¹

(1898)

לעומת המתרחש עתה בשדה התחבורה של וינה, פילוג האמנים² הוא כאין וכאפס. אמירה זו מביאך לידי סכנה, האנשים שריח של אֶסתטיקה נודף מהם יראו בך אדם גס־רוח, ואף על פי כן כאלה הם פני הדברים: כל האביב היקר כולו איננו מעורר עניין כמו המאבק הזה שכלי־הרכב הווינאי הישן נאבק עם החדש. שוב עולה נוהג־הפיאקאֶר כדמות מיוחדת במינה, הוא מתגונן בעוז מפני הגלגל האכזרי של הזמן, ולא קשה לראות מראש, שעד מהרה יתמוטט בקללה עסיסית על שפתיו – יסע אל המחוז אשר כל באיו לא ישובו. עסק ביש הוא, ומה הן לעומתו האלגוריות המייגעות של “האביב הקדוש!”³

מה עליזי־חיים היו ימי וינה אלה – עדיין אתה מבחין בזה לפי גסיסתו הנואשת של הפיאקאֶר, שהיה נציגם המוכר בשיר העממי ובתמונה. הפיאקאֶר אינו רוצה למות בשום אופן, אם כי גלוי וידוע שימיו ספורים. כל הרואה קצת מעבר לתחום מסי־הצריכה, כל שעמד על טיבם של כרכים אחרים, כל שניה לעמוד על משמעותם של אותות התחבורה העולמית בזמננו, הן לא יטיל רגע ספק בדבר, שעל מהירי־מסע מפורסמים אלה כבר באה הגדולה שברעות: הם מפגרים. באמצעים מלאכותיים אפשר יהיה לדחות עוד לשעה קלה את האסון, אולם הגורל כבר נחתם. אפשר להצטער על כך, כשם שמצטערים על כל דבר נאה ואופייני שנעלם ואיננו, אך הרי אין בצערנו כדי לשנות חוקי המוות. גישה רגשנית אינה אלא משענת קנה רצוץ, החמצת זמן מועיל וגרימת נזק דווקא לאלה שרצוננו להוכיח להם את אהדתנו.

וכי מדוע בעצם אנו רגישים כל כך לגורלו של הפיאקאֶר? זר אפשר לא יבין זאת. סגולתו החשובה ביותר של כלי־הרכב הזה היא המהירות, והלא זו אין בה כדי לעורר במישהו רגש של רחמים. ואם אמנם יש בה לעשות זאת, הרי ודאי הוא שאמצעי־תחבורה מהיר עוד יותר יביא את הבריות עד דמעות. המהיר יותר הוא אויבו של המהיר. הרכבת, החשמלית ראוי שישירו לה שירים ליריים יותר מאשר לפיאקאֶר שאיננו לעומתה אלא זחלן. והנה שיר־העם שהפיאקאֶר תופס בו מקום כה נעלה נשאר אילם לגבי אמצעי־ההובלה החדשים. בארצות אחרות הן כבר מפזם להם העם מזמן לזמן, בניאפוֹלי שרים “פוּניקוּלי, פוּניקוּלה”, גם בפאריס קיים שיר על ה“פוּניקוּלאֶר”, היא רכּבת־הכבל הנוסעת, דומה, לבאֶלוויל. האומניבוּס שלנו, החשמלית שלנו לא שימשו אלא חומר ריטורי לחברי מועצות עירוניות, אך לא חומר לירי לזמרים עממיים. אמנם פזמוני־הבמה השטחיים עוסקים גם במצוקת־החשמלית, אולם מתוך דלות בלבד. העם אדיש לבדיחות הללו. לכל המרובה הוא צוחק למהתלות כאלה. אל לבו לא נגעו אמצעי־התחבורה החדשים. הוא משתמש בהם בלי עונג, אהבתו והערצתו שמורות כמקודם לפיאקאֶר. וינה כולה מסוגלת לשיר שיר הפיאקאֶר. “מן לאֶם עד לוּסטהאוּז נוסע אני”,⁴ או זה השיר האחר, המכונה בבתי־קפה חסרי־נימוס דרך היתול מוחץ בכינוי “שיר היוֹדוֹפוֹרם”, והוא Jo, do fohr' mir halt nach Nussdorf 'naus⁵

בזכות מה איפוא העמיק הפיאקאֶר מסעו ללב הקהל? הן מעולם לא היה כי אם רכבם של העשירים, וודאי שרבים הם אנשי וינה שהשתאו כל ימיהם למִרְתָּם הנאה⁶ הזה ושׁרו עליו, בלא שישבו בו אי־פעם. ישׁ בו בהלךְ רוח זה ללא ספק משהו ריאקציוני.⁷ אי אפשר לו לעולם בלי קאוואלירים ובלי בעלי־בתים, והווינאי הישר היה רואה אותם ברוב הנאה נוסעים ועוברים על פניו; הצטרף שבע־רצון אל התור העומד בשולי שדרות נובל, משל גזרה היא שיהא כן לעולם. לנוע בפיאקאֶר! היה כינוי לאחד ממנעמי־החיים הדשנים והגאים ביותר, אולם הוא לא עורר קנאה ותרעומת. הצרפתים אומרים לענין זה: Tenir le haut du pavé“⁸” ובמימרה זו כבר נשמע משהו מן הזעם כנגד חוצפתם של אלה המשתרעים לכל רוחב הכביש. לאחר שהושלטו בכוח המהפכה הסדרים החדשים, הרי יש ימים בפאריס שבהן אין בכלל לשום אחד דריסת רגל על גבי le haut du pavé, זולת הוד מעלתו ההמון. ב־14 ביולי⁹ אסור לה לשום מרכבה לנסוע בשדרות, כי אחת דתה להפילה ולרסקה. כן, השנאה למרכבה השכירה, לסמל זה של נוחות העשירים, היא כה גדולה, שאף העגלון העובר בשדרות בלי נוסעים, נתון לאיומיו של ההמון ולעתים קרובות גם נתקף. כאן, בווינה, אין להעלות על הדעת כלל זעף שכזה. העם רואה ברצון את הפיאקאֶרים הנוסעים; לכל המרובה אין דעתו נוחה תמיד מן היושבים בהם. אולם הצורך באצילים ובבעלי־בתים נתקיים, בדרך כלל, ואם לא הצורך בהם, הרי לפחות יחס־הכבוד אליהם.

רכּב הפיאַקאֶר היה כעין מקשר חברתי בין השכבות העליונות ובין הנמוכות. עתים יש אשר גם אדם מכובד תשוקה תוקפתו לצאת אל מחוץ לשעמום הקצוב של החברה, המכנה עצמה חברה טובה. אז היה עומד לו איש־הפיאקאֶר מוכן ומזומן בחיוך עתיר־חיבה, כולו הכנעה ועם זאת בקרבת־ידידות, עצמאי יותר ממשרת, טרדן פחות מידיד; פיגארו על הדוכן, לאֶפּוראֶללו¹⁰ לפי תעריף־השעות – שלעולם לא הקפיד עליו, כמובן. התעריף הוא, בכלל, דבר העומד בהיפוך גמור למהותו של הפיאקאֶר. היו אמנם תמיד לוחות־מחירים, אולם הללו דומים היו בערך, לחוקים נגד הדו־קרב: ג’נטמן אסור לו שיתן דעתו עליהם. למעשה אפשר להגדיר את תעריף הפיאקאֶר כהוֹראות רשמיות בדבר מחירי־נסיעה למי שאיננו נוסע בפיאקאֶר. מיטב פרחי ההוּמוֹר צמחו על שדה התעריף. רק הזר יבקש לקיים את ההוראות; כל הבקי בעניינים ישאל מכל מקום, את הרכּב, אם נוטה הוא לנסוע לפי התעריף, הכול מודים תוך הסכמה אילמת. שאם הוא מקיים את החוק, הרי הוא מוותר בכך על זכותו. איש־פיאקאֶר שיתבקש להסיע במחיר זול יותר, ידחה זאת במידה של אירוניה שאין לתארה. נחמדה היא אותה הלצה ידועה: בא אדם למקום חניית הפיאקאֶרים ושאל את הרכּב, אם רוצה הוא להוליכו במחיר גולדן אחד אל תחנת הרכבת המערבית. ענה לו הלה מניה וביה: Fuer das Floerl fuehri Ihnen net amal an der Hand hinaus¹¹

