א. מכתב מק־מהון וטהרת הדימוקרטיה    🔗

הבירור והליבון של השׁאלה האי"ית – שאלת היחסים בין היהודים, הערבים והאנגלים – מתרכזים כמעט תמיד בשטח פוליטי בלבד. מדברים על „שלטון בית“, על „פרלמנט“, על „ממשלה לאומית“ בצורות שונות, מתוך הגבלות שונות, מתוך סמכות רחבה או מצומצמת של המוסדות הרפרזנטטיביים.

הגישה הזאת אינה מוצדקת כלל במצב המיוחד של א"י.

דרישות מנהיגי הערבים ל„ממשלה לאומית“ מבוססות, קודם כל, על ההתחייבויות האנגליות בזמן המלחמה. ישנו מכתב של מק־מהון. והנה: אם רע הדבר ואם טוב, אולם עובדה היא, שלהבטחות שניתנו בזמן המלחמה, בעצם ימי הקרב, כשהמדינאים והעמים היו מוכנים, לשם הצלתם, להציע כל מיני תכניות והצעות, ובלבד שיגבר כוחם, – אין כוח מחייב גם אחרי המלחמה, אם המעונינים בדבר לא דאגו לכך שההבטחות האלו תקבלנה צורה קבועה, עד כמה שאפשר צורה בין־לאומית, גם לאחר המלחמה, בזמן כריתת ברית השלום. איש אינו יכול לדעת בודאות גמורה את המצב הצבאי והדיפלומטי בסוף המלחמה ואת השינויים שהיו עלולים לחול בתמונה הבין־לאומית וביחסי הכוחות. למדינות ההסכם היו התחייבויות מסוימות לגבי רוסיה, אולם המשטר הצארי נפל ואתו בטלו התחייבויות המלחמה כלפי הארץ ההיא. הבטחות ניתנו לאיטליה בנוגע לים האדריאטי, אולם הן ניתנו טרם הצטרפו ארצות הברית למדינות ההסכם – ובן ברית חדש וכביר זה סרב להכיר בהן ועל כן לא נתמלאו במלואן. הבטחות ניתנו ליון – ולא רק בשעת המלחמה אלא כבר בשעת כריתת ברית השלום – וקמאל פחה התקומם נגדן, שינה את המצב האוביקטיבי ומדינות ההסכם נכנעו. כשנתפרסמה הצהרת בלפור היה תכנה, בהכרת המדינאים האנגלים, רחב הרבה יותר מן המנדט הא"י, שאושר אחר כך. איש – מלבד אולי הציונים בעצמם – לא הבין את ההצהרה אחרת מאשר הכרזת „המדינה היהודית“. ובכל זאת נוצר אחרי המלחמה מצב בין־לאומי אשר לא אפשר פירוש כה רחב של ההצהרה, והציונים השלימו עם המנדט. ואילו לא היו הציונים דואגים לכך שיהיה להם מנדט, כלומר שהצהרת בלפור תלבוש אחרי המלחמה צורה בין־לאומית מסוימת, היה ערכה של ההצהרה הזאת לא גדול יותר מערכו של מכתב מק־מהון. אם רע הדבר ואם טוב, אולם זהו המצב, ויש לו גם הצדקה אוביקטיבית. הבטחות־המלחמה אינן חוזים, הם רק שטרי פקדון שיש לעמול הרבה כדי לקבל את ערכם במלואם.

חסר־ערך באופן מיוחד הוא מכתב מק־מהון, אשר עליו מסתמכים מנהיגי הערבים וגם כמה מהאנגלים, ובין אלה – משונה הדבר למדי! – גם פילבי אשר הקדיש את כל כוחותיו בזמן המלחמה כדי לשים את הבטחת מק־מהון לאל. כשהיא לעצמה – סתמית ההבטחה הזאת ומשוללת גם אשור רשמי של ממשלת בריטניה. המדינות האמורות שהיו אז בנות־ברית לאנגליה ועל כן היו רשאיות להשתתף יחד אתה בסדור המפה הגיאוגרפית שלאחר המלחמה, גם לא ידעו על קיומה ולא כלום. המכתב מזכיר בפירוש את הצורך בתקונים ידועים בתכנית חוסיין, ואין ספק שהתקון הראשון היה צריך לחול בהוצאת סוריה (אשר הכילה אז בתוכה גם את א"י) מתוך „ממלכת ערב“ החוסיינית. על כך מעיד המו“מ שהתנהל בדיוק באותו זמן גופא בין מדינות ההסכם על דבר א”י דוקא (הסכם סייקס־פיקו). על כך מעיד גם המו“מ שהתנהל עם ההסתדרות הציונית, כמעט בגלוי, על כל פנים לא בסוד מוחלט במשך שנה ומעלה, טרם הגיע לידי פרסום בצורת הכרזת בלפור. במשך כל הזמן ההוא לא מחו החוסיינים נגד הוצאת א”י מתוך הממלכה העתידה שלהם מפני טעם פשוט – כי אחרת לא הבינו כלל את מכתבו של מק־מהון ולמפרע השלימו עם „אבוד“ הפרובינציה הקטנה הזאת. ולא רק לא מחו אלא הכירו, באופן רשמי ומוחלט, בתכנית הציונית (מכתבו של פייצל לד"ר פרנקפורטר בזמן ועידת וירסאל).

