[א]    🔗

‘מה יהיה בסופנו?’… זאת היא השאלה, המנקרת במוחות. ‘אנחה כבדה תלוּיה באויר’… ‘הייאוש מחלחל בלבבות’ – זהו מצב הנפש, בייחוּד, בקרב הפועלים הצעירים בעת האחרונה. כל זה, חושב אני, מחייב אותנוּ לברר לעצמנו את דרכנו. קשה, כמדומה, לבלי להודות כי ישנה ערבוּביה במחשבותינו על כל מה שאנחנו עושים ועל כל מה שעלינו לעשות ובכל מעשינו, וכי הערבוביה הזאת גורמת הרבה למצב הקשה הזה. החובה, איפוא, על כל מי שהדבר נוגע אל לבו ושמוחו חושב על זה, להגיד גלוּי ומפורש מה שהוא חושב, אף על פי שברור לו, כי מחשבותיו אינן עלוּלות להתקבל על דעת רבים. כי רק באופן כזה, כשיגיד כל חושב בזה את מחשבתו, יתבררו ויתלבנו הדברים. על כן, בתור פועל שהעבודה יש לה בעיניו חשיבוּת מיוּחדת, הנני מבקש רשוּת להציע בזה את מחשבותי על תעוּדת הפועלים בארץ־ישראל. ובייחוד על תעודת הסתדרות ‘הפועל־הצעיר’, אף־על־פי שאיני מן ההסתדרות. אם אין במחשבותי פתרון רציונלי לשאלות המנקרות במוחות, הנה יש בהן, חושב אני, משום ‘נחפשה דרכינו ונחקוֹרה’.

כעת לית, כמדומה, מאן דפליג, ואין מי שיחשוב את הדבר למסוּכן כל כך, שהסתדרות ‘הפועל־הצעיר’ אינה שייכת למפלגת הפועלים באותו המוּבן שיש למבטא זה באירופה, אף־על־פי שהיא הסתדרוּת של פועלים עובדים בפועל. לא לשם הרעיון של פועלים ולא לשם אינטרסים של פועלים הסתדרוּ וקראו להסתדרותם ‘הפועל־הצעיר’. הצעירים שבאו לארץ־ישראל לעבוד, הם קודם־כל יהודים צעירים ואחר כך פועלים, יותר נכון, הם פועלים מפני שהם יהודים צעירים. תהי השקפתם על העבודה כשהיא לעצמה איזו שתהיה, אבל זה ברוּר, כי הם התחילו בעבודה מתוך הכרה – אם כי לא ברורה כל צרכה – כי מכאן צריכה להתחיל עבודת התחייה האמיתית, כי העיקר, מה שצריך לנו, הן ידים עובדות. עובדים צריכים לנו, לא רק פועלים. לא קשה, כמדומה, לעמוד על הדבר, כי אלה שנקרא שמם בישראל ‘קולוניסטים’ צריכים גם כן לעבוד. ולא רק אלה צריכים לעבוד.

‘הפועל־הצעיר’ שואף, איפוא, לברוא בחיינו – בחיי הפרט כמו בחיי הכלל – ערך חדש, שונה לגמרי מכל מה שמצטייר במוחנו על דבר ערכי החיים על־פי מושגים והרגלים של גלוּת ארוכה, של חיים על דעת אחרים – ערך של ‘זכו – מלאכתם נעשית על ידי עצמם’, ערך של עבודה בתור אחד מיסודות התחייה. מה כוחו של ערך זה, מה יתן לנו? קשה, כמובן, להגיד בבטחה על פי הפסיעות הקטנות והבלתי בטוחות, שפסע ‘הפועל־הצעיר’ עד כה.

אולם בין כך ובין כך: בין שאני רואה ב’הפועל־הצעיר' מה שיש בו באמת, בין שאיני רואה בו אלא מהרהוּרי לבי, – בזה אין, כמדומה, להטיל ספק, כי שאיפת הצעירים לעבודה ובכלל כל מה שאנחנו רואים פה בחיי הצעירים מראה ברור, כי איזה דבר חדש מתרחש ומתרקם בשרשי הנשמה הלאומית במקום נגיעתם באדמת מטעה. הלא הכול מודים, כי יש כאן ניצוץ אור בתוך החשכה הכללית – ניצוץ המושך אליו בכוח את הנקודות המאירות בכל מקום שהן. ומהצד השני רשאי ‘הפועל־הצעיר’ לחשוב וצריך לחשוב, כי עתיד הוא להכניס איזה זרם חדש לתוך תנועתנו הלאוּמית; שהרי לולא כן, לא היתה לו כל זכוּת קיום, ולא היה מתקיים בתוך התנאים הקשים, שהוא מתקיים בהם וחי בהם.

הדבר הזה דורש בירור, בירור עיקרי, יסודי. כל זמן שהרעיון על דבר עבודה בארץ־ישראל היה חדש, אפשר היה לצאת ידי חובת בירוּר בביאור שטחי של הרעיון הזה, מעין: ‘כיבוש עבודה’ וכדומה. שהרי בעצם הדבר די היה הקסם, שיש בקישור המוּשגים: ‘עבודה’ – ו’ארץ ישראל' בלבד, בציוּר המחשבה כשהוא לעצמו, בשביל למשוך בכוח את הלבבות הצעירים לעבודה. הביאור לא בא אלא כדי להוציא את המאמינים ידי חובת תיאוריה. אוּלם להימשך בקסם אפשר רק לשעה קלה, וביאור שטחי, אפילו פני תיאוריה כשרה לו, אין אונים הוא בכלל. יותר מזה, הביאור השטחי מכניס ערבוּביה בחשבון נפשו של העובד, מביא אותו לידי השקפה לא־נכונה על אופן עבודת הפועלים פה ועל מהלך הענינים פה בכלל, לידי תקוות כוזבות ולבסוף – לידי יאוּש. שהרי איזה היגיון יש ברעיון לעבוד רק בשביל לכבוש את העבודה בלבד? וכשהעבודה כבר נכבשה? – יעבדו אחרים? והאחרים הלא יש להם רשוּת לבקש, כי יעבדוּ אחרים, – ואין סוף לדבר. אומרים: יעבדו אלה, שמוכרחים לעבוד, הפועלים האמיתיים. אוּלם האין זה אַבּסוּרד, שאדם יעבוד ויסבול כל כך, לא בשביל שיש בעבודתו כשהיא לעצמה איזה רעיון לוקח־לב, איזה סיפּוּק נפשי או גופני, לא בשביל שהעבודה, כשהיא לעצמה, רצוּיה לו וחביבה לו, אלא בשביל להכין מקום לאחרים, למסכּנים, שיהיו מסכּנים כל ימי חייהם, שיעשו הם כל ימי חייהם מה שבעל טובתם, המכין מקום בשבילם, מבקש להיפטר ממנו בהקדם היותר אפשרי, כלומר כמעט יימצאו די מסכּנים לעשות את כל העבודה! כיבוש עבודה יוכל לבוא מתוך העבודה ולא להיפך. כבר ראינו את תוצאות השטחיוּת הזאת, ואין חפצי להאריך.