שכן ידוע איש־הפיאקאֶר את ערכו, או – אהה! – לפחות ידע את ערכו. הן הנסיעה בפיאקאֶר אין פירושה רק עלה וסע. כלולות בה גם ההזמנה האדיבה בתחילת המסע: “Fahr’n m’r, Euer Gnaden?” והפרידה הלבבית ביראת־הכבוד: Kuess d’Hand, gnae' Herr!“”¹² השאלה המוקדמת בדבר המחיר היא בלבד כבר עשויה להבאיש את היחסים הנלבבים בין הנוסע לבין העגלון ולמעט ולקפח את תענוג הנסיעה של שניהם, והפרידה צריכה להיות – אם בכלל תגיע אותה שאלה עדינה לידי בירור – בצורה שנקבעה לה על פי מנהג־הפיאקאֶרים הטוב, הנוסע ישאל בנימה של חביבות: “ובכן, כמה עלי לתת לך?” ומנהיג־הסוסים יענה תחילה: “נו, הרי אתה בוודאי יודע זאת, אדוני רב־החסד!” ולבסוף ינקוב את הסכום המרקיע־שחקים שעליו חלם כל שעת הנסיעה. מובן שהדרך היאה ביותר תהיה אז לדחוק לידו של אמן־הנסיעה את שכרו בסכום מעוגל כלפי מעלה. התוספת צריכה להיות ניכרת, במזג אוויר נאה – על שום התענוג שבנסיעה, ובמזג אוויר רע – על שום שהעגליון היה אנוס להיאבק עם פגעים שכאלה. יחסי כמעט־ידידות אלה, אשר שימחו את לב הנוסע והרוו נחת את העגלון לקו בכל זאת מתגרת יד הזמנים. האם נתמעטו הקאוואלירים? האם נתרבה מספר בעלי־הבתים שהלכו לעולמם, כהנחתה של אותה מימרה פילוסופית? אך עובדה היא, שנוהגי־הפיאקאֶר מתלוננים על עסקים רעים. רוב ימות השנה אתה רואה אותם, הללו שהיו תמיד בחורים עליזים, והנה הם הולכים בטל בראש מורד על פני מגרשי־החנייה, במשך שבועות אחדים באביב עדיין אפשר לסבול, גם בסתיו בתקופת מרוצי־הסוסים עוד יכולים הם לאוץ מן “לאם” עד “לוּסטהאוּז”. אולם הקיץ והחורף הפכו להם לזמנים שאין בהם נחת. וכרגיל טורחים בסימני־המחלה ואין נותנים את הדעת על הקשר שבין העניינים. בין שאר אמצעי הריפוי צף ועלה בימים האחרונים המונה, שהומצא זה עתה. אולם יהיה בכך משום חוסר הבנה לגבי הרכב הווינאי, אם נבקש להעביר לכאן, בפשטות, את הסידור שנבדק ונמצא טוב בערים אחרות. תנאי לרושם המחיר האבטומאטי הוא שיהא כלי־הרכב צורך־תחבורה בל־יימנע. לא כן הפיאקאֶר, שהוא בעיקרו רכב־מותרות. אתה יכול להיווכח בזה על הדרך הטובה ביותר,אם תדמה בנפשך אפשרות של שביתה. שביתת חשמליות מביאה את אוכלוסיית וינה במבוכה גדולה. אך כלום יהיה בהשבתה של הפיאקאֶרים ואפילו של המרכבות הרתומות לסוס אחד, משום צרה הראויה לדבר בה? שביתה כזאת אין כל תקווה ממנה לאנשים הישרים הללו המבקשים לשפר את מצבם. הציבור ירעיבם, משום שאין הוא נצרך להם צורך של ממש. דופקה של התחבורה כאן בווינה איטי יותר מבכל שאר הערים הגדולות, ואמצעי ההסעה ההמוניים מספיקים כדי הצורך הדחוף. ה“קוֹמפוֹרטאבל” a non lucendo¹³ הורד זה מזמן על־ידי הפיאקאֶר המבריק לדרגת כלי־רכב בזוי, עתה נחלשו שניהם עד שאין בהם כוח התנגדות עוד.