וכלום רק הוצאת א“י הפריעה למלוי הבטחת מק־מהון? הלא ממלכת ערב ההיא לא קמה בין ובין כה, ולאו דוקא משום שבינתים נתפרסמה הכרזת בלפור. אותו פילבי, המזכיר עכשיו את מכתבו של מק־מהון כדי ללחוץ על הציונים, הוא שגרם הרבה יותר מהם לכשלון התכנית החוסיינית. ואם תתבטל הכרזת בלפור, כלום ע”י כך תתאחדנה כל מדינות ערב תחת שלטון חוסייני הזקן, היושב באי קפריסין?

לדרישה „הבין־לאומית“ של מנהיגי הערבים אין כל יסוד – על כל פנים כלפי א"י. בנקודה הזאת אין הם רשאים כלל להגיד כי מישהו „רמה“ אותם, כי מישהו עורר בהם השליות ומאן להפוך אותן לעובדות. לא היו מעולם כל השליות.

בפי מנהיגי הערבים – ולעתים קרובות – גם בפי ציונים ישנה טענה אחרת: העקרון הדימוקרטי, אשר היהודים לוחמים עליו בכל מקום ומקום, העקרון של הגדרה עצמית אשר הציונות מבוססת עליו, הם המחייבים הנהגת משטר ריפרזנטטיבי בא"י.

העקרון הדימוקרטי קדוש הוא – למרות כל הנסיון הקשה אשר נתנסה בו אחרי המלחמה בכמה מדינות אירופה. כל התורות של הקומוניסטים ושל הפשׁיסטים על לקויי הפרלמנטריזם, על החסרונות של שלטון העם, אין להם שחר. כולן נוצרו למטרה מסוימת: להצדיק את שלטון העריצים על המוני העם. אמנם לפרלמנטריזם ישנן כמה וכמה מחלות, אולם אין לחפש כל תרופה בשלילת הפרלמנטריזם עצמו. כדי להבריא את החולה אין הורגים אותו. העם לא יתחנך לשלטון עצמי בלתי אם בדרך של שלטון עצמי. שלטון העריצים דוחה רק את הפרוצס הטבעי הזה, ועושה אותו לקשה ומכאיב יותר. ואם שלטון הרוב – וזוהי הדימוקרטיה – אינו נוח, לפעמים, למיעוט, הרי יש להבטיח את זכויותיו של המיעוט, אולם אין לבחור בשלטון המיעוט על הרוב, לא רק משום שאין צדק בדבר, אלא גם משום שבדרך זאת אין כל תקוה שהרוב ילמד פעם את מלאכת השלטון המסודר, המועיל לכלל והחפשי מן הדכוי המיותר של המיעוט. גם לטענה נגד הדימוקרטיות, שאנו שומעים לעתים קרובות מפי דברי „העמים השליטים“ נגד העמים הבלתי־מפותחים, כי רק השבכה העליונה של העם הבלתי־מפותח יהנה מהמשטר הדימוקרטי שינתן לו והשכבות הרחבות יסבלו ממנו, גם לטענה זו אין ממש. אין אמת־מדה הנותנת לעם אחד, ולו גם לעם המפותח ביותר, את הרשות לחנך עם שני ולו גם בלתי־מפותח ולו גם לטובתו. ואין לשדרות הרחבות של העם „הבלתי־מפותח“ כל דרך להגיע לשלטון בלתי אם דרך המלחמה בשכבות העליונות שלו, ורק משטר דימוקרטי יכול להבטיח את צורותיה האנושיות של המלחמה הזאת. גם העיקרון של ההגדרה העצמאית של כל עם ועם קדוש הוא. לכל אומה יש זכות על המולדת שלה, ואין להרהר אחרי זכות זו.

