רקע
משה בילינסון
ההשליה הפוליטית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת דבר, ת“א; תר”ץ

יש אומרים: כל העולם – הכוונה היא ביחוד לאנגליה – דורש מאתנו להסכים לביאת כח של הישוב הערבי בהנהלת הארץ. צרכי מפעלנו דורשים מאתנו להבטיח לנו שלום ולבוא לידי הסכמה.

והדבר אינו נכון. אמנם ישנם פוליטיקאים אנגלים התובעים מאתנו להסכים לפרלמנט ול„ממשלה לאומית“ בא“י, אולם כוונתם באמתות היא לשחרר את אנגליה, למעשה אם לא להלכה, ע”י יצירת ביאת־כוח ערבית, מהתחייבויותיה הבין־לאומיות כלפי א"י וכלפי מפעל היהודים בה. אולם אנגליה המדינית, אשר קבלה ומקבלת על עצמה את הסיוע למפעלנו, איננה דורשת מאתנו את הסכמתנו לפרלמנט. יצירת הפרלמנט לא תמית אמנם את מפעלנו – אין כוח בעולם, אשר יוכל לעשות זאת – אולם עלולה היא להקשות על עבודתנו, ועל כן אין צרכי המפעל יכולים לדרוש את השנוי הקונסטיטציוני הזה.

המצב הוא אחר. גם אנגליה וגם צרכי מפעלנו תובעים מאתנו פתרון לשאלה העברית־ערבית, עד כמה שהפתרון הזה תלוי בנו. הם תובעים מאתנו, במדה שהדבר בידינו, ליצור תנאים המבטיחים את השלום גם בלי כוחות צבא ומשטרה גדולים מדי. אילו היינו יכולים לבוא לאנגליה, לחבר הלאומים, ליהודים הנמצאים בחו"ל, ולהגיד להם: „יש לנו דרך להבטיח את השלום, את שלום־האמת בארץ“, היה בזה משום ספוק מלא לכולם, ולא היו מוסיפים לתבוע מאתנו כלום.

האם הפרלמנט והממשלה הלאומית הנם דרך להשלטת השלום, לפתרון הפרובלימה העברית־ערבית? אלה העונים בחיוב על השאלה הזאת נמצאים תחת שלטון הפוליטיזציה הנפרזת של כל מפעלנו. השבלונה האירופית, שבלונה שהתישנה גם שם, חנכה בהם את המחשבה, כי יש אפשרות לפתור שאלות חיוניות ע"י אמצעים פוליטיים, והם מעבירים את השבלונה הזאת, ללא פקפוקים רבים, לארץ בעלת צרכים מיוחדים, בעלת מעמד בין־לאומי מיוחד במינו. הפוליטיזציה הזאת יכולה להיות גם פרי של פאניקה או של רצון להשתמט מן השאלה האמיתית. כי לאמתו של דבר, אין בכוחו של הפרלמנט להבטיח לנו שלום, ואין בכוחו לפתור את השאלה העברית־ערבית.

„באי כוח“ הערבים בפרלמנט יהיו בני חוגים מסויימים; במצב זה אשר בו נמצאת כיום הציבוריות הערבית, אין לפקפק בכך. והחוגים האלה אויבינו ומתנגדינו הם. אם אלה ישבו בפרלמנט, תהיינה לפניהם שתי דרכים: א) להמשיך את התנגדותם לנו וממילא יחפשו כל מיני אמצעים, בתוך הפרלמנט ומחוצה לו, כדי לעכב את עבודתנו ולהכשילה. בזה ודאי אין משום פתרון לשאלה העברית־ערבית – הן כשלון המפעל העברי אינו יכול להיות הפתרון וגם שלום לא יצמח מן הדרך הזאת. גם באי כוח הערבים, אם לא יצליחו לעכב את עבודתנו בתוך הפרלמנט, יעבירו את פעולתם אל הרחוב, וגם היהודים יתקוממו נגד החנקת תקותם הלאומית. ב) אי אפשר, שצירי הפרלמנט וחברי הממשלה הערביים ישנו בתוך הפרלמנט את התנהגותם, ובעד כל מיני הנאות, פרטיות ומעמדיות, יסירו את המכשולים שהם שמים עתה על דרכנו ו„יבגדו“ בתפקיד, אשר הם דוגלים בו עכשיו. הדבר הזה איננו מן הנמנע. אולם, אם יש בו כדי להבטיח לנו שלום חיצוני, הרי אין בו כלל משום פתרון של השאלה העברית־ערבית. וגם השלום שלו אינו אלא שלום מדומה, המכין לנו סערה חדשה, קשה פי כמה מזו שעברה עלינו, וסערה זו תהא גם צודקת. כי השלום עם התקיפים והשליטים איננו שלום־אמת ושלום־צדק, והא יֵעָשה על חשבון המוני העם הערבי. הפרובלימה העברית־ערבית איננה בזה, שלכמה משכילים ערבים אין משרות ממשלתיות ולכמה מן הפלאנטטורים הערבים נעשתה מלאכת הניצול קשה בארץ, לאחרי שהולך ומתגשם בה מפעל פרוגרסיבי גדול.

