת, הרי בסופו של דבר האנושות תפיק תועלת. אולם טבועות בו, בטכנאי־הטיסה הבא־בימים קראָס, סגולות שאינן מצויות אלא במקרים נדירים מופלאים. יהיה בכך עוול וגם חרפה, אם הסגולות הללו ימוגו עם הקץ הטבעי השמור לכולנו, לפני שיגיעו לכלל מעשה.¹¹

לטוס! ואם יעלה הדבר בידנו ביום מן הימים, האם ישופר בכך המין האנושי שיפור מהותי – שאלה היא. לנוכח הנסיונות שהיו לנו עד כה אין ודאי לשום אדם האומץ להשיב בחיוב. לא חסרו פלאי־תחבורה בימינו, ותוצאותיהם במידות ובמוסר של הכלל אינן לפי שעה מצויינות דווקא. תפקידנו הראשון בתנאי־התחבורה שנשתנו הוא, כרגיל, להציל ולקיים במצב החדש את ליקויינו וחולשותינו, את עקותינו ואת דעותינו הקדומות. וכך יהיה הדבר גם כאשר קראֶס או צֶאפֶּלין או אחר יחתור בבטחה את האוויר. על האפשרויות הללו, שרובן מהמין המבדח, לא נעמוד כלל. הן מהיום למחר לא יתרחש הדבר בשום פנים! אולם ראוי הוא, היום ומחר וכל הימים, שנצטער על שהיה אדם והלך, בלא שהיה בידו להעניק במידה המקווה מפרי כשרונו, כי בא ואין איש.

¹

(1901)

העתונאי הפאריסי גאסטון שטיאֶגלאֶר² ביצע זה עתה מעשה הראוּי לזכר. הישג שלפני שלושים שנה נחשב לאגדה, לא זו בלבד שהוא השיגו אלא אף עלה עליו בהרבה. מה שנחשב ליציר מוחו המשולהב של משורר, תירגם הוא ללשון המציאוּת דרך משחק, צחוק וטיוּל־להנאתו. ועם זאת אין הוא בשום פנים אדם שלא־כמצוי, שום מגלה נתיבות חדשות, שום בעל אמצאות או תגליות, שום איש־מעש דגול או הוגה־דעות נועז. אגב, ייתכן גם שיש בו משהו מזה או מזה, אלא שאין אנו יודעים בו. אולי ברבות הימים עוד יתגלה כאחד גדול. כיום הזה ניתן לומר עליו בודאות, שהוא ביצע משהו בלתי־רגיל, שכל אדם רגיל יכול לעשותו בדיוּק כמוהו.אלא שהוא היה הראשון. בששים וארבעה ימים הוא ערך מסע סביב כדור הארץ. פילאֶאס פוֹג, גיבורו האגדי של ז’יל ואֶרן, נזקק לשם כך לשמונים יום, ולפני שלושים שנה, קרי וכתיב לפני שלושים שנה, סבור היה כל עולם התרבות, שאין זו אלא אגדה נפלאה, משעשעת, אולם לגמרי מחוץ לגדר האפשר.

ב־29 במאי 1901 יצא מר גאסטון שטיאֶגלאֶר, כתב העתון “מאטאֶן”, מתחנת־הרכבת הצפונית של פאריס, נסע מזרחה סביב כדור הארץ והגיע באחד באבגוסט אותה שנה לאותה תחנת־הרכבת הצפונית עצמה מן הצד האחר. הוא נסע מפאריס לפאריס דרך ברלין, פּאֶטרסבוּרג, מוסקבה, אירקוּטסק, חאבארוֹבסק, ולאדיבוסטוק, יוקוהאמה, ויקטוריה בקולומביה הבריטית, ניו־יורק, ליברפול, לונדון, דוֹבר וקאלאֶ.

