(מתוך חילוף מכתבים פרטי של מהגר)

ידידי! מכתבי הראשון מארץ-ישראל היה צריך כרגיל להתחיל מציוּר הרשמים, שעשתה עלי הארץ. אולם לעת עתה אינני יכול לתת לעצמי חשבון ברור: יש בזה איזה דבר מסובך ומוזר. איני יודע מהי סיבתו של מצב-רוח שכזה: אם הסיבה היא מפני שעזבתי את רוסיה ברגש עצב, שאינו סר ממני עד היום; או מפני שאיני יכול לשכוח את הטבע של ארץ רוסיה, שנתחבב עלי, וקשה עלי להתרגל מהר לטבע ארץ אחרת. אפשר שהסיבה היא בשני הדברים גם יחד. ועוד גורם אחד הוסיף לא מעט להריסת שיווי המשקל במצב רוחי ולקלקול הניגאטיב שבקרבי – אם אפשר לומר כך – בעת שנתרשמו בי הרשמים הראשונים, מה שמניח חותמו גם על הרשמים הבאים אחריהם: הים הגלוי פעל עלי פעולה פתאומית כבירה ועמוקה. הים הגלוי עורר בי חדווה, שכמוה לא הרגשתי מעודי במרחבו האין-סופי, – ואי אפשר שלא לומר – בטהרתו השמימית. הוא כרגע הכריח אותי לשכוח כל מה שיש מן היחסיות, שמחניקה אותנו הרבה יותר ממה שאנו יכולים לשער; הוא בא עמי בשיחה כל כך בפשטות, כל כך בטבעיות על אודות עניינים, שבחברת בני אדם אי-אפשר לדבר על אודותם באופן חפשי. הוא דיבר עמי על דברים המובנים מעצמם, על דבר האין סוף, ע“ד האהבה האין-סופית לכל היצוּרים, ע”ד האדם, ע“ד האלוהים, – ופתאום מטהרה שכזו, ממרחב שכזה – נכנסתי אל העיר המנוּולת האסייתית – אל יפו, שממנה מגיע הד של שיחות אחרות לגמרי. השינוּי הדוקר הזה עשה עלי רושם קשה. ואמנם בכל פעם שהספינה שלנו ניגשה אל אחת מערי החוף, למשל לקושטא, איזמיר, אלכסנדריה, הרגשתי רגש לא נעים. ועוד דבר מוסיף על כל אלה: כשאנו עולים לא”י הננו באים בדרישה לקבל רשמים מסוג ידוע, ואנוכי כשעליתי אל הארץ הקדושה, תהי הסיבה מה שתהיה, רחוק הייתי ממה שהרגיש ר' יהודה הלוי, וגם אחר-כך, כשביקרתי את המושבות, לא הרגשתי מה שחייב כל ציוני טוב להרגיש, או מה שלבו מעצמו מרגיש.

אכן הטבע כאן (אני מדבר ע"ד המושבות ביהודה) יפה להפליא, אך ביופי זה אני מרגיש איזה חסרון. אולי מפני שהיופי רב יותר מדי. איני רגיל לפרספקטיבה שכזו, שמפני השקיפות שבאויר הכול נראה גם מרחוק בבהירוּת עזה, הדוקרת את העין שאינה רגילה, ולפיכך היופי הזה נראה כאילוּ איננו טבעי אלא מלאכוּתי. אינני רגיל אל חד-גוֹנוּת זו, אל היציבות של היופי הזה, שאיננו מועם לעולם ואל השקט הזה שאינו מזדעזע לנצח. אינני רגיל לדומיה המיוחדה והרצינית, שהיא הבעה למחשבה העולמית הגדולה והצער העולמי הגדול. בטבע של א“י אני מרגיש את עצמי בתור אורח, אולי אורח רצוּי, ואם אתה רוצה, אולי גם אורח שחיכוּ לו בכליון עינים, אורח קרוב, יקר, אבל בכל זאת אורח. לנהוג קלוּת ראש בטבע זה לא מן הנימוּס הוא ולא תרשה לעצמך. זהו לא הטבע של ארץ רוּסיה, שאליו התרגלת ושעמו חיית בקורבה נפשית. הטבע של ארץ רוּסיה לא רק שמבין אותך, אלא שגם אתה מבין אותו כולו, בכל פשטותו ותמימוּתו, שלפעמים יוכיחך ולפעמים ילטפך – והכל באופן פשוט, כאֵם פשוטה תמימה ואוהבת. לא כן הוא הטבע של א”י. גם היא אֵם אוהבת ורחמניה, ואולי אהבתה עוד יותר עמוּקה, אבל היא רוממה לאין שיעור בגדלוּתה הרוּחנית, חותם של רעיון נישא על מצחה ותוגה חרישית במבטה. הנך מרגיש את עצמך חבוּק בזרועות עדינות של אֵם חכמה, דגולה מרבבה, של בת-מלכה, שמביטה אליך כמו על בן אהוב שגוּדל בעבדוּת ועכשיו שב אליה מעונה, חסר-חינוך, שפל-תרבוּת, ושהיא מבינה אותך היטב בלבה המלא חכמה, אך אתה אינך מוכשר להבינה.

ונדמה לך, כי בני האדם היושבים פה אינם מבינים את הטבע הארצישראלי, כל כך הם רחוקים ממנו! כל כך שונים הם ממנו! הטבע הנהדר להפליא, המלא גדלוּת – והיושב בה, איזה יצוּר מזוהם, מושפל, שחייו אינם חיים. וכל חוסר התרבות והישימון מעידים, כי האדם המקומי לא התרומם למדרגת הטבע הארצישראלי. ועוד גם זה, שהאיכרים אינם מצטיינים בפנים בריאים ועליזים, ובייחוּד שגם ילדי האכרים על פי הרוב חלשים ויותר מדי שקטים ביחס לדרישת הגיל הילדוּתי (רק לעתים רחוקות הנך פוגש ילד שפניו רעננים, ועוד פחות מזה שובבים גמוּרים) – כל זה מעורר בך מחשבות מעציבות. איזה עתיד עומד לקראתם בארץ הזאת, שהיא יותר מדי רבת-האור ורבת-החום? אך המחשבות אינן נגמרות בזה. מצד אחד כל שעל אדמה, כל גבעה וכל נקיק, הכל מזכירך, כי פה נולד וגדל עמנו החי, האמיץ והגדול, ופה התפתחה תרבוּתו הנאדרה, שיש לה ערך עולמי. ומהצד השני בגבול המושבות העבריות בכל שנה מתוספות נטיעות והאדמה נעשית יותר ויותר תרבותית, ועל ידי זה משתבח גם האקלים, החיים נעשים יותר קלים והאדם נעשה יותר בריא, יותר רענן. ומזה עוברות המחשבות לענין אחר. נדמה, כי הארץ הזאת לא כל כך חשוּבה מפני שהיתה או שהיא עכשיו זבת חלב ודבש, אך בזה שהיא נותנת תקווה לאיש העתיד לעבודה, עבודה גדולה וחשוּבה, עבודה שמכינה את הקרקע לגידול כוחות חדשים. העבודה הגדולה והפוריה מולידה גם כוחות גדולים. עמנו צריך להבין את זאת, לחשוב את עצמו למאושר שבגורלו נפלה עבודה שכזו.

וכך אני לאט לאט מתחיל להרגיל מבט עיני, להתרגל אל הטבע הארצישראלי, ואם אפשר לומר כך – להבין את לשונו ואותו בעצמו.

היהודים היושבים פה, ביחוד בני המושבות (כלומר מושבות יהודה), עשו עלי בכלל רושם טוב. פגשתי בתוכם הרבה אנשים טובים, גלוּיי-לב וישרים. הרושם הזה בכלל לא רימה אותי. אך תיכף הרגשתי ביחסים שבין איש לאיש ובסדר החיים בכלל איזו יבושת, חסרון פואסיה. וגם הרושם הזה לא רימה אותי. במה מתבטאה יבושת זו, חסרון הפואסיה? קשה לי עכשיו לתפוס ומכל שכן להביע. אולי בפעם אחרת אוכל למלא את החסרון הזה. לעת עתה הנני כותב על פי הרגש הישר. ואמנם צריך אנוכי להצטדק. הביטוּי ‘חסרון פואֶסיה’ איננו מוסר את מחשבתי הפנימית. פואֶסיה, במובנה האירופי, בכלל מועטת בחיי היהודים. היינו חוטאים הרבה נגד תורת היופי. יותר מתאים כאן המושג ‘שירה’, שמאירה את החיים מצד אחר לגמרי. אנוכי הבעתי את הצטדקותי רק מפני שאני רוצה לדייק בלשוני. אגיד לך רק זאת, כי יבושת זו, חסרון אותה המידה הדקה שאין לה ביטוי, אותה המידה שעושה את האדם יותר אנושי, שעל ידה מתבאר התוכן של הכתוב ‘כי בצלם אלוהים עשה אֶת האדם’ – חסרון זה מורגש כאן. ואיך אפשר שידורו, בייחוד בתוך הלב, אלה שני המוּשגים יחד: אידיאליות ויבושת! תנועה לאומית והעדר פואסיה!

ואולם עבודתנו הלאוּמית כאן נותנת מקום למחשבות שיש להן אופי יותר רציני. הפסימיים שבנו מתאוננים שבא"י נעשה מעט או כמעט לא כלום לעומת המרץ הגדול והרכוּש שהוציאו בשבילה. אך לא זהו העיקר. גם אם רק מעט נעשה וגם אם המעט לא יפה נעשה, בכל זאת כדאי הוא כל מה שהוציאו עליו. בשביל תנועה גדולה שכזו, כמו תחיית ארץ מתה, העיקר היא ההתחלה, היקיצה הראשונה לחיים. בכל המאמצים שהוקדשו לתכלית זו יצא ההפסד בשכר, אם רק הנסיון איננו עָקָר. גם השגגות והזדונות של אילו עסקנים, שמוכרחים להיות בכל נסיון גדול, גם הם באים בחשבון בתור אקטיב. הרע נמצא לגמרי בענין אחר, שמתגלה תיכף לעיני האיש שבא הנה ברצון מוחלט להתיישב בארץ ולעבוד בה. כשהוא רק יגש להכיר את ההתיישבות ואת בני המושבות הוא רואה, כי אלה שבאו לפני איזה זמן בתור חלוצים אידיאליסטים ראשונים עומדים נכשלים. ידי אחדים רפו ואחדים פשוט נתנבלו. ואלה יחד, כשהם פוגשים את העולה שיש בו די כוח ורצון לעבוד, מנבאים לו, כי סוף סוף גם הוא ייעף, גם ידיו תרפינה, או מה שיותר רע – גם הוא יתנבל. ואי-אפשר שלא לשים לב לנבואתם. הלא הם אנשים בעלי נסיון, שעשו וסבלו בשביל האידיאל אולי הרבה יותר מאשר יוכלו העולים החדשים לעשות ולסבול, ואף-על-פי-כן הגיעו לידי כישלון זה! צריך להיות אידיאליסט ‘קצר רואי’ כדי שיוכל לנחם את עצמו לאמור: אנוכי אעמוד בכל הנסיונות. כנראה יש סיבות שהן חזקות מכל הביטחון שאדם בוטח בעצמו, אם הכוחות ההם (של החלוצים הראשונים) לא עצרו כוח לנצח. והנה צפה ועולה שאלה מחרידה: מה יהיה מזה? מה סופו של זה? מה יהיה אם אנחנו אחרי הראשונים נלך, ואחרינו עוד אחרים יבואו וגם סופם יהיה כמונו, במה ייגמר הדבר? ומה צריך לעשות? והעיקר מה היא הסיבה לחיזיון המעציב הזה? אולי אם נמצא את הסיבה, נוכל להרחיק אותה, ובאופן שכזה למצוא דרך הפעולה, מה שלא מצאו אלה שבאו לפנינו.

אין צורך להיות ממציא חדשות, כדי למצוא מה שכבר נמצא ומה שנחשב כבר לאמת מוחלטת. רגילים לחשוב שסיבת כל הסיבות לצרות המתיישבים היא האפוטרופסות, יק"א וּועד התמיכה. אך כל אלה ‘שעירי עזאזל’ מתאימים פחות או יותר לתפקידם, וערכם פחות או יותר שווה לתפקיד שכזה. אדרבה, ישתעשעו בהם העסקנים הקופצים בראש והסופרים המושבעים. אנו איננו מבקשים את השעירים המשתלחים. בשבילנו זוהי שאלת חיים, להיות או שלא להיות, לעבוד או לכלוֹת.

נדמה לי, שאם ניגש לשאלה זו מצד אחר, אפשר שנמצא דרך לפתרונה. אם נשווה את תנועתנו הלאומית לתנועה לאומית אחרת, שתנאיה הם פחות גרועים מתנאינו, אז נראה תיכף שחסרונם הוא בזה שתנועתנו תלושה מהקרקע, מהאדמה שהיא הבסיס והמטרה של תנועתנו כולה. לא עמי הבלקן ולא האירלנדים נתוקים מארצם. מרכז תנועתם הוא בתוך הארץ שהיא האידיאל של לאוּמיותם. ולמרות זאת שתנועתם מושפעת מהחוץ ומקבלת משם חיזוק ותמיכה – מקור חייה הוא קרקע המולדת. ואצלנו לא כך. אצלנו ממש להפך. כל התנועה היא מעבר לגבול המולדת, ובמולדת גופה אין שום תנועה. כאן הכל הוא אימפורט: גם האידיאל, גם התנועה, גם האנשים שצריכים להתיישב, גם העסקנים, גם האמצעים וגם סדר-החיים, או במלים אחרות – עצם החיים. המולדת שלנו – הקרקע – מופיעה בתנועה זו רק בתור תוספת. דבר שכזה בוודאי שאינו נורמלי ומוכרח להביא לידי תוצאות מעציבות. אולם אם בראשית התנועה אי-הנורמליות הזאת היא רע מוכרח, שאין להימלט ממנו, בתור תוצאה מזה שעמנו נמצא בגולה, הרי בזמן הזה, אחרי שיש כבר בא“י יהודים תושבים במידה מספקת בשביל הנביטה של חיים לאומיים, אנו בעצמנו כבר אשמים באי-נורמליות זו. וכבר ראינו לאיזו תוצאות מעציבות ואי-הבנה הגענו. אם הרימונו את דגלנו הלאומי לשם ציון והסיסמה שלנו היא ‘אם אין אני לי מי לי’, ומבארים סיסמה זו באלפי פירושים שונים, וכל כך הרבינו לדבר על-אודות זה עד שהגענו לאוּגנדה, שאין אחד מאתנו יודע אותה. ונעלם מעינינו הדבר הפשוט הזה, שכל זמן שהסיסמה שלנו לא תצא מהמרכז הטבעי שלנו – מציון, כל זמן שלא נגלה את המעיין הטבעי של חיינו הלאומיים מהקרקע הלאומי, אז כל התנועה הלאומית שלנו היא איזה דבר מלאכותי, כמו צמח הנטוע בעציץ וצומח בצל תקרת הבית! שבעים או שמונים אלף איש איננו מספר כל כך קטן, שאי-אפשר לחשבו בתור ראשית היצירה של חיים לאומיים. ובייחוד אחרי שכל מחשבתנו היא לחיות חיי עבודה לאומית של שלום. (אני מדגיש את המילים ‘עבודה של שלום’, כדי שלא יתנו לזה בכוונה רעה ביאורים בלתי נכונים. וכן בכל מה שאני עתיד לדבר על-דבר החופש, תחייה וכו' כוונתי היא רק לעבודה שליוה פנימית, לאומית). לא למותר הוא להוסיף, כי במה שנוגע לחייהם הפנימיים הועמדו היהודים פה בתנאים הטובים ביותר: אין מי שיפריע אותם בשום דבר, ואין מי שיעשה עמהם חסד. עכשיו נתאר לעצמנו שיש בא”י שבעים או חמישים או אפילו רק ארבעים אלף נפש יהודים בעלי הכרה, לא ‘עצמות יבשות’, אך נפשות חיות, הנכונות לכל קרבן לשם תחיית האדמה וחופש האדם! איזה כוח מושך היה אז לא"י בשביל היהדות כולה! איזו תעמולות, הטפות בעל-פה ובדפוס, היו דומות למציאות מבוע חי של חיים לאומיים ממשיים!

ובכן שאלת אלה שבאו ושעוד יבואו לא“י היא בזה, לעורר ביחד עם אלה התושבים היהודים הנכונים והרוצים בעבודה ועם אלה שאפשר להטותם להתייצב על דרך העבודה, במושבות ובערים ובייחוּד בירושלים, תנועה לאומית עומדת ברשות עצמה, שאינה תלוּיה במי שהוא או במה שהוא מן החוץ. צריך לעורר את כל מי שיש בו סימני חיים לחופש, לעבודה. החיים שלנו בא”י צריכים להיות ביחס ליהודים שבחוץ לארץ בבחינת אם אין אני לי מי לי, כמעט באותה המידה של יחס היהדות אל האנושות הכללית. אולם אין זאת אומרת שאנו רוצים להתבדל מהעם היהודי ושיינתק הקשר המאחד אותנו. אך כל זמן שעינינו תהיינה נשואות אל הגולה, כל זמן שלא נגיע לידי החלטה גמורה, כי עזרתנו היא רק בנו בעצמנו, לא נירפא מהריקבון האוכל אותנו. אנחנו, יהודי א"י, צריכים לקוּם על רגלינו בעצמנו בלי עזרה מן הצד. אם יש ברצונו של עמנו להעביר את עצמותיו לארץ-ישראל, האוּמנם לא יבקש להעביר יחד עם הגוף גם את נשמתו? ואיזו מצבה נצחית תהיה זאת לרוחו הכבירה!

אני אינני נוגע כאן במהלך תנועתנו ולא בכיוונה, אך אני מרשה לעצמי לחשוב, כי מעכשיו צריכה תנועתנו לשאוב יותר חיים מהמבוע הטבעי שלה. אני לא אדבר גם-כן על דבר ה’הסתדרות' של אוסישקין¹ והאידיאה שלו, ואני מבקש שלא יערבבוה עם מה שאני כותב כאן. אך חושב אני, כי איש לא יתנגד לנו, לאלה שבחרו להתיישב בא“י ישיבת קבע, לחשוב שהעבודה שאנו עובדים פה היא חשוּבה יותר משאר העבודות. איש לא יתנגד לנו אם אנו חושבים שחשוב ביותר בשביל תנועתנו מי שבעצמו עולה ומתיישב פה בא”י ועובד בה לתועלת עצמו, ובלבד שיעבוד עבודה ממשית במובנה היותר פשוט.

אגיד לך, ידידי, בגילוּי לב, לפרקים אני מרגיש בוּשה בפני מולדתנו, ובייחוּד גדולה הבוּשה מפני שלא רבים מרגישים אותה. בכל מקום עובדים אצלנו אחרים ולא אנחנו בעצמנו. כמעט כל מה שנעשה פה ונוצר – ידי אחרים עשוהו. ועכשיו? גם עכשיו העבודה היותר קשה הם עושים, ואנחנו, כלומר גם אלה שבאו עם כוחות חדשים ובשאיפה רעננה, כאילו נכונים למלא כל עבודה, ובלבד לעבוד על אדמת המולדת, על פי הרוב לעת עתה גם אנו עובדים… יותר אין צורך לומר, די מה שאמרנו: גם אנו עובדים… והלוואי שירבו גם עובדים שכאלה! והשאלה מבצבצת מאליה: במה נשיג אנו, כלומר העם העברי, זכות מוּסרית לאומית על א“י התרבותית אם לא נעבוד בעצמנו? האומנם בכסף? אכן, ידידי, עלבון, בוּשה וכאב! אפשר שמי שהוא יאמר שאני מתלהב חינם, כי יעבוד לו מי שהוא עובד, ורק שתהיה ארץ ישראל מעובדת כראוּי. אשרי מי שיכול להסתפק במועט. מי שיכול שלא להתלהב, אל ‘להבין’ בלי לנטות לקיצוניות, אלא לראות את הענין במצב ריאַלי, אחרי שחכמת הכלכלה עומדת לימינו והיא מבארת לו את הכול. אך לפי דעתי מי שאינו מרגיש בוּשה, כשרואה שכל שעל אדמה שבא לידינו בכל כך צער מעובד בידי אחרים, אם אנו אינו יכולים להרגיש בזה, אז ודאי שעוד רחוקים אנו מתחייה לאוּמית אמיתית! אנו אשמנו ואשמים כלפי מולדתנו, ועלינו למצוא כפרה בעבודה עצמית, אם אנו רוצים לחיות חיים לאומיים. רק בעבודה הצלחתנו. ועוד יותר אומר לך – גם להטבת מצב החינוך בא”י צריך להתחיל מהטבת היחס של תושבי א"י לעבודה עצמית על הקרקע. אולם על-אודות זה ידובר בפעם אחרת. מאיזה צד שנשקיף על זה דרושים לנו אנשים ודרושה עבודה. צריכה ציון לשוב לתחייה על ידי אלה שהם בתוכה פנימה.

אולם לא נרמה את עצמנו לחשוב, כי קל הוא הדבר לעשותו. בשביל לתאר כמה גדולה השאלה, כמה גדולים המפריעים, כמה דלים הם כוחותינו, אין לנו צורך לדבר הרבה. די לנו לסכם במלים מועטות אלה:

א) ראשית כל המכשולים ששמוּ האוגנדי סטים, בייחוד אלה שהנם פה. המכשולים האלה לא יוסרו בנקל. אין צורך להיות חסיד אוּגנדה להבין זאת כמו שהוא מבין. אך צריך להיות לא-אוּגנדיסט כדי להבין, כי העם השב לתחיה יוכל לנצח גם מכשולים שכאלה. והיכן קרה שתנועת החופש לא תצטרך להסיר מכשולים מעל דרכה? אבל העוּבדה קיימת, שמכשולים ישנם.

ב) התנאים הכלכליים של הארץ. וגם לזה אין צורך להיות חכם כלכלה מומחה, כדי להבין שבלי לחם לא תרחק ללכת ולפעמים גם לא תזוז ממקומך.

ג) מהמחלות הפנימיות היותר גרועה היא מחלת ‘החלוקה’. כלומר לא אותה ‘החלוקה’ שבאה לעזור לזקנים עניים ולחולים ולמוסדות-צדקה שונים, אלא אותו החלק של ‘החלוקה’ (וכמו שאומרים חלק הארי) שבא לפרנס אנשים בריאים המוכשרים לעבוד, ולעתים קרובות להעשיר את האמידים המיוּחסים. בחוץ-לארץ אין יודעים כלל איזו מכה נושנה היא ‘חלוקה’ זו ובייחוד מסוכנת היא מפני שיש לה שרשים בכלכלה של הארץ הזאת. כאן לא רק שאין בוּשה לקבל ‘חלוקה’ – להפך, היא משמשת תעודה לבעל-ביתיות הגוּנה וליחס אבות. די לומר, כי יש כאן איכרים שיש להם כרמים וגם פרדסים ומקבלים ‘חלוקה’, ולא ‘חלוקה’ דלה כמו שמקבלים העניים, אלא מאה פרנקים בחודש ויותר. יש גם אינטליגנטים שאינם מתביישים לקבל ‘חלוקה’. לא פלא הוא שבירושלים עצמה, שתושביה על פי הרוב מתפרנסים מן ‘החלוקה’, מושלת האלמות, ותקיפים אחדים מחזיקים בידיהם-הצבתות את כל העיר. אפשר לכל אחד לתאר לעצמו כמה צביעוּת, רמאוּת וכו' נתרבו בתוך משטר שכזה!

ד) ע"ד ההכרה החיה הלאוּמית וההרגשה העצמית שבמושבות ומכל שכן בערים לא אדבר לעת-עתה. מספיק אם אגיד, שבמושבות נשארים מעט מהדור הצעיר. והחיים הרוחניים, אידיאות, ספרות מזמינים ביותר מרוּסיה, וחלק מאירופה ומאמריקה.

ה) לא צריך להעלים עין עוד מדבר אחד שאינו קל ערך. כשניגשים למה שהוא חדש, שיוצא מגדר הרגיל, ממצב תרדמה בארץ-ישראל, אי אפשר שלא יביא לידי התעוררות את כל הגולה – הן זהו תל-תלפיות, כל אחד דורש חשבון וכל אחד חושב לעצמו לחובה לחלק ביד רחבה עצות, וראשית כול, כמובן, להראות שמתכוון הוא לטובה.

מה המה כוחותינו ואמצעינו? לעת עתה צריך להגיד ישר: אפס. יש בין התושבים שבא"י אילו יחידים בודדים, יש יחידים אחדים מהצעירים שעלו הנה – וזהו הכול! ואילו היה הקומץ הזה מתאחד וניגש לעבודה! וגם האמצעים מועטים מאוד, וגם אלה לא נתבררו עדיין. צריך לחשוב הרבה, ולבחון את הדבר מכל צד עד שיתברר לנו מה שהוא, שנוכל להכין תכנית כל שהיא בקווים כוללים. ולפיכך מצדי היה הדבר לענין מבוהל אם הייתי בא לדבר עכשיו על-אודות זה. לעת עתה דיה לנו ההכרה שאנו צריכים לגשת לעשות מה שהוא בכיווּן שהרציתי כאן, כי רק בזה תלוּיה הצלתנו. רגש שמירת הקיוּם במובן הרוחני, הזמן והסבלנות המה יאַלפונו מה עלינו לעשות. אנחנו צריכים עוד לזכור, שהעבודה שלנו תספיק לכל הפחות לדור שלם, ולא אנחנו נגמור אותה, אך עצם העבודה בכיווּן שכזה תנחילנו חיים וכוחות.

כמו שהנך רואה, ידידי, אינני מכין אילוּזיות. עשיתי חשבון נאמן ויצא מן החשבון פסיב נורא, בעוד שהאקטיב קטן מאוד. ובמה ‘נכסה’ את הגרעון? צחוק הוא לקרוא לזה בשם גרעון! אבל במה נמלא את החסרון, נקרא לו באיזה שם שהוא? רק ברצוננו, במסירות נפשנו לעבודה זו, בזה שנהיה מוכנים לכול! יש אגדה, כי אילו היו היהודים מאחרים לצאת ממצרים רגע אחד, לא היו יוצאים משם לעולם. אנוכי מסביר זאת לעצמי, שהרגע ההוא היה רגע של התרוממות הכוחות, כמו שיקרה לאדם בבוא עליו צרה פתאומית, שברצותו להציל מה שאפשר, הוא מרים משא כבד, מבלי להרגיש כבידוּתו. אחר-כך כשהסכנה עוברת, הוא מתפלא בעצמו איך היה אפשר לו להרים משא שכזה. רגעים שכאלה אינם חוזרים ושבים. ואנו צריכים להכין לנו רגע שכזה.

יאמרו שזוהי אוּטופיה, שזהו דבר שאי-אפשר. כן, ידידי, זהו באמת דבר אי-אפשרי. אך אל נא תשכח, כי הציונות כולה היא דבר בלתי אפשרי. ולא רק הציונות, אלא כל תנועה של חופש היא בראשיתה אוּטופיה, דבר בלתי אפשרי! אם אבותינו, בימי החשמונאים, היו עושים להם תכניות על פי החשבון המדוּיק, אם היו הולכים רק בדרך הפוליטיקה הריאלית ובהיגיון ישר, אז בוודאי שהיו ידיהם רפות, והעם העברי היה נידון לאבדון. בכלל, אמנם מוכשרים אנו להאשים את עצמנו בשאיפות קיצוניות, אבל באמת הצרה היא שהאידיאליסטים שלנו הם יותר מדי ריאליסטים, פיקחים הם יותר מדי. וכל התנועה שלנו לשם האידיאל כולה חדורה רוח הריאליזם הפיקח. אין אצלנו אמוּנה נלהבת, אין בנו השאיפה הכבירה שמביאה לידי מסירות נפש, שפורצת כל הגדרים ויכולה למשוך ולשאת בזרמה את הכול ולנצח את הכול. אנו יותר מדי טבועים בשיקול הדעת, אוהבים אנו לגשת למשחק רק כשהזיכיון ברור לפנינו, פוחדים אנו לצאת נגד כל האפשרויות, יראים אנו יותר מדי מפני המספרים (וזהו במקום שאין מקום למספרים, ולהפך, במקום שבאמת צריך לדעת את המספרים, שם אנו אוהבים לרחף מעל העננים והסתפק ‘ברמיה המרוממת אותנו’!). אך אנו צריכים לדעת תמיד, כי בעניין תנועתנו הלאומית כל האפשרויות וכל המספרים הם נגדנו, וכל ‘שכל בריא’, כל ‘הבנה נכונה’ – נגדנו הם! ואם לא יספיקו לנו הכוחות ללכת הלאה בדרכנו למרות כל המספרים וכל האפשרויות, בניגוד לכל ‘שכל בריא’ – אז אין מה לרמות את עצמנו, אין לשחק באידיאלים, בציונות, בתנועה לאומית! המנהיג הגדול שלנו המנוח היה לנו למופת, איך צריך לעשות בניגוד לכול. הוא עבד נגד כל המספרים, נגד כל האפשרויות. הוא הלך קוממיות כל זמן שחייו לא כלוּ, והוא גם הצליח לעשות פירצה הגוּנה בחומת הגיטו שלנו.

אם אפשר היה שקולי היה נשמע, הייתי קורא לכל מי שרוח לו, כי יבוא הנה לעבוד על אדמת א"י. לציון השבה לתחייה אין צורך ביהודים התקועים בחוץ-לארץ. רק את אלה היא נכונה לקבל בזרועות פתוחות – עובדים בעלי כשרון ומסורים, הנכונים לשאת ולסבול הכול, שהם יעלו ויעבדו פה. זוהי העבודה הלאומית האמיתית, הראוּיה לשם ציונות. ורק לה הזכוּת להיקרא בשם זה.

ידידך…

תרס"ד (1904)

חלום חלמנו אני ואתם, אחי ואחותי, ופותר אין אותו, חלום ישן הוא, כימי צאתנו מן הגולה, אלא שאתם שכחתם אותו או לא ביררתם אותו לכם, ואני לא סיפרתי לכם. וגדול הוא החלום, גדול כחללו של העולם, שאנחנו נושאים את נפשנו אליו, אלא שאני לא אזכיר לכם ממנו הפעם אלא קטע אחד קטן.

ועתה שמע נא אחי, ותשמע נא אחותי את חלומי, וזכרתם כי גם אתם חלמתם כמוני.

בחלומי – והנה אני בא אל הארץ. והארץ עזובה ושוממה ונתוּנה בידי זרים, והחורבן מחשיך את אור פניה ומשחית את רוּחה, וממשלת זרים מנוולתה. ורחוקה ממני וזרה לי ארץ אבותי, וגם אני רחוק ממנה וזר לה. והקשר האחד, המקשר את נפשי אליה, והזֵכֶר האחד, המזכיר לי כי היא אמי ואני בנה, הוא – כי גם נפשי שוממה כמוה, כי גם בה חלו ידי זרים להחריבה ולהשחיתה. ואני מרגיש את החורבן, ואני רואה את החרבות בכל בתי נפשי, בכל רמ“ח איברי ושס”ה גידי …ובת-קול יוצאת מן החרבות ואומרת: ‘בן-אדם! התבונן בחרבות האלה, והתבונן עוד, ואל תעלים מהן עין. וידעת, והוספת בינה על אשר אתה יודע, כי החורבן הוא חורבן נפשך, והמשחית הוא המשחית אשר בחייך, אשר חיית בארצות זרים ואשר דבקו בך עד כה. זכור זאת, כי לגורלך אתה עומד בזאת! והיה כי תוסיף להתבונן ולהתעמק, וראית, כי מתחת לחרבות עוד גחלת יתומה לוחשת, אשר ניצלה במסתרים מרוח החיים ההם, ורוח הארץ נושבת בה להחיותה. והיה כי תעזוב כָּלָה את החיים ההם, אשר יצרו אחרים, כאשר עזבת את ארצם ובאת לברוא לך פה חיים חדשים, חיים שלך – ושבה הגחלת וחיתה, ושבה והיתה לשלהבתיה, ושבת אתה וחיית, ושבו עַמך וארצך וחיוּ’ …

ואני מרגיש את החיים ההם, והנה הם צרים כפי שאול, והנה נפשי בתוכם כמו בתוך מכבש מעוכה, רצוצה, מרוסקה, והנה הם מפעפעים גם בתוך נפשי ועושים שַמוֹת בקרבי, ואני מתנער בחזקה, בכל כוחי, ומנער מעלי ומקרבי את החיים ההם. ואני מתחיל הכל מחָדש, הכל מחדש. מן האלף-בית אני מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכל מחדש. והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר לא ידעתי כמוהם, היא העבודה. לא עבודה לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים – עבודה, אשר אור חדש נוגה עליה. אשר ראיתיה, והנה היא אחד מחלקי החיים, משרשיהם היותר עמוקים. ואני עובד …

ומוזר הוא הדבר אשר אני עושה, ועמוק ומופלא מאוד. וקשה היא הדרך אשר בחרתי, ורחוקה ונעלמה מעין רואים. וההולכים בדרך החיים ההם ואשר הלכו עמי, מרחוק, מנגדי עמדו, ואין איש אתי, ורבים מתלחשים עלי, ורבים נדים לי ומרחמים עלי, ורבים קוראים לי מרחוק: ‘אנה אתה בא, אומלל! הלא דרכך דרך חושך, תוהו ולא סדרים, הלא מגמת פניך לאחור ולא לפנים! או התאמר לשנות דרך עולם, לעבור חוּקות עולם, אשר לא לעבור? התאמר לאדם: אֵל אתה ולא אדם, לא קרוץ מחומר? הלא לשווא עמלך, להבל ולריק תכלה כוחך, ראה, הלא בדד אתה, ובדד תיפול שדוּד בחבלי דמיונותיך וחלומותיך’ …

ואני מוסיף להתבונן באשר צוּותי לאור הגחלת, ההולכת הלוך ואור. והנה בכל אשר אוסיף לעבוד, לעמול, לסבול – אין טיפה מדמי, אין משהו מכוחי, ממוחי, אבודים חינם, כי כל טיפת דם – שביב אש וכל משהו של כוח ומוח – ניצוץ אור לנפשי השבה לתחייה. עוד מעט – והנה הנך גם אתה, אחי עמדי, עובד וחי כמוני. ולאחרונה – והנה עמנו גם אחותנו, אשר לא ראיתיה מיום התעורר ישראל, וכראותי אתכם, את שניכם יחדיו, עובדים וחיים יחדיו, ותחי רוּחי. ואׁמַר: אתם תבנו את בית ישראל, אתם תמצאו את הדרך לאשר נשאנו את נפשנו, לאשר נשא ישראל את נפשו בימים מקדם ואשר ישאֵהוּ רוחו ללכת בימים יבואו – אתם תחַיו את חיי ישראל, והחיים יהיו כמעיין המתגבר וכנחל שוטף, והלכו הלוך והתחדש, הלוך והתגבר, הלוך ושטוף הלאה, הלאה, הלאה …

האמנם טעיתי? האמנם לא לכם פתרונים, אחי ואחותי?! …

תרס"ט (1909)

[א]

‘מה יהיה בסופנו?’… זאת היא השאלה, המנקרת במוחות. ‘אנחה כבדה תלוּיה באויר’… ‘הייאוש מחלחל בלבבות’ – זהו מצב הנפש, בייחוּד, בקרב הפועלים הצעירים בעת האחרונה. כל זה, חושב אני, מחייב אותנוּ לברר לעצמנו את דרכנו. קשה, כמדומה, לבלי להודות כי ישנה ערבוּביה במחשבותינו על כל מה שאנחנו עושים ועל כל מה שעלינו לעשות ובכל מעשינו, וכי הערבוביה הזאת גורמת הרבה למצב הקשה הזה. החובה, איפוא, על כל מי שהדבר נוגע אל לבו ושמוחו חושב על זה, להגיד גלוּי ומפורש מה שהוא חושב, אף על פי שברור לו, כי מחשבותיו אינן עלוּלות להתקבל על דעת רבים. כי רק באופן כזה, כשיגיד כל חושב בזה את מחשבתו, יתבררו ויתלבנו הדברים. על כן, בתור פועל שהעבודה יש לה בעיניו חשיבוּת מיוּחדת, הנני מבקש רשוּת להציע בזה את מחשבותי על תעוּדת הפועלים בארץ־ישראל. ובייחוד על תעודת הסתדרות ‘הפועל־הצעיר’, אף־על־פי שאיני מן ההסתדרות. אם אין במחשבותי פתרון רציונלי לשאלות המנקרות במוחות, הנה יש בהן, חושב אני, משום ‘נחפשה דרכינו ונחקוֹרה’.

