רקע
אהרן דוד גורדון
תשובת פועל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(על דברי מר אליעזר בן־יהודה ‘אל הפועלים’)

דווקא מפני שאיני שייך לשום הסתדרות1, הנני מוצא לנכון להשיב על דברים, המבשרים רדיפות חדשות, ‘חשאיות’, כשרות נגד הסתדרויות הפועלים ונגד הפועלים המסוּדרים. בתור יחיד, שאין אחריות דברי על אחרים, רשאי אני לדבר במקום שהסתדרות תוכל אולי למצוא כי השתיקה יותר יפה לה. האמת כשהיא לעצמה, האמת הערומה, צריכה להיאמר אפילו במקום שאין דבריה נשמעים, ויכולה היא להיאמר באופן הנאות.

זה לי קרוב לחמש שנים שאני פה, בארץ־ישראל, ובכל עת ובכל שעה ועל כל מדרך כף רגל היתה לי פה הזדמנות לראות לכל מראה עיני את הנגעים אשר בבית ישראל, את נגעי הגלות אשר דבקו בנו עד לבלי הירפא אפילו בארץ תחייתנו, ואף פעם לא נרעשתי כל כך ולא באתי לידי מצב נפש כזה, הקרוב ליאוּש, כמו שנרעשתי למקרא הדברים: ‘אל הפועלים’. אדרבה יש שהייתי מוצא לי תנחומים בזה כי כך דרכה של מחלה קשה, השוללת את ההכרה ואת ההרגשה מן החולה, אשר רק בשעה שהסכנה כבר עברה, בשעה שהחולה מתחיל לשוב לאיתנו, הוא מתחיל להרגיש ביותר את מכאוביו הנוראים ואת חולשתו הנוראה. דווקא פה, בארץ תחייתנו ־ הייתי רגיל לחשוב ־ מתבלטים לנו נגעי הגלוּת העמוקים. אולם, דברים כאלה, שנאמרו לפועלים בשם דעת הקהל שלנו פה, מחשבות כאלה, לא הייתי חושב לאפשר אפילו מצד הקהל ארץ־הישראלי.

לא על מצב הפועלים אני מצטער, ולא לעתידו של רעיון הפועלים אני דואג. אם ראוּיים אנחנו לאותה העבודה הגדולה, שהטלנו על עצמנו־להיות פועלי התחיה בארץ תחייתנו, לא יפחידו אותנו כל הרדיפות, אפילו היותר כשרות, אפילו היותר קדושות ־ מצד האיכרים ועוזריהם. אם האיכרים היהודים לא יתנו לנו עבודה ־ החובה עלינו, באין ברירה, אפילו לעבוד אצל איכרים גרמניים ואפילו אצל ערבים ובעד כל מחיר שהוא ־ ולא לעזוב את הארץ. ואם לא נעשה כך,־ או מי שלא יעשה כך, ־ אות הוא כי אינו ראוּי לתעודתו, ולא העם ולא הארץ לא יפסידו הרבה אם יעזוב את הארץ. אנחנו לא נלך לבקש ארצות לא בשבילנו ולא בשביל עם ישראל. אחד הוא לנו עם ישראל ואחת היא לנו ארץ־ישראל.