מאֶסיאֶ שטיאֶגלאֶר – שם בעל צליל גרמני חשוד, אף על פי שהדביק לו, כנוצת־אנפה זרה, “אקסאנט־אֶגי” צרפתי – לא יתרעם, אם אף המעריצים הנאמנים ביותר של הישגו לא יוכלו להימנע מלהרהר אותה שעה קודם־כל ב־messenger boy.³ הוא לא יתרעם כבר מטעם זה, שהמאֶסאֶנג’ר בוי, השליח הקטון למכתבים פרטיים, הוא אחת התופעות החביבות והמקובלות ביותר בחיי אנגליה. אלה הנערים שטרם־בגרו, האמיצים, הנבונים, במדיהם הכחולים־כהים הפשוטים, עם תרמיל־המכתבים הקטן התלוי להם בחגורת־העור, הכיפה הקטנה לאזנם, רצועת־הלחיים המהודקת באורח צבאי לשפתם התחתונה, נראים תמיד ממהרים דרך לונדון חסרי־מנוחה ודרוכי־רצינות. בדומה לשוטרים מהווים הם חבר מעולה בעל תחושה מפותחת מאד של כבוד־המעמד, רוחשים להם רוב כבוד והם ראויים לכך. תפקיד מוגדר ומצומצם להם והם ממלאים אותו למופת. את המכתב שהופקד בידיהם תוך אמון, עליהם למסור ליעודו בדרך הקצרה ביותר, ולאחר שנמסר עליהם לחזור ללא שהייה אל השולח. אין מאסֶנג’ר בּוֹי נוהג להסתכל ימינה או שמאלה, הוא הולך במישרין למקום יעודו ובאותה דרך חוזר אל מוצאו. מהימנותם וישרם של הנערים האלה נוגעים ללב. בדור שבו שומרים על ילדי האמידים מפני כל רוח־פרצים ואין שולחים אותם לטיול אלא בלוויית המחנך, – מהלך לו המאֶסאֶנג’ר הקטן הטוב בלילה ובערפל. אפשר שפוחד הוא, שכן מצויים בעיר נוראה זו אזורים שהם בלילות ובערפל, מאויימים יותר מן היער הפרוע ומן הערבה – ‘Die Winde darueber sausend ach, waer’ hier ein Schritt wie tausend'⁴– אולם הם הולכים, הולכים, בשתיקה, באומץ־לב, בנאמנות, מגיעים למחוז חפצם ושבים חזרה. עתים שולחים אותם הרחק לפנים הארץ, לארצות־אחרות. הם נוסעים באומניבוּס, ברכבת, באניה, – מאֶסאֶנג’ר־בוֹי אנוס לילך לכל מקום. זמן מה השתעשעו מיליונרים אמריקניים בשיגור מכתבים, על ידי שליחים כאלה בדרך הים, בעוד שהיה בידם להמציאם לביתם בשניים וחצי פאֶני, לפיכך ניתן היה להביא את המאֶסאֶנג’ר־בּוֹי גם אל הבמה, ועמה של לונדון שבע נחת ימים רבים ממחזה־פאר שהעלה את גורלו של אחד הנערים החביבים האלה הנשלחים למרחקים. היה זה מחזה נרגש ומשעשע. הן בסופו של דבר, חשוב הוא לא מה שכלול בתרמילו של בלדר הצאר או של הנער השליח, אלא בסגולות־האופי הבאות לידי גילוי במפעלו.