כעת לית, כמדומה, מאן דפליג, ואין מי שיחשוב את הדבר למסוּכן כל כך, שהסתדרות ‘הפועל־הצעיר’ אינה שייכת למפלגת הפועלים באותו המוּבן שיש למבטא זה באירופה, אף־על־פי שהיא הסתדרוּת של פועלים עובדים בפועל. לא לשם הרעיון של פועלים ולא לשם אינטרסים של פועלים הסתדרוּ וקראו להסתדרותם ‘הפועל־הצעיר’. הצעירים שבאו לארץ־ישראל לעבוד, הם קודם־כל יהודים צעירים ואחר כך פועלים, יותר נכון, הם פועלים מפני שהם יהודים צעירים. תהי השקפתם על העבודה כשהיא לעצמה איזו שתהיה, אבל זה ברוּר, כי הם התחילו בעבודה מתוך הכרה – אם כי לא ברורה כל צרכה – כי מכאן צריכה להתחיל עבודת התחייה האמיתית, כי העיקר, מה שצריך לנו, הן ידים עובדות. עובדים צריכים לנו, לא רק פועלים. לא קשה, כמדומה, לעמוד על הדבר, כי אלה שנקרא שמם בישראל ‘קולוניסטים’ צריכים גם כן לעבוד. ולא רק אלה צריכים לעבוד.

‘הפועל־הצעיר’ שואף, איפוא, לברוא בחיינו – בחיי הפרט כמו בחיי הכלל – ערך חדש, שונה לגמרי מכל מה שמצטייר במוחנו על דבר ערכי החיים על־פי מושגים והרגלים של גלוּת ארוכה, של חיים על דעת אחרים – ערך של ‘זכו – מלאכתם נעשית על ידי עצמם’, ערך של עבודה בתור אחד מיסודות התחייה. מה כוחו של ערך זה, מה יתן לנו? קשה, כמובן, להגיד בבטחה על פי הפסיעות הקטנות והבלתי בטוחות, שפסע ‘הפועל־הצעיר’ עד כה.

אולם בין כך ובין כך: בין שאני רואה ב’הפועל־הצעיר' מה שיש בו באמת, בין שאיני רואה בו אלא מהרהוּרי לבי, – בזה אין, כמדומה, להטיל ספק, כי שאיפת הצעירים לעבודה ובכלל כל מה שאנחנו רואים פה בחיי הצעירים מראה ברור, כי איזה דבר חדש מתרחש ומתרקם בשרשי הנשמה הלאומית במקום נגיעתם באדמת מטעה. הלא הכול מודים, כי יש כאן ניצוץ אור בתוך החשכה הכללית – ניצוץ המושך אליו בכוח את הנקודות המאירות בכל מקום שהן. ומהצד השני רשאי ‘הפועל־הצעיר’ לחשוב וצריך לחשוב, כי עתיד הוא להכניס איזה זרם חדש לתוך תנועתנו הלאוּמית; שהרי לולא כן, לא היתה לו כל זכוּת קיום, ולא היה מתקיים בתוך התנאים הקשים, שהוא מתקיים בהם וחי בהם.

הדבר הזה דורש בירור, בירור עיקרי, יסודי. כל זמן שהרעיון על דבר עבודה בארץ־ישראל היה חדש, אפשר היה לצאת ידי חובת בירוּר בביאור שטחי של הרעיון הזה, מעין: ‘כיבוש עבודה’ וכדומה. שהרי בעצם הדבר די היה הקסם, שיש בקישור המוּשגים: ‘עבודה’ – ו’ארץ ישראל' בלבד, בציוּר המחשבה כשהוא לעצמו, בשביל למשוך בכוח את הלבבות הצעירים לעבודה. הביאור לא בא אלא כדי להוציא את המאמינים ידי חובת תיאוריה. אוּלם להימשך בקסם אפשר רק לשעה קלה, וביאור שטחי, אפילו פני תיאוריה כשרה לו, אין אונים הוא בכלל. יותר מזה, הביאור השטחי מכניס ערבוּביה בחשבון נפשו של העובד, מביא אותו לידי השקפה לא־נכונה על אופן עבודת הפועלים פה ועל מהלך הענינים פה בכלל, לידי תקוות כוזבות ולבסוף – לידי יאוּש. שהרי איזה היגיון יש ברעיון לעבוד רק בשביל לכבוש את העבודה בלבד? וכשהעבודה כבר נכבשה? – יעבדו אחרים? והאחרים הלא יש להם רשוּת לבקש, כי יעבדוּ אחרים, – ואין סוף לדבר. אומרים: יעבדו אלה, שמוכרחים לעבוד, הפועלים האמיתיים. אוּלם האין זה אַבּסוּרד, שאדם יעבוד ויסבול כל כך, לא בשביל שיש בעבודתו כשהיא לעצמה איזה רעיון לוקח־לב, איזה סיפּוּק נפשי או גופני, לא בשביל שהעבודה, כשהיא לעצמה, רצוּיה לו וחביבה לו, אלא בשביל להכין מקום לאחרים, למסכּנים, שיהיו מסכּנים כל ימי חייהם, שיעשו הם כל ימי חייהם מה שבעל טובתם, המכין מקום בשבילם, מבקש להיפטר ממנו בהקדם היותר אפשרי, כלומר כמעט יימצאו די מסכּנים לעשות את כל העבודה! כיבוש עבודה יוכל לבוא מתוך העבודה ולא להיפך. כבר ראינו את תוצאות השטחיוּת הזאת, ואין חפצי להאריך.

אם יש חפץ, כי הצעיר העובד לא יעזוב את העבודה, כי עתה יש צורך למצוא מה שיש בעבודה כשהיא לעצמה מן הצורך לנפש, מה שלוקח את הלב הרגש ונותן סיפוּק לנפש וגם לגוּף, – אותו הכוח המושך, שאנחנו רואים ואיננו יודעים. יש צורך להתעמק בחיזיון הזה, שאנחנוּ רואים לפנינו, כי צעירים באים לעבוד ועובדים בחפץ לב, בהתמכרוּת לשמה, בלי בקש חשבונות רבים, רק יש איזה דבר מעכב. יש צורך לגלות, להאיר ולברר את הגרעין החי והפורה, שיש כאן, לראות במה כוחו גדול, מה הם המפריעים את צמיחתו, גידוּלו ופריחתו, ואיך להרחיק את כל המזיק לו ולקרב את כל המועיל לו וטוב לו. בכל אופן תהיינה הדעות על העניין הזה איזו שתהיינה, אבל הלא אי־אפשר שלא להודות, כי חובה מוחלטת היא להשיב תשובה ברוּרה על השאלה: אם הצעיר האינטליגנטי – ולא דווקא הצעיר – צריך לעבוד או לא. ואם צריך – למה צריך. ואם לא צריך – החובה להשיב בפשיטוּת ובבירוּר: לא צריך. אין לך דבר יותר מזיק לאידיאל כמו השקר והונאת האדם את עצמו. השאלה היא קשה, עמוּקה וסבוכה. היא דורשת זמן רב של הסתכלוּת ועיוּן, של מחשבה שיש עמה הרגשה עמוּקה וגם יצירה.

מובן, שאין הבחינה הזאת מתרכזת באותה הנקוּדה גרידא, העומדת להיחקר ולהתברר. שהרי אין לעמוד על דבר הנמצא במצב ההתהווּת, שכל עיקרה אינו אלא שטף והשתנוּת על מנת להתפתח עד לאותה מדריגה, שאנו קוראים לה הוויה. בכלל אין לעמוד על גל שוטף בלב ים החיים מתוך צמצוּם המחשבה בו לבד. חיזיון שכזה לא ייחקר ולא יתברר אלא על ידי החזיונות המלוים אותו, הסובבים אותו והעומדים באיזה יחס שהוא: קרוב או רחוק ואפילו רחוק מאד. המלחים הניצלים בסירה משבר אניה בלב ים, ואין בידם אלא מַצפן, אינם יודעים לכוון על־פיו אלא את מגמת פניהם; אבל את הדרך הם מבקשים על־פי הכוכבים, על־פי האיים והסלעים ועל־פי הזרמים השונים שבים. צריך לפַנות לדבר המתהווה דרך בחיים להתהווּת ולהתגלוּת, צריך לתת לחיים להתברר על־ידי החיים.

[ב]

אולם קודם־כול, אם חפץ ‘הפועל־הצעיר’ למצוא דרכו בתוך ים החיים, הלא עליו לדעת את המקום שהוא עומד בו, לדעת מה אנחנו בכלל מבקשים כעת, בשעה זו, בארץ־ישראל, מה הוא היסוד שאנו עסוּקים כעת בבניינו, שעליו יתכונן כל בניין בית ישראל. הדבר הזה אינו ברוּר כל כך כמו שנראה בסקירה הראשונה, וזה מביא לידי ערבוביה בכל שאיפותינו ובכל מעשינו.

פשוּט מאוד, כמוּבן, כי אנחנו מבקשים תחיית עם ישראל בארצו. יודעים אנחנו את העבודה בכל היקפה. אולם ההיקף הלא הוא כל כך גדול, עד כי לא רק שאיננו יכולים להקיפו בידינו, כי אם אפילו בעינינו איננו יכולים לסקור אותו בסקירה אחת. לחלק את העבודה הזאת לחלקים גם כן אי־אפשר, כי היא עבודה אחת שלמה, שכל חלקיה קשוּרים יחד בקשר אורגני אמיץ. והכוחות שלנו הלא הם כל כך מוּעטים, כל כך קטנים, כל כך חלשים. על כן אנחנו רצים תמיד מצד לצד, פעם מתחילים ככה ופעם ככה – ואין נחת. צריך איפוא, למצוא מנוף כזה שיחלק את הכוח על־ידי הזמן. ואז גם הזמן לא יארך כל כך, כמו שנדמה, כי אז לא יאבד זמן רב על ריצה של מהומה ממקום למקום ועל נסיונות בטלים ועל בטלה מרוּבה בין ניסיון לניסיון: כי אז תיעשה העבודה בלי הפסק, בביטחון גמוּר וברוח כביר ועוד תלך הלוך והתגבר בערך פרוגרסיבי.

והמנוף הזה כבר נמצא לנו, רק איננו יודעים להשתמש בו. אי־טבעיות יסודית יש בכל תנועתנו הלאוּמית שהיא הגורם לכל המהומה שלנו, ואותה צריך קודם־כול לתקן. בכל תנועת שחרוּר של עם, שהוא וארצו משועבדים, שרשי התנועה הם בארצו, שאליה הוא נושא את נפשו ושאותה הוא שואף לגאול. אף כי ענפיה של התנועה מתפשטים לפעמים בארצות אחרות. באופן כזה כל התנועה היא חיה, כי היא יונקת מקרקעה, בעוד אשר תנועתנו אנו אין לה שרשים בארצה, כי צמחה במקום אחר, זר, בגלות, והרי היא כזרע, שנזרע בעציץ שאינו נקוב. פה בארצנו לא יצאה התנוּעה מתוך החיים, לא השפיעה על החיים ולא הושפעה מן החיים. כל האידיאל שלנו היה פה כעין פרח שנקטף במקום אחר וניתן במים, שאינו משמש אלא בתור סגוּלה להרחבת הדעת או לעליית הנשמה, שכל נגיעה קלה מזיקה לו ושבכל פעם מחליפים אותו באחר: חיבת ציון, מרכז רוּחני, ציונות מדינית, ואם אוּגנדה – גם אוּגנדה הפשטה יפה. והפרחים עוד לא כלו. ואולי עוד נזכה לראות בקרוב מעלים על השולחן את הפרח החדש בצורת ‘פרוזדור’ חדש בתוגרמה. והחיים?… וכי מה ענין שמיטה אצל הר סיני?… בחיים נשאר הכל פה, בארץ־ישראל, כמו שהיה בגלוּת. התחייה נשארה אידיאל מופשט, והחיים חיי גלוּת בנוּסח חדש, ארצישראלי, כלומר במוּבן ידוע עוד יותר גרועים מחיי גלוּת בארצות אחרות, שמרובים בהן אוכלוסי ישראל ושהחיים הכלליים עשירים בהן מאוד. ‘היישוב’ היה למין יראה שאסור להרהר אחריה, והאיכר נשאר חנווני או תגרן כשהיה (כמובן יש יוצאים מהכלל), עם כל התכוּנות המיוּחדות לחנווני ולתגרן ועם אידיאלים של חנווני או תגרן, ואת בניו ישלח לאמריקה, לאפריקה, לאוסטרליה, להשתלם בחכמת התגרנות. ארץ־ישראל בכלל נשארה הארץ הקדושה, והחיים בה – בעיקרם חיים של שנוררות, של מסחר בכל הקדש – של רקבון.

אבותינו, שבי גלוּת בבל, שחיו, בראשית צמיחת הרעיון של שיבת ציון אצלם, בתנאים דומים לשלנו, שקדו לתקן דבר זה תיכף בשובם מן הגולה, אם כי לא בכוונה ברורה למטרה זו. בין כך ובין כך והדבר עלה בידם באופן שאין למעלה ממנו. כמעט באו לירושלים, אף כי היו עוד מעטים מאוד וחלשים מאוד, קבעו שם תיכף את המרכז של כל תנוּעת התחייה והגאולה על־ידי בנין הבית, אשר היה לכוח מושך ללבב כל בני הגולה, ועל־ידי חידוּש התורה והחיים.

אנחנו אין לנו כוח מושך כזה, אבל אין להחליט כי נופלים אנחנו מהם בזה. יש לנו במוּבן זה יותר חופש. לפנינו – עולם חדש, חיים שלא היו לעולמים. במובן זה אנחנו דומים יותר ליוצאי מצרים, שכוח יצירתם היה הרבה יותר רענן, יותר מקורי ויותר גדול. אבל דבר אחד יכולים אנחנו ללמוד מאבותינו שבי בבל – כי קודם־כול אם חפצים אנחנו בתנועה חיה באמת, עלינו לקבוע את מרכז התנועה פה, בארצנו, וכי הנקוּדה המרכזית, המושכת היא במובן זה ה’אני' הלאומי שלנו, כוח היצירה המקורי של עם ישראל, אשר פה הוא מתעורר בנגיעה הראשונה, כי פה הוא יונק מאדמת מטעו. את זה – כי ראשונה מתעורר אצלנו כוח היצירה המקורי, או ה’אני' שלנו – אנחנו למדים לא רק משבי בבל, כי אם גם מיוצאי מצרים: גם הם קיבלו קודם־כול את התורה. (מובן כי אני לוקח את הדברים, כפי שהם מצטיירים בנשמת האומה. הלא העיקר הוא לענייננו הציוּר הסובייקטיבי־לאומי, שמתגלה בו הרצון הלאומי, הנאמן תמיד לעצמו כפי מידת יכולתו והפועל תמיד כפי מידת יכולתו, ואין לי עסק בהיסטוריה ובביקורת המקרא). מוזרה תהיה, יודע אנכי, בעיני רבים, השקפה כזאת, אבל בכל אופן צריך להתחשב עמה. אם מאמינים אנחנו בכוח ההכרח ההיסטורי, שאין כל רצון יכול לעמוד בפניו ושאינו נותן מקום ליצירה בהיסטוריה, כי עתה אין לנו, כמדומה, מה לעשות פה: על פי ההכרח הולכים לצד ההתנגדות היותר קטנה; ובכלל אין לעם ישראל מה לעשות בעולם, ולא יתקיים זמן רב. המוכיח, כי על פי ה’תורה' מוכרח עם ישראל להתקיים בגופו גם אחרי שריפת נשמתו, הוא לא רק ה’תיאורטיקן' היותר גדול, כי אם גם המאמין היותר גדול. אולם אנחנו הלא חפצים בקיום עם ישראל גם בגופו גם ברוחו, אף בטוחים בטחון גמור כי ישוב לתחיה שלמה. עיקר גדול הוא, איפוא, שנברר לעצמנו בירוּר גמוּר, אם יש כאן יצירה, אם יש כאן בריאה חדשה, אם בכלל יש כאן מקום לפעוּלת הרצון או לאו. אני, כמובן, אינני לוקח על עצמי לברר את זה. גם דבר זה לא יתברר אלא על־ידי החיים. אני רק מציב ציוּנים על דרכנו. אך אם יאמר האומר: עוד לא הגיעה השעה לחשוב על דבר כוח היצירה של העם – ייבּרא תחילה העם עצמו. אף אתה אמור לו: טעוּת היא בידך. אין בכל הטבע תא אחד אורגני, שגוּפו ייברא תחילה ואחר־כך נשמתו; ומה שנולד מת לא יהיה לעולם. העם וכוח היצירה שלו נבראים בבת אחת ובמידה אחת, ופעולתם היא פעוּלה הדדית חוזרת. והתא הראשון של הגוף הלאומי, ששב לתחייה אחרי גלוּת בבל – יוכיח. וכך צריך, לפי דעתי, להיות התא הלאוּמי הראשון השב עתה לתחייה.

שמעתי אומרים: ה’אם אין אני לי מי לי' – לא הראה כוחו, עכשיו הגיעה השעה האחרונה, הנוראה של ‘אם לא עכשיו אימתי’…

לא הראה כוחו – לא יכול להראות, כי העיקר חסר – ה’אני‘. מה שקוראים היום ה’אני’ הלאומי אינו אלא חצי הכרה של חולה, אינו אלא ערבוּביה גלותית, אי טבעית, תערובת של ‘אני’ גלוּתי עם ‘אני’ מתורגם משל אחרים ועם ‘אני’ מתוך ספר. גם בגילוּי דעתו של העם על דבר גאולתו האחרונה אפשר, אם לא אשגה, למצוא רמזים (שמים חדשים וארץ חדשה, ירושלים של מעלה, האור הגנוז, ‘עין לא ראתה’ ועוד ועוד), כי את ה’אני' של התחייה אין לבקש במהות היהדות הישנה – ואין צורך לומר כי אין לבקשו מחוץ ליהדות, – כי אם בעתיד, כי עתיד הוא לבוא לידי גילוּי בתוך התחייה ומתוך התחייה עצמה. אין כל פלא כי אין העם מתעורר לכל הקריאות, שקוראים לו, אם קוראים לו לא בשמו הנכון, כי אם בשמו הגלוּתי: לשם זה יתעורר לעשות כעבד רצון אדוניו הרבים, אבל לא לתחייה. שופרו של משיח עדיין לא נשמע ולא יישמע אלא מתוך החיים החדשים, שייבראו פה.

‘אם לא עכשיו – אימתי?’

השאלה הזאת יש לה כוח אך במקום, שאין ‘אני’ כאן. אם ‘אני’ כאן – הכול כאן מכל מקום. יאמרו מה שיאמרו: גורלנו נמצא ביד אחרים ותלוּי במהלך חייהם רק במידה שאנחנו משלימים עם הגלות (אפילו בארץ־ישראל). במידה שאנחנו חלק מהגוף המדיני של עם זה או אחר. אולם במקום, שיש רצון להיגאל, להיות לעם חי, לבריה בפני עצמה, אין הרצון וכוח מעשיו תלוי בדעת מי שהוא, לעניין זה מרכז הכובד בנו ולא מחוץ לנו. הרוּחות המתרגשות בחוץ, יכולות אמנם להחיש או לעכב או גאוּלתנו, להמעיט או להרבות את יסוּרינו, לשלול ממנו פחות או יותר קרבנות, כמו שקוראים להם, במובן זה עלינו בוודאי להתחשב עמהן. אבל לחזק או להחליש את רצוננו, או להכחיד את כוח מעשיו אין אונים הן. רצה ישראל להתקיים בתור חטיבה בפני עצמה, בתוך כל הרדיפות היותר אכזריות שבעולם במשך קרוב לאלפיים שנה – ויתקיים! וכל כוח שבעולם לא יכול להכחיד או להכניע את רצונו. ומי זה יעיז להחליט, כי להתקיים בתוך תנאים נוראים כאלה כל כך הרבה דורות, היה דרוּש פחות כוח מאשר לשוּב לתחייה שלמה ולהיגאל בזמן הזה? מי זה יעיז להחליט, כי בזמן הזה אין עם ישראל יכול לרצות? מי שלבו חי, מי שלא מת בקרבו הכוח הגדול של הצער, הכוח של ים היסוּרים, שסבל עם זה, שהוא אחד מבניו – הוא יֵדע וירגיש, כי עוד עם זה יכול לרצות. את רצונו צריך רק לעורר, כלומר צריך לתת מקום ל’אני' שלו לבוא לידי גילוּי.

[ג]

וזאת היא עבודתנו. צריך לטעת את האידיאל של הגאולה והתחייה בקרקעו הטבעי, צריך לעורר פה חיים חדשים, חיים שלנו, ולקבוע את מרכז התנועה, את הכוח המושך של התנועה בתוך עצם החיים. יש לנו פה כמאת אלף יהודים (אשר במשך הזמן יצטרפו אליהם אחינו שבכל מדינת תורכיה), הם הראשונים לתחייה. הקיבוץ הוא אמנם קטן, החיים הם אמנם עניים ומלאים ריקבון, אולם הקיבוץ הזה הוא פה – ופה יצמח, פה יצליח להיות התא החי, הראשון של הגוף הלאומי, השב לתחיה. פה תהיה האבן מאסו הבונים, לראש פינה, אם ידעו העובדים את עבודתם, כלומר את עבודת החיים.

וזה העיקר. כלומר העיקר, שאסור להסיח דעת ממנו, הוא, כי פה יש לנו עסק עם החיים הבלתי אמצעיים, כי פה, בארץ עתידנו, פושטת תחייתנו צורתה המופשטת, צורת אידיאל רחוק, ולובשת צורה של תנועה חיה, של חיים בהווה. פה כל עבודה המכשירה והמשביחה את החיים של הכלל ושל הפרט, היא עבודת התחייה. וכן כל חיזיון חברותי, תרבותי, ספרותי, המכניס קרן אור לתוך החיים, מכניס באותה מידה קרן אור לתוך תחייתנו, וכן להפך. כל המפריע את מהלך החיים הכלליים והפרטיים, כל המחשיך את קרני האור שבהם, כל הגורם ריקבון, או מקיים את הריקבון שישנו, הוא מפריע ומחשיך את התחייה. מובן, כי את הטוב צריך לקבל ולעזור להתפתחותו, ועם הרע צריך להילחם ולבער אותו מן החיים: שהרי זהו עצם החיים, כלומר עצם התחייה. גם עבודתנו המדינית, גם הרחבת הישוב, בכלל כל עבודת הגאולה, בשביל להיות עבודה חיה, פורייה, צריכה לצאת לא רק מתוך דרישת האידיאל בלבד, כי אם מתוך עצם החיים, הבאים להגשים את האידיאל, לא רק מתוך תנועת הרצון, מתוך שאיפה חיה בלבד, כי אם מתוך תנועה חיה של גוף חי, אשר התנועה המכנית באה אצלו בבת אחת ובמידה אחת עם התנועה הרצונית.

בכלל אין דבר גדול או קטן, המתייחס באיזה אופן שהוא, באיזו מידה שהיא אל החיים, שאין לו יחס אל תחייתנו החיה פה ואל גאולתנו, שאין לו יחס אל חיינו פה. פה אין אנו עוסקים בתחיית הרוח בלבד, כי אם בתחיית החיים בכל מלואם. פה אנו חיים – ועובדים עבודת התחייה על־ידי החיים ורק על־ידי החיים. פה צריך העובד לחיות, לעבוד, להתפרנס, להרגיש את מנעמי החיים ואת מרירותם וגם את הטפל שבהם, לקבל דחיפות מן החיים וגם לטיפות ולהשיב עליהן, לשמוח וגם לסבול – בכלל לפעול ולהתפעל בשביל לחזור ולפעול. פה הכל עולה בחשבון – לא רק עבודת הקודש, כי אם גם עבודת החול; גם השמחה וגם היסורים עולים בחשבון. פה לא תהיה שמחתנו עקרה, היסוּרים שלנו לא ילכו ערירים, לא יאבדו לריק ולבהלה, לא ישמשו רק להקל חבלי לידה של אחרים, פה נקבץ נידחינו – וגם את היסורים בכללם. ארבע מאות שנה סבלו אבותינו במצרים – ויצאו ברכוש אשר בראו בכוחו אור מאיר להם ולכל העולם. ואנחנו יש לנו רכוש בן קרוב לאלפיים שנה של יסורים שאין הפה יכול לדבר ושאין דוגמתו בכל העולם, – נוציא אותו מידי זרים, נקבץ אותו מארבע כנפות הארץ, נביא אותו הנה ונשקיע אותו ביצירת חיינו ובבניין עולמנו. ואם בעלי המחשבה הגדולה והיצירה הגדולה – הפיננסיסטים הרוחניים שלנו – אינם חפצים לעמוד על הדבר הזה, ובוחרים לשלוח לנו את מחשבותיהם על התחייה ועל הגאולה ואת יצירותיהם, את צערם ואת דמעותיהם כרוכים בנייר, – יֵדעו נא לפחות בעלי הנפש, שישנם פה, אלה, המעטים כל כך והסובלים פה כל כך – ידעו ויתנחמו בזה, כי הם יעשו זאת. הם יביאו הנה את היסורים וישקיעו אותם בבניין. והם – כל מי שבא לכאן, ופצע בלבו היהודי כל מי שיש כאן ודמו שותת על החורבן ועל הריקבון.

העבודה היא גדולה ועשירה, רחבה מני ים ועמוקה מתהום וקרובה מאוד לכל בעל נפש לעשותה כפי מידת יכולתו. פה יש מקום לכל כוח, לכל כשרון, לכל מחשבה והרגשה, לכל מעשה. גם למלחמת דעות יש פה מקום, – כמובן, למלחמת דעות ולא למלחמת דברים. מי האיש החפץ חיים חדשים ימצא פה את תפקידו, את חייו, את עצמו.

אולם בייחוּד זה הוא תפקידו של ‘הפועל־הצעיר’. הוא מביא עמו את היסוד העיקרי, שהוא הראש והראשון ביצירת חיינו החדשים ואבן־הפינה בבניין עולמנו החדש – ראשית הגילוּי של ה’אני' המתחדש שלנו – את העבודה. ועוד יסוד אחד הוא מביא עמו, שאינו אמנם ממשי כל כך, ונוסף לזה הוא מטיל אימה על ה’בונים', אלא שהוא בכל זאת חשוּב מאוד – את יסוד התסיסה, אותו הדבר, המתקומם נגד כל רקוב, נגד כל שקר לובש צדקות, נגד כל חולין שנעשה על טהרת הקודש, והמבקש חיים חדשים, רוח חדשה, אור חדש. ועוד דבר אחד. ‘הפועל הצעיר’ אינו ירא מפני המלחמה ומוכן ומזומן לסבול.

[ד]

מכאן הדרך, כמדומה, ישרה. אציבה עוד ציוּנים אחדים משני הצדדים על המקומות החשובים ביותר, שאינם נראים כל כך היטב מרחוק.

מצד אחד, מצד הכוח והערך של העבודה:

א) הקופה הלאומית¹. אין צורך, כמדומה, בעין חדה כל כך בשביל לראות את היחס, שבין רעיון העבודה ובין רעיון הקופה הלאומית, כפי שעלה במחשבה בתחילת יצירתה. עכשיו נהפכה הקופה הלאומית בידיהם של עסקנים ידוּעים למין חברה הבונה בתים לעשירים וכדומה². אולם הלא צריך לברר בירור גמוּר, אם כך צריך להיות, הלא – כאשר הזכרתי כבר, אין לך דבר המזיק לאידיאל כמו השקר והונאת אדם את עצמו. אולם אם באמת יש בקופה הלאומית רעיון גדול כאשר חשבנו בתחילה, כי עתה עלינו להכיר בהכרה ברורה, מהו הרעיון הזה, ולערוך את המעשים על־פיו, ולא על־פי ראוּת עיניו של כל עסקן ציוני. ומתוך הבירור הזה יתברר ממילא ערך העבודה וכוחה, יתבררו ממילא הרבה צדדים בשאלת העבודה והעובדים. והעיקר, כי אם ייפתר בהחלט, כי העבודה כשהיא לעצמה יש בה צורך לאדם, אז אין פתרון שאלת הקוּפה הלאוּמית יוצא מגדר האפשרות.

ב) היחס אל הערבים. שאלה גדולה שאל מר יצחק אפשטיין, אלא שדחוהו בקש, כלומר בכלי זין כאלה, שהיותר חזק מהם הוא ה’ממה־נפשך' הזה: אם ארץ־ישראל היא שלנו, הרי אינה של הערבים, והצדק איפוא, עמנו בכל מעשינו, שאין בהם חטא נגד הצדק המסחרי; ואם היא שלהם הרי היא אינה שלנו, ועלינו לסלק ידינו ממנה לגמרי. אולם מה נעשה – והמציאוּת לא למדה ב’חדר' ואינה מכירה את כוח ה’מה־נפשך' הזה. העוּבדה היא עוּבדה קיימת, כי הארץ היא שלנו, כל זמן שעם ישראל הוא חי ולא שכח את ארצו. ומצד אחר, אין להחליט, כי אין לערבים חלק בה. השאלה היא: באיזה מובן ובאיזו מידה היא שלנו, ובאיזו – שלהם. ואיך להתאים את התביעות משני הצדדים. השאלה איננה פשוטה כל כך ודורשת עיוּן גדול מאוד. דבר אחד אפשר להגיד בבטחה, כי הארץ תהיה שייכת יותר לאותו הצד, המסוּגל יותר לסבול עליה ולעבוד עליה, אף יסבול עליה יותר ויעבוד יותר. כך מחייב ההיגיון, כך מחייב הצדק וכך מחייב גם טבע הדברים. וכאן אתה רואה עוד פעם את כוח העבודה ואת מקומה בתחייתנו וגאולתנו.

ג) השאלות העולמיות. המקום הזה הוא כל כך רחוק, עד כי אינני יודע אם כדאי להציב עליו ציוּן. כאשר ייפתר בהחלט, על־ידי חיינו עצמם, כי העבודה היא צורך נפשי וגופני גמוּר לאדם, אז אפשר יהיה לגשת לשאלות הגדולות, המרעישות את העולם, מצד אחר לגמרי, מצד מהופך מזה שניגשים אליהן עתה. אולם דבר זה אין מגלין אלא לצנועין ולחולמי חלומות.

מצד שני, מצד החובות של העובדים:

א) העבודה הגדולה, שישנה לנו פה, מחייבת את העובד קודם־כול לעמוד על הדבר בהחלט גמור, כי מקור החיים וגם מקור הישועה, שאנו מבקשים, הוא פה, בארץ־ישראל, כי פה צריך לרכז לא רק את העבודה, כי גם את המחשבה ואת הרצון; כי פה, ורק פה, צריך לבקש את הכוח, את האמצעים, את התקווה ואת הביטחון. בהכירנו לדעת כי תחיית החיים פה ותחיית כוח היצירה שלנו על ידי החיים פה – כי העבודה הזאת היא המנוף של כל עבודתנו הלאומית הגדולה, הלא עלינו להשקיע את כל כוחנו ואת כל בטחוננו במנוף זה, להיות בטוחים כי הוא יפעל את פעולתו בשלימות. ואַל לנו להסיח דעתנו רגע מן המנוף, אל לנו לרוץ פעם בפעם לראות, המתנופף מה שעלינו להניף או לאו, אַל לנו לפשוט את ידינו לבקש עזרה בעבודתנו מאחרים; כי באופן כזה אנחנו מניחים את המנוף מידינו, ומה שכבר הונף ישוב עוד הפעם לרדת למקומו הראשון. רק כאשר נצמצם את עבודתנו בנקודה אחת, נוכל לעבוד בבטחה, בתמידוּת, ולא תרפינה ידינו, ולא נבוא לידי יאוש.

אבל אם ‘הפועל־הצעיר’ מבקש עזרה מן החוץ, אם הוא מבקש כוחות חדשים, זרם חיים חדש מן החוץ, הרי הוא סותר את היסוד, שעליו הוא בא לבנות. אין זה אומר, כמובן, כי אין כוחות צעירים מן הגולה רצויים לנו פה. אולם הם אינם צריכים לבוא בחשבון בעוד אינם פה. העיקר, כי אין אנחנו נמשכים אחריהם, כי אם הם צריכים להימשך אחרינו; מחשבותינו, עינינו ולבנו עסוּקים פה. כוחות צעירים ואפילו לא צעירים צריך לבקש פה. אם אינם, צריך לברוא אותם. צריך להתקרב יותר אל הצעירים אשר במושבות ובערים שבכל ארץ־ישראל, לחדור יותר לתוך חיי הספרדים, התימנים וכו', להשפיע יותר על בני הישיבות וכדומה וכדומה. ומזה צריך הזרם להגיע עד ערי תורכיה בכלל. צריך לבקש אמצעים לקרב את הצעירים העברים שבכל מדינת תורכיה לעבודתנו הלאומית, ובייחוּד, אל עבודת ‘הפועל־הצעיר’, שהרי סוף סוף הם קרובים לנו בעבודת התחייה החיה שלנו פה. לפי דעתי, כדאי לשלוח למטרה זו איש מיוחד, שיעשה תעמולה ויסד אגודות של ‘הפועל־הצעיר’ בערי תורכיה, ובייחוּד, בערים גדולות כמו: קושטא, סלוניקא, סמירנא וכדומה, גם יעורר את הצעירים לבוא לארץ־ישראל לעבוד. על כל הכוחות האלה צריך ‘הפועל־הצעיר’ לרכז את כל מחשבתו, לאמץ את כל כוחותיו ולהשתמש בכל האמצעים למשוך אותם אליו, לפתּחם, להכשירם לעבודה ולהתאַחד עמהם לעבודה אחת (התנאי הראשון של ההתכשרות צריך, לפי דעתי, להיות, כי המתכשר יעבוד עבודה גופנית), שהרי בזה בלבד, בעבודת ההכשרה כשהיא לעצמה, כבר ‘הפועל־הצעיר’ עובד את עבודתו בלתי האמצעית – עבודת החיים ותחיית החיים פה. יותר מזה, התעוררות החיים פה על ידי עבודה זו בעצמה תביא לידי כך, כי גם הכוחות שישנם כבר לא יתנוונו, לא יֵרדו ירידה רוחנית, לא יבואו לידי יאוש.