אם יש חפץ, כי הצעיר העובד לא יעזוב את העבודה, כי עתה יש צורך למצוא מה שיש בעבודה כשהיא לעצמה מן הצורך לנפש, מה שלוקח את הלב הרגש ונותן סיפוּק לנפש וגם לגוּף, – אותו הכוח המושך, שאנחנו רואים ואיננו יודעים. יש צורך להתעמק בחיזיון הזה, שאנחנוּ רואים לפנינו, כי צעירים באים לעבוד ועובדים בחפץ לב, בהתמכרוּת לשמה, בלי בקש חשבונות רבים, רק יש איזה דבר מעכב. יש צורך לגלות, להאיר ולברר את הגרעין החי והפורה, שיש כאן, לראות במה כוחו גדול, מה הם המפריעים את צמיחתו, גידוּלו ופריחתו, ואיך להרחיק את כל המזיק לו ולקרב את כל המועיל לו וטוב לו. בכל אופן תהיינה הדעות על העניין הזה איזו שתהיינה, אבל הלא אי־אפשר שלא להודות, כי חובה מוחלטת היא להשיב תשובה ברוּרה על השאלה: אם הצעיר האינטליגנטי – ולא דווקא הצעיר – צריך לעבוד או לא. ואם צריך – למה צריך. ואם לא צריך – החובה להשיב בפשיטוּת ובבירוּר: לא צריך. אין לך דבר יותר מזיק לאידיאל כמו השקר והונאת האדם את עצמו. השאלה היא קשה, עמוּקה וסבוכה. היא דורשת זמן רב של הסתכלוּת ועיוּן, של מחשבה שיש עמה הרגשה עמוּקה וגם יצירה.

מובן, שאין הבחינה הזאת מתרכזת באותה הנקוּדה גרידא, העומדת להיחקר ולהתברר. שהרי אין לעמוד על דבר הנמצא במצב ההתהווּת, שכל עיקרה אינו אלא שטף והשתנוּת על מנת להתפתח עד לאותה מדריגה, שאנו קוראים לה הוויה. בכלל אין לעמוד על גל שוטף בלב ים החיים מתוך צמצוּם המחשבה בו לבד. חיזיון שכזה לא ייחקר ולא יתברר אלא על ידי החזיונות המלוים אותו, הסובבים אותו והעומדים באיזה יחס שהוא: קרוב או רחוק ואפילו רחוק מאד. המלחים הניצלים בסירה משבר אניה בלב ים, ואין בידם אלא מַצפן, אינם יודעים לכוון על־פיו אלא את מגמת פניהם; אבל את הדרך הם מבקשים על־פי הכוכבים, על־פי האיים והסלעים ועל־פי הזרמים השונים שבים. צריך לפַנות לדבר המתהווה דרך בחיים להתהווּת ולהתגלוּת, צריך לתת לחיים להתברר על־ידי החיים.

[ב]    🔗

אולם קודם־כול, אם חפץ ‘הפועל־הצעיר’ למצוא דרכו בתוך ים החיים, הלא עליו לדעת את המקום שהוא עומד בו, לדעת מה אנחנו בכלל מבקשים כעת, בשעה זו, בארץ־ישראל, מה הוא היסוד שאנו עסוּקים כעת בבניינו, שעליו יתכונן כל בניין בית ישראל. הדבר הזה אינו ברוּר כל כך כמו שנראה בסקירה הראשונה, וזה מביא לידי ערבוביה בכל שאיפותינו ובכל מעשינו.

פשוּט מאוד, כמוּבן, כי אנחנו מבקשים תחיית עם ישראל בארצו. יודעים אנחנו את העבודה בכל היקפה. אולם ההיקף הלא הוא כל כך גדול, עד כי לא רק שאיננו יכולים להקיפו בידינו, כי אם אפילו בעינינו איננו יכולים לסקור אותו בסקירה אחת. לחלק את העבודה הזאת לחלקים גם כן אי־אפשר, כי היא עבודה אחת שלמה, שכל חלקיה קשוּרים יחד בקשר אורגני אמיץ. והכוחות שלנו הלא הם כל כך מוּעטים, כל כך קטנים, כל כך חלשים. על כן אנחנו רצים תמיד מצד לצד, פעם מתחילים ככה ופעם ככה – ואין נחת. צריך איפוא, למצוא מנוף כזה שיחלק את הכוח על־ידי הזמן. ואז גם הזמן לא יארך כל כך, כמו שנדמה, כי אז לא יאבד זמן רב על ריצה של מהומה ממקום למקום ועל נסיונות בטלים ועל בטלה מרוּבה בין ניסיון לניסיון: כי אז תיעשה העבודה בלי הפסק, בביטחון גמוּר וברוח כביר ועוד תלך הלוך והתגבר בערך פרוגרסיבי.