לפיכך לא יהא בכך משום מיעוט הדמות של מסע שטיאֶגלאֶר, אם נאמר, שמאֶסאֶנג’ר־בוי אנגלי היה מחקה אותו בן־רגע. ואולם היתה, כמובן, למסעו של העתונאי הצרפתי אופי נעלה יותר בזכות התודעה שבה נטל עליו משימה זו; ולאחר שהובעה הדעה המבוססת, כי מאֶסאֶנג’ר־בוֹי יכול היה לעשות כמותו, מן הראוי גם להודות, שנסיעה זו, שהיתה לכאורה חסרת־תכלית, היא אחות למאורעות היסטוריים עולמיים. שכן היה בכך משום שגיאה אילו היינו מדמים אותם ל“שיאים” שמשיגים כיום ברכיבה, בנסיעה, בשיוט ובאופניים.שיאו של שטיאֶגלאֶר משמעו תקופה, לא פחות ולא יותר, וצעיף התחרות שעטה המיבצע הזה היה אמנם היסוד המשעשע שבו, אולם גם הפחות חשוב. כי בעת ובעונה אחת עם נציגו של “מאטאָן” יצא גם כתב של עתון פאריסי אחר, של “ז’וראל”, למסע סביב העולם. שמו של זה טירוֹ. שטיאֶגלאֶר אץ מזרחה, ואילו טירוֹ – מערבה. ודומה, שגם עתונים אמריקניים רבים, שהטרידה אותם מאד הדאגה פן יקדימו אותם באירופה בסאֶנסאציה מסוג זה, שלחו ללא־שהיות גם הם את אלופי־השיאים שלהם למרוץ מסביב לעולם. באילו מִדבָּרִים, באילו איים מסוערים אצים־רצים בשעה זו המתחרים – לא ידוע לנו. טירוֹ, אומרים, נמצא עתה באזור אמוּר, או אי־שם במקום אחר של סיביר האינסופית. שטיאֶגלאֶר כבר הוא כאן. לקוראי “מאטָן” היה זה תענוג מותח לא פחות מהמשכיו של הרומן היומי, לקרוא כל בוקר את מברקיו של שטיאֶגלאֶר, שהתרחק במהירות ללא דוגמה, עד שחזר ונתקרב סוף־סוף בכוחה של התרחקות זו עצמה לקו־האורך של פאריס. מברקיו סיפרו במלים מעטות, אולם גם לא חסכוניות יתר על המידה, על החשוב ביותר שבמסעו, לעתים על שם התחנה בלבד, שפתח באמת אופקים חדשים, או על חווייה מועטת אופיינית, מעוף־עין על נופים ואנשים עיכוב במהירות, מכשול שהתגברו עליו בהצלחה, משאלה להשיג את אניית־הקיטור היאפאנית, את הרכבת המהירה הקאנאדית. עתונאי בעל דם תוסס ושש לקראת הרפתקאות כמותו – אפשר שהצטער לא אחת, שלא נתרחשו מקרים מסעירים יותר, התמוטטויות גשרים מתחת לרכבת שהמשיכה דרכה בסערה, התנפלויות שודדים בערבות, טביעת אניה.שאילו כך היה הוא, הניצול היחיד, רוכב על סוס, או שט על קרש אל משרד־הטלגרף הקרוב, כדי להספיק ולהודיע לעתון הבוקר: “כל הנוסעים עמי נספוּ באסון, ואני יצאתי ברגל שבורה, חובש כפרי במאנג’וּריה חבש אותה בגבס. תחבושות־גבס מגוחכות יש להם באזור זה. ציוויתי להעמיד אלונקתי בקרון־המטען, כך אמשיך דרכי. מקווה להשיג קשר לסימונוסאֶקי…” לא, הנסיעה עברה כמעט ללא תקלה כלשהי, ומבחינה גבוהה יותר יש בזה עניין רב מאשר אילו היתה הנסיעה גדושה סאֶנסאציות עוצרות־נשימה מחמת ליקויים באמצעי־התחבורה. היריב האומלל טירוֹ היה מצד זה מאושר יותר: הרפתקאות קשות היו לו, ובמיוחד הנסיעה באניה על פני האמוּר, שהיתה בכל רע. עשרים פעם נתקעה האניה בשרטון, פעמיים נסדקה, ובמברק מן המזרח הרחוק היה בידו אפילו להודיע, שסבל רעב ממש. ואילו האדון שטאֶגלאֶר עבר מסביב לעולם בנוחות יחסית והשיג מטרתו בקלות, – בספורט אחר היו מכנים זאת “בדהרת־ידיים”.⁵ לסיום המסע אף הרשה לעצמו את הלצון – לשהות בלונדון שבע עשרה שעה וארבעים רגע. אם הזמן הוא כסף, הרי שבע עשרה שעה וארבעים רגע הן בנסיבות אלו הון רב. מובן, לא היה לו לחשוש מפני טירוֹ, שמרוחק היה, ואילו לאמריקנים לא היה שום זכר בכלל. לפיכך יכול היה שטיאֶגלאֶר, לאחר שבדרכו מליברפול ללונדון כבר איחר בשעה אחת את רכבת־המזנון לפאריס, לבזבז ללא דאגה יום תמים. שופטים מחמירים יותר היו מגנים אותו על כך, שכן אם זכה אדם בכבוד לקיים שיא עולמי כזה, אסור לו לבזבז שבע עשרה שעה וארבעים רגע. יתרה מזו, מר שטיאֶגלאֶר לא היה אנוס לנסוע דרך ליברפול. את אניית־הקיטור הטראנס־אטלנטית “אושאניק” שבה הפליג בניו־יורק, יכול היה להניח כבר בקוינסטאון שבחוף הדרומי של אירלאנד, ומכאן יכול היה דרך דאבלין והוליאֶד להגיע ללונדון בהקדם של שעות אחדות. כתם הוא על כבוד־המסע של פילאָאָס פוג החדש, אף נתן עצמו בדרך זו לסכנה, שיגזלו ממנו חיש מהר את שיאו. בגלל שבע עשרה שעה וארבעים רגע, שאליהם יש עוד לצרף את חסכון הזמן בדרך קוינסטאון העולה אולי לשמונה שעות, – בגלל 25 שעה ו־40 רגע, כבר כדאי היה לשגר אחריו עובר־שיא. וודאי יימצא עד מהרה עתון אמריקאני שאפתני, שיבקש להרים את הכבוד הלאומי שהושפל ולהסיר את זר־הנצחון מראשו של שטיאֶגלאֶר.