גם המצב המוסרי של הפועלים אינו נותן מקום להצטער. הרי מתנגדיהם מודים, אם בפירוש או שלא בפירוש, כי הצדק עם הפועלים, וכי עבודתם רצוּיה ונחוצה. הרי אפילו שופטיהם מתוך האיכרים, ובכלל מתוך נותני העבודה, מוכרחים לחפש אמתלאות שונות, בשביל לתת לסירובם לקבל פועלים יהודים צוּרה לא כל כך מגונה. הרי כל הטענות על דבר ‘דרכיהם ומנהגיהם ותביעותיהם של הפועלים ביחס לנותני עבודה’ אינן באות, אלא מתוך צביעות בולטת מצד אלה האיכרים, האומרים כי חפצים הם בלב ונפש לקחת פועלים יהודים, רק… אינם לוקחים (וספרדים ותימנים שאין להם הסתדרות?), ומצד ‘אותם הכוחות, שבעצם הם רוצים בטובת הפועלים היהודים ובקדמתָם ובהצלחתם פה בארץ’, אלא… ‘שרגשם הוא נגד הפועלים’, כלומר, שאינם סובלים אותם. רחוק אני מן הדעות הסוציאליות בצורתן שיש להן בזמננו, כרחוק היהדות ממטריאליות, ורחוק אני ממלחמת המפלגות במובנה הפרוליטרי, כרחוק רוח ישראל מקנאה ושנאה. אולם עושק הלא הוא עושק, וגזל משפט הלא הוא גזל משפט, אם העושק הוא קפיטליסט או פרוליטרי. ואם אוהבי עשיר רבים,־ אינני רואה מקום להצטער, אם הפועלים מכירים את ערכם ואינם כופפים קומה בפני התקיפים, אם הם שואפים להגן, עד המקום שידם מגעת, על ענייניהם וגם על כבודם וגם על הצדק בכלל, במקום שכל אלה נרמסים ברגלים גסות.

אולם לא יכולתי לבלי להתרגש בחשבי על דבר הצד שכנגד הפועלים. סוף־סוף חשבתי ־ אם אובה ואם אמאן, או אם יאבו הם או ימאנו, הלא אחי, בני עמי הם אלה האיכרים ואלה בעלי טובתנו העוזרים על ידם, הלא נגעיהם ־ נגעי עמי, הלא הם נגע כולנו! הלא על אלה בני היישוּב החדש, נשען לעת־עתה כל בניין בית ישראל החדש, ־ האומנם כל כך נוראים הנגעים, כל כך עמוק הריקבון? הרעיון, כי האיכרים יכולים להביא לידי כך שלא יהא אף פועל אחד בכל המושבות, כי הם מסוגלים אפילו רק להשלים עם עוּבדה כזאת, ־ הרעיון הזה נראה לי כל כך נורא, עד כי לא יכולתי לבאר לעצמי, איך זה מר בן־יהודה לא הרגיש בדבר, כי הודעתו זו היא מצד אחד, מכת לחי נוראה לאיכרים, לאלה שהיו חלוצינו הראשונים, ומצד שני, היא תעוּדת עניוּת מוחלטת ־ אם להשתמש במבטא לא חריף כל כך ־ לכל היישוב. זהו כתב אשמה כל כך נורא על האיכרים, עד כי לבי לא יתנני להאמין, כי כך הנם באמת כל האיכרים. הנני מרגיש כי אינני רשאי להאמין כזאת אפילו על רוב האיכרים. ואם בכל זאת אני מקבל את הידיעה הזאת בתור עובדה קיימת ומדבר עליה מה שיש, לפי דעתי, לדבר על עובדה כזאת, הרי אני עושה זאת על דעת מר בן־יהודה ועל סמך האבטוריטה שלו בתור עורך עתון עברי בארץ־ישראל.

שואל אני באמת ובתמים: הציונות ־ כלומר, כל עניין תחיית ישראל בארצנו בכלל ־ מה היא: משחק, ספורט או דבר רציני, פשוטו כמשמעו?

ואם דבר רציני, הרי יש מקום לעצם השאלה: המחוּיבים האיכרים, אלה חלוּצי היישוב החדש, שעצם תעודתם היא להגשים את רעיון התחייה, ושבכלל אפשר לאמור עליהם, כי רק בכוחו ובזכותו של עם ישראל הגיעו עד הנה, ־ המחויבים הם בהחלט מתוך עצם תעודתם, בלי כל תירוּצים ובלי כל יוצא מן הכלל, לעבוד את אדמתם בידי יהוּדים, או אינם מחוּיבים ורשות בידם לעשות בזה ככל העולה על רוחם?