לחידה הוא הדבר, ששוב אין הפיאקאֶר מבוקש כשהיה. כלום נעשו מנהגיהם של הבריות פשוטים יותר? לא, הם נעשו מורכבים יותר. האין רצון עוד “לזוז מכאן” חיש מהר? אדרבא, חיש מהר הרבה יותר. האם נוהגים עתה פחות בבוז מאשר קודם לכן? נוהגים הרבה יותר. אמנם בצורה אחרת לגמרי. תחת לנסוע ל“צפור היער הזהוב”¹⁴ נוסעים לשעה קלה לזאמאֶרינג,¹⁵ או לאבאציה, או לניצה או לכף הצפוני. מאז הימים הטובים ההם של צלי העוף ובעלי־הבתים¹⁶ מסר הפיאקאֶר את לקוחותיו בארבע תקופות השנה לנתיבי־מסעות שונים ומשונים שבעולם. בעשור האחרון פחתה גם הנסיעה לפּראטאֶר,¹⁷ בקרב אזרחיה של העיר הזאת חלה ערבוביה רבה ומבוהלת, ההתרברבות התמימה נתמעטה, והקאוואלירים¹⁸ שבהם פנו בזמן האחרון לספורט החדש – הרכיבה על אופניים. ובארצות המערב עולה עתה –כאילו לא די בכל אלה – המכונית, המרכבה בלא סוסים.

אמנם, בימי ההפיכה המזעזעים האלה גדלה העיר הרבה מאד. אולם בכל תוספת אנשים זו לא היה משום רווח לבעלי־הרכב מן הנוסח השמרני הישן. כלי הרכב הווינאי הלך והפסיד רבים מלקוחותיו הישנים ולא זכה בחדשים. ובדרך זו יתפתח הדבר בלא הפסק, ואף במהירות גוברת. הרכבת העירונית, החשמלית, האופניים הזריזים המרושעים – אלה הם האויבים הפורצים והולכים עטורי־נצחון, ועדיין קיימת שאלה שלפתרונה מחכים בכל יום, והיא המצאת מנוֹע־נפט או מצבר־חשׁמל לשׁימושׁ בהנעת תלת־האוֹפַנַיִם.¹⁹ אז לא יהא עוד לקידום הנסיעה צורך בזריזותם המועטת של רוכבי־האופניים. הסוס ייעלם מן העיר כשם שנעלם מן הכביש הראשי. אפשר שדבר זה עדיין נראה היום כחזון למועד, והפילישתר מן הסימטה הצרה אפשר שהוא לועג על כך מתוך טמטום. ומשום שהוא לועג כך, ומשום שאין הוא מבין את האותות, לפיכך סופו תמיד כלייה בזוייה. האומנם יעז עוד היום אדם, שאינו תובע לעצמו זכות חוקית לעניות־הדעת, לפקפק בהתפתחותם ובשיכלולם של אמצעי־התחבורה? אין אלו עוד שאלות של עשורים, כי אם של שנים, של חדשים. בצרפת ובאנגליה הגיעה המכונית תוך שנתיים לערך לתנופת התקדמות מדהימה.