לשוא תנסה אז מערכת “מאטאֶן” לטעון כנגד זה, שיש לנכות את זמן־ההמתנה בלונדון ולקבוע את משך־הנסיעה לששים ושלושה יום ושש עשרה שעה. האמריקנים יחייכו חיוך צונן ויאמרו: “מצער מאד, אבל האמת היא שהאלוף שלכם חזר לנקודת־המוצא לאחר 65 יום וארבע שעות. זמן ההמתנה לא איכפת לנו. אין זה מענייננו אם ירד בלונדון או בסיאטל ליד מיצר־פוּגאֶט כדי לבקר בבית שעשועים. כן, גם אילו היה פוסח על רכבת באַמיאֶן, בין קאלאֶ לפאריס, לשם ביקור־נימוסין אצל הזקן העיוור ז’יל ואֶרן, אביו של פילאֶאס פוֹג, – גם אז לא היה בידנו אלא לשבח את רגישותו של האדם הצעיר, אולם מן השיא לא היו מנכים זמן זה. אין רגשים בשיא.” ומי יכחיש שעמדה זו היא לפי כל כללי המשפט הפורמאלי? אולם, מן הצד האחר,ילמדו זכות גם על “מאטאֶן”, ששני טעמים היו לו לבקש את שטיאֶגלאֶר שיבלה את הלילה בלונדון: ראשית, למען יישן שוב במיטה ממש לאחר הפסקה של שני חדשים; ושנית, למען יקיים את כניסת־הנצחון שלו לפאריס בשעה שהבריות כבר מצויים בּבּוּלווארים ואפשר לעורר מידת־מה של תשומת־לב. בזכות הקרבנות שהביא “מאטאֶן” ראוי הוא באמת לפרסומת אזרחית. הרי אין עושים דבר כזה ⁶ pour le bonheur du genre humain או למען מלכה של פרוסיה.⁷ אין שולחים סופר צעיר מחונן, שאפשר להשתמש בו גם באולם בית־המשפט או בפרלמנט, לדרך של 34,000 קילומטר בקרונות־השינה המהירים ביותר, בעגלות־חורף, בקרונות־פוּלמאן⁸ ועל רפסודות סיביריות מסוג א', כדי לעבור אחר־כך בשתיקה על כל המאורע הזה.

על כוחו והשפעתו של עתון גדול, המנוהל בחושים רגישים לצרכי הזמן, – אפשר לעמוד לפי דוגמה זו. בימינו אלה לא היה קולומבוס אנוס להתחנן בחצרות מלכים שיתנו לו אניות־קרב אחדות, שכן המוציא לאור של עתון ניו־יורקי היה מאשר לו זאת אחת־שתיים ואומר לו עם פרידה: “עלה והצלח, כריסטופר יקירי, ולאחר שתגלה את העולם החדש ביותר, טלגרף לי בטובך כמה אלפי מלים. מיד נתקין הוצאה מיוחדת.”