במה הדברים אמורים? כשהעם יושב בביתו והבית – ביתו הוא בלבד ואין הוא מתנקש ברכוש זר. בכל סידור פנימי של העם דורשים הסוציאליסטים והדימוקרטים – והיהודים על פי רוב אתם – משטר דימוקרטי, כלומר משטר הרוב. אולם אם עם שבניו מרובים יחליט לכבוש אדמתו של עם שני, אשר מספר אנשיו קטן הוא, הן כוח ההצבעה יהיה אמנם על צדו של העם הגדול, אולם מי מטורף ויגיד שעיקר הדימוקרטיה חגג כאן את נצחונו? כשכבשה גרמניה את בלגיה – והעם הגרמני עמד אז כמעט כולו על צד ממשלתו – הן התקומם כל העולם נגדה, ודוקא בתוקף קדושת הדימוקרטיה. המספר הרב של הגרמנים בהשואה למספר הקטן של הבלגים, לא הועיל לגרמניה אלא, להיפך, החמיר פי כמה את המצב בהכרת העמים. רשאי כל עם להגיד: אני מסדר את עניני כטוב בעיני, ואם גם הדבר אינו טוב בעיני אחרים. אולם אין רשות לעם להגיד: אני מתערב בעניני עם אחר, מכיון שאם יצטרפו האוכלוסים של שני העמים יחד, ויהא הרוב על צדי. ולא זה בלבד. ישנם מקרים שאין כוחו של הרוב יפה גם אם הרוב הזה הוא בביתו, אולם הבית הזה נוגע בבחינת מה לעמים אחרים. ישנו לא רק עם כשהוא לעצמו, בגבולותיו הוא, אלא גם ביחס לשכניו. יש ומחוייב עם אחד ל„הצטמצם“ כדי לתת אפשרות של נשימה לעם השכן. כדי לתת לפולין אפשרות יציאה לים, מוכרחים היו לחתוך רצועת אדמה גרמנית, על תושביה הגרמנים, מבשר גרמניה וליצור ממנה פרוזדור פולני לים. אפשר שבמקרה זה טעו החותכים, אפשר כי אין פולין זקוקה כלל לים, ואפשר היתה דרך אחרת לספק את הצורך הזה אם ישנו – אולם העיקרון כשהוא לעצמו הן ודאי צודק הוא: מחויב עם לותר גם על דבר שלכאורה יש לו זכות גמורה עליו, אם בדבר הזה תלויים צרכים חיוניים של עם שני. אם לפני ההכרה הבין־לאומית נצבים שני גורמים אלה, אחד מול השני – ויתור־מה מצד עם אחר, וספוק צרכים חיוניים של עם אחר – אין היא יכולה אלא לבחור בחובת ספוק הצרכים החיוניים. בנוגע למדינות שבהן חיים עמים רבים הסתלקו מזמן מהעיקר הדימוקרטי – כלומר מעיקר הרוב – בטהרתו. אם יבואו היום הפולנים או הצ’יכים לפני בית־דין בין־לאומי – לפני הקונגרס הסוציאליסטי או לפני חבר הלאומים – ויגידו: הלא אתם מכירים בעיקר הדימוקרטי, באיזו רשות אתם שוללים מאתנו את זכותנו הדימוקרטית (הן רוב אנחנו בארצנו) לסגור את בתי הספר של „הזרים“, של היהודים, של הרותינים, של הגרמנים – לא ישמע איש לדבריהם, והסתמכותם על העיקר הדימוקרטי יֵרָאה כלעג לעיקר. בביתך, בגבולותיך, תעשה לפי רצונך, אולם אל תגע בזכויות אחרים, אל תגע ברכושׁ אחרים, ולפּעמים תדע גם לותר על דבר־מה מזכויותיך כדי לאפשר את ספוק צרכיהם החיוניים אשר לזולתך – זהו עיקר הדימוקרטיה ועיקר ההגדרה העצמית של כל עם ועם.

א' כסלו תר"ץ 29.12.3

ב. הזכויות על הארץ    🔗

ואם יש צדק בהגבלת זכות הרוב ו„ההגדרה העצמית“ שלו כשהנידון הוא סדור חיי עם, הרי כשהנידון הוא קיום עם על אחת כמה וכמה. וכך היא השאלה בנוגע לא“י. הישוב הערבי איננו בעל יחידי של הארץ הזאת. הארץ שייכת גם לעם העברי, היא שייכת לו בתור מולדת שלו. מדוע? משום שבהכרת העם העברי – ובעצם בהכרת על האנושיות – הארץ הזאת היא המולדת של היהודים; משום שלא היתה לעם העברי מולדת אחרת, איננה ולא תהיה; משום שהעם העברי נדון לכליה אם ישאר משולל מולדת; משום שאין הארץ הזאת מיושבת במלואה ויש בה די מקום להקים בה מולדת עברית מבלי לגרום רעה לתושביה. אלה הן עובדות היסטוריות ואנושיות, עובדות־המציאות החיה, עובדות הטראגידיה הלאומית שאין דוגמתה בתולדות האנושיות, ושום רוב ערבי בא”י אינו יכול לשנות בהן מאומה. ואם כך הוא המצב, אם באמת הארץ הזאת שייכת לא רק לישוב הערבי אשר בו כי אם גם לעם העברי, הרי אין כוחו של העיקר הדימוקרטי יפה לה ואי אפשר לפתור את שאלת שלטונה ע“י הצבעה בלבד. אי אפשר לתת לישוב הערבי את הרשות השלמה „לסדר“ את הארץ הזאת כטוב בעיניו, כל עוד עלול סדור זה להחניק עם אחר, אשר זכות לו על הארץ הזאת. המחשבה הזאת יכולה להתעורר – בתור תביעה מוסרית, דימוקרטית – רק אצל אנשים אשר אין להם בטחון גמור בזכות היהודים על א”י, אשר הרגשה להם כאילו היהודים באו הנה לבית זר וע“י עצם קיומם כאן הם גוזלים מבעל הבית דבר מה שאין להם רשות עליו. האנשים האלה המבינים שאי אפשר להרשות לגרמנים, מרובי המספר, לכבוש את ארץ הבלגים, מעוטי המספר, אלה המבינים שיש חובה לתת לפולין אפשרות של יציאה לים, ולו גם על חשבון הגרמנים היושבים על אדמת הפרוזדור (המדובר כאן לא על סדור עובדתי זה, אלא על העיקרון המונח ביסודו), האנשים האלה המבינים שאי אפשר לפתור שאלה של מעוטים לאומיים בדרך של הצבעה, – אותם האנשים אינם רוצים להבין שגם את שאלת א”י ואת שאלת המשטר בה אי אפשר לפור בעזרת העיקרון הדימוקרטי והעיקרון של הגדרה עצמית בלבד. מהיכן אי־ההבנה הזאת? האמנם רק מפני שאין בידי העם העברי הכוח הפיסי המספיק כדי להכריח להודות בזכותו ובבעלותו (המשותפת עם הישוב הערבי) על הארץ הזאת?