והמנוף הזה כבר נמצא לנו, רק איננו יודעים להשתמש בו. אי־טבעיות יסודית יש בכל תנועתנו הלאוּמית שהיא הגורם לכל המהומה שלנו, ואותה צריך קודם־כול לתקן. בכל תנועת שחרוּר של עם, שהוא וארצו משועבדים, שרשי התנועה הם בארצו, שאליה הוא נושא את נפשו ושאותה הוא שואף לגאול. אף כי ענפיה של התנועה מתפשטים לפעמים בארצות אחרות. באופן כזה כל התנועה היא חיה, כי היא יונקת מקרקעה, בעוד אשר תנועתנו אנו אין לה שרשים בארצה, כי צמחה במקום אחר, זר, בגלות, והרי היא כזרע, שנזרע בעציץ שאינו נקוב. פה בארצנו לא יצאה התנוּעה מתוך החיים, לא השפיעה על החיים ולא הושפעה מן החיים. כל האידיאל שלנו היה פה כעין פרח שנקטף במקום אחר וניתן במים, שאינו משמש אלא בתור סגוּלה להרחבת הדעת או לעליית הנשמה, שכל נגיעה קלה מזיקה לו ושבכל פעם מחליפים אותו באחר: חיבת ציון, מרכז רוּחני, ציונות מדינית, ואם אוּגנדה – גם אוּגנדה הפשטה יפה. והפרחים עוד לא כלו. ואולי עוד נזכה לראות בקרוב מעלים על השולחן את הפרח החדש בצורת ‘פרוזדור’ חדש בתוגרמה. והחיים?… וכי מה ענין שמיטה אצל הר סיני?… בחיים נשאר הכל פה, בארץ־ישראל, כמו שהיה בגלוּת. התחייה נשארה אידיאל מופשט, והחיים חיי גלוּת בנוּסח חדש, ארצישראלי, כלומר במוּבן ידוע עוד יותר גרועים מחיי גלוּת בארצות אחרות, שמרובים בהן אוכלוסי ישראל ושהחיים הכלליים עשירים בהן מאוד. ‘היישוב’ היה למין יראה שאסור להרהר אחריה, והאיכר נשאר חנווני או תגרן כשהיה (כמובן יש יוצאים מהכלל), עם כל התכוּנות המיוּחדות לחנווני ולתגרן ועם אידיאלים של חנווני או תגרן, ואת בניו ישלח לאמריקה, לאפריקה, לאוסטרליה, להשתלם בחכמת התגרנות. ארץ־ישראל בכלל נשארה הארץ הקדושה, והחיים בה – בעיקרם חיים של שנוררות, של מסחר בכל הקדש – של רקבון.

אבותינו, שבי גלוּת בבל, שחיו, בראשית צמיחת הרעיון של שיבת ציון אצלם, בתנאים דומים לשלנו, שקדו לתקן דבר זה תיכף בשובם מן הגולה, אם כי לא בכוונה ברורה למטרה זו. בין כך ובין כך והדבר עלה בידם באופן שאין למעלה ממנו. כמעט באו לירושלים, אף כי היו עוד מעטים מאוד וחלשים מאוד, קבעו שם תיכף את המרכז של כל תנוּעת התחייה והגאולה על־ידי בנין הבית, אשר היה לכוח מושך ללבב כל בני הגולה, ועל־ידי חידוּש התורה והחיים.

אנחנו אין לנו כוח מושך כזה, אבל אין להחליט כי נופלים אנחנו מהם בזה. יש לנו במוּבן זה יותר חופש. לפנינו – עולם חדש, חיים שלא היו לעולמים. במובן זה אנחנו דומים יותר ליוצאי מצרים, שכוח יצירתם היה הרבה יותר רענן, יותר מקורי ויותר גדול. אבל דבר אחד יכולים אנחנו ללמוד מאבותינו שבי בבל – כי קודם־כול אם חפצים אנחנו בתנועה חיה באמת, עלינו לקבוע את מרכז התנועה פה, בארצנו, וכי הנקוּדה המרכזית, המושכת היא במובן זה ה’אני' הלאומי שלנו, כוח היצירה המקורי של עם ישראל, אשר פה הוא מתעורר בנגיעה הראשונה, כי פה הוא יונק מאדמת מטעו. את זה – כי ראשונה מתעורר אצלנו כוח היצירה המקורי, או ה’אני' שלנו – אנחנו למדים לא רק משבי בבל, כי אם גם מיוצאי מצרים: גם הם קיבלו קודם־כול את התורה. (מובן כי אני לוקח את הדברים, כפי שהם מצטיירים בנשמת האומה. הלא העיקר הוא לענייננו הציוּר הסובייקטיבי־לאומי, שמתגלה בו הרצון הלאומי, הנאמן תמיד לעצמו כפי מידת יכולתו והפועל תמיד כפי מידת יכולתו, ואין לי עסק בהיסטוריה ובביקורת המקרא). מוזרה תהיה, יודע אנכי, בעיני רבים, השקפה כזאת, אבל בכל אופן צריך להתחשב עמה. אם מאמינים אנחנו בכוח ההכרח ההיסטורי, שאין כל רצון יכול לעמוד בפניו ושאינו נותן מקום ליצירה בהיסטוריה, כי עתה אין לנו, כמדומה, מה לעשות פה: על פי ההכרח הולכים לצד ההתנגדות היותר קטנה; ובכלל אין לעם ישראל מה לעשות בעולם, ולא יתקיים זמן רב. המוכיח, כי על פי ה’תורה' מוכרח עם ישראל להתקיים בגופו גם אחרי שריפת נשמתו, הוא לא רק ה’תיאורטיקן' היותר גדול, כי אם גם המאמין היותר גדול. אולם אנחנו הלא חפצים בקיום עם ישראל גם בגופו גם ברוחו, אף בטוחים בטחון גמור כי ישוב לתחיה שלמה. עיקר גדול הוא, איפוא, שנברר לעצמנו בירוּר גמוּר, אם יש כאן יצירה, אם יש כאן בריאה חדשה, אם בכלל יש כאן מקום לפעוּלת הרצון או לאו. אני, כמובן, אינני לוקח על עצמי לברר את זה. גם דבר זה לא יתברר אלא על־ידי החיים. אני רק מציב ציוּנים על דרכנו. אך אם יאמר האומר: עוד לא הגיעה השעה לחשוב על דבר כוח היצירה של העם – ייבּרא תחילה העם עצמו. אף אתה אמור לו: טעוּת היא בידך. אין בכל הטבע תא אחד אורגני, שגוּפו ייברא תחילה ואחר־כך נשמתו; ומה שנולד מת לא יהיה לעולם. העם וכוח היצירה שלו נבראים בבת אחת ובמידה אחת, ופעולתם היא פעוּלה הדדית חוזרת. והתא הראשון של הגוף הלאומי, ששב לתחייה אחרי גלוּת בבל – יוכיח. וכך צריך, לפי דעתי, להיות התא הלאוּמי הראשון השב עתה לתחייה.