ואולם מתעוררת השאלה, מהי בעצם המשמעות הנודעת לנסיעתו של מר שטיאֶגלאֶר. הרי אפילו בחוגי הכנסיה שוב אין מכחישים זה מכבר, שכדור הארץ עגוֹל הוא. ובכן מה הפתעה בדבר, שאדם הנוסע בלא הפסק מזרחה או מערבה סופו שיגיע שוב לנקודת־המוצא שלו. גם לתוצאה מדעית או אמנותית במידה ראויה לשמה, אין לצפות מנסיעה כזו. בשביל מחקר השוואתי, יש כאן מקום – לכל המרובה– להתבוננות במלצרים של קרונות־המסעדה שבמסילת הברזל הטראנס־סיבירית, או הפאָציפית. גם תצלומיו של הנוסע אינם מבטיחים שום דבר חדש, שכן דרכו עוברת באמצעו של עולם התרבות, וזו גם משמעותה העיקרית של דרכו. אין הוא רוצה ואין הוא יכול לגלות כלום. נותר, איפוא, כדבר אחרון, האושר של ניצול ספרותי,אולם גם זה מן הנמנע הוא. על טיבן של אומות העולם אין לעמוד בשהייה של חמישה רגעים. את האנשים שנסעו עמו היה שטיאֶגלאֶר עוזב תמיד עוד לפני שהכירם, אם בכלל היה לו עניין להכירם. הוא היה כיהודי הנצחי, שהדורות חולפים על פניו. ועל פניו הוא חלפו הערים, כשרושם מוחה רושם בנפש המיוגעת, והנופים? אותם אין משיגים לעמקם מבעד לחלונות תא־הרכבת, את הגדול כאת הקטן. בבּאַרביזון⁹ השוקטת שליד פוֹנטאֶנבּלאֶ, באזור האדיש והמשעמם ביותר, צוירו תמונות־נוף שהן קרוב לוודאי בנות־אלמוות, – מה שאין כאן בהרי הימאלאיה, או ליד מפלי ניאגארה. גם אילו היה הנוסע הזה גאון, לא ייתכן שהיה יוצר בדרכו משהו בעל־ערך, אף לא משהו אימפרסיוניסטי – ואדרבא, על אחת כמה לא משהו מעין זה. כי רגישוּת זכוכיות המצלמה שלו מאריכה ימים, על אף כל פגעי האור, הרבה יותר מרגישות מוחו.לאחר חמשה או עשרת אלפים קילומטר של התטלטלויות ללא הפסק, המוח הולך ומתאטם ומתקהה. ההפלגות באניה הן הפסקה מרעננת, אולם השפע של המראות מעמעם על כל אחד מהם לעצמו. בנסיעתו העצומה הזאת, ולפי מידת היקפה, הוא ראה אך מעט מאד. הוא נע על פני כדור הארץ בין מעלות הרוחב הצפוני הארבע־עשרה והשש־עשרה,שמע לשונות רבות ושונות ולא קלט דבר משום אחת מהן, אנשים רבים ושונים ראה ולא רכש לעצמו כל ידיעה אישית עליהם. כשם שהמתרומם אל על בכדור פורח רואה את האדמה שמתחתיו הופכת מעין מפה גיאוגרפית כך העולם בעיניו משהו מעין לוח־נסיעות. התוצאה של הנסיעה, הזאת, רבת היגע וההוצאות, היא – לוח־נסיעות. וזהו הנפלא שבדבר. שכן לוח־נסיעות זה מראה לנו, בבהירות נוקבת של סְפָרוֹת, היכן עומדת האנוֹשׁוּת התרבותית בשׁנת 1901. כל מי שהיה קורא עירני כבר לפני מחצית היובל ונהנה בחיוך ספקני מסיפור האגדה המפורסמת של ז’יל ואֶרן אנוס להודות: ההתקדמות היא מפליאה.

מעט־מעט נתחולל הדבר. קו אחר קו, של רכבות או של אניות, הופעל, חטיבה לחטיבה נצטרפה, וחוליות שחסרו נתמלאו, – אלא שגדלות הלא היא קודם כל בקשר שבדברים. זאת המחיש לנו מר שטיאֶגלאֶר, ולפיכך זכאי הוא לתהילה, אם כי לא גילה דבר ולא המציא דבר. מצויים ספרי־מסע כל־עולמיים, המכילים את כל קווי־המסעות; מתוך ספרים אלה הן אפשר היה כבר קודם לכן, מאז נפתחה מסילת הברזל הסיבירית, להרכיב את כל דרכו של שטיאֶגלאֶר כדבר שבאפשר. הוא הוציא זאת אל הפועל, ובזה הניח לפלוני ולאלמוני, לרבים, מקום למחשבה.

הרפתקת־התחרות שלו אפשר שהיא מקנה לנו, בין היתר, מושג מה על משמעותה של מסילת־הברזל הסיבירית. ארץ הים השחור והים הלבן נתעצמה עוד יותר מאז נתקשרה עם הים הצהוב. והאם דין הוא ששאר העולם יהא חושש, פחות או יותר, מפני רוסיה שתרבותה עולה? בעיות התחבורה הן בעיות יסוד של כל החיים כולם, בימי שלום כבימי מלחמה. ודאי, סימן־היכר של זמננו הוא, שהאפשרויות החדשות הצפונות בתחבורה מעוררות בנו קודם כל מחשבות על הרס, ורק אחר כך, או לעולם לא, מחשבות על בנייה. במסע־המלחמה הדרום־אפריקני עשו האנגלים נסיונות מעניינים, אם גם לא מוצלחים לגמרי, ברכבות משוריינות. אפשר לסמוך בוודאות, שרעיון רב־ערך זה יגיע לשכלולו. כל מדינה המכבדת עצמה, תהיה מצויידת עד למלחמה הבאה ברכבות משוריינות מעולות יותר. הכשלון בטראנסוואל היה בכך, שרכבות אלוּ נאלצות היו לנסוע על פסים, ולפיכך אפשר היה על נקלה להורידן מהם. אולם לשם מה קיים האבטומוביל? הנה נמצא הפתרון. מכוניות משוריינות טעונות משא של תותחים וחמרי־נפץ, הן הן שתהיינה השאור שבהתנגשות־העמים הקרובה. על השימוש במכוניות להבראת הערים הגדולות, להעתקת שכונות המגורים אל הסביבה הנקייה יותר – על כך אין אנו חושבים עדיין.