השאלה הזאת ־ דייה לנו, כמדומה, העוּבדה, כי יש לנו שאלה כזאת! ־ השאלה הזאת צריכה להיות ברורה בהחלט, בשביל שלא לתת מקום לפלפולים סופיסטים. האם אין כל עיקרו של הישוב, כל עיקרו של ראיון תחיית ישראל בארץ־ישראל, מיוסד על החובה המוחלטת, שמחויב האיכר לעבד את אדמתו ־ אדמת ישראל בעצמו בידיו ממש, או לפחות בידי יהודים? האם אין האיכר בוגד בעמו ובאידיאלו הגדול ־ אם מדעת או שלא מדעת ־ בזה בלבד שלא די שאינו עובד את אדמתו בעצמו בידיו ממש, עוד אינו עובד אותה על ידי בני ישראל? אינני משיב על השאלה הזאת ואינני מקווה לקבל עליה תשובה כהלכה, כלומר תשובה חיוּבית. יודע אני את כוחה של הרוח הגלוּתית, המלפפת אותנו, עם כל חכמתה וצדקתה, עם כל יכולתה להפוך חושך לאור ואור לחושך, עם כל כשרונה לטהר את השרץ בק"ן טעמים. די לי שהצעתי את השאלה כשהיא לעצמה בבירור גמור, שהוקעתי את השרץ לכל מראה עין הרואה. ישנן שאלות ־ וזו אחת מהן ־ שהן כשהן לעצמן יותר מוכיחות ויותר חזקות מכל תשובות ־ הוכחות, ושאין כל שקר שבעולם מסוגל להשתיקן או להמתיק את דינן הקשה.

ובכדי להבליט יותר את הריקבון הנורא של היישוב ובכדי לציין את העוּבדה לזיכרון, די לי כמו כן רק להעתיק בזה מלה במלה, בלי כל פירושים והערות, את התשובה המציאותית על השאלה הזאת באותה הצורה, שלא אני בדיתי אותה מלבי, אלא כתובה בהדר מפורש ב’הצבי'2 בשם ‘הטובים שבבני המושבות’: ‘כי לא תעבורנה שנים מועטות ולא יהיה אף פועל אחד יהודי בכל המושבות’.

ולא לחינם שאלתי אם הציונות היא ספורט או דבר רציני. רגילה בזמננו הדעה, כי הלאומיות הולכת ותופסת את מקום הדת הנופלת. ומה אנחנו רואים? הדת הנופלת עוד כוחה רב גם עתה לגזור אפילו על החפשיים לעשות יין דווקא בידי פועלים יהודים. ואת גזירתה מקיימים בלי הביט על כל הוצאות, ואפילו על הפסד, ואין כל טענות ומענות שבעולם מועילות להפקיע ממנה. והצד הכלכלי מוכרח להסתגל לדרישת הדת, אבל לא להפך, והוא מסתגל! והלאומיות שלנו? והציונות העלובה?

ואם הלאומיות היא דבר רציני, ישנה עוד שאלה קטנה: האם האיכרים, ובכלל כל אלה שיש להם איזה רכוש או איזה כוח ־ האם כל אלה, כשהם לעצמם הם הכול, והשאר ־ כל היישוב עם הפועלים אינם אלא דבר טפל, שלא נברא אלא לשמש לאלה, ושאין לו ערך אלא במידה שיש לאלה צורך בו, כי זהו כל מטרתו ותכליתו, האלף והתיו של היישוב? או כי העיקר הוא הישוב, שיש לו מטרה ותכלית אחרות לגמרי, שהכול – כל בני ישראל־שווים בו בהחלט, ושבתור כמוּת חיובית יוכל להיחשב בו רק מי שעושה ובמידה שעושה את חובתו ליישוב, לרעיון תחיית ישראל בארץ־ישראל, אם בתור איכר או בתור פועל וכדומה?…

וגם זו היא ממין אותן השאלות, שהזכרתי למעלה, ואין לה צורך בתשובה.