ויש עוד טענה אנושית: במה אשם הערבי הא“י אם לעם העברי אין מולדת? מדוע מחויב הוא לשלם את החוב ההיסטורי הזה? במה חטא הוא, שאנו שוללים ממנו זכות זו שישנה לאחיו בארצות השכנות, להסתדר בארצו כטוב בעיניו? על השאלה הזאת אין תשובה. אם נגיד: אנו, הציונים, נסדר את א”י בצורה כזאת שתהיה ארץ יפה ונוחה לתושביה, עשירה בתרבותה, מפותחת בתעשיתה, מתקדמת ביחסיה החברתיים, – ולא יהא בזה משום תשובה מספיקה על הטענה היסודית. בולגריה או יוגו־סלביה מסודרות פחות מגרמניה או מאנגליה, ובכל זאת אין לגרמניה ולאנגליה הזכות לבוא לארצות אלו ולסדר אותן. אין תשובה לשאלה וגם אינה יכולה להיות, ואין אנו מחויבים לתת אותה, כי אין אנו אחראים לעולם הזה שפלוני נולד דוקא במקום ידוע, ולא במרחק כמה קילומטרים ממנו. במה אשם הגרמני אשר בלותרינגיה כי נולד בחבל ארץ זו דוקא ועל כן הפך פתאום לאזרח צרפתי, ואינו יכול להיות שותף לקבוץ הגדול של העם הגרמני? במה אשם הגרמני היושב על אדמת הפרוזדור הפולני שהוא כרות מעמו? במה חטא הפולני בארצו שאין חבר הלאומים נותן לו לסדר את מדינתו כטוב בעיניו ולסגור את כל בתי הספר „הזרים“ שהם למורת רוח לו? ובמה אשמים אנו, היהודים, והמולדת שלנו, אשר אלפים שנה היינו קשורים אליה, ומולדת אחרת במקומה לא מצאנו לנו כי הארץ הזאת מיושבת בחלקה גם ע"י תושביה הערבים? אין תשובות לאי־צדק הזה אשר „מן השמים“ הוא. כך הורכבו סדרי ההיסטוריה ואין להעלם מהם. הכל יחסי, גם היחסים בין העמים, ואסור לגרום אי־צדק גדול, ללא תקנה כלשהי, לעם אחד בתור עם, כדי לשמור על צדק של „מאה אחוז“ (והוא גם מופשט בהרבה) כלפי כל איש ואיש של עם שני. אסור לשלול מעם ישראל את זכות קיומו כדי לקיים לכל פרטיה את זכות ההגדרה העצמית של התושבים הערבים בארץ.

כי גם את זאת אין לשכוח: ישנו הבדל יסודי, הבדל מכריע, בין מצב הערבים האי“ים, בתור אומה, ובין מצב היהודים, בתור אומה. א”י אינה נחוצה לערבים מבחינה לאומית. הם קשורים במרכזים אחרים. שם – בסוריה, בעיראק, בחצי האי ערב – מולדת האומה הערבית. אם גם א“י תספח לארצות אלו, לא יוסיף להם הדבר מאומה. פרובינציה קטנה נוספת בין שטחי אדמה עצומים – ולא יותר. ואם הם יאבדו אותה – לא יאבדו ולא כלום. ולנו, ליהודים, אין מולדת אחרת, אין מרכז אחר, בכל העולם כולו, ואם נאבד את הארץ הזאת, את הכל אבדנו. אי אפשר להתעלם, כשדנים על שאלת א”י ועל צורת משטרה, מן העובדה היסודית והמכרעת הזאת. נוכח חוסר ערכה של א"י לאומה ערבית, נוכח הערך המכריע של אותה ארץ לאומה העברית, יש לנו הזכות לדרוש מהערבים בתור אומה, את ה„ויתור“ הקטן לשם קיומנו, ולנו הזכות לתבוע מכל העולם שיעזור לנו במלוי הדרישה הזאת.

רבו בזמן האחרון אנשים, בבית ובחוץ, המודים באי האפשרות לפתור את השאלה האי"ית על יסוד העיקר הדימוקרטי או העיקר של הגדרה עצמית של הישוב הערבי בלבד, והם מתאמצים להשלים בין שני אלה: בין זכות העם העברי ובין זכות הישוב הערבי. בכל התכניות האלו מסתובב השלום מסביב לכוח השלישי – אנגליה, חבר הלאומים. הכוח השלישי הזה צריך לצמצם את סמכות הריפרזנטציה הדימוקרטית ולשמור לעצמו את זכות הויטו על כל הענינים הנוגעים בהקמת הבית הלאומי לעם העברי.

תכנן של התכניות האלה הוא על פי רוב הונאה פוליטית או השליה, אשר יסודה באי־רצון להביט בפני המציאות בעינים פקוחות ולהגיע אל המסקנות האחרונות שהיא מחייבת אותן. כוחו של „שלטון בית“ בשלמותו, ואם מישהו עומד מן הצד ומשגיח ומפקח, ולא בענין מצומצם אחד, אלא בדברים הנוגעים לכל עתידה של הארץ, הרי חדל „שלטון הבית“ להיות שלטון מעשי והוא נהפך לדבר שּׂבפיקציה, ביחוד כש„השלטון“ הוא בידי גוף פוליטי חלש כהישוב הא“י, וה„עומד מן הצד“ הוא ענק כבריטניה. כל עוד ובארץ הזאת ישב הנציב העליון האנגלי ולרשותו תעמוד כל הפרסטיג’ה העצומה של אנגליה וכל כוחה התרבותי, הכספי, הפיסי, משונה לדבר על שלטון דימוקרטי: ההכרעה תהיה תמיד בידי הנציב. אמנם סדור דומה לזה קיים בכמה ארצות ויש לו לפעמים ערך מעשי וחנוכי גם יחד. אולם ערך זה ישנו רק, כשהשלטון מחולק בין הרשויות חלוקה ברורה ומסוימת. כשמדינה גדולה וחזקה שומרת בארץ ידועה על עניניה היא, ניתן בעד זה לארץ הזאת גמוּל ידוע (נאמר בצורת הבטחון הפנימי והחיצוני), אולם את הענינים הפנימיים היא מניחה, כולם או בחלקם הגדול, לתושבי הארץ עצמם. הסדור הזה מן הנמנע הוא בא”י כל עוד וחושבים ברצינות על הקמת הבית הלאומי לעם העברי ואינם מתכוונים לעשות אותו פלסתר. אין לך מקצוע, אין לך שטח חיים, מלבד ענינים פנימיים של כל עם ועם, אשר אתה יכול להגיד בודאות גמורה: הענינים האלה אין להם שייכות להקמת הבית הלאומי ועל כן מותר להוציא אותם מסמכות הנציב ולמסור אותם לסמכות ביאות הכח הדימוקרטית של תושבי הארץ. על פי רוב מדגישים את העליה וההתישבות כדברים אשר אנו מעונינים בהם ביותר ואשר אותם יש לשמור שמירה מיוּחדת. אולם כלום אפשרית היא העליה או ההתישבות בלי סדור עניני הארץ האחרים, בלי סדור מתאים של מכס, מסים וקרקעות, ובנין כבישים, ויבוש בצות, ודאגה לבריאות וכו', בקיצור: בלי עזרה מתמדת – או לכל הפחות בלי הפרעה – לפיתוח כוח הקליטה של הארץ? ומה הם הענינים אשׂר אינם משפיעים על הכוח הזה? מדברים לעיתים על „הענינים המשותפים של הארץ בכללה“, אשר אותם צריך ומותר למסור ל„פּרלמנט הא“י“, אולם, מנקודת המבט של כוח הקליטה של א”י (וזהו הגורם המכריע בשבילנו) האמת היא שדוקא את הענינים הפּנימיים של כל עם ועם אפשר היה למסור לדיון הפרלמנט (אלא שלכך אין שום טעם ואיש אינו דורש זאת), בו בזמן ש„הענינים המשותפים“ הם הם הקובעים את פני הארץ מבחינה כלכלית, כלומר מבחינת כוח קליטתה. המפעל הציוני אינו קם בחלל ריק, ואין לך דבר קטן או גדול, קרוב לעניני העליה וההתישבות או כאילו רחוק מהם אלף פרסה, שאינו עלול לפגוע בהם פגיעה קשה.

ומלבד זאת: כל תוכני התכניות של הפרלמנט המקוים, כי יש אפשרות למצוא צורה של פרלמנטריזם אשר לא תפריע לנו, שוכחים שרק בארצות מפותחות מאד, רק בארצות של תרבות פוליטית גבוהה ומסורת פוליטית עתיקה, הפרלמנט הוא הגוף הצבורי המחליט באמת והמכריע באמת בחיי המדינה. למעשה הרי הכוחות המציאותיים של החברה, העומדים מאחורי גבן של המפלגות והזרמים אשר בפרלמנט, הם המכריעים. בתולדות כל הפרלמנטים קרה לא פעם, שאין מפלגות הרוב יכולות לשנות את סדרי החברה לפי רצונן, מפני שהכוחות החברתיים העומדים מאחרי גבן של מפלגות המעוט חזקים יותר. הקול הפרלמנטרי אינו עדיין הכוח החברתי הממשי, ואם גם תמצא בארץ־ישראל צורה של פרלמנט או של „ממשלה מעורבת“, אשר כאילו תטשטש את דבר היותנו מיעוט בארץ, אם גם ישבו היהודים עם הערבים במוסד מחוקק על יסודות פריטטיים, תמיד יהיה ההפסד לצדנו, כל עוד ואנו נהיה כ־20 אחוז מתושבי הארץ והערביים כ־80. במצב זה יהיו מנהיגי הערבים מוכנים תמיד לחזק את עמדתם הפרלמנטרית ע"י „פעולת רחוב“ ממין זה, שעבר עלינו בחודש אב.

על כן: או שאנו מותרים על זכותנו על הארץ הזאת ומודים בזכות הישוב הערבי „להגדיר את עצמו“ בתוקף מספרו כרגע והמסקנה ההגיונית, הדימוקרטית באמת היא: עצמאות גמורה של הארץ, או שאנחנו עומדים על זכותנו לבנות בארץ הזאת את הבית הלאומי לעם העברי – ואל נשלה את אחרים ואת עצמנו על ידי רפריזנטציה פיקטיבית פחות או יותר וע"י נציב אנגלי בעל סמכות ידועה. אם גדולה תהיה הסמכות הזאת ורחבה, אין זה משטר דימוקרטי. ואם קטנה ומצומצמת תהיה, אין בה ערובה כלשהי שלא יפריעו לנו במפעלנו. ועוד מסקנה נוספת בכל צורת פרלמנט שהיא: שחרור אנגליה מהתחייבויותיה כלפי העם העברי וכלפי מפעלו בארץ, כלומר אבוד מעט הרכוש הפוליטי (הוא היחידי, הרציּני) שיש לנו ושהשגנוהו אחרי עמל וקרבנות דורות.

ב' כסלו תר"ץ 4.12.29

ג. „מלמטה למעלה“    🔗

אין א"י שייכת לישוב הערבי בלבד, והיא איננה שייכת לעם העברי בלבד. הזכויות שאינן מוטלות בספק של היהודים על הארץ הזאת אינן זכויות שלטון על כל שעל אדמה אשר בה ועל כל איש הגר בה. הישוב הערבי בארץ – הוא עובדה, אנושית ופוליטית, אשר הפוליטיקה האנגלית והפוליטיקה הציונית אסורות להתעלם ממנה. גם זכויות הישוב הזה על חייו בארץ, על חיים חפשיים ועצמאיים, אינן מוטלות בשום ספק. ולא רק זכויות האזרחים הבודדים, אלא גם זכויות הקבוץ, זכויות הגוף הלאומי. התישבות היהודים אינה יכולה ואינה צריכה לפגוע במשהו בצרכי הישוב הערבי ובשכלול חייו, והשלטון המנדטורי מחוייב לדאוג להתפתחותם ולשכלולם.

אין הפרלמנט הא"י משמש תשובה כלשהי לשאלה הזאת, שאלת התפתחות הישוב הערבי. חוסר הרפרזנטציה הפוליטית לא הוא המעכב את שכלול חיי הערבים, והקמתה לא תתן לו תוקף ודחיפה. אין צריך להיות נביא כדי לדעת מה יהיו פני הפרלמנט הזה כיום והרבה הרבה שנים אחריו, אם בינתים לא תיעשה עבודה אחרת לגמרי בקרב הישוב הערבי, עבודה חיונית, מעשית וחנוכית, אשר כיום הזה יהיה הפרלמנט אף למכשול לה. המוני העובדים של הישוב הערבי נמצאים במצב של שעבוד כלכלי, סוציאלי ונפשי. בקביעת העובדה הזאת אין שום הערכה שלילית של העם הערבי. כל העמים – מלבד אולי העם העברי, בעל מבנה סוציאלי ורוחני מיוחד במינו – נמצאו, ובחלקם עדיין נמצאים גם עתה, במצב זה במשך אלפי שנים. מנהגי השעבוד ומושגי השעבוד שולטים בחיי הישוב הערבי. אין לעובד הכרה עצמית, הכרת זכויותיו בחברה ותפקידיו לעתידה. הוא לא רק אינו יודע קרוא כתוב (ישוב קטן, בערך, חי בארץ ואפשר ללמד אותו קרוא וכתוב במהרה), אלא הוא חושב, בתמימותו, את עצמו ראוי לעמדת עבד זו או דומה לזו שהוא תופס עתה. השליט שולט עליו לא בכוח בלבד, לא בתוקף כספו בלבד, אלא מתוך הסכמתו הנפשית של המשועבד. לא דת ודתיות אלא קלריקליות שולטת בנפשו של הפלח, מתוך התמזגות שלמה עם השעבוד הסוציאלי. אין בחיי הישוב הערבי שום תא חברתי חיוני, שום גרעין יצירה חפשית, באיזה שטח חיים שהוא. ארגון העובד אינו קיים, או הוא מזוייף או מדומה ומשולל כל ערך מעשי וחנוכי. בראש הישוב הערבי עומדת כנופיה של תקיפים, בעלי אחוזות, נושכי נשך, פקידים, כהנים, אשר טרם גלו כל סימנים של התענינות אמתית בגורל עמם. מעולם לא דאגו להשכלת ההמונים, להרמת סדרי חייהם, להטבת תנאי עבודתם, להיפך: תמיד נלחמו בכל מגמה של שכלול המצב בקרב ההמונים. הכנופיה הזאת, המנצלת את המוני העם והמדכאה אותם, היא תקיפה וחדורה הכרה עצמית, הכרת זכותה לשלוט על ההמונים ולנצלם – באותה מדה שההמונים משוללים כל הכרה עצמית. טרם קמו לישוב הערבי אנשי רוח או נוער הנושאים את סבל העם על שכמם. רק שאיפה אחת גלו החוגים השליטים, והיא שיטה להנאה עצמית, לרכוש, לעמדה חברתית. ועל כן ישנה רשות שלמה להסיק שגם השאיפה המדינית שלהם („הממשלה הלאומית“) אינה אלא רצון להגביר ולהבטיח לעצמם לעולם ועד את שלטונם על המוני העם כדי לנצלם ולדכאם ללא הפרעה כלשהי.

בתנאים אלה לא יהיה הפרלמנט מכשיר להתפתחות הישוב הערבי, מכשיר להתקדמותו ולשחרורו. הפרלמנט הזה יעשה הכל כדי לעכב את ההתפתחות ולהפריע לשחרור. למפרע אפשר להיות בטוחים, שאף חוק אחד המקל על חיי העובד והמגן עליו לא יתקבל בפרלמנט הזה (עד כמה שיהיה חפשי בהחלטותיו). הפרלמנט, למרות כל הסיסמאות הלאומיות והדימוקרטיות, אשר בהם דוגלים עכשיו מצדדיו, יהיה מכשיר של הריאקציה הפוליטית והחברתית.

ואיפה הוא המוצא? איך להבטיח את התפתחות הישוב הערבי בכוחותיו הוא, כיצד לספק את צרכיו החיוניים של כל אזרח ואזרח ושל הישוב כולו, בתור גוף לאומי? כלום אפשר לעשות את כל התקונים הדרושים לישוב הערבי בכוח הממשלה המנדטורית בלבד, מבלי שתהיה לישוב אפשרות לגלות את כוחותיו העצמיים? בדרך פוליטית ארצית מרוכזת ודאי אין לחפש את המוצא הזה. דרך זו תהיה בהכרח דרך הזיוף והשלטת תקיפים. יש לבקשו ביצירת תאים חברתיים מחודשים. לא מלמעלה אלא מלמטה, לא בהקמת מוסדות פוליטיים, אלא ביצירת חיים.

וכלום במקרה זה המצאנו, אנחנו הציונים והסוציאליסטים, את הדרך הזאת, כדי לרמות את מישהו, כדי להסיח את הדעת מן הדרך האחרת, מפני שהיא לנו בלתי רצויה ומסוכנת? והנה גם אנחנו, בעבודתנו אנו, הלכנו והולכים בדרך הזאת. בתור ציונים התאכזבנו מזמן, עוד לפני עשרות בשנים, בדרך הפוליטית בלבד. חדל הלב מלכת אחרי הודעות ממשלתיות והכרזות ודוקומנטים וגם מוסדות, כל עוד ואין רואים בכל אלה עזרה וסיוע לעבודה הממשית, ליצירה הישובית. אף על הצהרת בלפור ועל המנדט הא"י לא סמכנו. אנחנו ראינו תמיד את העיקר – גם אחרי כל ההצהרות – בעבודתנו אנו, ביצירה האטית, המתמדת, מרובת הסבלנות של תאי הישוב העברי. אילו היה בא אלינו מישהו והיה מציע לנו „שלטון“, שלטון שלם, גמור, „ממשלה לאומית“, על הארץ הזאת או על חלק ממנה, אולם היינו רואים מראש, שהשלטון הזה קשור בעכוב התפתחותנו, בהפרעה ליצירתנו הישובית, היינו דוחים את השלטון ובוחרים בישוב. אמנם גם בקרב התנועה הציונית ישנם אנשים – מעטי מספר – המוקסמים כאילו על ידי חיצוני[ו]ת של שלטון, וסימניו הדיקורטיביים יקרים להם מהעבודה הישובית, אולם רוב התנועה הציונית, ותנועת העבודה ביחוד, מתיחסים בלעג ל„פוליטיים טהורים“ אלה. דונם של קרקע, בית ספר משוכלל, חנוך אנושי, יהודי המתקיים בארץ על עבודתו, תרבות עצמאית – אלה יקרים לנו יותר מ„וזרות יהודיות“, וגם על „מדינת היהודים“ אין אנו חולמים, כי אם על סכום אורגני של מאמצי העם העברי לחיי העבודה והיצירה העצמאית.

ובתור סוציאליסטים – כלום לא התאכזבנו מן הפוליטיקה הצרופה, ויהיה בטויה בקלפי או בבריקדה? כלום איננו רואים, יותר ויותר, את דרך ההצלה להמוני העובדים בעבודה פנימית מעשית וחנוכית, בארגון, בהתלכדות, בגבוש, ביצירת כוח חברתי ממשי, אשר קבוצה וקואופרטיב חקלאי, קואופרטיב יצרני, אגודה מקצועית יציבה, קואופרטיב צרכני, תרבות חדשה, רגש הסולידריות החי באמת בלבות אנשים, חשובים לו הרבה יותר מהנצחון הפרלמנטרי ומהמהפכה בכוח?

וההכרה הזאת – הכרת היצירה האורגנית, „מלמטה למעלה“, בתור יסוד החברה החדשה – איננה נחלת התנועה הציונית בלבד ופועלי א"י בלבד. הציונות, ותנועת העבודה אשר בה ביחוד, באו להכרה הזאת כמעט בדרך האינסטינקט, מתוך נסיון קשה ומכאיב, דרך אכזבות ומפלות. אולם כיום הזה, – ביחוד אחרי מלחמה העוֹלם ותקופת התסיסה הסוערת שבאה בעקבותיה, על כל המהפכות שלה, – היא ההכרה האנושית השלטת בכל התנועות החברתיות, בעלות כוח היצירה, הן לאומיות והן סוציאליות. סיסמה כי תצלצל באזני מעמד או לאום – פרלמנט, דימוקרטיה, מהפכה – לא נתיחס אליה היום באותה האמונה שנהגנו להתיחס אליה בימים עברו, אלא ננתח אותה על תכנה החיוני שהיא נושאת בכנפיה ונשאל קודם כל לכוח יצירתה בחיים ממש. ואם נוכח, כי הכוח הזה אפס הוא או גרוע מאפס, לא נתמוך בסיסמה ולא נעזור לנצחונה.

לא במקרה ולא מתוך רדיפה אחרי רוָחים, אלא מתוך אמת פנימית העומדת בהתאָמה גמורה לתפיסתנו הציונית והסוציאלית, נציע לישוב הערבי, לשם חדושו, לשם התפתחותו והתקדמותו, דרכים אחרות מדרך הפרלמנט, דרכי ההליכה „מלמטה למעלה“.

פירושן בחיים הפוליטיים, בחוקת הארץ הוא: יצירת תאים חברתיים אורגניים, מועצה כפרית, דימוקרטית, עממית, המסדרת את חיי הכפר; מועצה עירונית, דימוקרטית, עממית, הדואגת לעניני העיר ולתושביה; איחוד מועצות כפריות ועירוניות ליחידות גדולות יותר, הדואגות לענינים מקומיים, המשותפים למחוזות; ארגון ארצי של כל הישוב הערבי, בתור גוף לאומי, לשם ספוק הצרכים הלאומיים הפנימיים; ארגון ארצי של העדות הדתיות לשם ספוק הצרכים הדתיים. „כנסת ישראל“ יכולה לשמש דוגמה לארגון כזה, בתנאי שישָמרו גם יסודותיה הדימוקרטיים. הממשלה המנדטורית בדקה ובחנה, במשך שנים, כל סעיף וסעיף של חוקת הכנסת שלנו. עליה גם לבדוק, ובאותה הדייקנות, את חוקת הארגון הערבי כדין, שהתקיף לא ישלוט בה על החלש. על יסודות אלה, זכות היא לישוב הערבי לארגון ארצי.

אין לעשות השואה בין הסוכנות היהודית ובין ביאת הכוח של הישוב הערבי. אין לערבים האי“ים אחים, מחוץ לגבולות הארץ, הדופקים על שעריה ואשר פתיחתם שאלת חיים להם. אין ערבים, מלבד ערביי א”י, אשר זכות מיוחדת להם על הארץ הזאת. אין ערבים אשר הנם משוללים מולדת ושרק א“י, היא לבדה, יכולה להיות ארצם. עצומים הם שטחי האדמה העומדים לרשות הערבים ובודאי עשרות בשנים תעבורנה טרם יַפרו את כולם. ההבדל היסודי שבין המעמד החוקי של היהודים והערבים בא”י הוא בהתחייבות השלטון המנדטורי לדאוג לעלית היהודים הנמצאים עדיין בחו“ל ולהתישבותם. ההבדל הזה נובע מן המצב המיוחד של היהודים, מהצורך החיוני אשר להם בא”י, ומהעדר הצורך הזה אצל האומה הערבית. „הסוכנות היהודית“ היא ביאת־כוח של היהודים הנמצאים מחוץ לא“י ואשר להם זכות ורצון לעלות אליה. אין כאן מקום להשואה ומיותר איפוא לדבר על הסוכנות הערבית, על אחת כמה וכמה מחוסר כל טעם וכל הצדקה הדבור על „סוכנות מושלמית“ או „סוכנות נוצרית“. אולם ישנה השואה בין מעמד היהודים האי”ים והערבים האי"ים וצריך שתנתן אפשרות שלמה לישוב הערבי לא רק להתארגן בתאים מקומיים, לא רק לדאוג, במסגרת אבטונומית, לעניניו הוא (חנוך, מוסדות דתיים, מוסדות צדקה וסיוע), אלא גם להתיצב, בתור ביאת־כוח מוּכרת ורשמית, הקבועה בחוקת הארץ, לפי ממשלת המנדט.

ההתפתחות הפוליטית העתידה – ענין לעתיד היא. אולם אם באמת כוחות יצירה כרוכים בישוב הערבי, אם יש ממש בכל התנועה הזאת, שהיתה עד־עכשיו שלילית ומהרסת בלבד, כלפי פנים וכלפי־חוץ, אם יש בה מישהו הדואג ביושר לענינ הערבים האי"ים, ולא רק למשרות ולעמדות חברתיות ולהגברת הרכוש ולהבטחת ההפקרות כלפי העובד והעמל, הרי גם מתוך הפרוגרמה הפוליטית „המצומצמת“ הזאת, נפתח להם שדה עבודה פורה לעשרות בשנים.

ו' כסלו תר"ץ 8.12.29