אין עושים שום צדקה עם אותם אנשים מסכנים שעל דוכן־הרכבים, שמניחים אותם בחוסר־ידיעה על כך. אין להם תקווה לזמנים טובים יותר בשבילם. העיר החדשה משמידה את אמצעי־התחבורה של הישנה. גם זה חוק, שאי־ידיעתו אינה מגוננת מפני תמוטה. עליהם לבקש דרכי הצלה, ואין דרך הצלה אלא בוויתור על מה שהוא אבוד ממילא. יש להקל עליהם את הזמן המועט, שאולי נותר עוד עד הופעתם של כלי־הרכב האבטומאטיים, על ידי שינוי־מבניהם של כלי הרכב בהתאם לרוח הזמן. כיום מצויים למעשה בווינה שלושה סוגי כלי־רכב לשכירה בשביל תחבורת יחידים: ראשית, הפיאקאֶרים ההדורים עם גלגלי־הגומי והסוסים הקלים; שנית, הפיאקאֶרים רעי־המראה הרתומים לצמד סוסים יגעים, שבעליהם כבר עניים או נטולי־אומץ מכדי להיכנס לעול של רכישות חדשות; שלישית, מרכבות עלובות רתומות לסוס אחד. שני סוגים יספיקו: הדורים ומועילים. מן הסוג הראשון דרושים פחות ממניינם כיום, מהסוג השני – יותר. לשניהם צריך לקבוע מחירי־נסיעה פשוטים, מתקבלים על הדעת שאפשר להתמצא בהם בלא־ספר־לוגריתמים, המחיר הקצוב לסוג הראשון ודאי יעלה, לסוג האחר – יקויים המחיר כמות שהוא. למרכבה הזולה מספיק סוס אחד, אבל משובח. מדוע לא יתלכדו בעלי הפיאקאֶרים וה“קומפורטבל” לאגודה חדשה, מדוע לא יחדשו את רכבם ולא יחליפו סוסיהם בטובים יותר, לטובת עצמם ולטובת הציבור? תיקון זה היה מעשה תבונה ולפיכך גם יש לשער, שלא ייעשה. יש להניח, שכלי־הרכב המקומי יוסיף לעמוד במצבו הקיים והלקוי, עד שיתמוטט ויטואטא פתאום בכוח התקדמות סוערת. חבל מאד יהיה על ה־Carrozella²⁰ הווינאית הנאה והתמירה, שדווקא עתה זכתה לשיפור על ידי השימוש בגלגלים שאינם מרעישים. ראוי לראותה בימי אביב בהירים כאלה סוערת־ובאה בזוהר השמש; מראה נלבב ביותר הוא, איך הסוסים שועטים בדהרה, הלכּה והרתמה מבהיקים, והרוח שורקת לה במגבעת המבהיקה התקועה באלכסון על ראשו של הרכב. במוזיאונים של העתיד יקצו לפיאקאֶר הווינאי מקום מכובד ומפזמוני התקופה ותמונותיה ילמדו לדעת, כמה מיהרו לנסוע אצלנו האנשים שלא היה להם מה לעשות.

ואולם אנחנו עתה אין אנו רואים אלא את הירידה, את הגסיסה של כלי־הרכב הישן. ניכרת היא בחרדתם הקודרת ובמאמציהם חסרי־התכלית של הנתונים לסכנה, בכל המרץ המשוקע במלחמה על הקיום. הרכּב המסרב לירד מן הדוכן מספר לנו לעתים על החיים ועל התפתחות דורנו, הקשה להחריד, אך אינה ניתנת למעצור, הרבה יותר משמספרים לנו הציירים והמשוררים של הזרמים החדשים. האביב החביב מלבלב בכל מקום, ועתים בעָצמה הגדולה ביותר דווקא במקום שׁבּוֹ מתנוֹפפים פחוֹת דגלוֹנים.²¹ הרַכָּב המסכן הנאחז בדוכנו, כבשעת סופה, בעת שסוסיו שועטים בעוז, והמכונה בכל זאת מדביקה אותם ועוברת על פניהם, אף זו אינה תמונה רעה. שני זמנים הם הנלחמים זה בזה. התוצאה אינה מוטל בספק אף רגע אחד. וכל מוסר השכל שאתה עשוי להסיק מכאן, כנצחיותו נדושותו.