ועל דבר הפרספקטיבה הנשקפת לנו, הפועלים, מתוך מחשבתם הטובה או מעשיהם הטובים של האיכרים, אוכל להוסיף רק זאת:

אנחנו, הפועלים, לא נפסיד הרבה מן הרדיפות החדשות, כי אין לנו מה להפסיד. אנחנוּ לא באנו לבקש עושר וכבוד או ‘תכלית’. יודעים אנחנו את הדרכים, שמבקשים בהן את כל הדברים היפים האלה, ובין כך ובין כך אין אנחנו הולכים בהן. ואם נסבול מעט או הרבה יותר, לא ישוב העולם לתוהו ובוהו, ואנחנו לא נבוא בטענות על עם ישראל. אולם להועיל תוכלנה הרדיפות הרבה; לפחות, יש תקווה, אם באמת תתקיים הנבואה, שלא יהיה אף פועל אחד בכל המושבות, ואנחנו נהיה מוכרחים לעבוד אצל גרמנים או ערבים או לאחוז באמצעים קיצוניים, דומים לאלה, אז אי אפשר, כי הדבר הזה לא תהיה לו פעולה מוסרית עמוקה כעומק הריקבון המתגלה על ידו. ריקבון נורא ועמוק כזה לא יוכל להתקיים הרבה זמן. ומצד שני, הלא מכירים אנחנו את טבע עמנו, כי הוא אינו מתרגש כל כך מתוך יסורי עצמו, כמו מתוך עלבון הצדק והמוסר. ואם לא הזדעזע ולא התעורר מתוך המכות החיצוניות שהכוהו זרים, אולי יזדעזע ויתעורר מתוך המכה הרוחנית הפנימית הנוראה, שיכוהו בניו בארץ תקוותו האחרונה. אולי… מי יודע. בכל אופן גילוי הריקבון באופן מוחשי כל כך לא יוכל להביא הפסד לרעיון היישוב האמיתי.

לא למותר הוא להוסיף, כי אפילו עכשיו, במקרה הפרטי של ה’אימור'3 אף על פי שהניצחון החיצוני הגלוּי הוא על צד התקיפים, ־ הנה הניצחון המוסרי, הפנימי הוא באמת על צד הפועלים. שהרי הכול, הכול ואפילו המרגישים רגש של ניגוד לפועלים מתוך חיבה, או פשוטו כמשמעו, מתוך שנאה כבושה, ־ הכל מרגישים ומכירים כי ניצחו התקיפים, כלומר לא האמת ולא הצדק ניצחו. קצרי הראות לא יראו בזה, כמובן, כל מקום לתקווה טובה, כל סימן של כוח בעתיד הקרוב, אולם אנחנו, הפועלים, נוכל למצוא בזה קצת תנחומים ולאמור: לפי שעה גם זו לטובה! במקום שיש תסיסה ־ ותסיסה חשובה לפי הערך כזו ־ שם יש התעוררות, שם יש ניצוץ שאינו עלול לכבות, שם יש ־ תקווה.

תרס"ט (1909)



  1. למרות היות אד“ג קרוב למפלגת ”הפועל הצעיר“ ומשתתף בחייה הרוחניים ובהתלבטויותיה כמעט מהיום הראשון להוסדה, נמנע מהתחשב כחבר רשמי במפלגה. (המו”ל של ההוצאה הראשונה.  ↩

  2. עתון אשר א. בן־יהודה הוציא לאור בירושלים.  ↩

  3. ‘אימור’ – במלה זו היה משתמש בן־יהודה במקום המלה שביתה. הדברים כאן מוסבים על שביתת פועלי הדפוס שפרצה אז בירושלים ובעטים של הבית דין צדק ועסקני הישוב נגמרה לרעת הפועלים. – המו"ל של ההוצאה הראשונה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות