(מכתב גלוי לחברי הפועלים)
חברי בעבודה וחברי בדעה!
הרבה צער גרם לי ־ וכמובן לא לי בלבד ־ מעשה ועד חובבי ציון1, והעיקר, השתתפות ‘אחד־העם’ בכל הענין הזה, ־ ‘אחד־העם’ שכיבדתיו כל כך, לא רק היהודי שבי סבל מזה, כי אם גם ־ ואולי בעיקר ־ האדם. אולם בה אין לדבר. הרגשות כאלה לא ניתנו למשמש בהן. ־ ־ ־
ו’הפועל־הצעיר‘? ־ ‘הפועל־הצעיר’ יתקיים, אף על פי שהוא חפץ, או דווקא מפני שהוא חפץ ‘להיות שליט בכל הופעות החיים’, יתקיים, אף על פי ש’בחלונות הגבוהים’ אינם מרוצים ממנו. הוא יתקיים בכוח האמת שבו ובכוח מסירוּת הנפש של הצעירים, הנותנים את נפשם על כל עבודתנו בארץ־ישראל, ש’הפועל־הצעיר' הוא כלי מבטאה. כלומר הוא כלי מבטא לא רק של העבודה בארץ־ישראל ושל אינטרסי הפועלים, כמו שסוברים האדונים האפיטרופסים, כי אם גם של החיים בארץ־ישראל, שהעבודה נעשית בהם ושהיא באה לברוא אותם בריאה חדשה.
אבל אני חושב את המקרה הזה להזדמנות רצויה לפנות אליכם, חברי הפועלים וחברי בדעה, בדבר, שהוא עצם היסוד לעניין שלפנינו. אני מדבר בדבר התמיכה בכלל.
יודעים אתם, חברי, את התנגדותי הנמרצה לכל תמיכה מן הצד באיזו צורה שתהיה, כמו לבניין בתים וכו' וכו', מתנגד אני לזה לא רק משנאה למתנות, כי אם מסיבה יותר עמוקה. את כבוד האדם שבנו הייתי חפץ להציל ואת חופש האדם שבנו.
על הפועל בכלל ישנן שתי השקפות מתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. הצד השווה שבהן, ששתיהן מתירות לנו לקבל תמיכה וששתיהן אינן רצויות לנו.
הדור הישן (לאו דווקא הבעלי־בתים, כי אם גם הפועלים בעצמם מן הדור הישן) רואה בפועל איזו בריה שפלה, שלא נבראה אלא לשמש למי שאינו פועל, שאינה חיה אלא בחסדו של זה ובזכות מצות ‘נחי אחיך עמך’ שזה מקיים בה. מובן, כי מתוך השקפה זו מוטב לפועל לקבל כל מה שנדב לב מטיביו, נותני לחמו, לתת לו. וההשקפה השניה, זו של הפרולטריון, רואה בפועל איזה יצור נבחר, שכל העולם לא נברא אלא על ידו ובשבילו, וכל יתר האדם אינו חי אלא בזכותו. מתוך השקפה זו בודאי מותר לפועל לקבל מה שנותנים לו, שהרי משלו נותנים לו.
שתי ההשקפות האלה, המשמשות אצלנו בערבוביה, משפיעות עלינו שלא מדעתנו וגורמות לנו, שלא נראה כי לא דרכן דרכנו.
אנחנו הלא באנו לארץ־ישראל לבקש איזה דבר, לבקש מה שאינו מן המוכן ושאין עוד דרך סלולה לבקשו, לבקש מה שאין לנו, היהודים, ואולי מתוך כך, גם מה שאין לנו, בני האדם. אנחנו צריכים קודם כל ויותר מכול לשמור על כבוד האדם ועל חירות האדם שבנו. ובמובן זה אין הפועל איזו בריה משונה, שפלה או גבוהה מיתר בני האדם. ובמובן זה גם כל המוסיף ־ גורע. אדם־לא פחות ולא יותר. הפועל הוא אדם עובד, אדם, שבחר להתפרנס מיגיע כפיו מכל יתר הפרנסות, אדם, הרואה בעבודה את הדרך לתחיית ישראל, ואולי לא רק לתחיית ישראל. לנו אינה רצויה לא רק התמיכה, שאחרים באים לתמוך בנו, כי אם גם הדאגה, שאחרים באים לדאוג לנו, כי אם גם המחשבות הטובות, שאחרים באים לחשוב עלינו. זה מעליב עד עומק הנפש וזה פוגם גם בחירותנו, אם לא ממית אותה. מותר לנו להגיד לאחרים, אם אדם אנחנו: אין לכם רשוּת לדאוג לנו, כשם שאתם בודאי לא תתנו לנו רשוּת לדאוג לכם! במובן זה אין ערכנו נופל מערככם אתם כלל וכלל!
אין חפצי להאריך בזה. מי שיבקש את האמת בזה ־ האמת תימצא לו. אני חפץ רק לעורר אתכם, חברי, על הדבר, כי כאן, במקרה שלפנינו, יש לכם מקום לעמוד על הדבר עמידה נכונה. כאן המחשבות באות בעצמן ומביאות לאשר יבוקש.
הגיעו בעצמכם:
התמיכה, שתומכים בעתון שלנו, אין בה כמדומה לך, כל עלבון לחברים הפועלים. אין הפועלים נוגעים בתמיכה זו אפילו כחוט השערה. והתמיכה הלא באה מידיים כל כך נקיות כידי ביאליק, קלוזנר, רבניצקי, אוסישקין, וכו', והשפעה על תמיכה זו ועל התומכים יש לאנשים בעלי דעת כל כך נקייה ובעלי השקפה כל כך רחבה ונכונה כבעל המאמר ‘הישוב ואפיטרופיסיו’2 וכדומה. היש לך תמיכה יותר כשרה, יותר נקיה מזו?
ובכל זאת…
חברי ואחי! חשבו בזה וחשבו! צר לי מאוד על כבוד ‘הפועל־הצעיר’, אבל צר לי הרבה יותר על כבודכם אתם, על כבוד כל עובד עבודה בארץ־ישראל, על כבוד העבודה שהייתי קורא לה ‘עבודה קדושה’, לולא נתחללה כל כך בזמננו המלה היפה הזאת האחרונה. משכו ידכם מכל תמיכה, משכו ידכם מן הבתים, שכבר התחלתם לעסוק בבנייתם! עזבו את מחשבותיכם על דבר עזרה מן הצד, מאיזה צד שיהיה, ואיזו עזרה שתהיה! עזרתנו היא בנו בעצמנו. יפה אמר אהרונוביץ, כי היינו בוחרים לבטל את העתון, להמיתו, מאשר לשעבדו למי שהוא. וכן הייתי אומר בלי פקפוק כלל, כי מוטב לנו לבטל את כל שאיפתנו, מאשר לתת רשות למי שהוא, לגדולים או לקטנים, לדאוג לנו: שהרי באופן כזה רק גברי קטילי קטלינן…
אבל, חברי ואחי, היו בטוחים: העתון לא יפול, וגם אנחנו לא נפול! מי שנותן את נפשו – הרי הוא נותן דבר מה.
תרע"א (1911)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.