שמעתי אומרים: ה’אם אין אני לי מי לי' – לא הראה כוחו, עכשיו הגיעה השעה האחרונה, הנוראה של ‘אם לא עכשיו אימתי’…

לא הראה כוחו – לא יכול להראות, כי העיקר חסר – ה’אני‘. מה שקוראים היום ה’אני’ הלאומי אינו אלא חצי הכרה של חולה, אינו אלא ערבוּביה גלותית, אי טבעית, תערובת של ‘אני’ גלוּתי עם ‘אני’ מתורגם משל אחרים ועם ‘אני’ מתוך ספר. גם בגילוּי דעתו של העם על דבר גאולתו האחרונה אפשר, אם לא אשגה, למצוא רמזים (שמים חדשים וארץ חדשה, ירושלים של מעלה, האור הגנוז, ‘עין לא ראתה’ ועוד ועוד), כי את ה’אני' של התחייה אין לבקש במהות היהדות הישנה – ואין צורך לומר כי אין לבקשו מחוץ ליהדות, – כי אם בעתיד, כי עתיד הוא לבוא לידי גילוּי בתוך התחייה ומתוך התחייה עצמה. אין כל פלא כי אין העם מתעורר לכל הקריאות, שקוראים לו, אם קוראים לו לא בשמו הנכון, כי אם בשמו הגלוּתי: לשם זה יתעורר לעשות כעבד רצון אדוניו הרבים, אבל לא לתחייה. שופרו של משיח עדיין לא נשמע ולא יישמע אלא מתוך החיים החדשים, שייבראו פה.

‘אם לא עכשיו – אימתי?’

השאלה הזאת יש לה כוח אך במקום, שאין ‘אני’ כאן. אם ‘אני’ כאן – הכול כאן מכל מקום. יאמרו מה שיאמרו: גורלנו נמצא ביד אחרים ותלוּי במהלך חייהם רק במידה שאנחנו משלימים עם הגלות (אפילו בארץ־ישראל). במידה שאנחנו חלק מהגוף המדיני של עם זה או אחר. אולם במקום, שיש רצון להיגאל, להיות לעם חי, לבריה בפני עצמה, אין הרצון וכוח מעשיו תלוי בדעת מי שהוא, לעניין זה מרכז הכובד בנו ולא מחוץ לנו. הרוּחות המתרגשות בחוץ, יכולות אמנם להחיש או לעכב או גאוּלתנו, להמעיט או להרבות את יסוּרינו, לשלול ממנו פחות או יותר קרבנות, כמו שקוראים להם, במובן זה עלינו בוודאי להתחשב עמהן. אבל לחזק או להחליש את רצוננו, או להכחיד את כוח מעשיו אין אונים הן. רצה ישראל להתקיים בתור חטיבה בפני עצמה, בתוך כל הרדיפות היותר אכזריות שבעולם במשך קרוב לאלפיים שנה – ויתקיים! וכל כוח שבעולם לא יכול להכחיד או להכניע את רצונו. ומי זה יעיז להחליט, כי להתקיים בתוך תנאים נוראים כאלה כל כך הרבה דורות, היה דרוּש פחות כוח מאשר לשוּב לתחייה שלמה ולהיגאל בזמן הזה? מי זה יעיז להחליט, כי בזמן הזה אין עם ישראל יכול לרצות? מי שלבו חי, מי שלא מת בקרבו הכוח הגדול של הצער, הכוח של ים היסוּרים, שסבל עם זה, שהוא אחד מבניו – הוא יֵדע וירגיש, כי עוד עם זה יכול לרצות. את רצונו צריך רק לעורר, כלומר צריך לתת מקום ל’אני' שלו לבוא לידי גילוּי.

[ג]    🔗

וזאת היא עבודתנו. צריך לטעת את האידיאל של הגאולה והתחייה בקרקעו הטבעי, צריך לעורר פה חיים חדשים, חיים שלנו, ולקבוע את מרכז התנועה, את הכוח המושך של התנועה בתוך עצם החיים. יש לנו פה כמאת אלף יהודים (אשר במשך הזמן יצטרפו אליהם אחינו שבכל מדינת תורכיה), הם הראשונים לתחייה. הקיבוץ הוא אמנם קטן, החיים הם אמנם עניים ומלאים ריקבון, אולם הקיבוץ הזה הוא פה – ופה יצמח, פה יצליח להיות התא החי, הראשון של הגוף הלאומי, השב לתחיה. פה תהיה האבן מאסו הבונים, לראש פינה, אם ידעו העובדים את עבודתם, כלומר את עבודת החיים.

וזה העיקר. כלומר העיקר, שאסור להסיח דעת ממנו, הוא, כי פה יש לנו עסק עם החיים הבלתי אמצעיים, כי פה, בארץ עתידנו, פושטת תחייתנו צורתה המופשטת, צורת אידיאל רחוק, ולובשת צורה של תנועה חיה, של חיים בהווה. פה כל עבודה המכשירה והמשביחה את החיים של הכלל ושל הפרט, היא עבודת התחייה. וכן כל חיזיון חברותי, תרבותי, ספרותי, המכניס קרן אור לתוך החיים, מכניס באותה מידה קרן אור לתוך תחייתנו, וכן להפך. כל המפריע את מהלך החיים הכלליים והפרטיים, כל המחשיך את קרני האור שבהם, כל הגורם ריקבון, או מקיים את הריקבון שישנו, הוא מפריע ומחשיך את התחייה. מובן, כי את הטוב צריך לקבל ולעזור להתפתחותו, ועם הרע צריך להילחם ולבער אותו מן החיים: שהרי זהו עצם החיים, כלומר עצם התחייה. גם עבודתנו המדינית, גם הרחבת הישוב, בכלל כל עבודת הגאולה, בשביל להיות עבודה חיה, פורייה, צריכה לצאת לא רק מתוך דרישת האידיאל בלבד, כי אם מתוך עצם החיים, הבאים להגשים את האידיאל, לא רק מתוך תנועת הרצון, מתוך שאיפה חיה בלבד, כי אם מתוך תנועה חיה של גוף חי, אשר התנועה המכנית באה אצלו בבת אחת ובמידה אחת עם התנועה הרצונית.

בכלל אין דבר גדול או קטן, המתייחס באיזה אופן שהוא, באיזו מידה שהיא אל החיים, שאין לו יחס אל תחייתנו החיה פה ואל גאולתנו, שאין לו יחס אל חיינו פה. פה אין אנו עוסקים בתחיית הרוח בלבד, כי אם בתחיית החיים בכל מלואם. פה אנו חיים – ועובדים עבודת התחייה על־ידי החיים ורק על־ידי החיים. פה צריך העובד לחיות, לעבוד, להתפרנס, להרגיש את מנעמי החיים ואת מרירותם וגם את הטפל שבהם, לקבל דחיפות מן החיים וגם לטיפות ולהשיב עליהן, לשמוח וגם לסבול – בכלל לפעול ולהתפעל בשביל לחזור ולפעול. פה הכל עולה בחשבון – לא רק עבודת הקודש, כי אם גם עבודת החול; גם השמחה וגם היסורים עולים בחשבון. פה לא תהיה שמחתנו עקרה, היסוּרים שלנו לא ילכו ערירים, לא יאבדו לריק ולבהלה, לא ישמשו רק להקל חבלי לידה של אחרים, פה נקבץ נידחינו – וגם את היסורים בכללם. ארבע מאות שנה סבלו אבותינו במצרים – ויצאו ברכוש אשר בראו בכוחו אור מאיר להם ולכל העולם. ואנחנו יש לנו רכוש בן קרוב לאלפיים שנה של יסורים שאין הפה יכול לדבר ושאין דוגמתו בכל העולם, – נוציא אותו מידי זרים, נקבץ אותו מארבע כנפות הארץ, נביא אותו הנה ונשקיע אותו ביצירת חיינו ובבניין עולמנו. ואם בעלי המחשבה הגדולה והיצירה הגדולה – הפיננסיסטים הרוחניים שלנו – אינם חפצים לעמוד על הדבר הזה, ובוחרים לשלוח לנו את מחשבותיהם על התחייה ועל הגאולה ואת יצירותיהם, את צערם ואת דמעותיהם כרוכים בנייר, – יֵדעו נא לפחות בעלי הנפש, שישנם פה, אלה, המעטים כל כך והסובלים פה כל כך – ידעו ויתנחמו בזה, כי הם יעשו זאת. הם יביאו הנה את היסורים וישקיעו אותם בבניין. והם – כל מי שבא לכאן, ופצע בלבו היהודי כל מי שיש כאן ודמו שותת על החורבן ועל הריקבון.

העבודה היא גדולה ועשירה, רחבה מני ים ועמוקה מתהום וקרובה מאוד לכל בעל נפש לעשותה כפי מידת יכולתו. פה יש מקום לכל כוח, לכל כשרון, לכל מחשבה והרגשה, לכל מעשה. גם למלחמת דעות יש פה מקום, – כמובן, למלחמת דעות ולא למלחמת דברים. מי האיש החפץ חיים חדשים ימצא פה את תפקידו, את חייו, את עצמו.

אולם בייחוּד זה הוא תפקידו של ‘הפועל־הצעיר’. הוא מביא עמו את היסוד העיקרי, שהוא הראש והראשון ביצירת חיינו החדשים ואבן־הפינה בבניין עולמנו החדש – ראשית הגילוּי של ה’אני' המתחדש שלנו – את העבודה. ועוד יסוד אחד הוא מביא עמו, שאינו אמנם ממשי כל כך, ונוסף לזה הוא מטיל אימה על ה’בונים', אלא שהוא בכל זאת חשוּב מאוד – את יסוד התסיסה, אותו הדבר, המתקומם נגד כל רקוב, נגד כל שקר לובש צדקות, נגד כל חולין שנעשה על טהרת הקודש, והמבקש חיים חדשים, רוח חדשה, אור חדש. ועוד דבר אחד. ‘הפועל הצעיר’ אינו ירא מפני המלחמה ומוכן ומזומן לסבול.

[ד]    🔗

מכאן הדרך, כמדומה, ישרה. אציבה עוד ציוּנים אחדים משני הצדדים על המקומות החשובים ביותר, שאינם נראים כל כך היטב מרחוק.

מצד אחד, מצד הכוח והערך של העבודה:

א) הקופה הלאומית¹. אין צורך, כמדומה, בעין חדה כל כך בשביל לראות את היחס, שבין רעיון העבודה ובין רעיון הקופה הלאומית, כפי שעלה במחשבה בתחילת יצירתה. עכשיו נהפכה הקופה הלאומית בידיהם של עסקנים ידוּעים למין חברה הבונה בתים לעשירים וכדומה². אולם הלא צריך לברר בירור גמוּר, אם כך צריך להיות, הלא – כאשר הזכרתי כבר, אין לך דבר המזיק לאידיאל כמו השקר והונאת אדם את עצמו. אולם אם באמת יש בקופה הלאומית רעיון גדול כאשר חשבנו בתחילה, כי עתה עלינו להכיר בהכרה ברורה, מהו הרעיון הזה, ולערוך את המעשים על־פיו, ולא על־פי ראוּת עיניו של כל עסקן ציוני. ומתוך הבירור הזה יתברר ממילא ערך העבודה וכוחה, יתבררו ממילא הרבה צדדים בשאלת העבודה והעובדים. והעיקר, כי אם ייפתר בהחלט, כי העבודה כשהיא לעצמה יש בה צורך לאדם, אז אין פתרון שאלת הקוּפה הלאוּמית יוצא מגדר האפשרות.

ב) היחס אל הערבים. שאלה גדולה שאל מר יצחק אפשטיין, אלא שדחוהו בקש, כלומר בכלי זין כאלה, שהיותר חזק מהם הוא ה’ממה־נפשך' הזה: אם ארץ־ישראל היא שלנו, הרי אינה של הערבים, והצדק איפוא, עמנו בכל מעשינו, שאין בהם חטא נגד הצדק המסחרי; ואם היא שלהם הרי היא אינה שלנו, ועלינו לסלק ידינו ממנה לגמרי. אולם מה נעשה – והמציאוּת לא למדה ב’חדר' ואינה מכירה את כוח ה’מה־נפשך' הזה. העוּבדה היא עוּבדה קיימת, כי הארץ היא שלנו, כל זמן שעם ישראל הוא חי ולא שכח את ארצו. ומצד אחר, אין להחליט, כי אין לערבים חלק בה. השאלה היא: באיזה מובן ובאיזו מידה היא שלנו, ובאיזו – שלהם. ואיך להתאים את התביעות משני הצדדים. השאלה איננה פשוטה כל כך ודורשת עיוּן גדול מאוד. דבר אחד אפשר להגיד בבטחה, כי הארץ תהיה שייכת יותר לאותו הצד, המסוּגל יותר לסבול עליה ולעבוד עליה, אף יסבול עליה יותר ויעבוד יותר. כך מחייב ההיגיון, כך מחייב הצדק וכך מחייב גם טבע הדברים. וכאן אתה רואה עוד פעם את כוח העבודה ואת מקומה בתחייתנו וגאולתנו.

ג) השאלות העולמיות. המקום הזה הוא כל כך רחוק, עד כי אינני יודע אם כדאי להציב עליו ציוּן. כאשר ייפתר בהחלט, על־ידי חיינו עצמם, כי העבודה היא צורך נפשי וגופני גמוּר לאדם, אז אפשר יהיה לגשת לשאלות הגדולות, המרעישות את העולם, מצד אחר לגמרי, מצד מהופך מזה שניגשים אליהן עתה. אולם דבר זה אין מגלין אלא לצנועין ולחולמי חלומות.

מצד שני, מצד החובות של העובדים:

א) העבודה הגדולה, שישנה לנו פה, מחייבת את העובד קודם־כול לעמוד על הדבר בהחלט גמור, כי מקור החיים וגם מקור הישועה, שאנו מבקשים, הוא פה, בארץ־ישראל, כי פה צריך לרכז לא רק את העבודה, כי גם את המחשבה ואת הרצון; כי פה, ורק פה, צריך לבקש את הכוח, את האמצעים, את התקווה ואת הביטחון. בהכירנו לדעת כי תחיית החיים פה ותחיית כוח היצירה שלנו על ידי החיים פה – כי העבודה הזאת היא המנוף של כל עבודתנו הלאומית הגדולה, הלא עלינו להשקיע את כל כוחנו ואת כל בטחוננו במנוף זה, להיות בטוחים כי הוא יפעל את פעולתו בשלימות. ואַל לנו להסיח דעתנו רגע מן המנוף, אל לנו לרוץ פעם בפעם לראות, המתנופף מה שעלינו להניף או לאו, אַל לנו לפשוט את ידינו לבקש עזרה בעבודתנו מאחרים; כי באופן כזה אנחנו מניחים את המנוף מידינו, ומה שכבר הונף ישוב עוד הפעם לרדת למקומו הראשון. רק כאשר נצמצם את עבודתנו בנקודה אחת, נוכל לעבוד בבטחה, בתמידוּת, ולא תרפינה ידינו, ולא נבוא לידי יאוש.

אבל אם ‘הפועל־הצעיר’ מבקש עזרה מן החוץ, אם הוא מבקש כוחות חדשים, זרם חיים חדש מן החוץ, הרי הוא סותר את היסוד, שעליו הוא בא לבנות. אין זה אומר, כמובן, כי אין כוחות צעירים מן הגולה רצויים לנו פה. אולם הם אינם צריכים לבוא בחשבון בעוד אינם פה. העיקר, כי אין אנחנו נמשכים אחריהם, כי אם הם צריכים להימשך אחרינו; מחשבותינו, עינינו ולבנו עסוּקים פה. כוחות צעירים ואפילו לא צעירים צריך לבקש פה. אם אינם, צריך לברוא אותם. צריך להתקרב יותר אל הצעירים אשר במושבות ובערים שבכל ארץ־ישראל, לחדור יותר לתוך חיי הספרדים, התימנים וכו', להשפיע יותר על בני הישיבות וכדומה וכדומה. ומזה צריך הזרם להגיע עד ערי תורכיה בכלל. צריך לבקש אמצעים לקרב את הצעירים העברים שבכל מדינת תורכיה לעבודתנו הלאומית, ובייחוּד, אל עבודת ‘הפועל־הצעיר’, שהרי סוף סוף הם קרובים לנו בעבודת התחייה החיה שלנו פה. לפי דעתי, כדאי לשלוח למטרה זו איש מיוחד, שיעשה תעמולה ויסד אגודות של ‘הפועל־הצעיר’ בערי תורכיה, ובייחוּד, בערים גדולות כמו: קושטא, סלוניקא, סמירנא וכדומה, גם יעורר את הצעירים לבוא לארץ־ישראל לעבוד. על כל הכוחות האלה צריך ‘הפועל־הצעיר’ לרכז את כל מחשבתו, לאמץ את כל כוחותיו ולהשתמש בכל האמצעים למשוך אותם אליו, לפתּחם, להכשירם לעבודה ולהתאַחד עמהם לעבודה אחת (התנאי הראשון של ההתכשרות צריך, לפי דעתי, להיות, כי המתכשר יעבוד עבודה גופנית), שהרי בזה בלבד, בעבודת ההכשרה כשהיא לעצמה, כבר ‘הפועל־הצעיר’ עובד את עבודתו בלתי האמצעית – עבודת החיים ותחיית החיים פה. יותר מזה, התעוררות החיים פה על ידי עבודה זו בעצמה תביא לידי כך, כי גם הכוחות שישנם כבר לא יתנוונו, לא יֵרדו ירידה רוחנית, לא יבואו לידי יאוש.

ב) ועוד על עיקר אחד מחוּיב העובד לעמוד בהחלט – עיקר, המתייחס אל הפרט, אל כל אחד מהעובדים. כל אחד מאתנו צריך לברר לעצמנו, כי אם עיקר עבודת התחייה פה הוא תחיית החיים, כי עתה היא באותה המידה תחיית החיים של הפרט כמו תחיית החיים של הכלל, או קודם־כול – של הפרט. לא אכנס בחקירה אם הפרט קודם לכלל או להפך, או אולי כל השאלה הזאת איננה עמוקה ביותר,– תחיית הכלל שלנו בודאי לא תבוא אלא מתוך תחיית הפרט. לו היינו צריכים להוכחה, כי האינדיבידואליות של הפרטים היתה מפוּתחה בעמנו בכל הזמנים יותר מאשר אצל אחרים, כי עתה די היה לנו, כמדומה לי, לזכור, כי הנקוּדה המרכזית של כל חשבון עולמו – המושג שלו על דבר אלוהים – היתה יותר זכּה מאשר אצל כל העמים בני גילו, וכי כמעט אמר להחליפה במרכזים יותר ממשיים היה מתפוצץ לרסיסים, כאשר הוכיחו לו תמיד נביאיו. ועם שכל אחד מבניו הוא עולם מלא בפני עצמו, אינו יכול להיקשר בקשר של קיימא בחבלים גסים: לו נחוץ כוח מושך, שאין לתפסו ביד, שאין לראותו בעיניים, לו נחוצות מושכות כסיל וכימה. ובתוך עם כזה יכול היה נביא לשאת נפשו אל הרעיון: מי יתן כל עם ד' נביאים! כלומר כי כל אחד ימצא לו מסילה רחבה כמרחבי שמים ומתוך מסילתו ימשוך וימָשך, ישפיע ויקבל השפעה בתוך חבריו, הגדולים כמוהו וחופשים כמוהו. הסגולה הזאת לקשר עולמות נפרדים במושכות שאין בהן תפיסה כלל, היא איפוא סגוּלה לאומית, בתוך מרחב שמימי כזה יש מקום לא רק לכוכבי־לכת ולכוכבי־שבת, כי אם גם לכוכבי השביט, שמסילתם עוברת למראית עין כל גבול וכל חוק. בזמן הזה הרי אין צורך להוכיח, כי האינדיבידואליות מפוּתחה אצלנו במידה שאין למעלה ממנה. תחייתנו הלאומית לא תבוא איפוא אלא בדרך זו, כלומר רק מתוך תחיית הפרט ורק על־ידי אידיאלים אנושיים גדולים.