ב) ועוד על עיקר אחד מחוּיב העובד לעמוד בהחלט – עיקר, המתייחס אל הפרט, אל כל אחד מהעובדים. כל אחד מאתנו צריך לברר לעצמנו, כי אם עיקר עבודת התחייה פה הוא תחיית החיים, כי עתה היא באותה המידה תחיית החיים של הפרט כמו תחיית החיים של הכלל, או קודם־כול – של הפרט. לא אכנס בחקירה אם הפרט קודם לכלל או להפך, או אולי כל השאלה הזאת איננה עמוקה ביותר,– תחיית הכלל שלנו בודאי לא תבוא אלא מתוך תחיית הפרט. לו היינו צריכים להוכחה, כי האינדיבידואליות של הפרטים היתה מפוּתחה בעמנו בכל הזמנים יותר מאשר אצל אחרים, כי עתה די היה לנו, כמדומה לי, לזכור, כי הנקוּדה המרכזית של כל חשבון עולמו – המושג שלו על דבר אלוהים – היתה יותר זכּה מאשר אצל כל העמים בני גילו, וכי כמעט אמר להחליפה במרכזים יותר ממשיים היה מתפוצץ לרסיסים, כאשר הוכיחו לו תמיד נביאיו. ועם שכל אחד מבניו הוא עולם מלא בפני עצמו, אינו יכול להיקשר בקשר של קיימא בחבלים גסים: לו נחוץ כוח מושך, שאין לתפסו ביד, שאין לראותו בעיניים, לו נחוצות מושכות כסיל וכימה. ובתוך עם כזה יכול היה נביא לשאת נפשו אל הרעיון: מי יתן כל עם ד' נביאים! כלומר כי כל אחד ימצא לו מסילה רחבה כמרחבי שמים ומתוך מסילתו ימשוך וימָשך, ישפיע ויקבל השפעה בתוך חבריו, הגדולים כמוהו וחופשים כמוהו. הסגולה הזאת לקשר עולמות נפרדים במושכות שאין בהן תפיסה כלל, היא איפוא סגוּלה לאומית, בתוך מרחב שמימי כזה יש מקום לא רק לכוכבי־לכת ולכוכבי־שבת, כי אם גם לכוכבי השביט, שמסילתם עוברת למראית עין כל גבול וכל חוק. בזמן הזה הרי אין צורך להוכיח, כי האינדיבידואליות מפוּתחה אצלנו במידה שאין למעלה ממנה. תחייתנו הלאומית לא תבוא איפוא אלא בדרך זו, כלומר רק מתוך תחיית הפרט ורק על־ידי אידיאלים אנושיים גדולים.

בכל אופן ברור, כי פה על כל אחד מאתנו, המבקש דרכו ודרך עמו בהכרה ברורה, לבקש קודם־כול תחיית עצמו ותחיית החיים של עצמו. פה אני חי – ועובד עבודת התחייה על־ידי החיים. כמובן, פה אני מבקש חיים חדשים, גם בעבודה אני מוצא חיים, כלומר חיים חדשים: לוּלא כן לא הייתי עובד. זהו העיקר. אם אני מבקש חיים חדשים באמת, כלומר אם אין זה פראזה ריקה, הרי עלי קודם־כול לעזוב את ההשקפה הרגילה על צרכי החיים, על נעימות החיים, על הרחבת החיים – על טעם החיים. אם טעם החיים לא נשתנה אצלי, אין לי מה לבקש חיים חדשים, כי לא אמצאם. חיים חדשים – הרי זה קודם־כול טעם חיים חדש. הדבר הזה כל כך פשוט, עד כי כמעט אין כל פלא, שלא רבים יבינוהו, ושרבים יחשבוהו למוזר. בכל אופן הלא צריך העובד לברר לעצמו, מה הוא רוצה: לעבוד – והדר לחיות? או: אעבוד אני – ואחרים (הכלל או הדורות הבאים) יחיו? מסופקני אם רעיונות מעין אלה מביאים טובה לעולם. רעיונות מעין אלה מסיחים דעתו של אדם מחיי שעה, שיש בהם חיי עולם במידה שיש בהם חיים, כלומר התחדשות החיים.

העובד, המבקש חיים חדשים לעצמו, הלא הוא מבקש אותם לא בשמים ולא באוויר, כי אם באותם החיים שהוא בא לחדש, באותה העבודה ובאותם התנאים שהוא עובד וחי בהם, באותם האמצעים לחיות, שהוא מבקש, באותה ההתאמצות, שהוא מתאמץ להסיר המכשולים מעל דרכו, באותן הדרכים החדשות, שהוא מנסה להתכונן בהן. צריך לו להתכשר בעבודה, בשביל לעשות את עבודתו ביתר שלימות וביתר קלוּת, אף בשביל להגדיל את הכוח הפרודוקטיבי של עצמו, שיתן לו את היכולת לחיות. בכלל צריך לו לבקש כל האמצעים שאפשר לפי רוּחו, בשביל להכשיר את חייו ולהרחיבם, אף להתכשר אליהם לפי טעמו החדש בהווה ולתקנם לעתיד, באופן שיוכל להתכונן לחיות חיי משפחה על פי דרכו, לפי רוּחו ולפי טעמו. כל זה יש לו ענין בעיניו, כל זה יש לו רעיון, בכל זה מקום למחשבות, להרגשות, למעשים – לחיים. שהרי באופן כזה הוא עובד את עבודת התחייה – שלו ושל עמו – על־ידי החיים. אולם הבא לשם ‘חיי עולם’ – למה לו כל זה? הרי אני מבקש חיי עולם – והרי אני השׂה לעולה! או הריני כפרתו של עם ישראל! כלומר אני מקריב חיי השעה שלי, כלומר אינני חי. גבוּרה רואים בזה. אולם באמת יש בזה פסיביוּת ידוּעה, כוח התמדה של החלטה, שנתקבלה פעם אחת. הגבורה היא אקטיבית. וחיים חדשים דורשים אקטיביות בלתי פוסקת. על כן כל כך מועטים בכלל המבקשים חיים חדשים בפועל ממש, אף־על־פי שלא מועטים בערך ה’קרבנות', ואף־על־פי שמרובים בערך המבקשים חיים חדשים במחשבה לבדה. פסיביות כזאת לא תביא לעולם לידי תחייה. להפך, היא מביאה לידי רפיון־ידים ולבסוף לידי ירידה רוּחנית.

את הדבר הזה אנחנו רואים פה בפועל (וצריך להוסיף, כי גם ההתרשלות בהטבת החיים על ידי כוחות עצמיים משוּתפים, כמו על־ידי בתי תבשיל, חנויות וכדומה, באה אצל צעירינו מתוך פסיביות זו). ואין כל פלא. הירידה היא כמעט הכרחית. הקרבן או המתנדב הלא מוכרח – לפי השקפתו – לוותר על הרבה ערכים שבחיים, אשר במובן ידוע אפשר לומר עליהם כי הם כל האדם. הנה, למשל, חיי משפחה. איך יבקש הצעיר לראות חיים עם אשה ומשפחה, לפי ההשקפה הרגילה על האמצעים ועל החיים, על העבודה ועל חיי המשפחה? מוכרח הוא לוותר על זה, כל זמן שהוא עובד, שנית – השכלה. חפץ הצעיר להרחיב ידיעותיו, להשתלם במדעים. אבל איך ישתלם – והוא פועל? ילמד כל מה שאפשר לו ללמוד (ויש אפשרות כשיש רצון)? איזו תועלת: הלא בין כך ובין כך הוא רק פועל, כלומר אין לו בעולמו אלא העבודה! ישתלם – ואחר כך יהיה פועל? איזה אבסוּרד! הלוא כל עיקר עבודתו הוא בשביל להביא תועלת לכלל, ואז כאשר ישתלם, הלא יביא אלף פעמים יותר תועלת בדרכים אחרות. פשוט, מפני אותו הטעם עצמו, שהוא עכשיו פועל, אסוּר יהיה לו אז להיות פועל. הדבר הזה הוא כל כך פשוט בעיני רבים, אפילו מן הדורשים בשבח העבודה, עד כי אינם רואים בזה כל סתירה לדרישתם, כי צעירים בעלי כשרונות ילכו לעבוד, כלומר כי יוותרו על תועלת גדולה בשביל תועלת הרבה פחותה ממנה.

ועוד שלישית: יש אומרים, כי גם על דעות ידועות מוכרח הצעיר לוותר פה. לכאורה הלא יש לחשוב, כי כל חשיבוּתם של חיינו פה היא, כי פה יוכל היהודי להשתחרר לא רק מעול הגלוּת החיצונית, מעולם של אחרים, כי אם גם מן הגלוּת הפנימית, מעולו של עצמו, כלומר פה אין צורך ליהוּדי לזכור תמיד, בכל עת ובכל שעה ועל כל מידרך כף רגל את יהדוּתו, למשמש בכל רגע בכיסו היהדוּתי, להיות יהודי ‘באהלו’ או ‘בצאתו’ או בשניהם יחד. פה הוא יכול להסיח דעתו מיהדוּתו לגמרי. פה הוא קודם־כול אדם ופרט ידוּע, ובתור אדם ובתור פרט ידוע, יש לו חופש, מרחב לחיות, לחשוב, להרגיש כאשר עם לבבו ועל דעתו, – יהודי הוא ממילא. הלא זה כל עיקרה של תחיית המחשבה שלנו, האפשרית רק פה. כי בעוד אשר בתוך הגולה אנו מוכרחים לצמצם את מחשבותינו ואת דעותינו בחוג ידוע, ואפילו דעותינו האנושיות מוכרחות לקבל גוון ידוע, בכדי שלא להרוס כּלָה את חשבון עולמנו, אף זה שיש לו זכות להתקיים, בקבלו גוון שאינו יהוּדי, שהרי בלי זה אי־אפשר בתוך אווירה זרה – הנה פה יכולות דעותינו ומחשבותינו להיות אנושיות טהורות בלי כל גוון, לא כיהודי ולא אינו יהודי, וממילא תהיינה יהודיות באותו המוּבן, שהן שלנו. המחשבות הגדולות של הנביאים שלנו, שבשבילן זכו לחיי עולם, אינן אלה המתייחסות רק לעם ישראל, כי אם דווקא אלה שהן אנושיות כלליות. הם חשבו על האלוהים, על העולם, על האדם, על החיים וכו', ומתוך שהם היו יהוּדים, אנחנו קוראים למחשבותיהם אלו יהדוּת. וכן הדין בתחיית היהדוּת. אם בעתיד קרוב או רחוק יהיה ליהודי החדש מה לחשוב ולהגיד על כל אלה הדברים העומדים ברום עולם – העיקר הוא אם יהיה לו משלו – כי אז יקראו למחשבותיו אלה יהדוּת, בלי בקש חשבונות רבים, אם תהיינה המחשבות האלה מתאימות בכל ליהדוּת הישנה או לאו. כך הוא לכאורה.

ולפי זה אסוּר, כמדומה לך, למי שבא הנה על מנת לעזור לתחייתנו הלאומית לוותר אף כקוצו של יוד מדעה אנושית – אם היא באמת דעה, שאין בה פסול מצד עצמה. ואם עבודת התחייה שלנו אינה מתאמת לדעה כשרה כזו, הרי זו עבודה פסוּלה, ואינני מבין, איך יכול אדם בעל נפש להתעסק בה. אבל – הלא זה קרבן! בעוד אשר למי שמבקש חיים חדשים לעצמו, בתוך התחדשוֹת החיים של עם ישראל, אשר מחשבתו היא בהכרח חיה ומתחדשת גם היא, באין לה יכולת להיסמך על המקוּבל אפילוּ מפי הפרוגרס עצמו, ברור לו, כי אותן הדעות שאינן מתאימות לעבודת תחייתנו, יש בהן פסול מצד עצמן, אלא שאינו בולט כל כך. בכל אופן מכל זה יוצא ברור, כי דרך זו של עבודה בלי הכרה ברוּרה ושלא לשם החיים איננה נכונה כל כך, ועל הצעיר, החפץ באמת בתחייתנו, לבקש דרך חדשה, אם זו שהראיתי או אחרת, אבל לבקש.

ופה הגענו אל שאלת השאלות של הפועלים, שכל כך הרבה דנו ודנים עליה, הלא היא השאלה על דבר מצבו הכלכלי של הפועל, על דבר האפשרות לפועל להתפרנס ולפרנס משפחה. אולם אני נוגע בשאלה הזאת לא בשביל למצוא לה פתרון, כי אם בשביל להניחה בצריך עיוּן, כלומר להגיד, כי, לפי דעתי, השאלה לא נשאלה כהלכה ולא תוכל עתה להישאל כהלכה. היא תלוּיה במישרין בשאלה היסודית: אם צריך מי שלא היה פועל – וכזה הלא כמעט כל הפועלים הצעירים פה – לעבוד או לאו. אם לא צריך, אם אין עבודתנו אלא מין נדבה, או מין עבודה בצבא, כי עתה אין השאלה חמוּרה כל כך. יעבוד לו עבודה, עד שיעבור החשק או הפנטסיה או עד שיצא ידי חובתו, ואחר כך יעסוק בישוּבו של עולם ככל אדם מן הישוב, ובודאי ימצא במה להתפרנס. ואם נשאר פועל מתוך הכרח, הלא מתוך הכרח זה עצמו ימצא את פרנסתו. אם בריוח או בצמצום. ואם חושבים על דבר פועלים במובן אירופי וחפצים דווקא במהלך אירופי בענין זה, הלא עדיין לא הגיעה השעה לדבר בזה, כי עדיין אין לנו פועלים כאלו, וכאשר יהיו, תיפתר גם השאלה על פי המהלך האירופי. אולם אם באמת יש צורך לעבוד, ואם יתברר מהו הצורך: אז, יש לחשוב, תקבל השאלה צורה אחרת לגמרי, אז יתברר כי השאלה הזאת קשורה בהרבה שאלות אחרות, כמו בשאלה על דבר אופן העבודה ואופן חיי העובד, על דבר עבודת האשה ומקומה בעבודתנו הלאוּמית ועוד ועוד, אשר לא תיפתרנה כי אם באופן אורגני. והעיקר, אז יתברר, כי לבדד, לסדר, להתקין צריך את העבודה ואת אופן העבודה ולא את העובד, וכי כל עזרה מן החוץ הורסת ערך אחד מן הערכים העיקריים, שהעובד מבקש בעבודה.

*

יודע אני, כי השקפתי אינה מעשית כלל וכי הרבה בדברי יהיו נחשבים למוּזרים. אולם, אין דבר. מחשבות מעוררים דווקא דברים לא מעשיים כל כך, אלא שיש בהם כדי לערער קצת את יסודם של הדברים המעשיים ביותר, ולזה נתכוונתי. ואם יחשוב מי שהוא מחשבות – מחשבות ממש, כמובן, – אפילו רק בכדי לבטל את דברי, – וידע כי אני השגתי את מטרתי. לא מה שנתברר עיקר, אלא מה שיתברר.

תרס"ט (1909)

¹

‘עולם דמיוני’ אתה קורא להשקפתי על עבודתנו – וזה די. כלומר: העיקר מה שביקשתי לא עלה בידי. לא עלה בידי להבליט את נקודת השרפה שבאופן זה של עבודה שהצעתי; לברר את הבר מן התבן, להבליט את התוך המעשי אשר בקליפה הדמיונית – הדמיונית לא כל כך כשהיא לעצמה כמו מתוך האוירה שאנחנו נמצאים בה. יש אמנם הרבה מן הדמיון בהשקפתי, שהרי לא סגי בלאו הכי בהשקפה על דבר ולתוכו של דבר שלא בא עוד לעולם. אולם ניצוצות הדמיון האלה אין להם תכונה של אור מתעה, כי אם של אור חוזר רפה מאור ממשי הנעלם מן העין מרוב המרחק. בכל אופן, לו עלה בידי מה שביקשתי, לא היית חושב בכל כך ביטחה, כי השקפתי היא יותר דמיונית מהשקפתך אתה והשקפת כל המעשיים שכמותך. שהרי מה הוא ההבדל שבין השקפתי אני ובין השקפתך אתה? שנינו רואים לפנינו סלע מוצק, זקוף, גבוה עד לב השמים, ועליו מבצר איתן סגור ומסוגר, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו. דרך אין. סביב חושך ואפלה. הולכים אנחנו בתוך קוצים וברקנים, מכשולים וחתחתים, ביצות ואגמים. מלפנינו ומלאחרינו תהומות. ואנחנו מבקשים מוצא. והנה אתה פונה לאחריך ורואה שם מתוך החשכה איזו דרך, ואתה חושב כי די לך למשוך קו ישר מן הדרך ההיא אל המבצר בשביל למצוא את המבוא של המבצר. ובין כך אתה שקוע כולך בדרך ההיא שלאחרינו, מתאמץ להגביל בדיוק את נטייתה, את מידת רחבה וכו'. בעוד שאני משקיע את כל מבטי במה שלפנינו, אל תוך החלונות, הבקיעים והחריצים שבחומת המבצר: אולי אמצא שם איזה קו אור, אשר עליו או על פיו נכונן את מגמת פנינו, אשר הוא גם יאיר את דרכנו, וגם יוסיף לנו אומץ להתגבר על כל המכשולים, להתגבר על כול. מובן, כי למראית עין אתה עוסק בדבר יותר ממשי ממני, שהרי הדרך ההיא שלאחרינו היא דרך ממש; בעוד אשר האור, שאני דומה למצוא, אינו באופן היותר טוב, אלא אור חוזר, ומי יודע אם לא אור דמיוני. אולם זה רק למראית עין. כי באמת, בהיותך כולך פונה לאחריך, אינך רואה כי בין הדרך ההיא שלאחרינו ובין המבצר, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו מבדילה תהום נוראה, שאין לעבור אותה בשום אופן שבעולם.

הגע בעצמך:

צריך לגאול את הארץ, צריך שיבוא הנה הקפיטל היהודי ויפתח את התעשיה, צריך שיבואו כוחות צעירים, צריך… טוב, צריך! ומה בכך אם צריך? ואם תצעק מן הבוקר עד הערב אתה וכל המעשיים, ואם אצטרף גם אני ושכמותי אליכם וכולנו לא נחדל מצעוק: צריך… צריך… האם אינך יודע, אתה המעשי, כי המרחק מן ה’צריך' הזה עד מוחם של בעלי היכולת וממוחם עד לבם ומלבם עד כיסם ועד מעשיהם – כי כל המרחקים האלה הם לא קטנים, לפחות, מן המרחק אשר מן הארץ עד הכוכב מאדים? האם לא ברור לך, המעשי, כי מה שצריך להעשות ע"י אנשי המעשה לא ייעשה, אם לא במידה זעומה כל כך ובאופן גרוע כל כך שנוח לו שלא ייעשה? ומה נעשה אז? האומנם – ‘התלין, הא צואר!’… אבל, אהיה נא לרגע גם אני מעשי, כלומר אאמין לרגע גם אני, כי כל הדברים הטובים האלה אפשר שיבואו ושייעשו. כבר התעוררו כל העשירים וכל בעלי היכולת, כבר גאלו את הארץ; כבר קנו בכסף כל האדמה שאפשר לקנות; כבר בנו בתי חרושת כמה שצריך; כבר באו גם צעירים כמה שצריך. רק אופן העבודה לא נשתנה כמובן, כלומר: לא חדל מהיות מעשי – מעשי ממש, לא מה שאתה ושכמותך קוראים ‘מעשי’ – חשבני, תגרני, וההשקפה על החיים ועל העבודה גם כן לא נתשנתה. לא נעשתה ‘דמיונית’. עולם כמנהגו נוהג. נותני העבודה אינם נותנים עבודה ליהודי אלא, באופן היותר טוב, בשיעור שיש בו כדי לצאת ידי חובת ‘אידיאל’; והצעירים עובדים גם כן בשיעור כזה. כל העבודות נעשות בעיקר על ידי ערבים. ובהתרבות התעשיה במידה שעבודת הערבים לא תספיק, לא יהיה צורך לשלוח למצרים או למקום אחר להביא פועלים: הם יבואו מעצמם. זה הוא המהלך המעשי. איני חושד בך, כי אתה תהיה שבע רצון ממהלך כזה, כי אתה לא תכיר בהכרה ברורה שבאופן כזה הארץ לא תהיה שלנו יותר ממה שהיא עתה, והעם לא יהיה יותר חי, לא יהיה פחות גלותי ממה שהוא עתה, אפילו אם יהיו לנו קושנים ככל חפץ לב המעשיים שלנו וטשרטר ככל חפץ לב המדיניים שלנו. יודע אתה, כי כבר הוצאו על הישוב כתשעים מליון פרנק, ובכל זאת מסופקני מאוד אם תמצא די אומץ בלבך להחליט כי יש לנו אף מושבה אחת שכולה שלנו, כל זמן שהעבודה נעשית על ידי אחרים. תאמר: צריך לברוא מפלגה של פועלים, עוד פעם – צריך! אבל איך בוראים מפלגה כזאת, אפילו אם נודה כי בריאת מפלגה כזאת היא רצוּיה? כלומר, איך בוראים פועלים מחנוונים, תגרנים, סרסורים, נושאי משרות קטנות עם גדולות, בעלי מקצועות חופשיים וכדומה, במקום שיש אפשרות לעשות עסקים טובים שאחרים יהיו בהם הפועלים – ואז הלא תהיה אפשרות כזאת – ולחיות ‘ככל האדם’? והעיקר, איך בוראים באופן מעשי?…

חושב אני, כי אין צורך לברר לך יותר את כוונתי בזה, כי בעצמך תרד לסוף דעתי.

כן, ידידי, אתה יותר מעשי ממני רק בזה, שאני מכיר בהכרה ברורה שאיני מעשי ושאין כל אפשרות להגיע למטרתנו באופן ‘מעשי’, בעוד שאתה חושב את עצמך למעשי בהאמינך כי את מטרתנו נשיג באופן מעשי.

כולנו מודים כי מצבנו הוא מסוכן; כי גורלנו תלוי בשערה בין החיים ובין המוות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו, כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות פנימית יוצאת מן הכלל, על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעת נִסִית, עד כי במובן זה אפשר לומר ביחד עם המון העם, כי ניגָאל וניוושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה’נסית' הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות. יש רגעים של הרמת רוח יוצאת מן הכלל בחיי עם כמו בחיי איש. רגע כזה אפשרי הוא גם במצבנו, אם כל הכוחות הפעילים ירכזו את כל רצונם ואת כל עבודתם בהכנת הרגע הזה. והדרך לזה היא רק העבודה פה, ודווקא באופן לא ‘מעשי’, כלומר, דווקא באופן, שיש בו בכדי להפוך משורש את כל חשבון חיינו הגלותי. – – –

יפו, ד' בסיון, תרס"ט (1909)

(על דברי מר אליעזר בן־יהודה ‘אל הפועלים’)

דווקא מפני שאיני שייך לשום הסתדרות¹, הנני מוצא לנכון להשיב על דברים, המבשרים רדיפות חדשות, ‘חשאיות’, כשרות נגד הסתדרויות הפועלים ונגד הפועלים המסוּדרים. בתור יחיד, שאין אחריות דברי על אחרים, רשאי אני לדבר במקום שהסתדרות תוכל אולי למצוא כי השתיקה יותר יפה לה. האמת כשהיא לעצמה, האמת הערומה, צריכה להיאמר אפילו במקום שאין דבריה נשמעים, ויכולה היא להיאמר באופן הנאות.

זה לי קרוב לחמש שנים שאני פה, בארץ־ישראל, ובכל עת ובכל שעה ועל כל מדרך כף רגל היתה לי פה הזדמנות לראות לכל מראה עיני את הנגעים אשר בבית ישראל, את נגעי הגלות אשר דבקו בנו עד לבלי הירפא אפילו בארץ תחייתנו, ואף פעם לא נרעשתי כל כך ולא באתי לידי מצב נפש כזה, הקרוב ליאוּש, כמו שנרעשתי למקרא הדברים: ‘אל הפועלים’. אדרבה יש שהייתי מוצא לי תנחומים בזה כי כך דרכה של מחלה קשה, השוללת את ההכרה ואת ההרגשה מן החולה, אשר רק בשעה שהסכנה כבר עברה, בשעה שהחולה מתחיל לשוב לאיתנו, הוא מתחיל להרגיש ביותר את מכאוביו הנוראים ואת חולשתו הנוראה. דווקא פה, בארץ תחייתנו ־ הייתי רגיל לחשוב ־ מתבלטים לנו נגעי הגלוּת העמוקים. אולם, דברים כאלה, שנאמרו לפועלים בשם דעת הקהל שלנו פה, מחשבות כאלה, לא הייתי חושב לאפשר אפילו מצד הקהל ארץ־הישראלי.

לא על מצב הפועלים אני מצטער, ולא לעתידו של רעיון הפועלים אני דואג. אם ראוּיים אנחנו לאותה העבודה הגדולה, שהטלנו על עצמנו־להיות פועלי התחיה בארץ תחייתנו, לא יפחידו אותנו כל הרדיפות, אפילו היותר כשרות, אפילו היותר קדושות ־ מצד האיכרים ועוזריהם. אם האיכרים היהודים לא יתנו לנו עבודה ־ החובה עלינו, באין ברירה, אפילו לעבוד אצל איכרים גרמניים ואפילו אצל ערבים ובעד כל מחיר שהוא ־ ולא לעזוב את הארץ. ואם לא נעשה כך,־ או מי שלא יעשה כך, ־ אות הוא כי אינו ראוּי לתעודתו, ולא העם ולא הארץ לא יפסידו הרבה אם יעזוב את הארץ. אנחנו לא נלך לבקש ארצות לא בשבילנו ולא בשביל עם ישראל. אחד הוא לנו עם ישראל ואחת היא לנו ארץ־ישראל.

גם המצב המוסרי של הפועלים אינו נותן מקום להצטער. הרי מתנגדיהם מודים, אם בפירוש או שלא בפירוש, כי הצדק עם הפועלים, וכי עבודתם רצוּיה ונחוצה. הרי אפילו שופטיהם מתוך האיכרים, ובכלל מתוך נותני העבודה, מוכרחים לחפש אמתלאות שונות, בשביל לתת לסירובם לקבל פועלים יהודים צוּרה לא כל כך מגונה. הרי כל הטענות על דבר ‘דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים ביחס לנותני עבודה’ אינן באות, אלא מתוך צביעות בולטת מצד אלה האיכרים, האומרים כי חפצים הם בלב ונפש לקחת פועלים יהודים, רק… אינם לוקחים (וספרדים ותימנים שאין להם הסתדרות?), ומצד ‘אותם הכוחות, שבעצם הם רוצים בטובת הפועלים היהודים ובקדמתָם ובהצלחתם פה בארץ’, אלא… ‘שרגשם הוא נגד הפועלים’, כלומר, שאינם סובלים אותם. רחוק אני מן הדעות הסוציאליות בצורתן שיש להן בזמננו, כרחוק היהדות ממטריאליות, ורחוק אני ממלחמת המפלגות במובנה הפרוליטרי, כרחוק רוח ישראל מקנאה ושנאה. אולם עושק הלא הוא עושק, וגזל משפט הלא הוא גזל משפט, אם העושק הוא קפיטליסט או פרוליטרי. ואם אוהבי עשיר רבים,־ אינני רואה מקום להצטער, אם הפועלים מכירים את ערכם ואינם כופפים קומה בפני התקיפים, אם הם שואפים להגן, עד המקום שידם מגעת, על ענייניהם וגם על כבודם וגם על הצדק בכלל, במקום שכל אלה נרמסים ברגלים גסות.

אולם לא יכולתי לבלי להתרגש בחשבי על דבר הצד שכנגד הפועלים. סוף־סוף חשבתי ־ אם אובה ואם אמאן, או אם יאבו הם או ימאנו, הלא אחי, בני עמי הם אלה האיכרים ואלה בעלי טובתנו העוזרים על ידם, הלא נגעיהם ־ נגעי עמי, הלא הם נגע כולנו! הלא על אלה בני היישוּב החדש, נשען לעת־עתה כל בניין בית ישראל החדש, ־ האומנם כל כך נוראים הנגעים, כל כך עמוק הריקבון? הרעיון, כי האיכרים יכולים להביא לידי כך שלא יהא אף פועל אחד בכל המושבות, כי הם מסוגלים אפילו רק להשלים עם עוּבדה כזאת, ־ הרעיון הזה נראה לי כל כך נורא, עד כי לא יכולתי לבאר לעצמי, איך זה מר בן־יהודה לא הרגיש בדבר, כי הודעתו זו היא מצד אחד, מכת לחי נוראה לאיכרים, לאלה שהיו חלוצינו הראשונים, ומצד שני, היא תעוּדת עניוּת מוחלטת ־ אם להשתמש במבטא לא חריף כל כך ־ לכל היישוב. זהו כתב אשמה כל כך נורא על האיכרים, עד כי לבי לא יתנני להאמין, כי כך הנם באמת כל האיכרים. הנני מרגיש כי אינני רשאי להאמין כזאת אפילו על רוב האיכרים. ואם בכל זאת אני מקבל את הידיעה הזאת בתור עובדה קיימת ומדבר עליה מה שיש, לפי דעתי, לדבר על עובדה כזאת, הרי אני עושה זאת על דעת מר בן־יהודה ועל סמך האבטוריטה שלו בתור עורך עתון עברי בארץ־ישראל.

שואל אני באמת ובתמים: הציונות ־ כלומר, כל עניין תחיית ישראל בארצנו בכלל ־ מה היא: משחק, ספורט או דבר רציני, פשוטו כמשמעו?

ואם דבר רציני, הרי יש מקום לעצם השאלה: המחוּיבים האיכרים, אלה חלוּצי היישוב החדש, שעצם תעודתם היא להגשים את רעיון התחייה, ושבכלל אפשר לאמור עליהם, כי רק בכוחו ובזכותו של עם ישראל הגיעו עד הנה, ־ המחויבים הם בהחלט מתוך עצם תעודתם, בלי כל תירוּצים ובלי כל יוצא מן הכלל, לעבוד את אדמתם בידי יהוּדים, או אינם מחוּיבים ורשות בידם לעשות בזה ככל העולה על רוחם?

השאלה הזאת ־ דייה לנו, כמדומה, העוּבדה, כי יש לנו שאלה כזאת! ־ השאלה הזאת צריכה להיות ברורה בהחלט, בשביל שלא לתת מקום לפלפולים סופיסטים. האם אין כל עיקרו של הישוב, כל עיקרו של ראיון תחיית ישראל בארץ־ישראל, מיוסד על החובה המוחלטת, שמחויב האיכר לעבד את אדמתו ־ אדמת ישראל בעצמו בידיו ממש, או לפחות בידי יהודים? האם אין האיכר בוגד בעמו ובאידיאלו הגדול ־ אם מדעת או שלא מדעת ־ בזה בלבד שלא די שאינו עובד את אדמתו בעצמו בידיו ממש, עוד אינו עובד אותה על ידי בני ישראל? אינני משיב על השאלה הזאת ואינני מקווה לקבל עליה תשובה כהלכה, כלומר תשובה חיוּבית. יודע אני את כוחה של הרוח הגלוּתית, המלפפת אותנו, עם כל חכמתה וצדקתה, עם כל יכולתה להפוך חושך לאור ואור לחושך, עם כל כשרונה לטהר את השרץ בק"ן טעמים. די לי שהצעתי את השאלה כשהיא לעצמה בבירור גמור, שהוקעתי את השרץ לכל מראה עין הרואה. ישנן שאלות ־ וזו אחת מהן ־ שהן כשהן לעצמן יותר מוכיחות ויותר חזקות מכל תשובות ־ הוכחות, ושאין כל שקר שבעולם מסוגל להשתיקן או להמתיק את דינן הקשה.

ובכדי להבליט יותר את הריקבון הנורא של היישוב ובכדי לציין את העוּבדה לזיכרון, די לי כמו כן רק להעתיק בזה מלה במלה, בלי כל פירושים והערות, את התשובה המציאותית על השאלה הזאת באותה הצורה, שלא אני בדיתי אותה מלבי, אלא כתובה בהדר מפורש ב’הצבי'² בשם ‘הטובים שבבני המושבות’: ‘כי לא תעבורנה שנים מועטות ולא יהיה אף פועל אחד יהודי בכל המושבות’.

ולא לחינם שאלתי אם הציונות היא ספורט או דבר רציני. רגילה בזמננו הדעה, כי הלאומיות הולכת ותופסת את מקום הדת הנופלת. ומה אנחנו רואים? הדת הנופלת עוד כוחה רב גם עתה לגזור אפילו על החפשיים לעשות יין דווקא בידי פועלים יהודים. ואת גזירתה מקיימים בלי הביט על כל הוצאות, ואפילו על הפסד, ואין כל טענות ומענות שבעולם מועילות להפקיע ממנה. והצד הכלכלי מוכרח להסתגל לדרישת הדת, אבל לא להפך, והוא מסתגל! והלאומיות שלנו? והציונות העלובה?

ואם הלאומיות היא דבר רציני, ישנה עוד שאלה קטנה: האם האיכרים, ובכלל כל אלה שיש להם איזה רכוש או איזה כוח ־ האם כל אלה, כשהם לעצמם הם הכול, והשאר ־ כל היישוב עם הפועלים אינם אלא דבר טפל, שלא נברא אלא לשמש לאלה, ושאין לו ערך אלא במידה שיש לאלה צורך בו, כי זהו כל מטרתו ותכליתו, האלף והתיו של היישוב? או כי העיקר הוא הישוב, שיש לו מטרה ותכלית אחרות לגמרי, שהכול – כל בני ישראל־שווים בו בהחלט, ושבתור כמוּת חיובית יוכל להיחשב בו רק מי שעושה ובמידה שעושה את חובתו ליישוב, לרעיון תחיית ישראל בארץ־ישראל, אם בתור איכר או בתור פועל וכדומה?…

וגם זו היא ממין אותן השאלות, שהזכרתי למעלה, ואין לה צורך בתשובה.