עד מה כבר מהירה נסיעתנו – זאת מראה לנו מר שטיאֶנגלאֶר; עד מה איטית חכמתנו – זאת מתגלית לנו יום יום, כל אימת שאנו נכונים לראות. ציבורים מצופפים, שבהם הבריוֹת נעשים צהוּבים זה לזה, נעשים חולים והולכים לאבדון. והרי העולם כה גדול, כה נרחב, כה נאה, כה ניתן להישג. איי־האושר שוב אינם בחזקת אגדה, אפשר להגיע אליהם. נסיעתו של פילאָאַס פוג והבאים אחריו היתה חסרת־טעם אילולא היה בה הלקח הזה. הלב נשבר למחשבה, אנשים הסובלים קשה אינם משתמשים באמצעי־המרפא שכבר הם מונחים לפניהם. מאמינים באגדות בנות אלפי־שנים ורואים אמיתות מוחשית כאגדה.

במאורע זה של המסע סביב העולם לפנינו גם דמות שובה־לב במיוחד: ז’יל ואֶרן, המשורר שנסתמא, שכבר לפני שלושים שנה סיפר את שמתרחש רק כיום. הוא צומח לתוך הזמן, רוקם־אגדות זה, שהיה יאה לילדים בלבד. הזיותיו – שעליהם התלוצץ ברוח טובה כל מי שהיה אדם מעשי, מבוגר ורציני, עמוד־החברה, בוחר, שופט־מושבע – הזיותיו עלו בדרגה, ומן הדין הוא להתחיל לכנותן ביתר יראת־כבוד: נבואות. הוא, ישיש מיוגע, עמד בתחנת־הרכבת של אמיאֶן, שׁעה שהכתָּב החוזר נעצר כאן לרגע, והוא בירךְ על “המעשה של מחשבתו”. אי זה פגשנו כבר את הזקן העיוור הלז? משהו רחוק, טראגי, עולה מן הנשייה. מחזור־אֶדיּפּוּס! טייראֶסיאַס הוא, החוזה סתום העין, שהאלים נטלוּ ממנו את מאור עיניו, על שגילה את סודותיהם לבני־האדם – לבני־האדם שאינם רוצים לראות.

¹

במקור: Telegraphenmӓrchrn. לראשונה בעתון Berliner Tageblatt בדצמבר 1886. תצלום מן העתון בא“צ. נדפס אחר כך ב־Theodor Herzl, Buch der Narrheit. F. Freund. Leipzig, 1888. כתב יד בא”ה.

הוֹ עִמְדוּ, הַמְשׁוֹרְרִים, כָּל רֶגֶל־שִׁיר מִתְיַצֶבֶת!

הִנֵה עֵת־הָאַשׁוּחִים הַנְעִימָה מִתְקָרֶבֶת; ²

וַאֲפִלוּ בְּרִיוֹת הַמְלַגְלְגִים לָאַשׁוּחַ,

אֲחוּזִים בִּזְמַן זֶה הִתְרַגְשׁוּת לְפִי הַלוּחַ.

בְּהֶסְכֵּם שֶׁל שְׁתִיקָה הֵן כֻּלָנוּ הִסְכַּמְנוּ

לְשַׂחֵק הַתְּמִימִים, כִּילָדִים כֵּן הִשְׁלַמְנוּ.

וְגַם צֵיד־הַדָמִים עַל נִכְסֵי הָעוֹלָם

מִשְׁתַּתֵּק, צַיָדִים לֹא יִתְּנוּ אֶת קוֹלָם.

וּגְבָרִים כִּבְדֵי־רֹאשׁ גַם תּוּכְלוּ פֹּה לִשְׁמוֹעַ

מְדַבְּרִים עַל בּוֹנְבּוֹנְיֵרוֹת וּמְחִירָן הַגָבוֹהַּ.

וְכֵן גַם עַל בֻּבּוֹן שֶׁבָּרַיְכְסְטַאג³ אֵינֶנוּ

מִתְיַשֵׁב וּנְאוּם הוּא אֵינוֹ מַשְׁמִיעֵנוּ.

עַל בֻּבּוֹת־שַׁעֲוָה יְפֵהפוֹת, טוֹבוֹת־קֶשֶׁט,

שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְנוֹת לַחֻפָּה אִתְּךָ לָגֶשֶׁת…

הִנֵה שׁוּב הוּא עוֹלֶה מִמֶרְחַק שְׁנוֹת־הַיֶלֶד,

זֶה חֲלוֹם־הַפְּלָאִים הַתָּמִים עַד אִוֶלֶת.

דְמֻיוֹת אֲדֹם־וֶרֶד וּתְכֵלֶת רָקִיעַ

מָה אֶרְצֶה לִפְנֵיכֶם לְהַעֲבִיר וּלְהָנִיעַ;

וְנִכְסוֹף מַה נִכְסַפְתִּי, עַל כְּרוּב אֶעֱבוֹרָה

וְאַרְצוֹת־הַבְּדָיָה בְּמָעוֹף לִי אֶסְקוֹרָה.

אַךְ אֲבוֹי! עֻבְדָה זוֹ יְדוּעָה לִי דַיָהּ:

כִּי אַתֶּם, הַפְּתָאִים, בְּאַרְצוֹת־הַבְּדָיָה

לֹא תַּאֲמִינוּ. אֲפִלוּ בִּמְחוֹז הַשִׁירָה

הַשִׁיטָה הָרֵיאָלִית שַׁלִיטָה וּשְׁרִירָה.

זוֹ אַסְכּוֹלָא רַבַּת־תַּלְמִידִים וְסוֹאֶנֶת,

אַךְ כֻּלָם מְסוּרִים לַ“תְּבוּנָה” הַצוֹנֶנֶת.

אֶת עִנְבֵי־הַדִמְיוֹן הַחֲמוּצִים יְתַעֵבוּ,

וּפֵרוֹת־אַגָדָה מְתוּקִים לֹא אָהֵבוּ;

וְיַכְחִישׁוּ כִּי זֶה לַשִׁירָה רַק נִבְחַר הוּא,

שֶׁבְּעֵינָיו קַרְנֵי־שֶׁמֶשׁ יִשְׁכּוֹנוּ, יִזְהָרוּ.

לְדַעְתָּם, הַמִגְוֶנֶת עִם כָּל צִבְעֵי־קֶשֶׁת

שְׁלֵמוּת אַפְרוּרִית הַמְצִיאוּת מְשַׁבֶּשֶׁת…

מִשׁוּם כָּךְ בְּחָכְמָה אֲנִי פֹה אֶתְנַהֵגָה,

וּדְבָרִים לֹא־הָיוּ בָּזֶה לֹא אֲלַהֵגָה.

לַסִפּוּר יְלָדִים לִי פֹּה שְׁנַיִם נִרְשָׁמוּ,

אָנֹכִי רְאִיתִים, גַם מִכֶּם לֹא נֶעֱלָמוּ.

הַתְּמוּנָה בְּחַלוֹן־הָרַאֲוָה הִיא נִצֶבֶת:

הַיְלָדִים, וְאָזְנָם לָעַמוּד הִיא מַקְשֶׁבֶת.

מָה הַתַּיִל מוֹלִיךְ לַמֶרְחָק מִגָבוֹהַּ,

פֹּה הַשְׁנַיִם לְמַטָה יַאֲמִינוּ לִשְׁמוֹעַ.

וְהוֹאִיל וְיַאֲמִינוּ – מִתְאַמֵת חֲלוֹמָם,

כָּךְ הָיָה בַּבְּדָיָה מִנִי־אָז מֵעוֹלָם.

אֶת הַתַּיִל מִלְמַעְלָה הָרוּחַ רִטֵטָה.

"הֲשָׁמַעְתְּ " בִּלְחִישָׁה אוֹמֵר הַאנְס לָהּ לִגְרֵטָה.