בכל אופן ברור, כי פה על כל אחד מאתנו, המבקש דרכו ודרך עמו בהכרה ברורה, לבקש קודם־כול תחיית עצמו ותחיית החיים של עצמו. פה אני חי – ועובד עבודת התחייה על־ידי החיים. כמובן, פה אני מבקש חיים חדשים, גם בעבודה אני מוצא חיים, כלומר חיים חדשים: לוּלא כן לא הייתי עובד. זהו העיקר. אם אני מבקש חיים חדשים באמת, כלומר אם אין זה פראזה ריקה, הרי עלי קודם־כול לעזוב את ההשקפה הרגילה על צרכי החיים, על נעימות החיים, על הרחבת החיים – על טעם החיים. אם טעם החיים לא נשתנה אצלי, אין לי מה לבקש חיים חדשים, כי לא אמצאם. חיים חדשים – הרי זה קודם־כול טעם חיים חדש. הדבר הזה כל כך פשוט, עד כי כמעט אין כל פלא, שלא רבים יבינוהו, ושרבים יחשבוהו למוזר. בכל אופן הלא צריך העובד לברר לעצמו, מה הוא רוצה: לעבוד – והדר לחיות? או: אעבוד אני – ואחרים (הכלל או הדורות הבאים) יחיו? מסופקני אם רעיונות מעין אלה מביאים טובה לעולם. רעיונות מעין אלה מסיחים דעתו של אדם מחיי שעה, שיש בהם חיי עולם במידה שיש בהם חיים, כלומר התחדשות החיים.

העובד, המבקש חיים חדשים לעצמו, הלא הוא מבקש אותם לא בשמים ולא באוויר, כי אם באותם החיים שהוא בא לחדש, באותה העבודה ובאותם התנאים שהוא עובד וחי בהם, באותם האמצעים לחיות, שהוא מבקש, באותה ההתאמצות, שהוא מתאמץ להסיר המכשולים מעל דרכו, באותן הדרכים החדשות, שהוא מנסה להתכונן בהן. צריך לו להתכשר בעבודה, בשביל לעשות את עבודתו ביתר שלימות וביתר קלוּת, אף בשביל להגדיל את הכוח הפרודוקטיבי של עצמו, שיתן לו את היכולת לחיות. בכלל צריך לו לבקש כל האמצעים שאפשר לפי רוּחו, בשביל להכשיר את חייו ולהרחיבם, אף להתכשר אליהם לפי טעמו החדש בהווה ולתקנם לעתיד, באופן שיוכל להתכונן לחיות חיי משפחה על פי דרכו, לפי רוּחו ולפי טעמו. כל זה יש לו ענין בעיניו, כל זה יש לו רעיון, בכל זה מקום למחשבות, להרגשות, למעשים – לחיים. שהרי באופן כזה הוא עובד את עבודת התחייה – שלו ושל עמו – על־ידי החיים. אולם הבא לשם ‘חיי עולם’ – למה לו כל זה? הרי אני מבקש חיי עולם – והרי אני השׂה לעולה! או הריני כפרתו של עם ישראל! כלומר אני מקריב חיי השעה שלי, כלומר אינני חי. גבוּרה רואים בזה. אולם באמת יש בזה פסיביוּת ידוּעה, כוח התמדה של החלטה, שנתקבלה פעם אחת. הגבורה היא אקטיבית. וחיים חדשים דורשים אקטיביות בלתי פוסקת. על כן כל כך מועטים בכלל המבקשים חיים חדשים בפועל ממש, אף־על־פי שלא מועטים בערך ה’קרבנות', ואף־על־פי שמרובים בערך המבקשים חיים חדשים במחשבה לבדה. פסיביות כזאת לא תביא לעולם לידי תחייה. להפך, היא מביאה לידי רפיון־ידים ולבסוף לידי ירידה רוּחנית.

את הדבר הזה אנחנו רואים פה בפועל (וצריך להוסיף, כי גם ההתרשלות בהטבת החיים על ידי כוחות עצמיים משוּתפים, כמו על־ידי בתי תבשיל, חנויות וכדומה, באה אצל צעירינו מתוך פסיביות זו). ואין כל פלא. הירידה היא כמעט הכרחית. הקרבן או המתנדב הלא מוכרח – לפי השקפתו – לוותר על הרבה ערכים שבחיים, אשר במובן ידוע אפשר לומר עליהם כי הם כל האדם. הנה, למשל, חיי משפחה. איך יבקש הצעיר לראות חיים עם אשה ומשפחה, לפי ההשקפה הרגילה על האמצעים ועל החיים, על העבודה ועל חיי המשפחה? מוכרח הוא לוותר על זה, כל זמן שהוא עובד, שנית – השכלה. חפץ הצעיר להרחיב ידיעותיו, להשתלם במדעים. אבל איך ישתלם – והוא פועל? ילמד כל מה שאפשר לו ללמוד (ויש אפשרות כשיש רצון)? איזו תועלת: הלא בין כך ובין כך הוא רק פועל, כלומר אין לו בעולמו אלא העבודה! ישתלם – ואחר כך יהיה פועל? איזה אבסוּרד! הלוא כל עיקר עבודתו הוא בשביל להביא תועלת לכלל, ואז כאשר ישתלם, הלא יביא אלף פעמים יותר תועלת בדרכים אחרות. פשוט, מפני אותו הטעם עצמו, שהוא עכשיו פועל, אסוּר יהיה לו אז להיות פועל. הדבר הזה הוא כל כך פשוט בעיני רבים, אפילו מן הדורשים בשבח העבודה, עד כי אינם רואים בזה כל סתירה לדרישתם, כי צעירים בעלי כשרונות ילכו לעבוד, כלומר כי יוותרו על תועלת גדולה בשביל תועלת הרבה פחותה ממנה.

ועוד שלישית: יש אומרים, כי גם על דעות ידועות מוכרח הצעיר לוותר פה. לכאורה הלא יש לחשוב, כי כל חשיבוּתם של חיינו פה היא, כי פה יוכל היהודי להשתחרר לא רק מעול הגלוּת החיצונית, מעולם של אחרים, כי אם גם מן הגלוּת הפנימית, מעולו של עצמו, כלומר פה אין צורך ליהוּדי לזכור תמיד, בכל עת ובכל שעה ועל כל מידרך כף רגל את יהדוּתו, למשמש בכל רגע בכיסו היהדוּתי, להיות יהודי ‘באהלו’ או ‘בצאתו’ או בשניהם יחד. פה הוא יכול להסיח דעתו מיהדוּתו לגמרי. פה הוא קודם־כול אדם ופרט ידוּע, ובתור אדם ובתור פרט ידוע, יש לו חופש, מרחב לחיות, לחשוב, להרגיש כאשר עם לבבו ועל דעתו, – יהודי הוא ממילא. הלא זה כל עיקרה של תחיית המחשבה שלנו, האפשרית רק פה. כי בעוד אשר בתוך הגולה אנו מוכרחים לצמצם את מחשבותינו ואת דעותינו בחוג ידוע, ואפילו דעותינו האנושיות מוכרחות לקבל גוון ידוע, בכדי שלא להרוס כּלָה את חשבון עולמנו, אף זה שיש לו זכות להתקיים, בקבלו גוון שאינו יהוּדי, שהרי בלי זה אי־אפשר בתוך אווירה זרה – הנה פה יכולות דעותינו ומחשבותינו להיות אנושיות טהורות בלי כל גוון, לא כיהודי ולא אינו יהודי, וממילא תהיינה יהודיות באותו המוּבן, שהן שלנו. המחשבות הגדולות של הנביאים שלנו, שבשבילן זכו לחיי עולם, אינן אלה המתייחסות רק לעם ישראל, כי אם דווקא אלה שהן אנושיות כלליות. הם חשבו על האלוהים, על העולם, על האדם, על החיים וכו', ומתוך שהם היו יהוּדים, אנחנו קוראים למחשבותיהם אלו יהדוּת. וכן הדין בתחיית היהדוּת. אם בעתיד קרוב או רחוק יהיה ליהודי החדש מה לחשוב ולהגיד על כל אלה הדברים העומדים ברום עולם – העיקר הוא אם יהיה לו משלו – כי אז יקראו למחשבותיו אלה יהדוּת, בלי בקש חשבונות רבים, אם תהיינה המחשבות האלה מתאימות בכל ליהדוּת הישנה או לאו. כך הוא לכאורה.

ולפי זה אסוּר, כמדומה לך, למי שבא הנה על מנת לעזור לתחייתנו הלאומית לוותר אף כקוצו של יוד מדעה אנושית – אם היא באמת דעה, שאין בה פסול מצד עצמה. ואם עבודת התחייה שלנו אינה מתאמת לדעה כשרה כזו, הרי זו עבודה פסוּלה, ואינני מבין, איך יכול אדם בעל נפש להתעסק בה. אבל – הלא זה קרבן! בעוד אשר למי שמבקש חיים חדשים לעצמו, בתוך התחדשוֹת החיים של עם ישראל, אשר מחשבתו היא בהכרח חיה ומתחדשת גם היא, באין לה יכולת להיסמך על המקוּבל אפילוּ מפי הפרוגרס עצמו, ברור לו, כי אותן הדעות שאינן מתאימות לעבודת תחייתנו, יש בהן פסול מצד עצמן, אלא שאינו בולט כל כך. בכל אופן מכל זה יוצא ברור, כי דרך זו של עבודה בלי הכרה ברוּרה ושלא לשם החיים איננה נכונה כל כך, ועל הצעיר, החפץ באמת בתחייתנו, לבקש דרך חדשה, אם זו שהראיתי או אחרת, אבל לבקש.

ופה הגענו אל שאלת השאלות של הפועלים, שכל כך הרבה דנו ודנים עליה, הלא היא השאלה על דבר מצבו הכלכלי של הפועל, על דבר האפשרות לפועל להתפרנס ולפרנס משפחה. אולם אני נוגע בשאלה הזאת לא בשביל למצוא לה פתרון, כי אם בשביל להניחה בצריך עיוּן, כלומר להגיד, כי, לפי דעתי, השאלה לא נשאלה כהלכה ולא תוכל עתה להישאל כהלכה. היא תלוּיה במישרין בשאלה היסודית: אם צריך מי שלא היה פועל – וכזה הלא כמעט כל הפועלים הצעירים פה – לעבוד או לאו. אם לא צריך, אם אין עבודתנו אלא מין נדבה, או מין עבודה בצבא, כי עתה אין השאלה חמוּרה כל כך. יעבוד לו עבודה, עד שיעבור החשק או הפנטסיה או עד שיצא ידי חובתו, ואחר כך יעסוק בישוּבו של עולם ככל אדם מן הישוב, ובודאי ימצא במה להתפרנס. ואם נשאר פועל מתוך הכרח, הלא מתוך הכרח זה עצמו ימצא את פרנסתו. אם בריוח או בצמצום. ואם חושבים על דבר פועלים במובן אירופי וחפצים דווקא במהלך אירופי בענין זה, הלא עדיין לא הגיעה השעה לדבר בזה, כי עדיין אין לנו פועלים כאלו, וכאשר יהיו, תיפתר גם השאלה על פי המהלך האירופי. אולם אם באמת יש צורך לעבוד, ואם יתברר מהו הצורך: אז, יש לחשוב, תקבל השאלה צורה אחרת לגמרי, אז יתברר כי השאלה הזאת קשורה בהרבה שאלות אחרות, כמו בשאלה על דבר אופן העבודה ואופן חיי העובד, על דבר עבודת האשה ומקומה בעבודתנו הלאוּמית ועוד ועוד, אשר לא תיפתרנה כי אם באופן אורגני. והעיקר, אז יתברר, כי לבדד, לסדר, להתקין צריך את העבודה ואת אופן העבודה ולא את העובד, וכי כל עזרה מן החוץ הורסת ערך אחד מן הערכים העיקריים, שהעובד מבקש בעבודה.

*

יודע אני, כי השקפתי אינה מעשית כלל וכי הרבה בדברי יהיו נחשבים למוּזרים. אולם, אין דבר. מחשבות מעוררים דווקא דברים לא מעשיים כל כך, אלא שיש בהם כדי לערער קצת את יסודם של הדברים המעשיים ביותר, ולזה נתכוונתי. ואם יחשוב מי שהוא מחשבות – מחשבות ממש, כמובן, – אפילו רק בכדי לבטל את דברי, – וידע כי אני השגתי את מטרתי. לא מה שנתברר עיקר, אלא מה שיתברר.

תרס"ט (1909)