ועל דבר הפרספקטיבה הנשקפת לנו, הפועלים, מתוך מחשבתם הטובה או מעשיהם הטובים של האיכרים, אוכל להוסיף רק זאת:

אנחנו, הפועלים, לא נפסיד הרבה מן הרדיפות החדשות, כי אין לנו מה להפסיד. אנחנוּ לא באנו לבקש עושר וכבוד או ‘תכלית’. יודעים אנחנו את הדרכים, שמבקשים בהן את כל הדברים היפים האלה, ובין כך ובין כך אין אנחנו הולכים בהן. ואם נסבול מעט או הרבה יותר, לא ישוב העולם לתוהו ובוהו, ואנחנו לא נבוא בטענות על עם ישראל. אולם להועיל תוכלנה הרדיפות הרבה; לפחות, יש תקווה, אם באמת תתקיים הנבואה, שלא יהיה אף פועל אחד בכל המושבות, ואנחנו נהיה מוכרחים לעבוד אצל גרמנים או ערבים או לאחוז באמצעים קיצוניים, דומים לאלה, אז אי אפשר, כי הדבר הזה לא תהיה לו פעולה מוסרית עמוקה כעומק הריקבון המתגלה על ידו. ריקבון נורא ועמוק כזה לא יוכל להתקיים הרבה זמן. ומצד שני, הלא מכירים אנחנו את טבע עמנו, כי הוא אינו מתרגש כל כך מתוך יסורי עצמו, כמו מתוך עלבון הצדק והמוסר. ואם לא הזדעזע ולא התעורר מתוך המכות החיצוניות שהכוהו זרים, אולי יזדעזע ויתעורר מתוך המכה הרוחנית הפנימית הנוראה, שיכוהו בניו בארץ תקוותו האחרונה. אולי… מי יודע. בכל אופן גילוי הריקבון באופן מוחשי כל כך לא יוכל להביא הפסד לרעיון היישוב האמיתי.

לא למותר הוא להוסיף, כי אפילו עכשיו, במקרה הפרטי של ה’אימור'³ אף על פי שהניצחון החיצוני הגלוּי הוא על צד התקיפים, ־ הנה הניצחון המוסרי, הפנימי הוא באמת על צד הפועלים. שהרי הכול, הכול ואפילו המרגישים רגש של ניגוד לפועלים מתוך חיבה, או פשוטו כמשמעו, מתוך שנאה כבושה, ־ הכל מרגישים ומכירים כי ניצחו התקיפים, כלומר לא האמת ולא הצדק ניצחו. קצרי הראות לא יראו בזה, כמובן, כל מקום לתקווה טובה, כל סימן של כוח בעתיד הקרוב, אולם אנחנו, הפועלים, נוכל למצוא בזה קצת תנחומים ולאמור: לפי שעה גם זו לטובה! במקום שיש תסיסה ־ ותסיסה חשובה לפי הערך כזו ־ שם יש התעוררות, שם יש ניצוץ שאינו עלול לכבות, שם יש ־ תקווה.

תרס"ט (1909)

(מכתב גלוי לחברי הפועלים)

חברי בעבודה וחברי בדעה!

הרבה צער גרם לי ־ וכמובן לא לי בלבד ־ מעשה ועד חובבי ציון¹, והעיקר, השתתפות ‘אחד־העם’ בכל הענין הזה, ־ ‘אחד־העם’ שכיבדתיו כל כך, לא רק היהודי שבי סבל מזה, כי אם גם ־ ואולי בעיקר ־ האדם. אולם בה אין לדבר. הרגשות כאלה לא ניתנו למשמש בהן. ־ ־ ־

ו’הפועל־הצעיר‘? ־ ‘הפועל־הצעיר’ יתקיים, אף על פי שהוא חפץ, או דווקא מפני שהוא חפץ ‘להיות שליט בכל הופעות החיים’, יתקיים, אף על פי ש’בחלונות הגבוהים’ אינם מרוצים ממנו. הוא יתקיים בכוח האמת שבו ובכוח מסירוּת הנפש של הצעירים, הנותנים את נפשם על כל עבודתנו בארץ־ישראל, ש’הפועל־הצעיר' הוא כלי מבטאה. כלומר הוא כלי מבטא לא רק של העבודה בארץ־ישראל ושל אינטרסי הפועלים, כמו שסוברים האדונים האפיטרופסים, כי אם גם של החיים בארץ־ישראל, שהעבודה נעשית בהם ושהיא באה לברוא אותם בריאה חדשה.

אבל אני חושב את המקרה הזה להזדמנות רצויה לפנות אליכם, חברי הפועלים וחברי בדעה, בדבר, שהוא עצם היסוד לעניין שלפנינו. אני מדבר בדבר התמיכה בכלל.

יודעים אתם, חברי, את התנגדותי הנמרצה לכל תמיכה מן הצד באיזו צורה שתהיה, כמו לבניין בתים וכו' וכו', מתנגד אני לזה לא רק משנאה למתנות, כי אם מסיבה יותר עמוקה. את כבוד האדם שבנו הייתי חפץ להציל ואת חופש האדם שבנו.

על הפועל בכלל ישנן שתי השקפות מתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. הצד השווה שבהן, ששתיהן מתירות לנו לקבל תמיכה וששתיהן אינן רצויות לנו.

הדור הישן (לאו דווקא הבעלי־בתים, כי אם גם הפועלים בעצמם מן הדור הישן) רואה בפועל איזו בריה שפלה, שלא נבראה אלא לשמש למי שאינו פועל, שאינה חיה אלא בחסדו של זה ובזכות מצות ‘נחי אחיך עמך’ שזה מקיים בה. מובן, כי מתוך השקפה זו מוטב לפועל לקבל כל מה שנדב לב מטיביו, נותני לחמו, לתת לו. וההשקפה השניה, זו של הפרולטריון, רואה בפועל איזה יצור נבחר, שכל העולם לא נברא אלא על ידו ובשבילו, וכל יתר האדם אינו חי אלא בזכותו. מתוך השקפה זו בודאי מותר לפועל לקבל מה שנותנים לו, שהרי משלו נותנים לו.

שתי ההשקפות האלה, המשמשות אצלנו בערבוביה, משפיעות עלינו שלא מדעתנו וגורמות לנו, שלא נראה כי לא דרכן דרכנו.

אנחנו הלא באנו לארץ־ישראל לבקש איזה דבר, לבקש מה שאינו מן המוכן ושאין עוד דרך סלולה לבקשו, לבקש מה שאין לנו, היהודים, ואולי מתוך כך, גם מה שאין לנו, בני האדם. אנחנו צריכים קודם כל ויותר מכול לשמור על כבוד האדם ועל חירות האדם שבנו. ובמובן זה אין הפועל איזו בריה משונה, שפלה או גבוהה מיתר בני האדם. ובמובן זה גם כל המוסיף ־ גורע. אדם־לא פחות ולא יותר. הפועל הוא אדם עובד, אדם, שבחר להתפרנס מיגיע כפיו מכל יתר הפרנסות, אדם, הרואה בעבודה את הדרך לתחיית ישראל, ואולי לא רק לתחיית ישראל. לנו אינה רצויה לא רק התמיכה, שאחרים באים לתמוך בנו, כי אם גם הדאגה, שאחרים באים לדאוג לנו, כי אם גם המחשבות הטובות, שאחרים באים לחשוב עלינו. זה מעליב עד עומק הנפש וזה פוגם גם בחירותנו, אם לא ממית אותה. מותר לנו להגיד לאחרים, אם אדם אנחנו: אין לכם רשוּת לדאוג לנו, כשם שאתם בודאי לא תתנו לנו רשוּת לדאוג לכם! במובן זה אין ערכנו נופל מערככם אתם כלל וכלל!

אין חפצי להאריך בזה. מי שיבקש את האמת בזה ־ האמת תימצא לו. אני חפץ רק לעורר אתכם, חברי, על הדבר, כי כאן, במקרה שלפנינו, יש לכם מקום לעמוד על הדבר עמידה נכונה. כאן המחשבות באות בעצמן ומביאות לאשר יבוקש.

הגיעו בעצמכם:

התמיכה, שתומכים בעתון שלנו, אין בה כמדומה לך, כל עלבון לחברים הפועלים. אין הפועלים נוגעים בתמיכה זו אפילו כחוט השערה. והתמיכה הלא באה מידיים כל כך נקיות כידי ביאליק, קלוזנר, רבניצקי, אוסישקין, וכו', והשפעה על תמיכה זו ועל התומכים יש לאנשים בעלי דעת כל כך נקייה ובעלי השקפה כל כך רחבה ונכונה כבעל המאמר ‘הישוב ואפיטרופיסיו’² וכדומה. היש לך תמיכה יותר כשרה, יותר נקיה מזו?

ובכל זאת…

חברי ואחי! חשבו בזה וחשבו! צר לי מאוד על כבוד ‘הפועל־הצעיר’, אבל צר לי הרבה יותר על כבודכם אתם, על כבוד כל עובד עבודה בארץ־ישראל, על כבוד העבודה שהייתי קורא לה ‘עבודה קדושה’, לולא נתחללה כל כך בזמננו המלה היפה הזאת האחרונה. משכו ידכם מכל תמיכה, משכו ידכם מן הבתים, שכבר התחלתם לעסוק בבנייתם! עזבו את מחשבותיכם על דבר עזרה מן הצד, מאיזה צד שיהיה, ואיזו עזרה שתהיה! עזרתנו היא בנו בעצמנו. יפה אמר אהרונוביץ, כי היינו בוחרים לבטל את העתון, להמיתו, מאשר לשעבדו למי שהוא. וכן הייתי אומר בלי פקפוק כלל, כי מוטב לנו לבטל את כל שאיפתנו, מאשר לתת רשות למי שהוא, לגדולים או לקטנים, לדאוג לנו: שהרי באופן כזה רק גברי קטילי קטלינן…

אבל, חברי ואחי, היו בטוחים: העתון לא יפול, וגם אנחנו לא נפול! מי שנותן את נפשו – הרי הוא נותן דבר מה.

תרע"א (1911)

[א]

צריך אני להודות, כי בשעה שכתבתי את הדברים, שמביא בשמי מר א"ז רבינוביץ ב’הפועל־הצעיר’־ גליון 12¹, לא עלה על דעתי כלל כי הם כל כך נוראים. ולא עוד, אלא שגם עתה עודני עומד במרדי, ועודני מעיז הפעם להוסיף עליהם קצת ביאור ולהראות, כי אינם נוראים כל עיקר, ־ בכל אופן כי לא דברי הם נוראים.

קודם כל טעוּת גדולה, טעות יסודית טועה מר א"ז רבינוביץ בחשבו, כי כתבתי מה שכתבתי, ‘משום שאנשים אחדים עשו שלא כהוגן’, או בכלל מתוך התמרמרות שלא במקומה ושלא מעניינה. כלומר טעוּת יסודית היא ־ אם לדבר בלשונו ־ כל הבסיס, שהוא מעמיד עליו את כלי התותח נגד דברי. את הדברים, שכתבתי עכשיו, הייתי יכול לכתוב לפני כמה שנים, בעת שהבעתי בפעם הראשונה באופן מוחלט את התנגדותי לכל תמיכה. בכלל הייתי יכול והייתי צריך, לפי דעתי, לכתוב את הדברים האלה או דברים מעין אלה באיזו שעת־כושר שהיא, אפילו בשעה של מנוּחה נפשית שלמה, מתוך ההרגשות היותר כשרות והמחשבה היותר צרופה. אני רק מצאתי עכשיו את שעת־הכושר הזו. אני רק השתמשתי הפעם בהזדמנות, שבאה לידי, לברר בבהירות יתירה ולהוכיח בהוכחה מוחשית מה שאני חושב תמיד, אבל מה שלא תמיד נכונים המעשים לשמש לו כלי מבטא, ולא תמיד אתה מוצא לו אזניים קשובות.

ועוד טעוּת אחת. פחות מכול, כמדומני, אפשר להאשים אותי בשאיפה להתגודדות, בשאיפה להפריד בין אחים. מיום בואי הנה עד היום היתה דעתי תמיד (וגם בדפוס הבעתי את הדעה הזאת), כי על הצעירים החדשים, שבאו הנה לעבוד, להתקרב, במידה שאפשר ובדרך ישרה ונקייה, אל כל העובדים ואל כל אנשי הלב מקרב היושבים בארץ מקודם, ולאחד את עבודת כולם לעבודה לאוּמית אחת. אבל בייחוּד, לפי דעתי, על הצעירים החדשים להתקרב אל הצעירים שבארץ, להשפיע עליהם ולעורר אותם לעבודה ולחיים לאוּמיים ואנושיים. כי בהם, באלה שסוף סוף יש להם שורש בארץ, היא תקותנו, ולא באלה, שיבואו מחדש למלא את מקום העוזבים את המערכה, שאין לבטוח בהם יותר מאשר באלה, אשר את מקומם הם באים למלא (אם כי אין זה אומר, כמובן, שאין הצעירים הבאים מחדש רצוּיים לנו או שאינם נחוּצים לנו, או שזה פוטר את הצעירים מבוא הנה לעבוד). ועוד לפני זמן לא רב כל כך, בעת האסֵפה האחרונה של חברי ‘הפועל־הצעיר’, שדנו בה בדבר שינוּי ההסתדרות², חיוויתי דעתי לכמה מן החברים (באספה לא הייתי), כי את ההסתדרות ־ כל זמן שרעיון הלאמת האדמה הוא רעיון רחוק ־ צריך היה לשנות באופן כזה, כי העיקר תהיה בה העבודה ולא הפועל, כי לחבר יוכל להיות בה כל מי שעובד בעצמו את כל העבודות וחי על עבודתו, בין פועל, העובד אצל אחרים, ובין איכר או בן איכר, העובד אצל עצמו ־ כמובן, אם על־פי תכונתו הוא ראוּי להיות חבר ההסתדרות, ־ אבל רק מי שעובד, ולא מי שאינו עובד³, אם משגיח או מורה או סופר וכדומה. אבל מר אז"ר בצאתו להילחם נגד דברי, עבר בשלום על מה שכתוב מפורש באותו מאמר גופא, כי דרכנו לא דרך הפרולטריון, הרואה בפועל איזה יציר נבחר. האוּמנם מתוך הדברים האלה יש מוצא הגיוני ודרך הגיונית אל ההתגודדות?

ועוד דבר אחד. אני לא דיברתי בפרטים, ביחסים שבין פרט זה לפרט ממפלגה אחרת ־ אם בכלל יש לדבר אצלנו על דבר מפלגות ־ כי אם בכלל. כמו כן לא אמרתי: ‘נכרי אתה לי!’ או: נכרים אתם לנו, כי אם: אין לך רשות לדאוג לי יותר ממה שאתה מרשה לי לדאוג לך, או: אין לכם רשות לדאוג לנו יותר ממה שאתם מרשים לנו לדאוג לכם.

בכל זאת אין כל זה אומר כלל, כי אני נוטה להסכים אפילו במקצת לדעת מר אז"ר על דבר ‘טיפוח רגש האחווה’. כאילו אין הדבר חסר אלא טיפוח. כאילו אין לרגש שכזה עומק, שאין הטיפוח מגיע שמה ואין הטיפוח דרוש שם. או כאילו אין הרגש הזה זקוק לאווירה נקייה, לאויר צח, לאור ולחום טבעי, נקי, ודרכו לצמוח מתוך כל ריקבון, אם רק ‘מטפחים’ אותו. הרבה הרבה ‘טיפחה’ הנצרוֹת, מימות ישוֹ עד לטולסטוי, את רגש האהבה לכל אדם, שהוא, כמדומה לך, אחד הרגשות היותר נעלים (ולפי סברתה, הרגש היותר נעלה מכול), ־ ומה שעלתה לה ידוע לכל העולם, אבל ביחוד ־ לנו היהודים. ובעל כרחך תאמר: תיתי לה ליהדוּת שהיא לא טיפלה כל כך הרבה ברגשות, אבל לעומת זה הניחה ביסוד כל בניין עולמה את השאיפה לברוא ־ כלומר לברוא בתוך נשמתו של כל פרט ומתוך כך בתוך נשמת הכלל כולו ־ אווירה די נקייה ודי רחבה, שתתן את האפשרות לרגשות היותר נעלים להתפתח ולפרוח מאליהם. והאם אין התנועה, שאנו קוראים לה תחייה, צריכה גם היא ללכת בדרך זו, ובפרט אחרי שהיהדוּת ירדה כל כך בזמננו, והאוויר נתקלקל אצלנו אולי במידה שלא היתה כמוה בשום זמן? או אולי האווירה היא אצלנו בזמן הזה כל כך נקייה, כל כך טובה ונעימה, עד שכולם, מכל הצדדים, ‘אם מרגש סימפטיה, ויותר מזה, מרגש אהבת אחים מושיטים זה לזה ידם לעזרה בכל האפשרי’. ורק אני, רע הלב, איני רואה את זה ומתנגד לזה?

אבל נניח את הרגשות, שאין בכל אופן לפסוק הלכה כי הטיפול בהם יפה להם כל כך, ונפנה אל החיים, אל המעשים. נשמע מה בפיהם, מה הם מודיעים ומה הם דורשים ממנו, מה הם מבארים ומה הם מוכיחים.

[ב]

מקנא אני בך, ידידי הטוב, שאתה מדבר בטוֹן כל כך בטוח, על דבר סתירות וניגודים בין אידיאלים שונים, הבאים אצלנו להתגשם. לוא באתי לשפוט על חיינו על פי דבריך, לולא ידעתי את המציאוּת כמו שהיא, כי עתה היה דמיוני מצייר לי שני מחנות של גיבורי רוח נלחמים זה בזה על אידיאליהם, בחירוף נפש ובקנאות לא תדע רחם, כי כל מחנה שואף להגשים את אידיאלו הוא על פי דרכו ונותן את נפשו עליו. ולמה אכחד? בעד מלחמה כזאת הייתי אולי נותן לי בלי דאבון לב מיוּחד את כל טיפוחו של רגש האחווה. אבל מה אעשה ־ והמציאוּת באה וטופחת על פני. במציאוּת אינני רואה אצלנו לא רק מלחמה לשם אידיאלים, ־ אינני רואה אידיאל כלל. אין לך שעה שאינני שואל את עצמי: מה הוא אותו הדבר, שאנו תוקעים ומריעים עליו בכל השופרות והחצוצרות, אף מצלצלים עליו בכל הפעמונים ־ אותו הדבר שאנו קוראים לו ‘תחייה’? מה הוא: מליצה מצלצלת, ספורט נאה, סגוּלה ל’עליית נשמה' אחרי ארוחה שמנה ובשעת שתיית כוס טה נעים, או לכל היותר, מין ‘תיקוּן’ נקי וקל, מעין מה שהיתה קריאת ספר מוסר לפרקים ידועים לבטלן חובש בית המדרש? מה עושים אצלנו בשביל ‘התחיה’? מה נותנים לה? מה?…

הנה אתה אומר: 'המפלגה הבינונית שבנו, האנשים האמידים קצת, המה, כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כל אידיאלינו בלב ונפש חפצה, וגורל אחיהם הפועל העברי בארץ־ישראל קרוב אל לבם ונפשם בייחוּד וכו''.

האם אין זאת אירוניה מרה? מה הוא המעשה ־ מעשה ממש ־ שהאידיאליסטים האלה (ביחידים אין מה לדבר) עושים לשם אידיאלינו? או אוּלי די לו לאידיאלנו ־ לאידיאל של תחיית ישראל ושל גאוּלת ישראל! ־ אולי די לו במה ש’מקריבים' לו איזו פרוּטות או אפילו יותר מן ‘הזמן היקר’? האם כך נוהגים האידיאליסטים האלה, כשהדבר נוגע לפרנסתם או לכבודם ־ כלומר לכבודם החיצוני ־ או אפילו רק לאיזה ריוח הגון, שאינו בא אלא להרבות את ‘המזומנים’ שלהם? האם כך עובדים עבודה לאוּמית, עבודה ענקית, הדורשת כל כך הרבה?! האם באים לפָרק הרים ולשבּר סלעים בכוח עבודה שאינה באה אלא לעורר את התיאבון?

ופה, בארץ־ישראל? ־ מה אנחנו רואים פה? ־ אם טוב לו לאדם מישראל בארץ־ישראל, ־ מהיכי תיתי, יגדיל חסדו על עם ישראל וישב גם בארץ־ישראל, אבל לסבול ־ לסבול הרי הוא יכול בארץ אחרת: ברוּסיה, ברומניה, בגליציה, באמריקה וכו' וכו'! הפשוטים אומרים זאת מפורש, ושאינם פשוטים ־ מעשיהם מעידים על זאת.

ומה הוא כל עצמו של ‘היישוב’ שלנו, כל עצם אותה הנקוּדה, שבה, כמדומה לך, התרכזו כל כוחותינו וכל תקוותינו? פה אתה רואה לא רק את כל אפסותה של עבודתנו הלאוּמית, כי אם גם את כל עומק הטרגיות שבה. הנה אלה בני היישוב החדש, שכל כך הרבו להרעיש עליהם ושכל כך הרבה קיוו מהם. האנשים האלה הלא סבלו כל כך הרבה, הלא היו, כמדומה לך, כל כך מסוּגלים להביא לנו ברכה שלמה, להניח יסוד לעבודה של תחייה אמיתית, לתנועה לאומית חיה, טבעית, כבירה. ומה אתה מוצא בהם עתה (ועוד פעם ־ ביחידים אין מה לדבר)? מה הם עושים? מה היא כל שאיפתם, מה הם מבקשים? ־ ‘תכלית’, עסק, כסף. איך דואגים הם לתחייתנו, כיצד מחנכים הם את בניהם חינוך מעשי, ביתי, שאין כל חינוך של בית־ספר עומד בפניו? צאו וראוּ במושבות: כמה צעירים עובדים שם עבודה (ואין צריך לומר ־ צעירות), כמה בכלל תמצאו שם צעירים, ולעומת זה ־ כמה צעירים נסעו לאמריקה, לאפריקה, לאוסטרליה וכו' לבקש שם כסף ו’חיים'! כיצד ‘בונים’ חלוצינו את היישוב, כיצד ‘בונים’ הם את הארץ? ־ בידי זרים! ואם תשאל, למשל: למה אינכם עובדים בידי יהוּדים (למה אינכם עובדים בעצמכם ־ אפילו לא תשאל!)? וענו לך ־ אם אין חפצם להרבות בדברים ־ בפשיטוּת ובקצרה: ביהודים אין חשבון לעבוד ־ ודי! ודברים כאלה נאמרים לא רק בטון של אידיאליסט ובמרץ של דואג להפרחת היישוב. וכך עובדים ועושים הכול בידי אחרים, צוברים כסף בידי אחרים, מנצלים את האחרים, עד המקום שהיד מגעת ־ והכול לשם הפרחת היישוב ולשם גאולת הארץ! ואין החלוּצים האלה רואים כלל את הכיעור שבדבר. ואתה עומד תוהה ומשתומם, שואל וחוזר ושואל את עצמך: מה זאת? האם ירדנו כל כך פלאים, או אולי לא עמדנו מעולם על מדריגה יותר גבוהה, ורק שקר נחלנו מאבותינו? האוּמנם כזאת תהיה גאולת ארצנו? האוּמנם כל כוחנו הוא רק בכסף, ־ בכסף, שהבאנו מן הגולה, שרכשנו שם ‘מן הרוח’ או מעמל אחרים, האמנם אנחנו, בני האומה, המתאמרת לנושאת דגל המוּסר העליון והצדק המוחלט, איננו מסוּגלים כלל להבין, כי אין לפדות את אדמתנו פדיון לאוּמי רק בכסף, כי אין האדמה על־פי האמת אלא קניין עובדיה, עד כמה שיש קניין באדמה? או האומנם כזאת תהיה תחיית העם, שמפרזיטיות בעל כורחו יבוא להיות פרזיטי ברצון? אם יחיד מנצל את כוח העבודה של אחרים בשביל הכסף, בכלל אם יחיד מטיל את עצמו על אחרים בכוח הכסף, הרי הוא מנצל פשוט. אבל לאיזה מדריגה של ירידה רוחנית צריכה לרדת אוּמה שלמה בשביל לייסד את כל תחייתה ואת גאוּלת ארצה על פרזיטיות כזו? פרזיטיות ־ ותחיה לאוּמית של אומה, המתפארת במידת הצדק המוחלט שלה!

היש לנו רגש של בושה? היש לנו רגש של כבוד לאוּמי ושל כבוד אנושי? ומי מכל אידיאליסטינו, מי מכל עסקנינו הלאומיים, כי מכל מאשרינו בדרך התחייה חושב על זה? מי מרגיש את זה? מי כואב על זה? כסף, כסף, כסף! אתה שומע מכל הצדדים. כסף מבקשים לא רק אלה, שאין להם בעולמם אלא ה’אני' הקטן שלהם, הנערך בפרוטה והמתפרנס מן הביצה, כי אם גם אידיאליסטינו הרשמיים אומרים להביא לנו ־ יותר נכון לקנות לנו ־ בכסף את תחייתנו ואת גאולתנו. אבל אם תאמר, למשל, כי אדם מישראל שיש לו אדמה בארץ־ישראל, ואינו עובד אותה בידי עצמו ובידי בני ביתו, הרי הוא חוטא לאידיאל שלנו ־ מי יבין את זאת? מי לא יחשוב אותך למשוגע או לבעל הזיה או, לפחות לאדם שאינו מן היישוב בשביל דברים כאלה? מכל התורות והחכמות, מכל העמים והלשונות יוכיחו אותך באותיות ובמופתים, כי כך, כמו שנהוג אצלנו, צריך להיות וכך מוכרח להיות. וגם את זכוּתנו המיוחדת על המוּסר העליון והצדק המוחלט יוכיחו לך מן התורה: מתורתנו אנו ומתורתם של אחרים.

[ג]

וכך היא כל תנועתנו הלאומית, מתחילת בריאתה עד היום, ־ כולה קצף על פני המים. אין עומק ואין גבוּרה, אין רצון תקיף, אדיר, שאינו שב מפני כול, ואין כוח להתמיד במה שאנו רוצים ־ להתמיד עשרות שנים, להתמיד מאה שנה ויותר. קלים ושטחיים אנחנו באמוּנתנו בישוּעה קרובה, בשעה שמבריק לעינינו ניצוץ מזהיר, או מתעה; וקלים ושטחיים־ביאושנו, בשעה שאנחנו רואים את המציאוּת כמו שהיא, את כל המפריעים והמכשולים, את כל השׂטנים והפגעים הרעים, העומדים על דרכנו, את כל הרוחק והקושי, או כמו שקוראים לזה הפיקחים ואנשי המעשה ־ את כל אי־אפשרותו של מה שאנחנו שואפים אליו. קלים ושטחיים אנחנו בהבנת מצבנו ובהערכת תעודתנו, בהכנתנו לעבודה ובאופן עבודתנו, מבקשים אנחנו תמיד דרכים קלות, שטוּחות, בטוחות, נכונים להשלות את נפשנו, כי בקלוּת יעלה בידינו מה שיכול לעלות ומה שאנו מבקשים; וקלים ושטחיים אנחנו בעת שאנו מזומנים להצטמצם ולהתכווץ כמעט עד אפס, כשבאות התוצאות של קלותנו ושטחיותנו וטופחות על פנינו ומראות לנו, כי אין הדבר קל כל כך ואינו שטחי כל כך.

ואין כל פלא. הן לא מעצמנו התעוררנו, כי אם אחרים באו והעירו אותנו בעל כרחנו, ולא מעצמנו התיצבנו על דרכנו החדשה, כי אם בעיקר רוח אחרים, רוח הלאומיות, המנשבת בזמננו בעולמותיהם של אחרים, נשאה אותנו והעמידתנו על דרך התנועה הלאומית (אותו החלק מעמנו, שלא למד מאחרים, כמעט שאינו משתתף בתנועתנו הלאומית). אין שאיפתנו לתחייה ולגאולה באה מתוך עומק פנימיותנו, מתוך תהום נשמתנו הלאומית, מתוך אותו הכוח העצום, שנשא וסבל במשך אלפיים שנה מה שאין כל בריה יכולה לעמוד בפניו, שהתכווץ והצטמצם עד תכלית הצמצום, אבל עמד והתקיים, בשביל שבזמן מן הזמנים יבוא לידי גילוֹי בכל שלימוּתו, בכל מלוא היקפו ובכל מלוא עומקו. כוח כזה היה מוצא לו את דרכו, מפני שלא היתה דרך קשה ממנו, בשאפו לתחייתו, כשם שלא היו קשים ממנו גירושים של מאות אלף איש ביום אחד, הריגות וטביחות של קהילות גדולות שלמות וכו' וכו' בעמדו על נפשו, בשאפו להציל את קיומו הכללי מכיליון. בעל כורחם היה כוח כזה מאחד את כל בני האומה לשאיפה לאומית אחת ולעבודה לאוּמית אחת, כי את כל איש מאישי האוּמה היה דוחף מתוך עומק נשמתו הפרטית להתאחד לשאיפה לאוּמית אחת ולעבודה לאוּמית אחת של תחייה וגאוּלה, כשם שאיחד בעל כורחם, כשם שדחף כל איש מאישי האומה מתוך עומק נשמתו להתאחד לדעה אחת וללב אחד ־ למסור נפשם על קידוּש השם. ולא היה דבר עומד בפני כוח כזה, בשאפו לתחייתו ולגאולתו, אם כי אינו כוח אגרוף ואין דרכו כוח האגרוף, כמו שלא היה כוח בעולם, שיוכל לו להשמידו, כי גדול הוא, כי עצום הוא, כי אדיר הוא לא פחות מכל כוח אגרוף שבעולם. אבל כוח אדיר כזה, בשעה שהוא מתעורר לתחייה, הריהו מכריח את בעליו בהחלט להכירו בכל תוקפו ולהרגישו לכל עומקו, כשם שהכריח אותו להכירו ולהרגישו, בשעה שהתכווץ והצטמצם בשביל להתקיים.

ואנחנו, דווקא בשעה שאנחנו מתעוררים כביכול לתחייה, אנחנו רואים את עצמנו עלוּבים מכל עם בכוחנו, ברוחנו ובתורתנו, בטלים ומבוּטלים בפני כל גוי קטן מלוטש ומגוהץ. לא מתוך עצמנו אנחנו רואים אותו האור, שהאיר לכל העולם הנאור, כי אם מתוך הספר (והמודים באותו האור רוצים דווקא לראות אותו מתוך הספר). אבל על ערכו של ספר הלא דנים על פי הטעם: ומה פלא, כי נמצאים בקרבנו כאלה ־ ודווקא מן המעוּלים שבנו, ודווקא כמדוּמה לך, מבעלי הטעם, ־ המוצאים, כי ישנם ספרים יותר יפים ודעות יותר נעלות? לא כוח אדיר, מתפרץ לשוב לתחייה, בא להעיד על אותות הכוח העצום, שהעמיד אותנו בגלות במשך קרוב לאלפיים שנה, כי הוא הוא עצמו, אלא שהתכווץ והצטמצם מתוך הכרח מוחלט; כי אם באים אנחנו לגבות עדוּת מפי השקפת עולם גלוּתית וצוּרות חיים גלותיות, ששימשו בתור מגן ומחסה, בתור קליפה עבה, קשה, בצורה לאותו הכוח העצום; ומה הפלא, כי אותם בעלי הטעם פוסלים עדוּת עלובה זו, מבטלים את הקליפה ביחד עם התוך, עם הכוח העצום, ואינם רואים ב’יבנה' ובכל אשר פעלה לדורות אלא אסור נורא או טעות היסטורית משונה. לא חלשים אנחנו ולא עניים אנחנו, ביום שידוּבר בתחייתנו הלאוּמית, אם יש לנו בבית גנזינו כוח אדיר כזה של חיים ויצירה (בלי כוח יצירה לא יצוּיר כוח חיים לאומי כזה) והון עצום כזה של יסורים. אלא שבדור הדעה שלנו, כלומר בדור, שהכול למדנו מאחרים, ורוח אחרים שלטת בתוך תוכה של נשמתנו שלטון בלי מצרים ואכזרי, ־ אין לנו די אומץ להכיר את עצמנו מתוך עצמנו, ואנחנו באים להעריך את כוחנו ואת רכושנו על פי השער העומד בבוּרסה האירופית. אבל בבוּרסה ־ ברוחנית כמו בגשמית ־ אין ערך לכוח כזה ולרכוש כזה.

וכך, בטלים ומבוטלים בעיני עצמנו, קלים כשבולת חבוטה, אנחנו מתפזרים לכל רוח לבקש תורות באשר נמצא, נישאים עם כל זרם, מתפרדים לכתות כתות, לוחמות זו בזו בעד כל גרעין משדותיהם של אחרים, בעד כל פירור מעל שולחן אחרים. והרוב הגדול, זה שלפנים ידע כל כך ‘למסור נפשו על קדושת השם’, הולך ונמשך פשוּט אל תוך הביצה, יודע כיום את התורה, כי שקר הרוח, הבל האידיאלים, כי יפה שעה אחת של ‘עולם הזה’ מכל חיי ‘עולם הבא’, והנהו מוּכן ומזומן למכור את הכול בעד נזיד עדשים או עוד בעד פחות מזה. ומי זה יעיז לחשוב, כי אין כאן ‘פרוגרס’ ‘אור’ וכו', כי כך לא צריך להיות, כי כך לא מוכרח להיות, כי כך לא נוכל לחיות ולהתקיים? וכך, נחלשים עד הקצה האחרון, דלים וריקים, אובדי דרך ואובדי עצות, אנחנו באים לבקש את זכות תקומתנו ואת זכות עמידתנו על הקרקע בברכים כושלות ובלב נבוב, מוכנים ומזומנים לכל שירוּת, לכל פשרות וּויתורים. אבל אין לנו היכולת לבוא בתור עם בעל צוּרה, בעל קומה ובעל כוח, שוה בערכו לכל בעלי הכוח ויודע לברר לעצמו ולאחרים, מה הוא מבקש ובשם איזו זכוּת הוא בא! אין לנו היכולת לבוא בתור עם עתיק יומין, מחַדש כנשר נעוריו, נאזר בגבורה עילאית, שתקומתו אומרת כבוד, מבשרת גדולות, שזכותו על מה שהוא נושא אליו את נפשו הולכת לפניו. וכך, בכל מעשינו, שאנו עושים כביכול לשם תחייתנו וגאולתנו, אנחנו מתחשבים תמיד רק עם הכוחות, הפועלים מבחוץ, ועם הרוחות, המנשבות בחוץ. אם הרוח שמבחוץ נוחה לנו, הרי אנו בני אדם או כמעט בני אדם, הרי אנו מרגישים צורך באויר ובאור משלנו ובמכון לשבת משלנו. ואם לאו־הרי לא פסו אמוּנים מבני אדם, וחכמת חכמים לא תמה מן הארץ; עוד נמצא מי שיחונן אותנו לתת לנו, או מי שיראה בנו צורך לתת לנו מקום להניח את ראשנו ולצמצם את רוחנו, ויש מוסיפים ־ גם להעסיק את ידינו בעבודה, וגם עבודת האדמה בכלל. וכוחותינו אנו? מה אנו, מה חיינו! מה אנו, מה כוחותינו, כי נסמוך עליהם! כך אנחנו בזמן הזה בכול ־ ברוחנו, בחיינו, בשאיפותינו. ואין היהודי שבנו עומד על נפשו, ואין האדם שבנו תובע את עלבונו ממנו! ואין קול דמי אבותינו, שמסרו נפשם על קידוש שם האוּמה לרבבות ולמאות אלפים, צועקים אלינו מתוך עומק נשמתנו על עיווּת הדין שאין דוגמתו, שאנחנו נוהגים בהם וברוחם, שמסרו לנו עם נשימתם האחרונה, ועל העוול הנורא, שאנו עושים להם, בבזבזנו בקלות דעת מאין כמוה ־ ודווקא בשעה שאנחנו נצרכים לו כל כך־את הונם הגדול, שעלה להם בדמים כל כך מרובים!