"בְּוַדַאי! " מְנִיעָה הִיא רֹאשָׁהּ וּמְשַׁקֶרֶת,

“'נִי שׁוֹמְעָה הַיְדִיעָה שֶׁעַכְשָׁו מְשֻׁגֶרֶת”.

הוּא שׁוֹמֵעַ רַק קוֹל הַזִמְזוּם הַפּוֹזֵז,

וְרוֹגֵז שֶׁאֵינוֹ הַמִלִים גַם תּוֹפֵס.

וְאוּלָם הַיְהִירוּת בִּמְהִירוּת לוֹ אוֹסֶרֶת

לְהוֹדוֹת שֶׁיְכָלְתּוֹ בִּפְתִירָה מְפַגֶרֶת.

מַשָׁבָיו שֶׁל הָרוּחַ, לִגְרֵטָה מַסְבִּיר הוּא,

גַם אֵלָיו הַיְדִיעוֹת בְּרוּרוֹת יַעֲבִירוּ.

האנס:

הֵם אוֹמְרִים שָׁם לְמַעְלָה, תִּהְיֶה מִלְחָמָה,

וְכַדוֹנָאוּ כָּרְהַיְן יֶאֶדְמוּ מִדָמָהּ.

שִׁמְעִי גְרֵטָה, הַאִם הוּא נָכוֹן, הַפִּעְנוּחַ?

גרטה:

בְּדִיוּק מֻדָיק. כָּךְ לוֹחֶשֶׁת הָרוּחַ.

האנס:

הָרוּסִים מִזְדַיְנִים, הַדֶנִים מִתְפַּקְדִים,

צָרְפָתִים מִתְגַיְסִים וְלַקְרָב מִתְלַכְּדִים,

לֹא נוּכַל גַם אֲנַחְנוּ לִהְיוֹת מִתְנַגְדִים,

וְנִהְיֶה לְפִי חֲלִיל־הַמִלְחָמָה מְרַקְדִים,

וְגַם אַבָּא יֵלֵךְ, וּלְבָד נִשָׁאֵר.

גרטה (מתייפחת):

אוֹי־אֲבוֹי, הַאנְס, גַם אַבָּא! הַאֵין דֶרֶךְ אַחֵר?

האנס:

אָמְנָם אֵין, אִם אוֹמְרִים כָּךְ אוֹתָם שֶׁלְמָעְלָה.

גרטה:

אָז מוּטָב שֶׁנוֹסִיף וְנַקְשִׁיב לָהֶם הָלְאָה.

אוּלַי קֹדֶם הֵיטֵב לֹא דִיַקְתָּ לִשְׁמוֹעַ.

האנס:

אָמְנָם כֵּן, מְטֻשְׁטָשׁ הַזִמְזוּם מִגָבוֹהַּ.

גרטה (מקשיבה):

מָה אוֹמְרִים הֵם שָׁם, הַאנְס? בְּדִיוּק לֹא הֵבַנְתִּי.

האנס:

סִכּוּיֵינוּ הוּטְבוּ. עַכְשָׁו טוֹב הֶאֱזַנְתִּי.

לְפִי־שָׁעָה לְלֹא־שִׁנוּי יִשָׁאֵר הַכֹּל הָלְאָה.

גרטה:

וְעִם אַבָּא שֶׁלָנוּ לִהְיוֹת יַחַד נוּכָלָה?

הַקְטַנִים מַקְשִׁיבִים וּמְדַבְּרִים שׁוּב בְּלַחַשׁ,

לְפַעְנֵחַ סוֹדוֹת הֶעָתִיד, רַחַשׁ־נַחַשׁ;

וְהַזוּג הַמְטֹרָף־הָעַלִיז מִתְבַּדֵחַ,

אַגָדוֹת־טֶלֶגְרָף לִהַמְצִיא הוּא שָׂמֵחַ.⁴

עַנְנֵי הֶעָתִיד מִתְפַּזְרִים בְּלִי הֶרֶף:

הִיא בֻּבָּה מְקַבֶּלֶת, וְהוּא – יֹפִי חֶרֶב. ⁵

כִּי מִשׁוּם שֶׁהֵם כָּךְ בַּפֵּרוּשׁ הֶאֱמִינוּ,

הָעֻבְדוֹת לִרְצוֹנָם אֶת רֹאשָׁן הֵן הִרְכִּינוּ.

מִן הַתַּיִל לְמַעְלָה סוֹדוֹת נְצוֹתֵתָה:

וַאֲנַחְנוּ, בּוֹגְרִים, אָנוּ הַאנְס, אָנוּ גְרֵטָה.