ועוד פעם אני שואל: היש לנו רגש של כבוד לאומי ושל כבוד אנושי? היש לנו רגש של חירות לאוּמית ושל חירות אנושית ואישית, לכל עומק המובן? היש לנו תחייה?

ואם בא קומץ של צעירים ואומר לשנות את כל זה, להניח יסוד להשקפה אחרת ולאופן עבודה אחר; ואם הם באים ואומרים: עיקר העיקרים היא העבודה, עיקר העיקרים הם כוחותינו אנו בעצמנו, עיקר העיקריים היא מסירוּת הנפש שלנו ־ והם מקיימים מה שהם אומרים והם מראים בפועל ובמעשה, כיצד אדם נותן את נפשו על אידיאלו, ־ אם הם אומרים ועושים את כל זאת: איך מתייחסים אליהם החלוצים הראשונים שלנו? איך מתייחסים אליהם אידיאליסטינו הרשמיים? איך מתייחסים אליהם גדולינו, מאשרינו בדרך התחייה והגאולה? היש מי שיעיז לחשוב: אולי מתחיל כאן סוף סוף להתעורר אותו הכוח הלאומי, שכל כך בחריצוּת גלוּתית אמיתית, אנחנו מתעלמים ממנו?

בוודאי יודע אתה, ידידי הנכבד, איך מתייחסים אל הצעירים העובדים מכל הצדדים וכיצד משתתפים בצערם בכל מקום. בוודאי יודע אתה, איך מבינים כל עסקנינו דרישת הצעירים, כי העבודה תהא נעשית בידי יהודים, איך הבינו את דרישתם זאת ואיך התייחסו אל דרישתם זאת בקונגרס האחרון, שרובו הלא היה מקרב אותה המפלגה, הבינונית, ש’המה, כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כל אידיאלינו בלב ונפש חפצה'. כללו של דבר ־ אין חפץ להבין את שאיפת הצעירים, לדעת את נפשם, את מלחמתם עם הסביבה הרקובה ועם עצמם, את כל המועקה והעלבון, שהם סובלים. אין מרגיש בצערם, ביסוּרי חייהם, בחבלי היצירה שלהם, בדכדוכה של נפשם, בראותם על כל מדרך כף רגל הריסת מה שהם בונים או הכנה להרוס מה שהם באים לבנות. לכל היותר רואים בעבודתם מעשי נערוּת נעימים או ‘ילדוּת יפה’.

כך מתייחסים אל הצעירים העובדים. כך מתייחסים אליהם כל ה’נושאים את אידיאלינו בלב ונפש חפצה‘, כך היא ה’השתתפות בצערו של הפועל הארצישראלי’ שלהם, שאתה, ידידי הנכבד, חרד כל כך, פן חס ושלום יבולע לה. אבל לעומת זה ‘גורל אחיהם הפועל העברי בארץ־ישראל קרוב אל לבם ונפשם בייחוּד’. כלומר נכונים הם האנשים הטובים האלה להתמלא רחמים ודאגה ל’אחיהם הפועל העברי בארץ־ישראל‘, ל’הקריב’ פרוטות אחדות או גם פרוטות הרבה, ואולי גם לעשות מעשים של שווה פרוטה בשביל ‘אחיהם הקטן’ הזה כמעט שלא על מנת לקבל פרס, אם לא לחשוב לפרס את השכר הרוחני הקטן והכשר, שהם מקבלים בראותם את עצמם עוזרים לבנין היישוּב, לגאולת הארץ ולתחיית האוּמה.

והנה בא אדם רע לב ודורש, שייאָמר להם: הלאה עם הצדקה והחסד שלכם! אין לכם רשות לדאוג לנו: לא ניתן לכם לחלל את כבוד האדם שבנו, לא ניתן לכם לחלל את העבודה בארץ־ישראל בפרוטות ובמעשים פעוּטים ובקטנות שלכם! קשה ומרה, אבל גדולה היא עבודתנו, קשים ומרים הם חיינו, אבל, לפי מידת כוחנו, אנחנו עובדים את העבודה הזאת, ולא ניתן למי שהוא למשוך אותנו או לדחוף אותנו ב’דמי־שתייה', בטיפה משכרת אל תוך הביצה! אם באמת ובתמים חפצים אתם לחשוב את עצמכם לעושים דבר־מה, ־ בואו ועשו דבר ממש, כמו שאתם עושים במה שנוגע לפרנסתכם או לכבודכם המדומה! בואו הנה, פשטו מעליכם את הבגדים המגוהצים שלכם, פשטו את כל הגיהוּץ שלכם מעליכם ועבדו עבודה בידיכם ממש, אם על אדמת אחרים או על אדמתכם אתם ־ אבל על אדמת ישראל! אבל עבדו עבודה! אבל בנו את הארץ בידיכם אתם ובידי בני ביתכם! אבל דאגו דאגה ממש לתחייתנו, כלומר לתחייתכם אתם ולתחיית בניכם! אז תוכלו לדאוג לנו, כי אז תהיו דואגים לעצמכם ולעבודתנו הכללית, המשותפת לכולנו.

האם אין אלה דברים נוראים?… או אולי נוראים לא הדברים האלה?…

תרע"א (1911)

¹

[א] ‘יצירות לאומיות’

יש רגעים, אשר האדם נמצא במצב־נפש כל כך מדוכא, במצב של איזה סיוּט כל כך קשה עד כי הוא אינו יודע את עצמו ואינו מאמין בעצמו. ‘איפה אני בעולם?’ ־ שואל הוא את עצמו ־ ‘החי אני או מת?’ ‘הישן או ער?’ והוא זקוק אז להתבוננות. הוא צריך לתת חשבון לעצמו מכל אשר הוא רואה ושומע, מכל אשר הוא מרגיש וחושב ־ מכל אשר הוא חי. הוא צריך להשיב לעצמו על שאלתו: ‘איפה אני בעולם?’.

לא הרדיפות מכל הצדדים, לא העלילות והדיבות מכל המקורות, מביאות אותנו לידי מצב־נפש כזה. לזה כבר הורגלנו, את זה סברנו וקיבלנו עלינו. אף לא רוח היאוש, שהתחילה בזמן האחרון מנשבת ביתר תוקף בפינות ידועות במחננו, מביאה לידי כך. ‘האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו’ ־ כתוב בתורת החיים, ובייחוּד, בתורת התחייה שלנו, אם נאבה ואם נמאן.

בכלל מחשבות מעציבות ודאגה למהלך עבודתנו מעוררים לא אלה הרואים את הפסיב שלנו, בכל גדלו הנורא ואת האקטיב שלנו בכל אפסותו הנוראה. האמת, המאירה את המצב בכל נוראותיו, היא אמנם מרה, קשה, נוראה, אבל לא מסוכנה. האמת הנוראה מסוכנה רק לאלה, אשר אין הסכנה גדולה כל כך אם יתפזרו כעשן חלומותיהם היפים, שאינם מטילים עליהם חובה כל שהיא. מחשבות מעציבות ודאגה, דאגה מרובה לעתידנו מעוררים דווקא אלה, הרואים כי יש לנו אקטיב, לפי הערך, לא קטן.

יש לנו בארץ־ישראל לא רק ‘רכוש לאומי’, כלומר לא רק אדמה, שנקנתה בכסף ושראובן ושמעון עושים בה עסקים טובים ומוציאים ממנה כסף על ידי ניצול כוחות זרים: יש לנו גם ‘יצירה לאומית’ ־ יש לנו ‘תל־אביב’, יש לנו אלפי דונמים פרדסים בואדי־חנין² ובפתח־תקוה, יש לנו בַחַריה³, יש לנו… במלה אחת, יש לנו ‘יצירות’ כאלה, ענקיות, נעלות וכו', הראויות לזכות את בעליהן בפרמיות, במידליות של כסף ושל זהב ושל אבנים טובות ומרגליות. ואם תאמר: במה הן שלנו כל ‘היצירות’ האלה, כלומר במה הן לאומיות, הרי ידי זרים עשו את כל הגדולות והנפלאות האלה, ומשלנו הרי אין בהם כלום, מלבד הנהלת העסק ומלבד הקול קול יעקב? וענו ואמרו לך בטוֹן של נצחון ושל בינה יתירה כאחד; אבל מדוע לא עשו זאת הידיים הזרות בלי האיניציאטיבה היהודית? שמע מינה: היהודים, המוח היהודי והקול קול יעקב ‘יצרו’ את כל הגדולות והנפלאות האלה, ולא הידיים ידי עשׂו! בודאי ובודאי היה יותר טוב, לוא היה נעשה בידי היהודים, אבל הרי אי־אפשר לבטל יצירות לאומיות ענקיות בשביל מילתא זוטרתא כזאת. ואם תשוב לשאול עוד פעם: אבל במה הן סוף סוף לאומיות? האמנם פרזיטיות, שאין דוגמתה בשום אומה ולשון ־ שהרי אצל אחרים סוף סוף גם המנצל גם המנוצל הם בעיקר בני האומה העיקרית, ־ האמנם פרזיטיות לאומית יכולה להיחשב ליצירה לאומית? לשאול כך זה פשוט בושה וכלימה. כי איך קוראים פרזיטים לאנשים, שאינם מקבלים פרוטות משל אחרים, כי אם ‘יוצרים יצירות’, העשויות למלא את כיסיהם כסף וזהב מעמל אחרים?

חושב אתה בודאי, שאין זאת אלא השקפה המונית. אם אתה חושב כן, אינך אלא טועה. כך היא השקפת כל עסקנינו הרשמיים וכל אידיאליסטינו הרשמיים (מלבד אולי יחידים יוצאים מן הכלל). ולא עוד אלא שכך היא השקפת חלק ידוע מסופרינו ארץ־הישראליים.

ועל כל השאלות, שאתה שואל, יש רק תשובה אחת: הם רואים את המציאוּת כמו שהיא ואת החיים כמו שהם. הם אינם בעלי דמיון, הם אינם לקויים ברוחם ונשמתם ־ הם אנשים בריאים, נורמליים.

וחושב אתה: בזה אולי באמת הצדק אתם, אולי באמת הם האנשים הבריאים, הנורמליים. הלוא עמנו בכלל הוא כל כך שבור ורצוץ, כל כך חולה ולקוּי בגוף ובנפש, עד כי להרגיש את כל כאבו לכל עומקו יוכל אולי באמת רק מי שבעצמו שבור ורצוץ, חולה ולקוּי. או לאידך גיסא ־ מי שמרגיש את כל כאב עמנו לכל עומקו הוא אולי באמת בעל כורחו שבור ורצוץ, חולה ולקוּי. ובחשבך כך, אתה מוותר ברצון על אותה ‘הבריאות’, ‘הנורמליות’, ובלבד שתרגיש עד כמה שלבך מסוגל להרגיש, ובלבד שתהא שותף, עד כמה שאתה ראוּי לכך, באותו הצער הגדול, שאין לו שם ואין לו גואלים, אם לא בקרב הלקוּיים והחולים ברוּח, באותו הצער הגדול של אוּמה זו, שכל חייה אינם אלא ביאור רחב ועמוק לצערו של עולם.

הגע בעצמך.

אומה מפרפרת בין החיים והמות, נתונה בתוך נחשים ועקרבים, בתוך כל מיני חיות ורוחות רעות. ומבפנים ־ בריחה מן המחנה, בגידה, שמדות, התבוללות מכל המינים: התבוללות ערומה והתבוללות לבושה בכל מיני צבעונין, ויש גם ־ בטלית שכולה תכלת. ותקוותה האחרונה של אומה זו נתונה גם היא על ראש הר געש, וגם בה מתעללים לא רק צוררים זרים, כי אם גם בוגדים מקרב בניה, עצמה ובשרה. עוד רק פינה אחת קטנה ישנה, שיש אפשרות למצוא שם את מקור חייה של אומה זו, להשיבה משם לתחייה, להקימה משם. יש אפשרות, ־ אבל דבר זה דורש, כמובן, כוחות ענקיים, יוצאים מן הכלל, סבלנות לאין מידה, והעיקר, מסירוּת נפש, מסירות נפש שלמה, בלי שיוּר כל שהוא.

יש לך, כמדומה לך, רשות לקוות, כי בניה, אלה, שקוראים לעצמם, ויש שגם אחרים קוראים להם ‘בוניה’, אלה, שהיא שמה בהם כל מבטחה, ־ ידעו את חובתם, יכירו את כל סכנת המצב ויעשו, אם לא כל מה שמוטל עליהם, אבל לפחות מקצת ממה שמוטל עליהם. יש לך, כמדומה לך, רשות לקוות, כי, אם לא יתנו את כל נפשם, אם לא יקדישו את כל חייהם להצלת האומה, אבל דבר מה יתנו, אבל לא יימלטו על נפשם לתוך קליפת ה’אני' הקטן והחשבונות הקטנים שלהם, שהם קוראים להם ‘חיים’, או לפחות יבינו, כי גם לשלטון ה’חיים' יש איזה גבול, איזה ‘עד כאן’, אשר משם ואילך גם החיים אינם חיים, כי משם ואילך אתה רואה את מיתת האומה, ואינך יכול לחיות חיים כאלה.

כך מדומה לך.

אבל באמת מה אתה רואה?

שלטון אנוכיות פעוּטה, חומריות גסה, אשר גם בגלוּת לא בכל מקום אתה מוצא דוגמתה, שלטון הפרוטה מבפנים וההתהדרות כלפי חוץ. וחיי העם אינם נחשבים למאומה, אינם עולים כלל בחשבון.

כמדומה לך, כי אלה, שקוראים להם סופרים, אלה היודעים לכתוב כך, כאילו לבם רחב כרוחבו של אולם, ־ כמדומה לך, כי הם, בראותם מה שאין כל עין רואה יכולה לראות, היו צריכים אם לא לזעוק זעקה גדולה ומרה מעצמת מכאובם, אבל לפחות להיאנח אנחה עמוקה, אנחה, השוברת חצי גופו של אדם. אבל לא! הם הלא הנם אנשים בריאים, נורמליים. הם לא רק שאינם נזעקים ואינם נאנחים, הם יודעים גם לשיר שירי תהילה לכבוד שלטון הכסף וההתהדרות.

אדם בריא, נורמלי דן לו ביישוב הדעת על הדעה, כי העבודה צריכה להיעשות רק בידי יהודים בכל אופן, ומוצא, כי הדעה הזאת אינה אלא אידיאולוגיה של דור המהפכה. ובדעה מיושבה הוא מוסיף לו: 'ובחיים הענין הוא כך. הפועל היהודי אינו חפץ לעבוד במעדר ־ הרי המעדר ברשות הנכרי; אינו חפץ להשתעבד בלילה לאוּרווה ולסוס, האוּרווה נשארת ברשוּת הנכרי; אינו חפץ לעבוד בבוקר בשעות טל לפני קטיפת תפוחי־הזהב שום עבודה אחרת, או ללכת בלילה לעבוד בהשקאת הפרדס ־ הקטיפה והמוטור עוברים לידי זרים וכו''.

השמעת מימיך, שיהודי דתי יאמר לך ביישוב הדעת, למשל, כך: הפועל היהודי אינו חפץ לעבוד בעשיית היין שלי (כלומר אינו חפץ לעבוד במחיר נמוך) ־ עשיית היין שלי תעבור לידי נכרים; הקצב היהודי אינו חפץ למכור לי בשר כשר (כלומר למכור בזול), ־ אקנה בשר טרפה?

יאמרו: הדת היא ענין אחר. כן, הדת היא ענין אחר, ־ הדת אינה ספורט, הדת אינה משחק באידיאלים, הדת יודעת להטיל חובות, לקבוע מקום לעצמה וברכה לעצמה.

גם הדתי מבקש חיים, גם הדתי עושה בשביל הפרנסה, או כמו שאומרים היום, על פי גזירת ‘החיים’ לפעמים יותר מן המידה. אבל אצל הדתי ־ כמובן, הדתי הישר, שאינו צבוע ־ יש גבול לממשלה זו של ‘החיים’. ‘קשים מזונותיו של אדם’, צריך לחיות, אבל עד גבול ידוע, אבל הוא הכיר כוח אותם החיים שהוא בוחר בהם. מכאן ואילך ־ ‘או יהודי ־ או צלוב’. אולם בזמננו, בדור הדעה שלנו, בדור הדמוקרטיות והמלחמה בכל אבסולוּטיזמוס, דוקא בזמננו באו לכלל דעה, כי יש בעולם אבסולוּטיזמוס אחד כזה, שלא ידעו דוּגמתו בדורות החשוּכים, הלא הוא השלטון בלי מצרים של ‘החיים’, כלומר של האינסטינקטים היותר שפלים שבאדם. ואנחנו, הנדחפים תמיד להיות מן המרקדים לפני ‘הפרוגרס’ בכבודו ובעצמו, כאותן המשרתות הנכריות, המרקדות לפני המנגנים בשעת תהלוכת חתוּנה יהודית בעיירה קטנה, ־ אנחנו מכירים היום את כוח מלכותם של ‘החיים’ עוד יותר מאחרים. והיום אין עוד אצלנו דבר העומד בפני ‘החיים’, אין כל ‘עד כאן’. היום גם הצעיר, הבוגד בעמו ועובר למחנה האויב, מתנצל גם הוא, כי כך גוזרים ‘החיים’, גם הוא בא בטענה כי אין ללכת נגד ‘החיים’.

ומה היא ‘הציונות’, ‘התחייה’, ‘היישוב’ וכל אלה השמות המצלצלים, שבשמם באים לדרוש מן העם בנקים חקלאיים וכדומה? האם אינם פראזה ריקה? האם אינם משחק באידיאלים, אם אין בכוחם להניח את חותמם הם על החיים לאמור: אלה הם חיים ואלה אינם חיים, אם אין נותנים בעדם כלום ואין מוותרים בשבילם כלום? או האומנם חיי העם, התלוּיים בשערה זו של הישוב בארץ־ישראל, אינם שווים שיעשו בשבילם מה שהיהודי הדתי עושה בשביל הדת?

אם יבוא איזה גוי ויכתוב כתב אשמה על היהודים, כי הם אינם אלא סרסורים ותגרנים, אז יתעוררו בעלי העט ויתרעשו בעלי המדע שלנו ויראו לו באותות ובמופתים מכל התורות ומכל החכמות כי אנחנו הננו כולנו עובדי עבודה, אוהבי עבודה, ורק הגלות שללה ממנו את האפשרות לעבוד בעצמנו, בידינו ממש וכו' וכו'. אבל הנה באה מושבה עברית בארץ־ישראל, ולא רק מושבה אחת, וכותבת, לא בדיו, כי אם במעשיה, בכל חייה, כתב־אשמה נורא ממין זה על עם ישראל, כתב־אשמה, שאין כל אנטישמי שבעולם יכול לכתוב כמוהו. כי היש לך הוכחה גדולה מזו, כי אנחנו הננו פרזיטים, עושים עסקים בעמל זרים ואוכלים עמל זרים, אם במקום שיש לנו האפשרות לעבוד בעצמנו, מלאכתנו נעשית ע"י אחרים, אם את כל תחייתנו אנחנו מייסדים על עבודת עם אחר. אם מושבה עברית בארץ־ישראל כותבת כתב־אשמה כזה, שלא תבטל אותו בהוכחות מכל התורות שבעולם ־ באים סופרים ושרים לה שירי־תהילה!

ואיך לא יכך כל זה בתמהון לבב? איך לא תשאל את עצמך: איפה אני בעולם? איזה ציוּר שחור של החיים מביא לידי בחילה בחיים או לידי רגש דומה לזה, ואותם החיים עצמם, שאין כל ציור יכול למסור את כל עומק שְחוֹרם, מביאים לידי התפעלות ולידי אמירת שירה! איך לא תשאל את עצמך: היש לנו תקנה, אם ‘חיים’ כאלה נקראים אצלנו חיים, שאין כל דבר עומד בפניהם, אם ‘רכוש’ כזה נקרא אצלנו רכוש לאומי, אם ‘יצירות’ כאלה נקראות אצלנו יצירות לאוּמיות?

ואין כוונתי בכל מה שאני כותב בזה להוכיח למי שהוא את טעוּתו. אין כאן מקום לוויכוּחים ולהוכחות. תקיפים הם אלה, המדברים בשם ‘החיים’. ‘החיים’ על צדם, דעת הקהל ברובו על צדם, ‘ההגיון הבריא’ על צדם ־ הכול על צדם. מה שאינו על צדם אינו עשוּי למששו בידיים, ואין לו ערך לא בשוק התחתון ולא בשוק העליון. אבל יש כאן מקום להתבוננות בשביל עצמנו, להזכיר נשכחות בדבר מגמת פנינו, כי יש לחשוש לנטייה מן הדרך, אחרי אשר בראשיתה של נטייה זו אין להרגיש בה.

[ב] שתי דרכים לפנינו

צריך, שיהיה ברור לנו בירור גמוּר, כי שתי דרכים לפנינו פה, בארץ־ישראל: דרך ‘החיים’, כלומר דרך החיים הגלותיים, עם כל חכמתם ודעתם הגלותית, עם כל הרגשתם וטעמם הגלותיים ועם כל מעשיהם וכוח מעשיהם הגלותיים. ודרך התחייה, כלומר דרך החיים האמיתיים, דרך החיים השלמים, שאנו מבקשים. יבחר כל אחד באשר יבחר, אבל יכיר וידע, כי הבוחר באחת לא ילך לעולם בשנייה. הגלוּת היא לעולם גלוּת, ובארץ־ישראל לא פחות מאשר במקום אחר. ומי שחפץ בתחייה, מי שחפץ חיים שלמים צריך לתת בעדם את החיים הגלותיים. כך הוא המחיר (כמובן לא זה שבשוק), ומחיר, צריך להודות, לא גדול. אין דבר בעולם נקנה בחינם. אין זה אומר, כי החפץ בחיי האוּמה בעתיד, צריך להמית את עצמו בהווה. לא! דווקא הוא צריך לבקש חיים, אבל לבקש באופן אחר ולבקש חיים אחרים. אשתמש בציוּר מוחשי, שנתיישן לכאורה, אבל באמת ‘הוא נשאר תמיד חדש’. האוהב טוב לו בפת חֲרבה ואוהל דל ביחד עם אהובתו מכל היכלי מלך וחיי תענוּגות בלעדיה. לזה הוא קורא חיים. מובן, כי גם הוא מבקש את הרחבות שבחיים וגם את המותרות שבחיים, אבל רק עם אהובתו. כל המרחיק אותו מאהובתו הרי זה מרחיק אותו מחייו. וכן הדבר גם באהבה רוחנית. המבקש תחייה לאוּמית באמת ובתמים, הוא יבקש בארץ־ישראל חיים הטבועים בחותם התחייה האמיתית. מה שטבוע בחותם הזה, אם חיים טובים עם כל המותרות, או אפילו רק חיים כחיי פועל עתה, הרי הם בכלל חיים. ומה שאינו טבוע בחותם הזה, הרי זה פיגול, כי אין בו חיים.

רק דרך אחת, דרך של עבודה בידיים ממש, דרך של הוצאת כל כוחנו הלאומי מנרתיקו, דרך של מסירות נפש לרעיוננו ולעבודתנו, ובמקום שיש צורך, בעד רעיוננו ובעד עבודתנו, ־ רק הדרך הזאת מובילה אותנו אל תחייתנו. אלפי קושאנים⁴ לא יתנו לנו רכוש לאוּמי, כשם שלא נתנו לנו כל הקושאנים או כמעט כל הקושאנים, שיש לנו עד עכשיו. רכוש לאומי אין לנו על פי האמת עד היום כמעט כלום, כי העם לא זכה ברכוש הזה במאומה. אין עם קונה את אדמתו אלא על ידי עצמו, על ידי הוצאת כוחותיו הגופניים והרוחניים אל הפועל, על ידי הבאת עצמותו לידי גילוּי. פה ישנה במובן ידוע קנייה הדדית, אבל הראשון הוא בכל זאת העם, העם קודם לארץ. ועם פרזיטי אינו עם, כלומר אינו עם חי. את העם נוכל לברוא, רק כאשר יברא כל אחד מאתנו את עצמו בריאה חדשה על ידי העבודה ועל ידי החיים הטבעיים. ואם הבריאה הזאת לא תעלה לו בשלימות, אז ילכו וישתלמו בדרך זו בניו או הבאים אחריו. בדרך זו יהיו לנו במשך הזמן איכרים טובים, פועלים טובים, יהודים טובים ובני אדם טובים. אולם אם אנחנו נשתלם פה בחיי גלוּת, בדרך התגרנות עם כל פירושיה, אז יבואו בנינו או הבאים אחרינו וישתלמו בדרך זו עוד יותר. הדבר הזה אין צריך ראיה. הדרך התגרנית כבר נתנה פרי. בכל המקומות היותר ידועים באמריקה, באוסטרליה וכו' כבר תמצא מן המוכן מספר טפסים מפרי ההדר, אשר נתנה ההשתלמות הזאת.

קשה היא דרך התחיה, קשה מאד, אבל דרך אחרת אָין. סוף סוף הדרך לחיים, לאי־אלה חיים שהם, היא קשה ועולה בעמל רב, אלא שהמטרה המבוקשה מקילה את קושי הדרך. ההבדל הוא רק במה שאדם רואה את החיים. היהודי הדתי הרגיל שלפני דור אחד או שניים צייר לו את החיים בצורה כזו: שתהיה לו פרנסה בריוח או גם ‘עושר וכבוד’, אבל באופן שיוכל לחיות על פי הדת, לקיים את התורה בכל דקדוקיה ופרטיה. אל החיים האלה שאף, ובדרך שאיפתו זו לא היה לפניו כל קושי. חיים אחרים לא היו בעיניו חיים. היהודי החדש הרגיל, היהודי המבקש ‘חיים’ באמריקה או באוסטרליה או בארץ־ישראל, קורא חיים לכל מה שקונים בכסף ולכל מה שמרבה כסף ־ אוצר ‘החיים’ האלה. אל החיים האלה הוא שואף, ובדרך שאיפתו זו אין לפניו כל קושי. גם חיים כאלה אינם נקנים בחינם או בקלוּת, אלא שבעד חיים כאלה הוא נכון לעשות הכול ולהקריב הכול, בלי כל טענות ומענות ובלי חשוב את זה, כמובן, כלל לקרבן. וכל כך טבעית בעיניו הדרך הזאת, עד כי אינו רואה כלל ועל הרוב אינו מסוגל כלל לתת חשבון לעצמו, כמה הוא עושה יותר מכפי כוחו וכמה הוא מקריב לעזאזל ולכל הרוחות שבעולם מבריאות גופו ונפשו ולעתים לא רחוקות גם מתענוגות העולם הזה, ואין צריך לומר, מעולמו הרוחני בעד ‘החיים’ האלה ובעד הכסף ־ אוצר ‘החיים’ האלה.

וגם עבודת התחייה בארץ־ישראל היא במובן זה צורה אחת מצורות החיים, ובעיני שואפי התחייה היא הצורה היותר נעלה, היותר מבוקשה. גם בצורת החיים הזאת יש מקום להרחבה שבחיים ולמותרות שבחיים ־ הכל לפי טעם האיש ולפי רוחו ־ אבל רק באופן שלא תיטשטש הצורה העיקרית. זאת היא צורת חיים, הדורשת שינוּי יסודי, מהפיכה שלמה במושגינו ובהרגשותינו הגלותיים ובהשקפתנו הגלותית על החיים. היא דורשת זאת לא מן הכלל ובדרך כלל ־ דרישה כללית כזאת אינה אלא פראזה ריקה, ־ היא דורשת זאת מכל פרט ופרט, השואף לתחייה ולחיים של תחייה ובכל פרט ופרט מחייו. היא דורשת ממנו לשנות ולהפוך את היהודי הגלוּתי שבו ליהודי בן־חורין; את האדם הלקוּי, המרוסק, הבלתי טבעי שבו ־ לאדם טבעי, בריא, נאמן לעצמו; את החיים הגלותיים שלו, הטבועים בחותם חיצוני זר לרוֹּחו או בחותם פנימי זר לזמנו, שאינו נותן לו להפתח, לגדול בכל מלוא שיעור קומתו ־ לחיים טבעיים, מלאים, שלמים, די עמוקים ודי רחבים. הדבר הזה קשה הוא מאוד לעשותו. זאת היא עליה בדרך זקופה, קשה, מלאה קוצים ומכשולים, ־ אבל זאת היא עלייה, אבל זאת היא ־חיים. כל כך עשירים, כל כך עמוקים החיים בדרך הזאת, עד כי קשה לי אפילו לבארם, שלא איראה כמגזים.

ואם באים בשם חיים אחרים, בשם אותם החיים, שאנחנו ברחנו מהם, והם רודפים אחרינו ומשיגים אותנו, אם באים ואומרים לנו, כי החיים ההם יותר חזקים מאלה ועליהם לא תתגבר, הרי זה מראה רק, כי האומרים כן אינם מבינים את החיים שאנחנו מבקשים לכל עומקם. כלומר אין החיים האלה תופסים בנפשם אותו המקום, שתפסו, למשל, חיי הדת בנפשו של היהודי הדתי באמת. כמובן, אפשר לאמור גם להפך, כי אנחנו המבקשים חיים, המתאימים לרוחנו, איננו מבינים את ‘החיים’ ההם לכל עומקם, כי לקוּיים אנחנו בנפש, לא נורמליים וכו', או כי אין אנחנו מבינים את כוח ‘החיים’ ההם, את ההכרח שבהם, עד כמה שהם קשורים בחיים הכלליים, בחיים של יתר העמים. אבל בין כך ובין כך דרכינו נפרדות, וההולך באחת לא ילך לעולם בשנייה. בכוח ‘החיים’ ההם, בכוח 'ההכרח ההיסטורי ' לא נשיג בארץ־ישראל כלום. ההכרח ההיסטורי, כמו שמבינים אותו המדברים בשמו, הוא כנגדנו ולא בעדנו. פרנסה טובה, כסף, ‘עושר וכבוד’ אולי אפשר יהיה להשיג בארץ־ישראל, אבל לא יותר. תחייה לא נשיג, ומן הגלוּת ומחיי הגלוּת ומנשמת הגלוּת לא ניפטר, כאשר לא נפטרו מהם אחינו בארצות, שיש להם שם חופש וזכויות, וכאשר לא נפטרו מהם אחינו הספרדים, אשר, אם כי היתה להם תמיד חירוּת בערך לשאר היהודים, לא עלו עליהם בכל זאת בחירות נפשם. והתרבות הלאומית שלנו לא תהיה גם היא פחות גלוּתית, אפילו אם יהיו לנו אוּניברסיטאות ואקדמיות ככל חפץ לבבנו, בכל אופן לא יותר בת־חורין, לפי הערך, מן התרבוּת של ישיבות פומבדיתא ונהרדעא. כלומר לא יותר מתרבות של גלות, תהי אפילו יהודית שביהודית. התרבות לא תוכל להיות יותר עשירה ויותר עמוקה מן החיים, וחיים גלותיים הם תמיד חיים גלותיים. דבר־מה באמת אפשר להשיג רק על ידי יצירה, אבל יצירה אמיתית, ולא על ידי עשיית עסקים טובים, שצריך באמת לאדם גבורה יתירה בשביל שלא תהא נפשו סולדת לקרוא לה יצירה, ועוד יצירה לאוּמית.

יאמרו: חיים כאלה שציירתי טובים אולי בשביל יחידים, אבל לא בשביל הכלל. כן, רק בשביל יחידים, כי להניח את היסוד לבניינים יכולים רק יחידים. ביסוד כל בניין גדול מניחים אבנים חזקות, שיהיה בכוחן להחזיק את כל הבניין. הרוב, הכלל יבוא אחרי־כן. הלא בין כך ובין כך אין באים לארץ־ישראל אלא יחידים. מוטב לנו, איפוא, שיבואו היחידים הטובים ולא יחידים גרועים. ואת הדבר הזה צריך שידעו היחידים הטובים…

‘היתעורר המת? היזדעזע המת?’־שואל משוררנו.

אי־אפשר שלא יזדעזע! כל כך גדול הכאב, כל כך עמוק הכאב, עד כי גם המיתה המדומה לא תסך בעדו.

עוד ישנם לבבות בקרב בני עמנו, אם כי מעטים הם. ואין לך פטיש יותר חזק לדפוק על הלבבות מן האמת הקשה, המרה, הנוראה, הנותנת מקום למסירוּת נפש. ידעוּ נא את האמת כמו שהיא, את האמת בכל נוראוּתה. ידעו נא עד היכן הדברים מגיעים, ־ והזדעזעו והתרעשו עד היסוד והתעוררו. יראו נא את התהום הנוראה, הרובצת לרגלינו ־ ובלי חשוב מחשבות ובלי בקש חשבונות ־ יתנפלו להציל מה שיש להציל. ולא יעצרום מזה לא כל נביאי ‘החיים’, אשר יַראו להם, כי אין צורך ורק שגעון הוא להתנפל, ולא כל ציוּרים מן החיים, אשר יראו להם, כי כלום לא יצילו בהתנפלותם זו, אחרי אשר כל תקוותנו מאפע, כל תחייתנו הבל, כל כוחותינו אפס והונאה עצמית. כי לא מתוך חלומות יפים ולא מתוך דעה מיושבת יבואו לידי החלטתם, ולא מתוך ספרים ולא מתוך חיטוּטים פסיכולוגיים יכירו וידעו את כוחותינו ואת תקוותנו, ־ כי אם מתוך עומק עצמותם, מתוך עומק הצער שלהם. ואם יש להם רפיונות, צללים, ליקויים, כמו שיש לכל אדם, ־ גם אלה אינם מעכבים, ואולי במובן ידוע הנם גם כוח דוחף.

והם, אם כי מעטים הם, הם באמת יצילו את חיי האומה מכיליון, ולא ההולכים בדרך ‘החיים’, אם כי רבים הם.

ובשבילם, בשביל המעטים האלה, צריך לדבר את האמת, צריך לדבר השכם ודבר ובכל לשון שאתה מדבר.

תרע"א (1911)

‘במרכז לבנו אנו חרוּת בדמע ודם: ‘גאולת הארץ’, ולאו דווקא ‘הארץ’ כולה ביום בהיר אחד אלא כל דוּנם ודונם שבה. את מקום העז של לילינבלום¹ נחל הדונם. הדוּנם הוא כל הגיגנו וחלומנו לבקרים. ונוסף לו, לשעל אדמה זה, עוד תנאי אחד: שיהא הוא, במחילה מכבודו הרם, נעבד על ידי זרועותינו אנו ומושקה מנטפי זיעתנו, דמעותינו ודמינו אנו. הדונם כשלעצמו, בלי הוספה זו, מתחיל גם־כן, בכל יחשו הרב, להעיק על כל נשימתנו, למרר את חיינו’.

כך כותב ר' בנימין².

אבל השאלה היא, אם ישנם רבים כאלה, שהדונם כשלעצמו, בלי עבודת כפינו, מתחיל להעיק על נשימתם ולמרר את חייהם. אבל השאלה היא, אם התנאי הזה הוא רק תנאי נוסף, תנאי ממדריגה³ שנייה, או הוא תנאי עיקרי, יסוד היסודות, שכל גאולת הארץ, יותר נכון, שכל תחייתנו עומדת עליו.

לוּא היו רבים והולכים ומתרבים אלה, שבאו לידי הכרה זו; לוּא היתה הכרה זו הולכת ומתבררת, הולכת ומתחזקת, הולכת ומתעמקת; לוּא את מקום הדוּנם שיש עמו עבודת כפינו היתה נוחלת עבודת כפינו שיש עמה דוּנם, כי עתה היינו יכולים למנות מכאן תקופה חדשה בכל עבודתנו בארץ־ישראל, יותר נכון, בכל עבודתנו הלאוּמית בכלל, תקופה של תחייה אמיתית.

רוח חדשה היינו יכולים לראות בזה – כלומר העיקר מה שחסר לנו.

הנה גאולת הארץ, – והעבודה. מי, כמדומה לך, לא יראה כאן שני צדדים של דבר אחד? הדבר הלא כל כך ברור, כל כך פשוט, – ומי, כמדומה לך, לא יבין את זאת?

אבל הרי כבר אמרו חכמים, כי דווקא הדבר היותר פשוט אינו מתקבל על לבות בני האדם אלא בקושי היותר גדול.

מילא בגולה, – אולי באיזה מובן צדק ר' בנימין, כי ‘אנו והם – שני עולמות’. שם יוכל להיות העיקר העֵז, יוכל להיות העיקר גם הדוּנם, – ההבדל לא יהיה גדול ביותר. אבל העבודה אינה עיקר כלל. העבודה יש לה אמנם איזו שייכוּת לגאולת הארץ, אם תמצא לומר – שייכות חשובה, כמו שיש, למשל, למנגנים שייכות לחתונה יהודית. אבל לא יותר. סוף סוף בשעת דחק גדול אפשר לעשות חתונה גם בלי מנגנים. שם כשמדברים על דבר עבודה יהודית, ממילא מובן שמדברים על דבר הפועלים. ושאלת הפועלים – הלא היא שאלת בתים לפועלים, דירות זולות, בתי־תבשיל וכו', כידוע. הדבר הזה הוא כל כך טבעי, עד כי אפילו הפועלים שלנו לא כולם רואים בזה עלבון, עלבון להם ועלבון לרעיון העבודה.

אבל אם שם, בגולה, אין רואים את הקשר האמיץ שבין גאולת הארץ ובין העבודה שלנו, הנה אין רואים שם גם כל ניגוד בין שני אלה. לא כן פה, בארץ־ישראל. פה רואים את הדבר בעינים יותר פקוחות – כמובן, מי שזכה לעינים טהורות כאלה. פה רואים את העבודה העברית – והנה היא מעצור לגאולת הארץ. פה אתה מוצא גואלים לארץ כאלה, אשר חכמתם העליונה גוזרת לעבוד בנכרים לשם גאולת הארץ.

מהלך המחשבה של הגואלים האלה הוא כך: בשביל לקנות אדמה במידה היותר מרובה נחוץ כסף, כלומר צריך שיבואו הנה בעלי כסף וירבו לקנות קרקעות. ובשביל למשוך הנה את בעלי הכסף צריך להראות להם, כי יש חשבון לקנות נחלה בארץ־ישראל, כי הנחלה נותנת ריוח הגוּן. מובן, כי בשביל שהנחלה תתן ריוח הגון צריך שהעבודה תהיה זולה – ועבודה זולה הרי היא עבודה בידי נכרים.

זוהי לשון החשבון, לשון האידיאל של הפרוטה, כלומר הלשון המתהלכת בישוב הארצישראלי. זהו האידיאל, המתקבל פה מאוד על הלבבות, כי מלבד כל החכמה המעשית והנאצלה שבו, הרי גם מתן שכרו בצדו.

ומזה תקיש על השאר, אם קשה לך להסתכל בפניה החצופים של המציאות.

ועתה הגידו נא, אנשים טובים, כמה מכאן עד אותו מצב הנפש שהדונם כשלעצמו, בלי עבודת כפינו, יעיק על נשימתנו וימרר את חיינו?

ואת הדבר הזה – את גודל המרחק ואת ערך הרוחק צריכים אנחנו לברר לעצמנו.

כמובן, צריכים אנחנו להיות מתונים בדין.

כמה שנתמרמר על האיכרים שלנו על מעשיהם בהווה, אבל חלילה לנו לשכוח מה שהם היו ומה שעשו בעבר. חלילה לנו להעלים עין מן התורה, היוצאת לנו מכל מה שהם עשו ומכל מה שהם נעשו. הלא גם הם, כלומר הרוב או חלק חשוּב מהם, באו הנה בשאיפות אידיאליות, ברצון לעבוד, אף עבדו וסבלוּ הרבה והקריבו הרבה, אולי הרבה יותר ממנו, הבאים אחריהם. והדבר הזה מחייב אותנו ללמוד מהם. במפעל גדול כשלנו, אם תמצא לומר, ביצירה גדולה כשלנו, הכול עולה בחשבון: גם האורות גם הצללים. גם השגגות והזדונות של הבאים לפנינו נחשבים במובן זה לאקטיב, ואפילו ירידתם והתנוונותם. אין עולמות נבראים בלי ‘שבירת־כלים’ קודמת, ואין צמיחה בלי ריקבון קודם. אנחנו צריכים לעמוד על הדבר, שהם נכשלו בו. ובאופן כזה לא יאבד לבטלה מה שהם השקיעו בבנין, ובאופן כזה נשיב להם סוף סוף מה שמגיע להם בצדק.

והדבר, שאנחנו יכולים ללמוד מזה, הוא, כי הנגע שדבק בנו הוא כל כך עמוק, עד כי הוא דורש בדיקה יסודית וריפוּי יסודי.

עם, אשר נקרע כולו מעל הטבע, אשר במשך אלפיים שנה היה כלוא בתוך החומות; עם, אשר הורגל לכל מיני חיים, רק לא לחיי עבודה מדעת עצמו ובשביל עצמו, – עם כזה לא יוכל בלי התאמצות כל כוח רצונו לשוב להיות עם חי, טבעי, עובד. העיקר חסר לנו. חסרה לנו העבודה, – לא עבודה מהכרח, כי אם עבודה, שהאדם קשור אליה קשר אורגני, טבעי, ושהעם קשור על ידה אל אדמתו ואל תרבותו, הצומחת מאדמתו ומעבודתו. אמנם גם בני עמים אחרים לא כולם עובדים, גם בקרבם ישנם רבים, המואסים בעבודה ומבקשים להם דרכים לחיות על עבודת אחרים, אבל עם חי גופו פועל את פעולתו באופן טבעי, וגם העבודה היא מפעולותיו האורגניות ונעשית באופן אורגני. עם חי יש לו תמיד רוב גדול, שהעבודה היא להם טבע שני. לא כן אנחנו. אנחנו כולנו מואסים בעבודה, ואפילו העובדים אינם עובדים אלא מתוך הכרח ומתוך תקוה בלתי פוסקת להיחלץ ממנה בזמן מן הזמנים ולחיות ‘חיים טובים’. צריכים אנחנו לבלי לרמות את עצמנו, צריכים אנחנו לראות בעינים פקוחות, עד כמה אנחנו לקויים במובן זה, עד כמה העבודה נעשתה זרה לרוחנו לא רק במוּבן הפרטי, כי אם גם במובן הלאומי. די אופייני במובן זה המאמר: ‘בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית ע"י אחרים’. אין זו מימרא גרידא. הרעיון הזה, אם מדעת או שלא מדעת, נהפך בקרבנו להרגשה בלתי מוכרת ולטבע שני.

ועתה נניח, כי כבר יש לנו באיזה מקום קיבוץ של יהודים, האם ישתנה הדבר הזה מעצמו? האם יבוא מעצמו שינוי בטבע נפשנו בלי ריפוּי יסודי? האם לא יבכרו תמיד היהודים שלנו את התגרנות, הפּדלרוּת, הסרסרוּת, ובייחוּד, עסקים, שאחרים יעבדו והם ינהלו את העסק? ואפילו אם החיים יכריחו חלק ידוע מהם לעבוד, הלא בכל אופן יבחרו המוכרחים לעבוד את העבודות שבערים, שיש שם יותר מקום לעשות עושר ובכלל להיפטר מן העבודה, אם לא יבחרו לעבוד בארצות אחרות, יותר עשירות. והאדמה תהיה גם אז נעבדת רובה ככולה בידי זרים, ובכלל תהיינה גם אז העבודות העיקריות רובן ככולן נעשות בידי זרים. האם זהו מצב טבעי של עם חי?

ומי חושב על זה? מי מרגיש את זה? אין לנו עבודה, – ואין אנחנו מרגישים כלל בחסרונה. אין אנחנו מרגישים בזה אפילו בשעה שאנחנו מדברים על דבר תחייה לאוּמית. אין העבודה חסרה לנו לא רק בתור כוח מקשר את האדם אל האדמה וקונה את האדמה, כי אם גם בתור כוח עיקרי בבריאת כל תרבות לאוּמית. אין לנו ארץ, אין לנו לשון חיה, אין לנו תרבות חיה, – את זה לפחות אנו מרגישים, את זה אנו מכירים, אם בהכרה ברורה או לא ברורה, לזה לפחות אנו מבקשים דרכים לעשות מה שצריך ואפשר לעשות. אבל אם אין לנו עבודה – מה בכך? יעבוד איוַאן, יעבוד יוֹהאַן, יעבוד מוּסטאפה, ואנחנו – אנחנו נברא תרבות, אנחנו ניצור יצירות לאומיות, אנחנו נמליך בעולם את הצדק המוחלט.

הנה הקונגרס האחרון היה בעיקרו קונגרס של תרבות, ובאמת כך היה צריך להיות מתחילת בריאתו. שהרי על עיקרה של תנועתנו הלאומית היא תנועה תרבותית, שאיפה לכונן את חיינו לפי רוּחנו ועל פי דרכנו – שזהו עצם התרבות. שהרי לוּ היה עם ישראל חפץ או יכול לחיות חיים אחרים, לא היינו זקוקים לכל תנועה לאוּמית.

אבל מה טיבה של תרבוּת זו שכבשה סוף סוף את מקומה בתנועתנו הלאומית אחרי מלחמות כל כך ארוכות וכל כך עקשניות?

תרבות זו היא מה שקוראים אצלנו ‘תחיית הרוח’. כלומר אותה הרוח, שאנו באים להחיות, אינה רוּח חיים, הממלאה את כל הגוף ומחייה את כל הגוף ומקבלת חיים מכל הגוף, כי אם איזו רוח נאצלת, שצמצמה את שכינתה בחדרי הלב והמוח. כל עיקרה של התרבות אינו אלא עניין של דעות (כך חשבו ודיברו בקונגרס). ובעניין של דעות הלא יוכל אחד להחזיק בהשקפת־עולם קבועה בבית מדרשם של הרמן שטרוּק והרב מלידא, והשני – בהשקפת עולם קבועה בבית מדרשם של מרכס ואֶנגלס.

מבחינה זו אנחנו רגילים לראות אצלנו תרבות, ולפעמים אף פריחת התרבות גם בגלות. ‘דעות’, ‘רוח’ אינן תופסות מקום, ולא תמיד אתה מכיר בהן, אם הן בנות זמנן ובנות עמן. אולם על פי האמת הלא אין לנו ולא תוכל להיות לנו בגלות תרבות – תרבות חיה, המתפרנסת מן החיים ומתפתחת מתוך עצמה. אין לנו תרבות, – כי אין לנו חיים, כי החיים בגלוּת אינם חיים שלנו. מה שיש לנו בגלוּת – הרי הם קניינים תרבותיים ידועים, שנפלו לנו בירושה מן העבר, שאנחנו מתקינים אותם בכל שעת צורך ברוח המקום והזמן, כלומר בהתאם אל אותם החיים, שאנחנו מוכרחים לחיות על פי מהלך החיים של אחרים ועל פי רצונם של אחרים. וגם בהתאם אל הרוחות, המנשבות בעולמותיהם של אחרים. יש לנו גם כשרון הסתגלות ידוע, שהתפתח אצלנו בגלות – לעבּד את תוצאות חייהם של אחרים לפי רוחנו אנו, לעשות מפרי עבודתם של אחרים ‘מטעמים’ לפי טעמנו אנו. מה שיש לנו עוד – הרי היא ההכרה וההרגשה של מה שאין לנו, כלומר שלילה גדולה. במצבנו הבלתי טבעי זהו חלקנו היותר טבעי בדעות, בספרות, בשירה. בכל אלה הדברים שישנם לנו יש אמנם שאנחנו מחדשים הרבה, יש שאנחנו משקיעים הרבה כשרון של יצירה בחידוּשים האלה. אבל מתרבות חיה עוד הדרך רחוקה.

התרבות החיה הלא היא מקיפה את כל החיים. כל מה שהחיים בוראים לשם החיים הרי הוא תרבות. עבודת אדמה, בניין בתים וכל מיני בניינים, סלילת דרכים וכו' וכו' – כל עבודה, כל מלאכה, כל מעשה הרי הם תרבוּת. זהו יסוד התרבות, החומר שלה. הסדר, האופן, הצורה, כיצד כל הדברים נעשים – הרי הם צורת התרבות. ומה שמרגישים, חושבים, חיים העושים בשעת עשייתם ושלא בשעת עשייתם והיחסים הנולדים מתוך כל אלה, בצירוף הטבעי החי בתוך כל אלה, הכול – הרי אלה רוח התרבות. מאלה ניזונה התרבות העליונה – המדע, האמנוּת, האמונות והדעות, השירה, המוסר, הדת. התרבות העליונה, או התרבות במובנה המצומצם, זו שאליה בייחוּד מתכוונים בשעה שמדברים אצלנו על דבר תרבות, הרי היא החמאה של התרבות בכלל, של התרבות במובנה הרחב. אבל האפשר לעשות חמאה בלי חלב? או היעשה אדם חמאה מחלב של אחרים – והחמאה תהיה כולה שלו?

ומה אנחנו מבקשים בארץ־ישראל, אם לא מה שלא נמצא בשום מקום אחר בעולם – את החלב החי של התרבות? לא תרבות אַקדמית אנחנו באים לברוא היום, בשעה שאין לנו כלום, כי אם תרבות החיים, שהתרבות האקדמית מובלעה בתוכה, בתוך כל תאיה ואַטוֹמיה – תרבות החיים, שאינה חסרה אלא חיבוּץ בשביל להוציא ממנה את החמאה, את התרבות העליונה. אנחנו באים לברוא את האמוּנות והדעות שבחיים, את האמנוּת שבחיים, את השירה שבחיים, את המוּסר שבחיים, את הדת שבחיים. ואפשר להוסיף עוד: ומתוך כל אלה – את הקשר שבחיים או את הקשר החי בין ההווה ובין העבר. אנחנו באים לברוא חיים – חיים שלנו, חיים לפי רוחנו ועל פי דרכנו. אבל כאן אני רואה חובה לעצמי לדבר דברים יותר ברורים, אף על פי שהדבר מובן מאליו ממה שקדם. אנחנו הלא בנים אנחנו למקום, אשר ברא הכול במאמר פיו. ואם אומַר ‘לברוא’ חיים, – הרי אין כמונו ‘בוראים’ הכול במלה אחת של זירוז, בקול קול יעקב. על כן צריך לומר פשוט: כל מבוקשנו בארץ ישראל הלא הוא לעשות בידינו ממש את כל העבודות, המלאכות והמעשים מן היותר מחוכמים, היותר נקיים והיותר קלים עד היותר גסים, היותר מאוסים והיותר קשים ולהרגיש כל מה שמרגיש העובד את כל העבודות האלה, לחשוב כל מה שהוא חי על פי דרכנו. אז תהיה לנו תרבוּת, כי אז יהיו לנו חיים.

אבל אצלנו אפשר, כי בשעה שמתאספים מכל תפוצות הגולה וגם מארץ־ישראל להתיעץ על כל מה שאפשר לעשות לתחייתנו ולגאולתנו, בשעה שמדברים על דבר תרבות חיה, – בשעה זו לא יעלה על דעת מי שהוא לדבר על דבר יסוד כל תרבות, על דבר העיקר החסר לנו – על דבר העבודה. וזה לעומת זה אפשר אצלנו. אצלנו אפשר ששתי מפלגות קיצוניות, האחת מבקשת תחיית הדת והשנית המדברת בשם תחיית העם, במקום לעמוד על הדבר, מה היא התרבות החיה ומה היא יכולה לתת להן, כמו לכל אברי האומה, – במקום זה תתאחדנה להילחם יחד בתרבותנו הלאומית בכלל, כלומר להילחם באותם החיים הלאומיים, שהן באות לברוא. ולא עוד אלא שראש המדברים בשם תחיית העם לא מצא אופן אחר להביא לידי גילוּי את אהבתו המונופולית לעם ולתחייתו מאשר לקרוא למצדדים בזכות התרבות הלאומית בשם שונאי העם.

מה כל זה בא ללמדנו?

כמדומה, כי הדבר פשוט וברור. כל זה בא ללמדנו, כי מעתה צריך להיות האידיאל הראשי שלנו – העבודה. אנחנו לקינו בעבודה (אינני אומר: ‘חטאנו’ – כי לא באשמתנו באנו לידי כך), ובעבודה נירפא. את העבודה צריכים אנחנו להעמיד במרכז כל שאיפותינו, לייסד עליה את כל בנייננו. אם רק נעשה את העבודה כשהיא לעצמה לאידיאל, יותר נכון, אם רק נביא לידי גילוּי את האידיאל של העבודה, נוכל להירפא מן הנגע אשר דבק בנו, נוכל לאחוֹת את הקרע, שנקרענו מעל הטבע. העבודה היא אידיאל אנושי גדול, אידיאל של העתיד, – ואידיאל גדול הוא במובן זה שמש מרפא. אם אמנם אין ההיסטוריה מכוונת ללמד, להרביץ תורה, אבל מי שעיניו בראשו יכול וצריך לקחת תורה מפיה. ואנחנו יכולים ללמוד מכל מצבנו בעבר ובהווה, כי אנחנו צריכים להיות הראשונים בדבר הזה. אנחנו צריכים לעבוד כולנו. אינני בא לדון ולהורות, אבל ברור בעיני, כי ראוּי וכדאי הוא שיחשוב המורה, שיחשוב הסופר, שיחשוב המשורר, כמה העבודה יכולה לתת להם. יודע אני, כי זרים ומוזרים יהיו הדברים בעיני רבים, אולם יש אשר דווקא דברים מוזרים מעוררים את המחשבה בכל תוקף. מי יודע? אולי יביאו הדברים לידי מחשבה.

רוח חדשה נחוצה לנו לתחייתנו.

רגילים אנחנו לשמוע התאוננות, כי אדם אַין, כי אין לנו אנשים בשביל לעשות מעשים גדולים. אבל איפה הם אותם היהודים, שהיו עולים על המוקד או הולכים לטבח לאלפים ולרבבות רק בשביל שלא לבגוד בעמם ובאלוהיהם? אל תאמר: האנשים הראשונים היו טובים מאלה. כי באמת לא היו טובים מאלה. אותם ראובן ושמעון, שהיום בארץ־ישראל הנם שקועים כולם בחשבון הפרוטות, וחיי האומה התלוּיים בשערה אינם עולים כלל בחשבונם, – אותם ראובן ושמעון עצמם היו אז, בימים הנוראים ההם בתוך הגולה, מוסרים את נפשם על קידוש שם האומה. כי רוח אחרת היתה אז עליהם, כלומר על כל האומה. לזה אין צורך להביא ראָיות מרחוק. הראָיה היא קרובה מאוד ונמרצה מאוד. הלא הם עצמם, אותם ראובן ושמעון שבארץ־ישראל, היו אחרים לפני שנים לא כל כך מרובות. הלא הם עצמם באו הנה לשם האידיאל, הלא הם עצמם שאפו לעבוד, אף עבדו הרבה וסבלו הרבה והקריבו הרבה. כי רוח אחרת היתה אז עליהם.

אבל הרוח ההיא עברה, – וזה מלמדנו עוד דבר אחד.

הרוח ההיא נבראה בתוך הגלוּת וניזונה מתוך הגלות. אבל בגלות, שאין לנו שם חיים, היתה רוחנו הלאומית בכלל, בכל הזמנים, יכולה להתקיים רק במצב הקיפאון. ומעת שנעשו פרצים בחומות שלנו, היתה רוחנו למשחק לרוחות החזקות המנשבות מבחוץ. באו רוּחות רעות וקשות ודחפו אותה לצד ארץ מולדתה החמה, הבהירה, החביבה. ותיחם הרוּח ותיאוֹר ותעל ותהי לרוח חיים, לרוּח גבורה וגדולה בלב החלוצים הראשונים. אולם כמעט התחוללו בחוץ רוחות אחרות, ותבואנה הרוחות האחרות ההן לנשב גם במחנה ישראל ותגענה גם עד הנה, ארצה ישראל. ואם אמנם פה לא היה להן מקום ולא היה כוחן גדול לנשב בחזקה, אבל די היה כוחן לגרש כּלה את הרוּח הטובה, הצנוּעה ההיא.

הרוח החדשה, הנחוצה לנו לתחייתנו, צריכה איפוא להיברא פה, בארץ־ישראל, ולהתפרנס מחיינו בארץ־ישראל. היא צריכה להיות כולה חיה וכולה שלנו.

אבל, הנה בעייתנו הראשונה והעיקרית – העבודה. הבה נתחיל לפתור אותה כפי כוחנו. הבה נתחיל בבריאה הרוח החדשה. הבה נתחיל מכאן, מן המקום אשר פגענו בו בראשונה ואשר אנחנו באים להניח עליו את היסוד. נתחיל – ומצאנו את דרכנו. ואולי נוכל לעשות דבר מה גם באשר אנו שם. – – –

לעת עתה עוד הדבר עומד על יחידים, על אותם היחידים היודעים ומרגישים מה מצבנו דורש מהם. והרבה דורש מהם מצבנו. במובן ידוע אנחנו נמצאים עתה באותו המצב, שנמצאו בו לפנים החלוּצים הראשונים של רעיון תחיית הלשון, אלא שמצבנו הוא שלא בערך יותר קשה ויותר מעורפל. גם הם היו בתחילה בודדים, גם מעשיהם היו זרים ומוזרים בעיני הבריות, גם אותם חשבו לבטלנים, לבעלי הזיה, למבלי עולם, גם עליהם צחקו וגם כעסו לפעמים. כל זה עבר גם עליהם, אם כי במידה לא כל כך גדולה, שהרי, ראשית, שאיפתם לא נגעה בכיס, בחשבון הפרוטה, ושנית ­­– היא לא דרשה עמל כפים וזיעת אַפיים, לא דרשה שינוי יסודי בכל הרגלי החיים. בכל זאת יכולים אנחנו ללמוד מהם הרבה. קודם כל – כי הרבה יוכל לעשות הרצון אפילו של יחידים. ושנית – כי נחוצים לנו קנאים לרעיוננו. יאמרו מה שיאמרו – תחיית הלשון חייבת הרבה לקנאי הלשון. אם אמנם לעתים לא כל כך רחוקות הם הגדישו ומגדישים את הסאה; אבל מלבד מה שטבע הדבר מחייב לפעמים שגיאות כאלה, הנה בכלל אפשר לסלוח להם הרבה. לוּלא הם, לוּלא היו לנו קנאים לדיבוּר העברי, מי יודע, אם היה הדיבוּר העברי מגיע עד לאותה המדריגה⁴, שהוא עומד עליה היום. ואם לא יהיו לנו גם להבא קנאים כאלה, מי יודע, אם יעלה בידנו לעשות את שפתנו לשפה חיה באמת.

קנאים לעבודה נחוצים לנו, – כמובן, קנאים במובן המשובח של המלה.

אין לי צורך לברר למי שנותן את נפשו על הרעיון, עד כמה קשה הדבר הזה, אבל אין לי כמו כן צורך לברר לו, עד כמה הדבר נחוץ.

תרע"א (1911)

יש אשר למראה חזיונות־חיים, יתפרצו מתוך לבך דברים, שאתה מצטער למפרע על היאמרם, כאדם זה, שמצטער על אנחה עמוקה ועשירה, שהתפרצה מתוך לבו שלא במקומה.

כשאתה רואה את המלחמה, שעורכים על העבודה העברית מצדדים שונים ובאופנים שונים, בסתר ובגָלוּי, את הנשק שמשתמשים בו הלוחמים, את כל תכסיסם הבדוק והמנוסה, יודע אתה ברור, כי אין לך דרך אחרת, כי אם לשבת בדד ולידום, ואם לב לך, ואם לבך מלא, ואם לבך רועש עד היסוד, – יתפקע ואַל ישתפך כשפוך את השופכין! כי למה לדבר ולמי לדבר?

יודע אתה ברור, כי כוח הכסף, כוח המצב בחברה, הם בידי הלוחמים הגיבורים, – ואם אלה להם, האם אין הצדק אתם? האם אין הם הבונים האמיתיים של היישוב? האם אין הם השומרים על החומות, הרואים את הנולד, הנותנים נפשם ממש בלי מחיר, על כל ערקתא דמסאנא של העם, ועל כל מצווה קלה וחמוּרה שביישוב?

‘תחייה פרזיטית!’ – יתפרץ מתוך לבך. למה?… לעשיר עולה הכל בזול, אומר המשל ההמוני. ואם מסירוּת נפש עולה להם כל כך בזול, לב כואב לא כל שכן, ואין צריך לומר – דברים בשביל למהול בהם כל מה שיוצא מן הלב ולכבות בהם כל מה שיש בו ניצוץ של קדושה. – – –

יודע אתה כל זה ויודע עוד, מה מעטים עדיין הרואים בעבודה עיקר מעיקרי התחייה, עד כי, למשל, אדם כ’אחד העם', שאין להטיל ספק במסירותו לרעיונו, משלים עם עבודה זרה בבניין המרכז הרוחני שלו (מרכז רוחני מיוסד על פרזיטיות לאומית!). יודע אתה עוד כי בכלל אנחנו הולכים ופורטים את אידיאלינו הגדולים במעות קטנות, כי בדור דעה אנחנו חיים. יודע אתה את כל זה, – ומה לך עוד? מה יש פה לדבר? האם אין כל זה אומר יותר ממה שהפה יכול לדבר? ואם אין שומע לקול הזה, שיש בו יותר משמינית שבשמינית ממה שיש בקול הנשמה בהיפרדה מן הגוף, – מה יתנו ומה יוסיפו דבריך? מי ישמע לך? מי יאבה לך?

אבל חולשה היא באדם. וגם החולשה יש לה לפעמים מקום, אם לפחות ישרה היא.

מודה אני ומתוודה, כי אין בשבילי דבר יותר נורא מתחייה פרזיטית. אם יחיד חי על עמל אחרים, הרי זו שאלה סוציאלית רגילה לא רק בקרבנו, אשר כל בעל נפש מבקש לה פתרונים על פי דרכו: הסוציאליסט על פי דרכו, והמבקש אדם חדש וחיים חדשים ­– בדרך אחרת. אולם כי תבוא אומה, המבקשת את תחייתה, אוּמה, המתאַמרת לנושאת דגל הצדק המוחלט, אוּמה שיש לה בבית גנזיה רכוש של אלפיים שנה של יסוּרים שאין דוגמתם בעולם, – כי תבוא אומה ותייסד את תחייתה על פרזיטיות, היש לך בעולם ירידה נוראה כזו? אם יש דברים, שעדיין לא ברא השטן בשביל האדם, כי עתה ירידה כזו בוודאי אחד מהם, אם לא טרח השטן בייחוד בשבילנו, היוצאים מן הכלל בכל דבר, לברוא גם ירידה יוצאת מן הכלל. ומודה אני ומתוודה: לוּא האמנתי, כי תחייתנו וגאולתנו לא תבוא אלא על ידי עבודת אחרים, הייתי בורח מפה, כבורח מתוך ההפֵכָה, לכל אשר יביטו עיני ולכל אשר ישאוני רגלי: כל גלוּת וכל מיני פורענויות – ולא תחייה פרזיטית ולא גאולה פרזיטית!

אבל אשמים גם אנחנו, העובדים, והעומדים על ימיננו, אם לא בעצם המלחמה הקדושה, הנה אשמים אנחנו במצבנו העלוּב במלחמה הזאת.

כי נתמרמר כמה שנרצה, על הבונים המחריבים שלנו, אבל הלא צריך להודות, כי להם יש שיטה וכי הם נאמנים לשיטתם. ולוּא היו לפחות גלוּיי לב, היינו אמנם נלחמים בשיטתם, אבל לא היה מקום לאותו דכדוכה של נפש, לאותו העלבון הצורב, שמולידים תמיד הצביעוּת של האגרוף ועלי־התאֵנה של הפרוטה.

כי לא רק חומר הם מבקשים, כי אם גם ‘רוּח’, אלא שהם מבקשים על פי דרכם: חומר לחוד ו’רוח' לחוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא¹. חומר מותר לקחת בכל האמצעים ואפילו בניצול בני עם אחר. ו’רוּח' לוקחים מאוצר ה’רוח‘, מאותו הגנוז בספרים שלנו ובכלל במה שמסור לנו מן העבר, ומאותו הגנוז בספריהם של אחרים, וגם ממקור החיים של אחרים. רכישת קרקעות, בניין מושבות, נטיעת פרדסים, עבודת האדמה, כל עבודה, כל מלאכה ומעשה, הנעשה בכוח ידיים – כל אלה וכאלה הם בכלל עבודה חומרית, שערכה הישובי נערך במידה שהיא משמשת לעשות עסקים טובים. לפיכך אין כל הכרח בדבר, שבוני הישוב יעבדו דווקא בעצמם או לפחות בידי יהוּדים. להפך, עבודה זרה, הנותנת מקום לניצוּל עמל אחרים במידה יותר גדולה, יותר מתאימה לתכלית היישוב, שהרי היא נותנת יותר אפשרוּת לעשות עסקים טובים ולהגדיל ולהאדיר את הפרוטה. ועבודת הרוח הרי היא תחיית הלשון, בתי־ספר, בתי־עם, בתי־כנסיות וכו’, ולשיטתם זו נאמנים הבונים שלנו מאוד. מצד אחד הם באמת רודפים אחרי כל שעל אדמה, שיש להשיג, בייחוּד, אם הוא טוב לעסק, בייחוד, אם מתן שכרו בצדו. ומצד שני, הם עוסקים גם בענייני ‘רוּח’: בתי־ספר, אוּניברסיטה, תחיית הלשון, סידור ענייני תל־אביב, למשל, על פי המלה האחרונה של התרבות האירופית, – ממש מרכז רוּחני! ומה לך עוד?

והנה באים אנחנו ואומרים: לא יצירת יישוב לאומי מתוך עסק, לא תחיית רוח לאומית מתוך ספרים או מתוך חייהם של אחרים, – יישוב לאומי ותחייה לאומית מתוך יצירה לאומית חיה. אין תחייה לאומית באה מתוך הכנסת חיים שאובים לתוך מה שנעשה באופן מיכני ויכול להיעשות גם בידי אחרים. תחייתנו תבוא מתוכנו ועל־ידי יצירת חיינו, ואין גוזרים יצירה חיה לשניים, כמו שאין גוזרים את החיים לשניים, לאמור: זה חומר וזה רוח, את זה יעשו אחרים ואת זה נעשה אנחנו, כאילו תאמר: את זה יחיו אחרים ואת זה נחיה אנחנו. כל רוחנו החיה בקרבנו, כל כוחות גופנו ונפשנו צריכים למצוא את תיקונם, צריכים למצוא להם ביטוּי בכל חיינו, ביצירת חיינו מתחילתם ועד סופם, בכל עבודה ובכל מלאכה ובכל מעשה כמו בכל דבר שבלב ובכל דבר שבמחשבה. זאת תהיה תחייתנו, – זאת ולא אחרת.

באים אנחנו ואומרים: אין להעמיד יצירה לאומית על האיניציאטיבה הפרטית, אין לעשות את האדמה הלאומית ביישוב לאומי, ביישוּב לשם תחייה לאומית, לקניינו של הפרט, לדבר של עסק, – אדמה לאומית ועבודה לאומית, כלומר הקוּפה הלאומית² והעבודה, רואים אנחנו אותן, כאילו הן שני צדדים המשלימים זה את זה של דבר אחד: הלאמת הארץ והַאֲרָצַת האוּמה, אם נכון לומר כן.

הנאמנים גם אנחנו לשיטתנו? היש לנו די אומץ להיות עקביים עד הקצה האחרון?

ברור, לכאורה, כי שיטתנו באה לתת פנים חדשות ומהלך חדש לגמרי לכל העבודה היישובית. לא כל שעל אדמה, הנקנה בכסף על־ידי פרט זה או אחר לשם עסק או לשם מצווה, הוא עיקר, ולא זה עיקר כי פרט זה או אחר יחיה דווקא על עמל יהודים ולא על עמל נכרים, או יעשה עסק דווקא בעמל יהודים ולא בעמל נכרים. ובכלל לא בעלי הנחלה הם העיקר, הגרעין, מרכז־הכובד, והעובדים טפלים להם, בתור פועלים, בתור כלי למעשה הקפיטל שלהם. העיקר הוא כל שעל אדמה, הנגאל על ידי האומה ובכוח האוּמה לשם תחיית האוּמה, ועיקר העיקרים – כל נפש מישראל, הנגאלת על־ידי האדמה, המוצאת את תחייתה בעבודה על האדמה. לפי זה, כל שיטת העבודה היישובית, שאינה עומדת על היסוד הזה של הלאמת הקרקע ושל העבודה בתור כוח יוצר ומחַיה, היא רע, אם כי לפי שעה רע הכרחי, שאין אנחנו יכולים ובמובן ידוע אולי גם איננו רשאים להתנגד לו, מפני שלפי שעה אין עוד היסוד, שאנחנו שואפים להעמיד עליו את היישוב, די איתן. אבל בשום פנים אין אנחנו רשאים להרחיב את דרך השיטה ההיא על חשבון דרך שיטתנו אנו. עובדים אנחנו במושבות הקיימות, מפני שלפי שעה אין די עבודה על אדמת הקופה הלאומית, משלימים אנחנו עם רכישת אדמה על־ידי יחידים, מפני שלפי שעה אין די כסף בקופה הלאומית. אבל בשום פנים איננו רשאים להכניס את זה לכלל הדברים שאנחנו שואפים אליהם. איננו רשאים, – אם הלאמת הקרקע אינה בעינינו מלה ריקה, אם התחייה בכלל איננה בעינינו מלה ריקה; איננו רשאים, – אם רעיון הלאמת הקרקע, אם כי הגשמתו דורשת התאמצות־כוחות יוצאת מן הכלל, הוא בעינינו רעיון ממשי, מעשי, יסוד ושורש לכל עבודתנו; אם הקופה הלאומית היא בעינינו אותו הקפיטל, שבשבילו אנחנו באים להכשיר את הקרקע, שבשבילו אנחנו באים להמציא ולחנך פועלים, יותר נכון, שעל־ידו אנחנו באים להמציא ולחנך עובדים בשביל עצמם.

ומה אנחנו עושים בשביל להרחיב ולהעמיק את היסוד הזה, שאנחנו שואפים להעמיד עליו את כל העבודה היישובית? מה אנחנו עושים בשביל המהלך החדש, שאנחנו מבקשים? מה אנחנו בכלל עושים?

היה זמן, אשר רעיון כיבוש העבודה היה התוכן היחידי של שאיפותינו. להלכה, בתור רעיון של עבודה, אולי לא היה לו גם אז מקום (עבודה בשביל כיבוש העבודה! מין גלגל חוזר), אולם למעשה היתה לו שעה. הלאמת הקרקע היתה אז באמת מלה ריקה, שהרי איך תצוּיר הלאמת האדמה באין לה לאוּמה ידים עובדות? וממילא היה גם רעיון העבודה לשם עבודה, לשם יצירת חיים, דבר שאין לו מקום, שהרי באין אדמה לאוּמית אין מקום לאותם החיים, המבוקשים בדרך העבודה. אולם מן הזמן ההוא עברנו איזה מרחק. רעיון העבודה התברר במידה ידועה, התעמק, התרחב, והקופה הלאומית, אם כי בתור רעיון עדיין רחוקה היא מהיות ברורה כהלכה, אבל במעשה התקדמה גם היא הרבה, עד כי בשנה הזאת היא כבר הכניסה מיליון פרנקים. בירור רעיון העבודה הכשיר, כנראה, את הלבבות, את הקרקע שמתחת למפתן ההכרה, לקליטת רעיון הלאמת האדמה, – הבירור של הרעיון הזה, יש איפוא מקום לקוות, יבוא, אולם העבודה הישובית לא נשתנתה מזה הרבה, ועל דבר מהלך חדש אין כמעט לדבר. ולא עוד אלא שאנחנו בעצמנו והעוזרים על־ידינו עושים יותר בשביל הרחבת הדרך למהלך הישן על חשבון דרכנו אנו מאשר להפך.

מה הם מושבי פועלים על יד המושבות הקיימות, מה היא בכלל השאיפה לכבוש את העבודה במושבות, המתנגדות בעצם יסודן לכל שיטתנו בעבודה היישוּבית, – מה הם כל אלה, אם לא ניגוּד גמור לאותו המהלך החדש, ששיטתנו באה לתת לכל העבודה היישובית? וכל כך אנחנו להוטים אחרי קונצסיות בספירה ההיא, המתנגדת לכל מה שאנחנו שואפים אליו, עד כי לא רחוקים אנחנו מבּקשת פשרות לתכלית זו עם העבודה המעורבת.

מה לנו ולמושבות הקיימות ולכל ההולכים בדרך השיטה ההיא? אנחנו עובדים את עבודתם מתוך הכרח, אבל האם עלינו מוטלת החובה לזכות אותם בעבודה עברית בעל כרחם? האם הם אינם יהודים, אינם חלוּצים על פי מצבם, ואינם אחראים על מעשיהם בפני העם או לפחות בפני הציונים והחובבים? האם הם אינם בני עונשין, אינם בני אחריות, ועלינו החובה להיות אפיטרופסיהם? אם הם זקוקים לעבודה עברית, יבקשו להם פועלים יהודים, כמו שהם מבקשים פועלים לא יהודים. ואם חכמתם העליונה גוזרת לעבוד בידי זרים, אם מתוך אספקלרייתם המאירה הם רואים בזה את התחייה ואת הגאולה, – אשריהם וטוב להם, אשריהם בעולם הזה וטוב להם לעולם הבא! ואם הם מועלים בשליחותם בתור חלוצי העם בארץ־ישראל יבוא בעל החוב – העם או הציונים והחובבים – ויגבה את חובו. ואם אינו בא, – לא עלינו החובה להיות שמשי הקהל. אנחנו די לנו שאנו עובדים, לנו יש דרך אחרת, מהם ומדרכם עלינו, במידה שאפשר, להתרחק. ואולי – מי יודע? – אולי ישפיע הדבר הזה עליהם יותר מכל מלחמה בשל העבודה, כי אז אולי יראו בבהירות מספיקה, מה היא האיניציאטיבה הפרטית שלהם בלי ה’בטלנים' הצעירים. בכל אופן עלינו ללכת בדרכנו אנו ולבקש דרכים חדשות להגשמת שאיפותינו אנו.

הן לפי שיטתנו, כל נפש מישראל קודמת אפילו לכל שעל אדמה בארץ־ישראל. האם לא חובתנו היא לפי זה לדאוג, שלא תאבד נפש מישראל? ומה אנחנו עושים? האם לא ממש ההפך מחובתנו? האם יש לנו רשות להקריב כל־כך הרבה נפשות, לעתים לא רחוקות נפשות חשובות מאוד, לשם רעיון כיבוש העבודה במושבות, כלומר לשם אותו הרעיון, המוביל אותנו למה שהוא ממש ההפך ממה שאנחנו שואפים אליו? מי מאתנו לא ידע, כמה צעירים וצעירות באים לפתח־תקוה הברוכה או לרחובות המהוללה וכו' מלאים חיים וכוח, מלאים רצון לעבוד, לחדש חייהם ולתקן עצמם בעבודה, ואחרי עבור זמן ידוע של חיים בתוך הסביבה החביבה והאויר המחכים הם נעשים שבורים ורצוצים, ורובם עוזבים את הארץ או נעשים למשגיחים וכדומה, כלומר נפשם מסתגלת אל הסביבה ומוסיפה מחכמתה גם היא לאויר המחכים. ובמי הקולר תלוי, אם לא בנו? האם לא עלינו החובה לדאוג, כי כל צעיר וצעירה הבאים לארץ־ישראל לעבוד, ימצאו עבודה וסביבה של חיי עבודה? ומה עשינו או מה אנחנו עושים במובן זה? אפילו באסיפותינו אין דנים ברצינות בשאלה זו, וכמדומה, כי עדיין השאלה לא הועמדה אפילו על הפרק כהלכה, לכל עמקה, אם לא לחשוב לשאלה זו את השאלה הידועה על דבר אינפורמציה, כלומר שוב שליחת הצעירים ‘לכבוש את העבודה’. תוקעים אנחנו ומריעים, כי יבואו צעירים מן הגולה לעבוד, וכשהם באים, אנחנו פוטרים אותם בנתינת אדריסה ישר אל ההתנוונות.

ומה עושה במובן זה, או מה אנחנו דורשים כי תעשה הקופה הלאומית? או אולי אין הדבר הזה נוגע לה כלל? האם לפי שיטתנו לא זה הוא תפקידה העיקרי, אחרי התפקיד של גאולת האדמה – לבקש אמצעים, לברוא תנאים בשביל שהבא הנה לעבוד ימצא עבודה על האדמה הלאומית וסביבה של חיי עבודה? (אולי לא למותר להדגיש, כי כאן מדובר רק בעבודה ובסביבה מבריאה, כדי שלא לתת מקום לטעות, כי כאן מדובר בביצור עמדה בחיים לעובד. ביצור עמדה בחיים היא שאלה הרבה יותר קשה, וגם היא לא הועמדה עדיין על הפרק כהלכה).

שקועים אנחנו בראשנו וברובנו בבקשת אמצעים לתקן מה שאין לו תיקון, לבצר מה שלפי שיטתנו נוח היה לו שלא נברא משנברא, וכשאנחנו באים להגשים את שאיפתנו העיקרית, אנחנו רואים את עצמנו תשושי כוח ומוח, קופאים על נקודה אחת או משתדלים לזוז בדרך סלולה. קבוצות, מושבי עובדים, – את זה אנחנו עוד מבקשים. אבל להרחיב את חוג עבודתה של הקופה הלאומית עד קצה גבול האפשרות, לבצר מקום לעבודה בשביל כל המחנה של צעירים, שישנם בארץ ושאנחנו קוראים להם לבוא אל הארץ, להכשיר בשבילם את הקרקע, באופן כי מן היום הראשון לבואם תהיה להם האפשרות להיקלט ולצמוח ולחיות, באופן כי מחננו ילך ויגדל ויתחזק מיום ליום, – את זה אין אנחנו מבקשים כלל. לכל היותר אנחנו מבקשים חוות לימוד. תנו עבודה לבאים לעבוד, תנו להן סביבה של חיי עבודה, סביבה של אויר נקי, שלא יתנוונו בה, – ללמוד לדעת את העבודה הם יבקשו מעצמם, יבקשו – וימצאו, בזה תוכלו להיות בטוחים. חוות עבודה וחיי עבודה, חוות חיים, אם נכון לאמור כן, נחוצים לנו קודם כל; חוות לימוד – אם אפשר, כלומר אם אפשר בתור תוספת על הראשונות.

ובכלל כשאתה בא וטוען, למשל, הן הקופה הלאומית כבר מכניסה מיליון פרנקים לשנה, והכנסתה הולכת וגדלה מיום ליום ובלי ספק עוד תגדל הרבה יותר, במידה שעבודתה בארץ־ישראל תלך הלוך והתרחב, – האם לא הגיעה השעה להתחיל לעבוד ביד פחות או יותר רחבה, לפחות לגשת אל ההכנה לעבודה רחבה ברצינות הדרושה? כשאתה טוען כך, עונים לך: תן תכנית! כאילו בתכנית תליא מלתא, כאילו לא החיים בוראים את התכנית, כי אם התכנית בוראה את החיים. כאילו לא למדנו כלום. אמור אמרנו: כל כוחנו הוא במה שאין אנחנו מבקשים דרך כבושה, במה שאנחנו כובשים דרך במקום שאינה ולכאורה אינה יכולה להיות. חשוב חשבנו: כל יתרונו של המשרד הארצישראלי על פני מוסדות אחרים הוא במה שיש לו די אומץ לבקש מה שהוא שואף אליו, לתעות ולבקש, לעשות שגיאות ולבקש. כל זה היה כל הזמן שתעינו בכרם לא לנו וביקשנו מוצא, אולם כמעט הגענו אל עצם הגבול של כרמנו אנו, – והנה אנחנו מבקשים דרך סלולה, מדרגות בטוחות, אנחנו מבקשים תכנית. יותר מדאי³ השתקענו במעשיות, עד כי שכחנו, כי עלובה היא המעשיות, שאינה יודעת לעשות גדולות.

ואתרשה⁴ לברר את מחשבתי על הענין שלפנינו ביתר בירור.

רגילים לחשוב, כי חולשת שיטתנו, שיטת העבודה והקופה הלאומית, היא בעיקר בחוסר אמצעים חומריים, במה שאין הקופה הלאומית מקור נאמן לכסף. אולם לא זאת היא הסיבה הראשונה והעיקרית. חוסר הכסף גופו הוא תולדה מסיבה אחרת, יותר עמוקה וסמוּיה מן העין. מציאות⁵ אמצעים להגשמת רעיון, הבא לחדש את פני החיים, תלוּיה תמיד במידת הצורך בחידוּש זה, החי בלב המשתתפים בחיים האלה. מצד זה אין כאן חולשה אורגנית בשיטתנו, כי אם רפיון של יציר חי בתחילת יצירתו. הרעיון הוא חדש, כמעט עוּבּר מקוּפל בגרעינו, ועדיין לא הספיק להיקלט במידה מספקת במוחות ולהכות שרשים עמוקים בלבבות. אפילו בעיני המאמינים בו הוא עדיין רעיון רחוק, פרספרטיבה יפה, ולא רעיון של חיים, לא רעיון קרוב לעשותו, להגשימו במפעל ובמעשה. כל זמן שרעיון נמצא במצב כזה, אין לו שליטה על החיים ולא כוח על הלבבות, כי כל תביעותיו מן החיים המעשיים נראות כרחוקות וכמוּזרות.

אולם לוּא היינו נאמנים לשיטתנו במידה הדרושה, לוּא היה לנו די אומץ להיות עקביים עד הקצה האחרון, היינו רואים, מה תפקידנו דורש ממנו. היינו רואים, כי החיים הארצישראליים עוזרים על ידינו במידה שאנחנו יודעים לבקש מהם עזר, כי החיים הארצישראליים עושים את שלהם. היינו רואים, כי עיקר כוח מעשיהם של החיים המתייצרים בארץ־ישראל הוא לא בדברים ממשיים, שנוצרו על ידם, לא במושבות עם העבודה הזרה שלהן, ולא בתל־אביב עם האירופיות הצעקנית שלה, – עיקר כוח מעשיהם הוא ברוּח שהם יוצרים בקרב עושי דברם – בקרב אלה, שעוסקים ביצירה לאומית באמת – ובקרב הסביבה בכלל, במה שהם מקרבים את הרחוק, במה שהם עושים את הרעיון הנאצל לרוח חיים. כך הוא ביחס ללשון, שגם היא היתה בתחילה רעיון נאצל, רחוק, שגם תביעתה להיות לשון מדוברת היתה רחוקה ומוזרה, אולי לא פחות ממה שרחוקה ומוזרה עתה תביעת הקוּפה הלאומית, שגם לה – ללשון – לא היתה שליטה על החיים. וכך היה במידה ידועה גם ביחס לעבודה. עתה הגיע התור לרעיון הקופה הלאומית, כלומר הגיע התור לרעיון העבודה לבקש דרכים לבוא לידי גילוּי בכל מלוא היקפו ועומקו, על ידי הגשמת רעיון הלאמת האדמה.

אולם רעיונות ממין זה, רעיונות, שהם בתחילת צמיחתם כל כך רחוקים מן החיים, עד שהם נראים כיצירי דמיון, כיצירים מעולם אחר, שאין להם מקום בעולם השפל שלנו, – רעיונות ממין זה דורשים בשביל הגשמתם מה שקוראים פאַנאטיקים, קנאים, לא נלהבים בעיקר, כי אם קיצוניים במידה שאין למעלה ממנה ואיתנים כאיתני עולם, אנשים שאינם שבים מפני כול, והעיקר, שאינם יראים להיות ‘בטלנים’ עד הקצה האחרון בעיני בעלי המוח המלוטש והנשמה המלוטשת או בעיני סתם בריות. כך היו בעתו, למשל, בן־יהודה וחבריו. וכל כך גדל לאט לאט ובאופן בלתי מורגש כוח מעשם, עד כי לבסוף נעשו כל הפיקחים ל’בטלנים', כמו שראינו במלחמה עם ‘עזרה’⁶.

אולם אם רעיונות, שאינם נוגעים באופן ישר בחיים החברותיים של ההווה, די להם בקנאים יחידים, שאפשר להם להגשים את רעיונם ביחידות, על חשבון עצמם ועל אחריות עצמם, הנה רעיונות כרעיון העבודה והלאמת האדמה, הבאים לחדש את פני כל החיים, זקוקים על פי עצם מהותם לקיבוץ שלם של קנאים כאלה, לקיבוץ אשר רישוּמו יהיה באיזה מידה שהיא ניכר בחיים.

אף אמנם ראינו, כי הקיבוץ הקטן של הצעירים העובדים השפיע, לפי ערך כמוּתו, הרבה מאוד על כל מהלך תנועתנו הלאומית, ועזר הרבה מאוד להפחת רעיון העבודה בקרב הצעירים שבגולה. ולוּא הוספנו ללכת בדרך זו הלאה באותו האומץ ובאותו המרץ, היתה גם עבודת הקוּפה הלאומית יותר חיה ויותר נמרצה, וגם כסף לא היה חסר, כמו שלא חסר כסף בבואנו להגן על לשוננו הלאומית.

אולם כאן פקע כוח קיצוניותנו. כל זמן שרעיון העבודה נמצא עוד במצב הצמיחה, כל זמן שהעבודה היה לה צביון של דבר, שאינו יוצא מגדר הרגיל, היינו די קנאים לרעיוננו ודי קיצוניים במעשינו – והצלחנו. אולם משהגיע הרעיון לתקופת הבגרוּת, משהתחיל תובע עבודה של יצירה חיה, של יצירה חדשה לגמרי, אנחנו כאילו נבהלנו מפני כוח התפרצותו הפראי, מפני כוח מעופו, היוצא מגדר כל מה שהורגלנו אליו, מפני המרחקים הגדולים, שהוא שואף אליהם, – והתחלנו נרתעים לאחורינו. מעתה אין צעדינו בטוחים עוד. עושים אנחנו צעד אחד לפנים ושני צעדים אחורנית אל כיבוש העבודה ואל הקפיטל הפרטי.

ובזה היא חולשת שיטתנו. חולשת שיטתנו היא במה שאין לה פאנאטיקים קיצוניים, במה שאותו הקיבוץ, שהוא נושא דגל הרעיון – רעיון העבודה והלאמת האדמה – והעוזרים על־ידו עדיין אימת ריחוקו וזרוּתו של הרעיון עליהם, עד שהם בעצמם אינם ניגשים להגשמתו בחיים באותו המרץ ובאותו הביטחון, שניגשים להגשים דבר מן החיים. ואלה הם סימני החולשה – תנודתנו מצד אל צד ובקשת דרך בטוחה, בקשת תכנית, בשעה שאנחנו באים להציע לפני המשרד הארצישראלי לגשת להגשמת מה שאנחנו לכאורה נותנים את נפשנו עליו. – – –

ויש לי רשוּת לשאול את חברי, ויש רשות לכל ציוני מבין דבר כפשוטו, כמשמעו, בלי התחכמות יתרה, לשאול את ההנהלה הציונית, ובייחוּד, את העומדים בראש הקופה הלאומית והמשרד הארצישראלי:

הקופה הלאומית, שנבראה במחשבה תחילה רק לשם הלאמת האדמה, מה היא: פראזה יפה, דקורציה נאה, חלום נעים לעתיד רחוק ונעלם, מעין יין המשומר בענביו, או רעיון ממשי, שאנחנו שואפים להגשמתו בתור יסוד לכל עבודתנו הלאומית, שכולנו – בייחוּד אנחנו, העובדים, ובייחוד המשרד הארצישראלי – חייבים להשקיע את כל כוחותינו בעבודה לשם הגשמתו ובבקשת דרכים להגשמתו?

תרע"ד (1914)

כדאי, חושב אני, לאדם מקרב העובדים לדבר פעם אחת בעתון כללי¹ דברים אחדים על ענייני העבודה, וכדאי, כמדומה, לעתון כללי לתת מקום על עמוּדיו לדברים האלה.

בספרוּת העתית הכללית שלנו, רגילים אנחנו לראות, דנים על העבודה העברית עם כל השייך אליה כעל עניין של מפלגה או של מעמד ידוע.

כך מתייחסים אל העבודה העברית לא רק האיכרים בוני הישוב בידי בני עם אחר, ועוזריהם ומליצי היושר שלהם, כי־אם גם אלה, המבינים את ערכה, את הכרחיותה של העבודה העברית בבניין ארצנו ובתחיית עמנו. כשהם דנים על העבודה העברית או על אחד העניינים הקשורים בה, אתה מרגיש, כי הם מדברים לא על עניינם הם בלי אמצעי, אשר, מבחינת היותם בנים לעם ישראל, הוא גם עניינו הפרטי של כל אחד מהם – כמו למשל, הלשון העברית. ביחס ללשון העברית מבין כל מי שיש לו מוח בקדקדו ולב חי ועֵר בחזהו, כי היא חובה עליו בלי אמצעי, ואחריות תחייתה, מבחינת השימוש בה בדיבוּר, בכתב ובמחשבה, חלה עליו ממש כמו שהיא חלה על העוסקים בתחייתה בתור בעלי מקצוע. אבל העבודה הרי היא עניינם של הפועלים, של מעמד מיוחד, ולא עניינו של כל פרט ופרט מהמעמדות האחרים. הרי אי־אפשר כי העבודה ליצירת החיים המורכבים של עם תהא נעשית כולה על־ידי עובדים עבודת כפיים פשוטה, הרי צריכה להיות חלוקת עבודה. אמנם מעמד העובדים הוא מעמד נחוץ מאוד, ורבים אולי לא יתעצלו להודות כי הוא היסוד, והעיקר, כי העבודה היא היסוד בבנין הארץ, וכי החובה הלאומית על כל מבין ומרגיש לשקוד על הדבר, עד כמה שאפשר, כי כל מה שאנחנו באים לעשות בארץ יהיה נעשה על־ידי עבודה עברית. ואולם למעשה, בחיים, הרי העבודה סוף סוף חלקו של מעמד מיוחד, ודרושה הבנה יתירה, עמידה על גובה ידוע כדי להבין את כל ערכה היסודי.

והדבר מובן. היחס אל העבודה והעובדים בקרבנו, ובכלל כל היחסים שבינינו בשדה העבודה ליצירת חיינו בארץ־ישראל, המביאים לידי חיכוכים ומבוכות מיוחדים לנו, בני עם תלוש וקרוע, מה הם, אם לא בבוּאה ריקה ומזויפת, בבוּאת ים סוער, בבואה של בּוֹרית, מהיחסים השׂוררים בחיי אותם העמים, אשר אנחנו חיינו בתוכם? בקרב כל עם מאותם העמים יש מעמד של פועלים ומעמד של בעלי רכוש הנותנים עבודה לפועלים. היחסים בין המעמדות הם בעיקר כלכליים, והמלחמה ביניהם – מלחמה כלכלית. ואת היחסים האלה רואים, רוצים לראות גם בקרבנו, רוצים לראות גם אלה הבאים אלינו לכאורה לא מתוך שאיפות חומריות. את ההבדל רואים לא הכל, ולא מעטים הם אלה שאינם רוצים לראותו, והרואים לא הכול יורדים לסוף עומקו. הרואים רואים רק כי הניגוד בין המעמדות בקרב עם חי הוא ניגוד סוציאלי, שהרי גם העובדים גם נותני העבודה הם בני עם אחד, בעוד אשר בקרבנו הניגוד לאומי: נותני העבודה – יהודים, והעובדים – בני עם אחר; אבל אין רואים, כי הניגוד הוא גם מדיני: העובדים הם בני עם הארץ ונותני העבודה – זרים. שהרי אם לא נעבוד את האדמה בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו לא רק במובן הסוציאלי ולא רק במובן הלאומי, כי אם גם במובן המדיני: הארץ לא תהיה שלנו, ואנחנו לא נהיה עַם הארץ. אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה, שישנם גם שם יהודים חוכרים או גם קונים שדות, גנים ופרדסים וסוחרים בפרי העבודה של אחרים. ורק במידה שיש לנו מושבים וחוות אשר העבודה בהם כולה שלנו, אנחנו מתאזרחים ונעשים עם הארץ. זכותנו על הארץ, כוח קנייננו בה הוא רק בעבודתנו שאנחנו עובדים את אדמתה. וגם זכותנו ההיסטורית על הארץ זקוקה לאישור זה. הקשר הזה של השתתפותנו ביצירה עם אדמת הארץ ועם טבע הארץ, אשר אנחנו כאילו מחדשים את פני הארץ, והארץ כאילו מחדשת את רוחנו, – הקשר הזה הוא קשר של קיימא, שאין קיים ממנו. והדבר הזה הוא גם ההוכחה היותר נאמנה והיותר נמרצה על התקיימות זכותנו ההיסטורית על הארץ עד היום בידינו ולא בידי שכנינו: שהם לא התקשרו בה בקשר חי וקיים כזה, שהם לא יצרו בה מאומה ולא נתחדשו על־ידיה במאומה. אוי יהיה לנו, אם לא נשאף מעתה לחדש את הקשר החי הזה ולא נלמד הלכות יצירה לאומית־קוֹסמית, אשר תוכל גם לשמש מופת לשכנינו. כי רק באותה דרך, בעצם החיים והעבודה, בלי הוראה מכוּונת או גם ניכרת, נלמד אותם להבין אותנו, וגם אנחנו נלמד להבין אותם, את האדם שבהם, בלמדנו לדעת ולהבין לכל עומקו את האדם שבנו. אז נוכל לחיות חיים אנושיים יחדיו, חיים של יצירה מדינית משותפת. הן לא זמן רב נוכל להשׁיא את נפשנו, כי השקעת הכספים בעסק, סידוּר העבודה והנהלת העסק הם עצם העבודה, עצם היצירה הלאומית, אשר תתן לנו את הזכות הדרושה.

ועוד דבר אחד אין רואים ואין רוצים לראות, וגם הוא עיקר: אין בקרבנו כלל מעמד של עובדים. כי גם ‘הפועלים’ שלנו, אלה העובדים מתוך הכרח, אם באמריקה או בארצות אחרות, אלה שנקרא שמם בישראל ‘פרוליטריון’ כביכול, שואפים כל ימיהם לעזוב את העבודה ו’לעשות חיים', והיותר מוכשרים שבהם גם מצליחים להשיג את מטרתם.

במצב כזה לובשת שאלת העבודה צורה אחרת לגמרי. בקרב עם חי, שהוא עם הארץ ויש לו מעמד של עובדים, איכרים ופועלים, יכולים אלה שאינם עובדים או ש’עובדים' עבודות נקיות וקלות, המפרנסות את בעליהן כדי שביעה גופנית ורוחנית יתירה ותפלה וכדי תיאבון חומרי לאין גבול, בעלי אחוזה, תעשייה, מסחר, פקידים, עסקנים ציבוריים, כל מיני בעלי מקצועות אינטליגנטיים, – יכולים כל אלה לנהל פוליטיקה עליונה, לראות את עצמם כאילו הם בני עלייה, שמנה וסולתה של האומה, אפיטרופסים טבעיים לקטני ארץ אלה, העובדים את עבודתם וחיים בזכותם, אשר חובה עליהם, על בני עליון, להדריכם בדרך הישר, להאיר את עיניהם על חוג חייהם ופעולתם ולבאר להם, כי אין להתפרץ מתוכו ולבקש מותרות, לבקש לאכול כדי שביעה פשוטה כמשמעה, ללבוש בגד שלם ונקי, לדור בדירה של בן־אדם ולא ברפת ובאוּרווה, לבטל ימים למנוחה וכדומה. אולם בקרבנו אנחנו, אשר את ארצנו אך זה החילונו לקנות קניין של קיימא או לחדש את זכותנו עליה בכוח העבודה, אשר אין לנו מעמד של עובדים, לא איכרים ולא פועלים קבועים, ­– בקרבנו השאלה עדיין קודם כל: מי ומי צריכים לעבוד, מי ומי צריכים להיות הקונים את הארץ בעבודה? הן גם עובדינו יצאו מאותם החוּגים, שיצאו משם אלה שאינם עובדים, וגם הם, העובדים, רובם ככולם מסוגלים – על פי כשרונותיהם, ורבים גם על פי האמצעים הכספיים של בית אבותם – להיות בעלי אחוזה, תעשייה, מסחר, פקידים, עסקנים ציבוריים, בעלי מקצועות אינטליגנטיים וכו‘. ומדוע זה הוטלה רק עליהם החובה לעבוד ולהיות למִפְגָע לכל בוני היישוב בידי בני עם אחר, אם בכוח הכסף או בכוח הפוליטיקה העליונה או בכוח החכמה העליונה או על פי הדיבוּר? האומנם רק מפני שה’בטלנים’ או ה’מַניאקים‘² האלה מתייחסים אל החיים בכלל ואל עבודת החיים הלאומיים שלנו בפרט לא יחס של ספּוֹרט או של פוליטיקה, כי אם יחס של אמת, של אמת שבנפש ובחיים כאחת, וסוברים, כי מי שאמר ‘צריך’, בייחוד במקום ש’צריך’, זה מחייב לעשות מה שקשה ביותר, – הרי הוא אומר קודם כל ‘אני צריך’, ורק אחרי־כן רשאי הוא לומר גם ‘אתה צריך’ וגם ‘הוא צריך’, ומי אינו צריך? מי בכם, אדונים נכבדים, מי מכם המתייחס יחס של אמת אל עבודתנו הלאומית, חופשי לומר, כי אין החובה עליו לעבוד, לקנות זכות או לאַשר ולחדש את זכותנו ההיסטורית על ארצנו בעבודת כפיים ממש? בשעת שרֵפה או בשעת סכנה אחרת לחייהם ולרכושם של בני המקום, אין שום אדם חופשי לפטור את עצמו מעבודת ההצלה, מהעבודה הגסה והקשה ביותר, בטענה של חלוקת העבודה, בטענה של מנהל עסקים אני, עסקן ציבורי אני, רופא, סופר, מורה אני. רק מתוך עצם עבודת ההצלה בלי אמצעי תוכל לבוא חלוקת עבודה טבעית, כמו הבאת עזרה לנפצעים, טיפול בילדים וכדומה. בעבודת הצלה אנחנו עסוקים, בהצלת ארצנו, – וההצלה הראשונה והיסודית היא: העבודה בידינו ממש. כל אחד מאתנו, בלי יוצא מן הכלל, חייב לעבוד, כשם שכל אחד מאתנו חייב לדבר עברית, כשם שכל אחד מישראל, השואף באמת ובתמים לגאולתנו ולתחייתנו הלאומית, חייב להתיישב בארץ־ישראל. עצם חובת ההתיישבות מחייבת אותו לעבוד, כי רק על־ידי העבודה ההתיישבות – לאומית, ובלי עבודה אינה אלא התיישבות של גֵר. רק במידה שהוא מכיר ומרגיש בכל ישוּתו את חובתו זאת, ורק במידת ההכרח בחלוקת העבודה מתוך עצם עבודת החיים בלי אמצעי, יוכל כל בעל מקצוע לעסוק במקצועו המיוחד. ורק אז תהיה עבודתו במקצועו לברכה.

אולם את האמת הפשוּטה והברורה הזאת, כי פה לובשת העבודה צורה לאומית־מדינית ולא סוציאלית־לאומית, כי שאלת העבודה היא בקרבנו לא שאלת הפועלים או העובדים, לא שאלת העבודה והרכוש, כי אם שאלת העם, שאלת העבודה והארץ או העם והארץ, – את האמת הפשוטה והברורה הזאת לא הכול רוצים להבין. מצד אלה שמחוץ לחוג העבודה אין בכלל רבים הרוצים להבין דברים כאלה, אבל גם מצד העובדים לא הכול רוצים להבין את זה. ומכאן – כל המבוכה.

את אופן היחס אל העבודה העברית מצד העומדים מחוץ לחוג העבודה אתה רואה באופן העמדת השאלה, בעצם בצורה כזו: עבודה עברית או לא עברית? עצם השאלה בצורה זו אומרת, כי יש פנים לכאן ולכאן, ואין התשובה תלוּיה אלא בשיקול הדעת ובהוכחות ממינים שונים. מובן, כי הדעת נוטה תמיד להכריע לצד היותר קרוב, לצד של ‘אדם קרוב אצל עצמו’. ובמקום שהדעת מכרעת, אין, כמובן, מחסור בהוכחות נמרצות. הרי לא יעלה על דעת מי שהוא להעמיד שאלה: איכרוּת עברית, איכרוּת לא זלה³, או איכרות לא־עברית, איכרוּת זלה⁴? הרי גם האיכרות העברית אינה עסק מוצלח, בשום פנים לא יותר מוצלח מעבודה עברית, ובשום פנים לא היתה יכולה לעמוד בהתחרוּת בפני איכרות לא־עברית. באותו סכום הכסף ובאותו העמל שעולה איכּוּר יהודי אחד, הרי אפשר היה לאַכּר עשרה, אם לא יותר, מבני עם הארץ, המאוקלמים יפה, המסתפקים במועט, הרגילים בעבודה והמוכשרים מאוד ללמוד את כל אופני העבודה וסידור העבודה האירופיים. אלא שכאן – בהעמדת השאלה בצורה: איכרוּת עברית או לא עברית – האַבּסוּרד בולט. אולם לעומקו של דבר השאלה עומדת בעצם גם עכשיו בצורה כזו. שהרי באין עבודת בעל האדמה ובאין עבודה עברית, אין על פי האמת גם איכרוּת עברית.

אף אמנם מה הוא היסוד בשאלת העבודה העברית? מי בעיקר חייב לעבוד את האדמה? ומה מבקשים הבאים לעבוד?

התשובה פשוּטה וברורה לכל מי שרוצה באמת ובתמים להבינה. ברור, כי לעבוד את האדמה חייב בעיקר מי שיש לו אדמה בארץ ישראל. מי שמתפרנס מן האדמה, – חייב לעבוד הוא ובני ביתו, אם בעל משפחה הוא. רק מתוך שיש להביא בחשבון, כי לא תמיד מספיקה עבודת בעל האדמה ובני ביתו, בייחוד לא מספיקה לפי שעה, בעוד אין הדבר מסודר לפי הדרישה העיקרית, יש להרשות לו לבעל האדמה לפי שעה לעבוד גם בידי אחרים, ומובן מאליו, בידי יהודים. כך היא התביעה העיקרית, האמיתית. ואת זה דורשים בעיקר גם הבאים לעבוד, כל עוד הם עומדים על תביעת העבודה ליצירת חיינו בארץ ישראל בלי אמצעי. לא מעמד של פועלים חקלאים עברים ולא מעמד של פועלים עברים בכלל הם באים לברוא, כי אם קודם־כול איכרים עברים (ואחרי כן יוצרי תעשייה עברים), כי מי שאינו עובד את אדמתו בעצמו ובבני ביתו אינו איכר. זו היא תביעתם העיקרית מן האיכרים שישנם היום (עבודה עברית היא רק סעיף קטן מהעיקר הגדול הזה), וזו היא גם שאיפתם העיקרית לעצמם – להיות עובדים עבודת עצמם, להיות בעצמם איכרים, אם במושב עובדים או בקבוצות וכדומה, ובכלל לחיות על עבודה עצמית, אלא שהם מוסיפים, בתור תולדה ישרה מתביעתם העיקרית, כי האדמה בכלל צריכה להיות לאומית, כמו שכל התעשייה צריכה להיות לאומית. ולא צריך להיות לא מנצלים ומנוצלים, כי אם יהודים עובדים וחיים על עבודתם. ורק לפי שעה ומתוך הכרח הם עובדים גם עבודת אחרים.

השאלה היא לפי זה באמת, קודם־כול, שאלה של איכרוּת עברית ואחרי־כן של תעשייה עברית, ולא של פועלים עברים.

כך צריך להעמיד את השאלה. אף אמנם לוּא עמדה השאלה כך, היה גם הפתרון לובש צורה אחרת לגמרי ולא היה רחוק כל כך מאפשרות להגשימו, ולא היה רחוק כל כך גם מצדו הכלכלי.

כל הקושי בקיומם הכלכלי של האיכרים, אפשר לומר, בא מתוך שהם אינם עובדים בעצמם ובבני ביתם. הגיעו בעצמכם: לאיזה סכום עצום עולה שכר הבטלה או שכר הנהלת העסק של האיכרים. לוּא האיכרים היו עובדים בעצמם ובבני ביתם, הרי היתה עבודתם מכניסה להם סכום כזה, שהיה אולי ממלא את כל הגרעון שלהם. בעיקר יש פה להביא בחשבון את הכלכליוּת שבסדר כזה: לוּ היו כל האיכרים, בלי יוצא מן הכלל, עובדים בעצמם ובבני ביתם, לוּ היו הכול עומדים עמידה נכונה על האמת הפשוטה והברורה, כי אין איכרוּת עברית אחרת, שלא כדרך טבע האיכרוּת בכל העולם, הרי היו אז כל התנאים וכל היחסים של העבודה והחיים ביישובנו לובשים צורה אחרת לגמרי. כי על כן אין להביא ראיה לסתור ממה שאיכר אחד או אחדים או קבוצה של איכרים או אפילו מושבה שלמה אחת של איכרים עובדים בעצמם לא הצליחו בתנאים של היום. ולא עוד, אלא שגם בתנאים של היום, אם לא לעוות משפט, אם להביא בחשבון את כל המפריעים, אפשר לומר, כי במקום שהמשקים עומדים על עבודה עצמית, והעבודה נעשית באמונה, הצליחו המשקים מאוד בערך למשקים העומדים על עבודת אחרים במצב דומה עם מפריעים דומים. בתנאי כזה, במקום שהמשק עומד כולו על עבודת האיכר ובני ביתו, אין לו למשק צורך מרוּבה כל כך בעבודתם של אחרים, ואותו סכום העבודה מבחוץ, שיש בו צורך, אינו מכביד ביותר על המשק, אם הוא עולה במחיר יותר גדול ממחיר העבודה הזולה. במשק כזה אין שאלת העבודה העברית תופסת מקום גדול, או אין לה שם מקום כלל.

כך הוא הענין מצד העומדים מחוץ לחוג העובדים.

* * * * *

אבל גם מצד העובדים לא היה היחס אל העבודה העברית ברור. וגם עד היום אינו ברור כל צרכו.

קודם כל עצם הדרך של כיבוּש העבודה ואחרי־כן של התבצרות הפועל העברי בכל ענפי העבודה הוא דרך מוטעה. לא לשם כך, לא לשם העבודה במשקם או בתעשייתם של אחרים באו הנה המחזיקים ברעיון העבודה. לא כך הוא רעיון העבודה. רעיון העבודה מחייב קודם כל עמידה שלמה של העובד ברשוּת עצמו, עבודה במשקו ובתעשייתו הפרטיים או המשותפים לקבוצה ידועה או לכלל העם. השאיפה לכיבוש העבודה, להתבצרות בעבודה מצד העובדים, כאילו אמרה, כי החובה לשקוד על הדבר, כי האדמה תהיה נעבדת כולה וכי בכלל כל בנין הארץ ועבודת החיים בארץ יהיו נעשים בידי יהודים מוטלת על העובדים. ובמקום לפקוח את עיניהם של האיכרים לראות, כי זו היא חובתם הראשונה והיסודית הם, והעובדים רק מזכירים ומאירים להם ביתר בהירות את חובתם זו ועוזרים להם במידה ידועה למלאותה, הועילה המלחמה התמידית לעבודה העברית מצד העובדים לסמא עוד יותר את עיניהם של האיכרים מחובתם ועשתה רושם, כאילו יש כאן מעמד של פועלים, הנלחם על אינטרסיו המעמדיים. וכשבאו ‘פועלי ציון’ והכניסו את הסוציאליות לתוך תכנית הסתדרותם, נתחזק הרושם הזה ולבש צורה של דעה מסוּימת, כי יש כאן תנועה סוציאלית ומלחמה סוציאלית במובן האירופי.

היחס המקובל הזה לעבודתנו הלאומית משני הצדדים העיקריים של המשתתפים בעבודה זו, אינו מראה משום צד סימנים ממשיים של נטייה לדרך יותר רצויה, אם לא להפך.

מצד אחד, הרוח של הסוציאליות, של מלחמת המעמדות ושנאת המעמדות וטמטום המעמדות, המרעישה כיום את כל העולם הלוחם, המלא שנאה וטמטום מכל הצדדים: מעֵבר מזה שאיפה לשעבד את כל העולם שעבוּד אגרופי, ומעֵבר מזה שאיפה להביא גאולה לעולם על ידי כפייה רוחנית, על ידי הטלת דעות דימגוגיות של המיעוט – ותהי כוונתו רצויה כמה שתהיה – על הרבים, זאת אומרת בעצם, לעומקו של דבר, שאיפה לשעבד את כל העולם שעבוּד רוחני, – הרוח הזאת, שהגיעה גם עדינו, בלבלה עוד יותר את מוחות עובדינו, הולידה קרע עמוק במחנה עובדינו הקטן, ועוד ידה נטוּיה.

ומצד שני, העומדים מחוץ לחוג העבודה, בעלי היכולת החומרית, הכספית, ובעלי השאיפה הכספית ועוזריהם והנוהים אחריהם מקרב האינטליגנציה שלנו, שהם לפי שעה הרוב, עומדים ביחסם לעבודתנו הלאומית על אותו היסוד שהם עמדו ועומדים עליו ביחסם אל שאיפת חייהם הפרטיים, ואינם רואים שום צורך ושום חובה לעצמם לשנות ולחדש את יחסם לפי התביעות האנושיות, העומדות כיום על הפרק לפני כל האנושות הישרה, ולפי תביעות מצבנו הלאומי ושאיפתנו הלאומית האנושית.

על קרקע כזה יש די מקום לצמיחת כל מיני קושי ומבוכות, שאינם מחוּיבים מתוך עצם שאיפתנו היסודית והעבודה להגשמתה.

ראינו את הקושי, שנולד בפתרון שאלת העבודה העברית מתוך יחסם של העומדים מחוץ לחוג העובדים אל העבודה העברית. ראינו, כי הקושי, המונח בעצם היקף הצרכים הכלכליים של העובד הגדול מכפי המורשה על פי תנאי העבודה של הארץ, אינו בכל אופן גדול מכפי כוחנו להתגבר עליו, לוּ היה על העבודה לכלכל רק את עובדיה ולא גם את מנצלי עובדיה, התובעים, נוסף לזה, כלכלה הרבה יותר מרובה מכלכלת העובדים; לו היו הכול עומדים על האמת הפשוטה, כי אין בארץ־ישראל מקום לאיכרוּת בלי עבודה עצמית שלמה, כי אין בארץ־ישראל בכלל מקום לחיים על ניצול עבודת אחרים, אם גאולה לארץ ותחייה לעם אנחנו מבקשים, ולא עסקים טובים למספר ידוע של בעלי רכוּש.

מתוך יחס מסחרי כזה של המקווים לגאולה ותחייה בתור רווחים מעסקים מוצלחים בארץ־ישראל, שהוא, כנראה, עד היום השליט בעולמנו היהודי, אין פלא, כי יש בתנועה הציונית בכלל, ובמידה ידועה גם בהנהלתה, כמו גם בקרב עסקני היישוב בארץ, נטייה יתרה ל’אחוזות' ו’איניציאטיבה פרטית', זאת אומרת, אם לדבר בלשון בני אדם פשוטה, לעסקים כספיים, מאשר להלאמת הקרקע ותעשייה ולעבודה עצמית, לקבוצות, למושבי־עובדים – לעבודה של יצירה לאומית־אנושית.

ובאשר היחס הוא כך, כמבואר, משני הצדדים – שם, כמובן, לא יחסר מקום, מצד אחד, לטמטום בעל־ביתי בכל מיני צורות, לכל מיני ‘השגחות’, ומצד שני – להתרשלות בעבודה ולכל מיני תביעות פרולטריות. ומכאן – כל מיני שביתות, אם במקומן או שלא במקומן. אינני דן על שביתה זו או אחרת, ואינני לוקח לי רשות לדון על מה שלא ראיתי בעיני ולא עמדתי עליו מתוך החיים בלי אמצעי. וגם אינני נגד שביתות בכלל, שהרי זהו האמצעי היחידי ביד העובד להגן על עצמו מפני מנצלו. אבל מה שראיתי בעיני הרי ראיתי, והרבה הרבה ראיתי: כמה הטמטוּם בעל־הביתי עושה, כמה הטמטום והעבדוּת ‘המשגיחיים’ עושים, אבל ראיתי גם כמה ההתרשלות בעבודה, היחס ‘הפרולטרי’ עם התביעות ‘הפרולטריות’ לשם תביעות פרולטריות עושים. וגם, את זה ראיתי בעיני, כי בקבוצות נוהגים שלא להתרשל גם אלה, הנוהגים להתרשל במקום אחר, וגם להתייחס נוהגים, כמובן, אחרת.

* * * * *

מסקנות אחדות מכל האמור.

1) שאלת העבודה העברית בארץ־ישראל היא לא שאלת פועלים עברים, כי אם שאלת איכרוּת עברית ותעשייה עברית, בכלל שאלת העם והארץ.

2) ארץ־ישראל, לפי תנאי העבודה והכלכלה של היום, יש ויש בכוחה לכלכל את העבודה העברית, אשר הסידור והתיקונים הדרושים להצלחתה אינם בכל אופן למעלה מכפי כוחותינו, אבל אין בכוחה לכלכל את מנצלי העבודה העברית.

3) מכאן – מסקנה ישרה, כי אין בארץ־ישראל מקום לקניין פרטי על האדמה ולבעלי אחוזות, כי גם ההכרח הכלכלי מחייב הלאמת הקרקע והתעשייה, אם גאולה לארץ ותחייה לעם אנחנו מבקשים.

4) הכוחות הפעילים ההגוּנים שבנו, אשר יש בידם להיות כוחות של יצירה, בעוררם בקרב העם שאיפה לעבודה עצמית על קרקע לאוּמי בצורת קבוצות, מושבי עובדים וכו‘, ובסללם את הדרך לפני העם לעבודה כזאת, אסור להם להטיף ולסלול דרך ל’אחוזות’, ל’איניציאטיבה פרטית' וכדומה. אם אין די כסף בקופה הלאומית, די לנו, אם לפי שעה לא נסגור את השער לפני ההון הפרטי, אשר מצוא ימצא לו את דרכו גם בלעדינו, כמו שהוא מוצא בכל מקום, אבל אין לנו לתת לו את כוחותינו החיוביים, הנחוצים לנו כל כך לעבודתנו החיובית.

5) האמצעים הכספיים הימצא יימצאו לנו מקרב העם העובד והדור הצעיר ולא־הצעיר השואף לעבוד, אם יראה כי העבודה בארץ־ישראל יש בכוחה לתת לו חיים וחרוּת אנושיים, ואם התנועה הציונית בגולה תחנך אותו ברוח זו. הימצא יימצאו בוודאי גם בעלי־רכוש, אשר יסייעו לכך. יותר מזה לא נשיג – ואולי גם את זה לא נשיג – גם אם נחנך את העם להתייחס אל עבודת הגאולה והתחייה בארץ־ישראל כאל עסק כספי.

מסקנות מצד אחר אני מניח להסיק למי שמוצא עניין במסקנות כאלה.

תר"פ (1920)

ידידי!

הנני כותב תחת הרושם החדש של מאמרך ‘למה רגזו?’.

אני פונה אליך, כי אינני מוצא אחר טוב לי ממך בשעה זו. אתה, חושב אני, אולי תבין לי. ‘אולי’ – כי אינני בטוח גם בך. לא שאני חושב את עצמי לכל כך עמוק ואותך לכל כך שטחי, אלא שאנחנו חיים בשני עולמות שונים. ‘חולם’, ‘מאמין’, ‘בעל דמיון’ וכו' – כך חושבים עלי רבים, ומוכרחים הם לחשוב עלי כך, אם אינם חפצים לעשות שקר בנפשם. אבל גם אתה, אם אינך מוכרח לזה על פי שורש נשמתך, הנה מוכרח אתה על פי אופן מחשבתך. ‘ריאלי’ אתה יותר מדי. לפחות, כך אתה חושב על עצמך. לא שאתה רואה את המציאות כמו שהיא, ואני מעלים עין ממנה, או שאני רואה רק אורות במקום שאתה רואה רק צללים. ידוע, כמדומני, גם לך, כי במובן זה אינני חולק עליך כלל, כי אני רואה את הנגעים לא רק מבחוץ, כי אם גם מבפנים, מתוך עומק נשמתי, בכל אופן לא פחות ממך. ההבדל בינינו הוא לא ביחס להמציאוּת הקיימת, כי אם ביחס לאותה המציאוּת שכל אחד מאתנו מבקש או שכל אחד מאתנו יכול להשלים עמה. בשעה שאני רואה אותך מצייר את המציאוּת הקיימת בצבעים היותר שחורים, אינני נפחד ואינני מזדעזע, ויש שאני מוסיף עוד שחרוּת משלי (אם כי אני חולק עליך בהחלט בנוגע לערכו של עמנו, לעברו, לקנייניו הרוחניים וכו'). אינני מפחד ואינני מזדעזע אפילו בשעה שאתה חותך באיזמלך החד מאוד בבשר החי מאוד. אולם בשעה שאתה מצייר את המציאוּת שאתה משלים עמה, – לא עליך רגעים קשים כרגעים שאני חי אז! אף-על-פי שגם אתה יודע מה הם רגעים קשים. מעצמך תבין, כי לא דעתך פועלת עלי כל כך. סוף סוף דעת יחיד אינה מכרעת ואינה נוראה במקום שהיחיד פוסק הלכה כרבים. קשה לי מה שאתה הולך אחרי הרבים בדרך הקו של ההתנגדות היותר קטנה, קשה לי מה שאתה משלים עם מציאוּת כזאת, שבעיני היא נוראה.

אתה אינך מקווה לגדולות בשביל עמנו, – אתה אינך חולם, כלומר אינך מרמה את עצמך. אתה משלים עם הגלוּת היותר משפילה, ובלבד שבני עמנו יזכוּ לעבוד ממש כמו שעובדים בני עם בן חורין, – אתה אינך מאמין בגאולה. ואלפיים שנים של יסורים שאין דוגמתם בעולם? – אבל עצם היסוּרים האלה הם, לפי משפטך, פרי חטאת ישראל, שעם עני וריק זה חייב להביא עליהם חטאת שמנה, – אם היא תכפר! וגם זאת ריאליוּת! וגם זאת אמת!

אבל נתבונן בדבר מצד אחר. לכאורה הרי אינך יכול להשלים עם המציאוּת הקיימת, לכאורה הרי מתייאש אתה, לכאורה אתה נלחם במציאוּת כנואש, אם נלחם אתה. אבל באיזה נשק אתה נלחם, באיזה כוח? – בכוח ‘מעשים אינסטינקטיביים’ או פשוט בכוח האינסטינקטים, כלומר באותו הכוח, שבזמננו העלו אותו למדרגת ‘הכרח היסטורי’, באותו הכוח, שברא את המציאוּת הקיימת ושאין בידו לברוא מציאוּת יותר רצוּיה. הרעיון אינו בעיניך אלא דבר שצריך לבוא לבסוף, מעין ‘אנעים זמירות’. ופה אני עומד ותוהה. הן מאמינים אנחנו בעיניך, אנחנו האומרים: ‘בראשית הוא הרעיון’, כלומר בראשית הוא האדם המושל באינסטינקטים, ולא האינסטינקטים המושלים באדם. אולם אמונתנו, אם היא, לפי דעתך, אינה עומדת בפני המציאוּת, בכל אופן בפני ההיגיון הרי היא עומדת, הרי אינה סותרת את ההיגיון. אבל אתה, המתייאש, אתה, שעיניך פקוּחות לכאורה לראות את המציאוּת כמו שהיא, לראות, עד כמה האינסטינקטים דוחפים ואינם יכולים לבלי לדחוף את האדם לא רק אל תוך תהום השקר והזיוּף, הכיעור והרפש, כי אם גם אל תוך תהום העושק והמרוצה, – אתה אם נוטה אתה אחרי אלוהי הסוציאליות המאמינה של זמננו: איה איפוא הוא ההיגיון שלך? אתה הנך איפוא המאמין – המאמין עד המימרא הידועה: ‘הדבר הוא אבסוּרד – לפיכך אני מאמין בו’. בכל אופן אני מרשה לי לבלי להבין את יאוּשך הנלחם. היאוּש הגדול הנלחם – הרי הוא הרעיון הגדול, הרי היא האמונה הגדולה, הרצון הגדול, מסירות הנפש הגדולה. היאוּש הגדול, אם הוא מואס ב’גאולה' פרטית מן החיים, הרי הוא בעל כורחו מבקש גאולה כללית לכל החיים, מבקש עד לידי שיגעון, מבקש כמו שרק מתייאש קיצוני יכול לבקש.

אתה אומר: הרעיון הוא רק בשביל יחידים. כן, בתחילה הוא רק בשביל יחידים. אבל היודע אתה את כוח היחידים, אם יחידים הם? הן כל התנועות הגדולות בקרב האנושות, ובתוכן גם התנועה הסוציאלית, נבראו בראשונה על ידי יחידים. כל הצרה הלאומית שלנו היא לא כל כך במה שאין ‘ההמון’ הולך אחרינו או לפנינו, כמו במה שאין לנו יחידים. ועוד אוסיף: במה שאין לנו מתייאשים.

היחיד, בייחוּד היחיד המתייאש, אינו מצפה לגאולה, אינו מצפה לחסדי המציאות ואין עיניו נשואות לכוחם של הרבים. הוא בעצמו הגואל, כלומר הוא בעצמו הקופץ לתוך הים, הוא בעצמו המטיל על עצמו את המשא הגדול, אשר ירסק אותו. אין הוא מחַשב חשבונות, אין הוא מביט לצדדים, לחשבונות שיחשבו אחרים. יהי מה! כי על כן מתייאש הוא, כי על כן אין לפניו אלא שתי דרכים: או ‘לגאול’ את עצמו מן החיים או לגאול את החיים, כלומר לעסוק בגאולת החיים. דרך אחרת אין לפניו.

אולם המתייאשים שלנו אינם קופצים לתוך הים, אינם עומדים ראשונים במערכה, אינם עומדים על מקומם, כמו שאומרים, עד טיפת דמם האחרונה בלי בקש חשבונות רבים. לא שהם נחבאים אל הכלים, אלא שהם עוברים ממערכה למערכה אחרי נפילות אחדות ואינם רואים, כמובן, סימן ברכה בשום מערכה, רק רואים ומראים, כי אין כל תקווה, כי אין כלום, ומקללים את יומם.

הוא אשר אמרתי: אין לנו יחידים ואין לנו מתייאשים. היחידים שלנו מתבטלים בפני השם בן חמש אותיות: ‘מערבא’ ומבטלים בתוך עצמם מה שאין לו ערך במערבא, והפחותים במעלה עוזבים פשוט את המערכה, והמתייאשים שלנו מוציאים את יאושם לבטלה.

הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים, שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, המשקיעים את יאושם בבניין, בבניין אחד! אז תראו ונוכחתם, מה יחידים מתייאשים, מה יחידים בכלל, אפילו לא יוצאים כל כך מן הכלל, יכולים לברוא בארץ-ישראל זו, שרבים הם עתה המתייאשים ממנה, אז תראו ונוכחתם, איזה כוח של תחייה ושל יצירה יכולים לברוא בארץ-ישראל: קודם-כל כוח מעורר שיעורר בארץ-ישראל עצמה את כל מי שיש בו עוד טיפת חיים להרגיש, לחשוב, והעיקר, לעבוד – לעבוד עבודה של תחיית ידים ושל תחיית כל מה שיש להחיות; ושנית, כוח מושך, שימשוך אליו מכל תפוצות הגולה את כוח העם, את רוח העם, את רצון העם. בקצרה, יחידים יכולים לברוא פה כוח, שיעורר את העם, את כל העם, להתבונן, לראות איפה הוא בעולם, ולבקש דרך לתחייתו ולתקומתו, לבקש כמו שיכול עם מתעורר לבקש. וזה הלא העיקר.

אבל הדבר הזה הוא יותר מדאי קרוב אל לבי, יותר מדאי נוגע בכל שאיפתנו, בשביל שלא אטה מעט הצדה ולא אַראה לפחות במקצת מה שיכולים יחידים לעשות בארץ-ישראל.

הנה משל אחד, אבל שקול כנגד ההוכחות היותר נמרצות – הלא היא תחיית הלשון.

היום אין, כמדומני, איש בעל היגיון ומבקש אמת, שיטיל ספק באפשרותה של תחיית לשוננו בארץ-ישראל. אנחנו כל כך הורגלנו לחיזיון הזה של הדיבור העברי, כל כך הורגלנו לראות את הצדדים החלשים ואת המקרים המגוחכים שבחיזיון הזה, עד שאין אנחנו רואים, כי יצירה לאומית גדולה, אוּלי מותר לומר: יחידה במינה, הולכת ונבראת לעינינו ועל-ידינו. אבל די לשוב רק שלושים שנה אחורנית ולהשקיף משם על גידולה של הלשון החיה בארץ-ישראל בשביל להשתומם על המראה הגדול הזה. בתי-ספר עבריים במלוא מובן המלה, גימנסיה עברית, גימנסיה ממש, שאינה נופלת בערכה עם כל מגרעותיה, מכל גימנסיה בארץ היותר נאורה, משפחות לא מעט מדברות עברית, דיבוּר עברי רגיל ברחוב, בחנוּת וכו', אספות, קריאות, חזיונות עבריים, לימוד הדיבור מתוך הדיבוּר גרידא בתור חיזיון רגיל, הבנת הלשון כמעט כללית. בקצרה – יהודי, שאינו יודע לשון אחרת מן הלשונות המובנות פה חוץ מעברית, יכול כמעט בלי קושי למלא את צרכיו הלשוניים בעברית. מי היה מאמין בזה, מי היה מעיז לחלום על זה ברצינוּת לפני שלושים שנה!

ולא זה בלבד. פה יש עיקר אחד, שאין שמים אליו לב כראוּי. פה הולך ונברא או הולך ושב לתחייה עצם כוח החיים שבלשון. רבים באים בטענה על היצירות הלשוניות החדשות בארץ-ישראל ואינם שמים לב, כי המדברים עברית בארץ-ישראל, כלומר אלה, שהלשון העברית היא שפת חייהם התמידיים, היום-יומיים, נמצאים ביחס ליצירה הלשונית ממש באותו המצב – ובמובן ידוע במצב עוד יותר יפה – שנמצא בו הסופר, הבא להציע רעיונות חדשים או הרגשות, שלא מצאו עוד את ביטוים, ואין הלשון מספיקה לו. גם הסופר גם המדבר בתמידוּת אינם מבקשים מלה חדשה או מבטא חדש מתוך חפץ ‘להניח לשון’. אותו הכוח הדוחף את הסופר ליצור יצירה לשונית חדשה ונותן רוּח חיים ביצירתו, אותו הכוח ממש דוחף גם את המדבר לידי כך ונופח ביצירתו הוא רוח לא פחות חיה. הלא הוא כוח החיים, כוח היצירה שבחיים. אין דבר, שלפעמים המלה לא יפה וגם לא נכונה, – במשך הזמן אולי ימצאו מלה יותר יפה ויותר נכונה. ואפילו אם לא ימצאו, אין הדבר נורא כל כך: בלשון היותר יפה ישנן מלים לא יפות ולא נכונות מהבחינה הבלשנית. העיקר הוא, כי המושג החי ימצא לו את ביטויו החי. ואם גדול כוחו של הסופר בידיעת הלשון, הנה יפה כוח המדברים במה שהם רבים ובמה שהמלה שבפיהם היא דבר שמתפתח וגדל עד שמתברר כל צורכו. והתעוררות כוח החיים שבלשון הלא היא הערובה היותר בטוחה לתחייתה.

וכל זה עשו יחידים.

ועוד הרבה יותר מזה יכולים לעשות יחידים ביחס לעבודה, אלא שהדבר הוא הרבה יותר קשה ודורש כוח רצון וכוח יצירה במידה הרבה יותר גדולה.

העבודה אינה כובשת את המקום הראוּי לא רק מפני שגדולות המניעות וגדולים המפריעים העומדים על דרכה, כי אם גם מפני שלוחמיה אינם די חזקים, אינם מסתערים בכל כוחם, בגבוּרה, בביטחון על כל העֲמָדוֹת ואינם די תקיפים בשביל לשמור בקביעוּת על העמדות שכבשו. אף אמנם במקום שרוּח גבורה וביטחון כאלה ישנם במידה ידועה, כמו, למשל, בקבוּצות או ב’השומר', שם הם כובשים לאט לאט עמדה אחרי עמדה. רפתה הרוח בקרב העובדים על כן אין הם עולים, כי אם יורדים. את זה אתה רואה, בייחוּד, ביהודה.

והדבר פשוט.

העבודה הגיעה עתה אל הנקוּדה, אשר משם ואילך היא צריכה לקבל מהלך חדש, רחב, מהלך של תנוּעה חיה. אבל המעבר הוא קשה מאוד. עומדת על הפרק שאלת חיי המשפחה של העובד. עד עתה היינו יכולים להסתפק בזה שצעירים, שלא ידעוּ מה זאת עבודה, עזבוּ את הכול ובאו לארץ-ישראל ועבדו. הרעיון הזה חדש, וזה הספיק בשביל למלא רוח חיים, רוח גבורה וביטחון את העובדים. אולם עתה אין זה מספיק עוד. עתה הגענו לידי כך, שכל זמן ששאלת חיי המשפחה של העובד לא הותרה, אין לומר לא רק כי רעיון העבודה ניצח, אלא אפילו כי מצא דרך לנצחונו. והדבר הזה מרפה את הידיים ומדכא את הרוּח.

והקושי הוא כאן לא רק מן הצד המעשי, כי אם גם מצד הרעיון, ואולי מצד הרעיון במידה עוד יותר גדולה. הרעיון כשהוא לעצמו צריך להתחדש, להרחיב את חוּג היקפו בשביל שיהיה בכוחו למלא שוּב את העובדים רוח חיים, רוח גבוּרה וביטחון.

יש לנו כבר צעירים – כמובן, לא רבים – וכן יש לנו גם צעירות – וכמובן, במספר עוד יותר קטן – שהשיגו את כל עומק הרעיון של העבודה, את כל עומק החיים והיצירה שבעבודה. אולם עוד הדבר חסר עיקר גדול: עוד העבודה פלגת-גוף, אל הדבר הזה לא שמו לב גם ביתר המקומות, שניסו בני אדם לעבוד מתוך העבודה גרידא, על כן לא הצליחוּ.

רעיון העבודה הלא הוא בא לברוא את החיים בריאה חדשה. אלפי שנים לימדו את האדם, כי החיים הם מין קן-נמלים, שבו מוגבל כל עולמו. העיר – שם אתה מוצא את הכול: כל תענוגות בני האדם, כל יצירות רוחו של האדם, כל הפירות, כל העולמות. מה שמחוץ לעיר אינו בא אלא לשמש לעיר: האדמה – להביא מזון גשמי לעיר, והטבע – להביא מזון רוחני – חומר למדע, לשירה, לאמנוּת. מי שחי מחוץ לעולם, כלומר מחוץ לעיר הרי הוא מין בריה שפלה, שאינה צריכה ואינה מסוגלת לקבל הרבה ממה שאינו אלא חלקם של בני העלייה ההם – מן המדע, השירה, האמנות וכו‘. והדבר הזה הביא לידי כך, כי כל כשרון וכל כוח רוחני שואף מתוך הטבע אל העיר, ומחוץ לעיר אין כלום או יש ‘עבד האדמה’ וכדומה. וכך זכינו לראות, כי במידה שרוח האדם הולכת וגדלה, בה במידה היא הולכת ונחנקת בתוך העיר. והנה בא רעיון העבודה ומעיז להוציא את האדם מעולמו, מעיז להרוס את קן-הנמלים שלו ולהכניסו לתוך עולם של אין סוף ולתוך חיי עולם. ולא עוד אלא שהוא אומר לשחרר גם קנייני רוח האדם – את המדע, השירה, האמנוּת וכו’ מבית כלאם ולהכניסם לתוך חיי עולם.

אולם רעיון העבודה דורש הרבה מן האדם – הוא דורש את הכול, את כל החיים הישנים תמורת החיים החדשים. אם אין האדם נותן לו את הכול, הרי אין הוא נותן לאדם כלום, והאדם רק מפסיד מה שנתן לו. העבודה היא במובן זה בבחינת ‘זכה – נעשה לו סם חיים, לא זכה – נעשה לו סם מות’. זכה – שותף להטבע במעשה בראשית ובחיי עולם. לא זכה – עבד האדמה ועלוב החיים. רעיון העבודה צריך להקיף את כל החיים וקודם כול – את חיי המשפחה. חיי המשפחה מקבלים על ידי העבודה צביון חדש, כל כך חדש, עד שאין אנחנו יכולים עתה לדעת בשלמוּת, מה טיבו ומה ערכו. חיי העבודה של המשפחה – הרי הם צירוף חיי העבודה והטבע של הגבר וחיי העבודה והטבע של האשה – צירוף כל כך עמוק, עד שאין לדבר בו כל זמן שהוא בבחינת דבר שלא בא לעולם.

כאן יש מקום רחב בשביל כוח היצירה של האשה, אבל יש מקום רחב גם בשביל הגבר. כאן נחוּצים כוחות, נחוּצים יחידים, נחוּצים חלוצים, אשר יבואו ויעבדו ויבקשו חיים בעבודה, יבקשו עד שימצאו. הן דברים כאלה אינם נעשים על פי תיאוריות ועל פי תכנית קבועה מראש, כי אם נבראים מתוך עצם החיים.

ומה אנו רואים? האם רבים הם הצעירים בעלי הנפש בעלי המחשבה והרגש, שאינם עוזבים את המערכה, כמעט זכו לחיי משפחה? האחד הלך אחרי אשתו לחוץ לארץ להיות ד"ר או רוכל, השני הלך אחרי אשתו בתוך הארץ ונעשה משגיח או לבלר, השלישי נעשה מורה וכו' וכו'. אני מדבר באלה, שיכלו למצוא את מחייתם בעבודה.

אלה הם היחידים שלנו אשר בארץ או שהיו בארץ. ואלה שאינם בארץ – אלה מביאים את הגאולה בלי עבודה יתירה. ‘העברי החדש’ די לו בקולות וברקים, אבל כלום יהיה ‘עבד האדמה’! ואלה המודים בעבודה – כלום יבוא ד"ר או סתם אינטליגנט לעבוד עבודה פשוּטה ולחיות חיי עבודה! איזה אבסוּרד!

רואה אתה, ידידי, לפי השקפתך אתה, נקודת-הכובד בהמרובים או בכלל העם, על כן אתה רואה את הנגעים ואת החולשה בהמרובים או בכלל העם; ולפי השקפתי אני, נקודת-הכובד ביחידים, על-כן אני רואה את הנגעים ואת החולשה בעיקר ביחידים, בבני העלייה, בגדולים, כלומר בכוחות הגדולים, בנפשות הגדולות, באלה, שיש לדרוש מהם הרבה, כי על כן כוחם גדול לתת הרבה. על-כן קשה לי כל כך, ועל-כן אינני בטוח, כי דברי יהיו מובנים כל צרכם, כלומר שלא יתנו מקום לראות בהם מה שלא עלה על דעתי.

אבל מתוך האמור בזה אפשר לטעות ולחשוב, כי אני סובר כדעת האומרים, כי כל העולם אינו כדאי אלא בשביל היחידים, הבחירים, בני העלייה. לא! יהודי אני, בן האומה, שיצרה את ‘מוסר העבדים’, וקרובה לי נפש ‘העבד’, נפש ‘הקטן’ והקטן שבקטנים אולי לא פחות מן הנפש הגדולה, כי קרובה לי נפש האדם וקרובה לי נפש כל חי. ובכלל זרה לי ואינני סובל את כל אותה החלוקה, שמחלקים את בני האדם על ‘המון’ ועל בני עלייה, על איזה ‘קום’ או ‘נסיוב’ ועל איזו ‘זבדה’ או ‘שמנת’ המשרה שכינתה על גבי ‘הנסיוב’. גדלוּת, הבולטת בעיקר מתוך קטנוּת של אחרים – איזו קטנות!

אולם אני רואה ביחידים את ההולכים ראשונה ובאים ראשונה למקום אסֵפת עם, שכל חיי העם תלוּיים בה, אני רואה ביחידים את אלה, אשר החובה עליהם להישאר במקום האסיפה, אפילו אם הם אינם רואים הולכים אחריהם ובאים למקומם, אשר החובה עליהם לקבל על עצמם את כל העינוּיים והיסורים, הכרוּכים בעקב הבדידות, אחרי שזכו להיות הראשונים. וכן חלה החובה הזאת להישאר במקומו גם על כל יחיד, הבא אחריהם, אף-על-פי שהרבים שבים כלעומת שבאו. רק באופן כזה יש אפשרות, כי העם סוף סוף יתאסף, כי במידה שיתרבו הנשארים במקום האסיפה, בה במידה יהיה יותר נוח לבאים מחדש להישאר. אולם אם הראשונים נשמטים והולכים להם אחד אחד כלעומת שבאו, הרי הם באמת היותר אשמים, אם האסיפה לא תצא אל הפועל.

וכשאתה מסתכל מתוך אספקלריה זו בגורלו של האדם בכלל, או בגורלה של האנושות, אתה רואה, כי כוח היחידים אינו קטן כל כך, ולא קטן כל כך מספר היחידים במדריגות שונות, שהיו עלולים להיות, אם מעשרה הראשונים או ממאה הראשונים או מאלף הראשונים במקום האסיפה, וכי רב כוח כולם ביחד להטות את זרם האנושות אל המקום הנבחר, אל בית הבחירה (הרי כל מה שיש אנושי בחיי האנושות נברא באמת על-ידי יחידים). אלא שרוב היחידים האלה הראשונים מסתפקים בהוראת תורה לאחרים על דבר החובה הגדולה להישאר, ובעצמם הם הולכים להפיץ את תורתם ברבים.

ובהוסיפך להסתכל בנטייה זו, נדמה לך, כי הרעיון אינו גובר בחיי האדם העלובים, לא מפני שהאינסטינקטים חזקים ממנו, אלא מפני שרוב נושאי הרעיון רוצים ללכת בכוחו לפנים, בעוד שפניהם אחורנית אל דרך הרבים.

תרע"ג (1912)