אין להעלות על הדעת שבאי כוח הערבים ילכו בדרך שלישית, ויחפשו בפרלמנט את האפשרויות לספק את הצרכים האמיתיים של הישוב הערבי. צרכים אלה ידרשו קודם כל מלחמה עזה בשעבוד המוני הערבים, וצירי הפרלמנט הלא הם באי כוח השליטים, הנהנים מן השעבוד הזה. בחיים חברתיים לא יתרחשו נסים, בכל אופן אסור לבנות פוליטיקה ריאלית על יסוד של אמונה בנסים. מעמד המנצלים לא יֵהָפך לעולם ללוחמי השחרור העממי ולא יְוַתר, מרצונו הטוב, על עמדותיו ועל הפריבילגיות שלו.

אין לחפש את פתרון השאלה העברית־ערבית – שבו הבטחת השלום בארץ – בשטח הפוליטי. את הפתרון הזה יש לחפש בשטח הצרכים החיוניים של המוני העם, בשטח הסוציאלי־כלכלי. ומאד משונה שגם כמה סוציאליסטים אשר במחנה הציוני נכשלו בהשליה הפוליטית. הן זה עשרות בשנים שהסוציאליזם מלמד אותנו – בתורתו ובניתוחו של מציאות חיי העובד – לא להסתפק בסיסמאות ובצורות פוליטיות בלבד, אלא לחדור לתוך סבך הצרכים האמתיים והכוחות הסוציאליים המציאותיים אשר אין להם פתרון בדרך הפוליטית. הן בזה, בניתוח הריאלי, הסוציאלי והכלכלי, ההבדל היסודי בין הסוציאליזם ובין התורה הדימוקרטית והליברלית. ואם מותר לדימוקרט מופשט להתלהב ל„פרלמנט“, הרי אסור לסוציאליסט לשכוח מה עלול להסתתר מתחת לצורה זו. ומשונה עוד יותר שׁנמצאו בינינו אנשים, האוסרים עלינו גם לגשת לניתוח הסוציולוגי של התנועה הערבית ומצוים עלינו להשלים אתה כמו שהיא ולחפש פשרה אתה כמות שהיא. הנימוק העיקרי של ד“ר מרטין בובר – עד כמה שאפשר לדון עפ”י דין וחשבון מקוצר שבעתונות – בבקרתו את עמדת הפועלים האי"ים בשאלה הערבית, הוא שאס[ו]ר לנו לדבר על „אפנדים“ ועל „פלחים“, כשישנה תנועה ערבית מאוחדת, דוגמת „התנועה העברית“ אשר גם לה אפנדים משלה.

רב חלקו של בובר בתנועה העברית, ולא מעט היא חייבת לו. על כן מכאיב מאד לשמוע ממנו דברים העומדים בניגוד גמור לכל מה שהטיף לנו במשך עשרות בשנים. מה אמר לנו, ליהודים? הרעיון הלאומי, כשהוא לעצמו, אינו אלא כלי שעלינו שומה למלא אותו תוכן אנושי וסוציאלי נעלה, ואם לא נצליח לעשות זאת, נמצאנו מועלים בתפקידנו. „הלאום“ איננו אליל חדש שבא לרשת את מקום האלילים שנופצו, כי אם אמצעי להעלאתו של בן האדם, דרך לשחרורו הסוציאלי, להעשרתו התרבותית, התנועה הלאומית כשהיא לעצמה איננה קדושה – היא יכולה להיות גם ריאקציונית, גם אויבת לעמים אחרים, היא יכולה לשמש גם לשם שעבוד ההמונים העובדים. התנועה הלאומית תקדש רק אז, כלומר רשאית להתקיים ולהתפתח, אם היא משמשת מניע ובטוי לתחיה ולחידוש ערכים ויצירתם, אם חרות בה, חרות אנושית וסוציאלית ואחוה לעמים אחרים. כזאת דבר לנו מרטין בובר ואנו הקשבנו לדבריו אלה, והכרנו בו אחד ממורינו, ותנועת העבודה האי"ית התאמצה והשתדלה בכל כוחותיה – תחת השפעתו ומחוץ להשפעתו – ללכת בדרך אשר ציין. אולם אם כן הדבר, מדוע אסור לנו לגשת גם להופעה צבורית שמחוצה לנו באותו כלי־מדה אשר הוא למד אותנו להשתמש בו לתנועתנו אנו? כלום האמת והצדק חובה הם ליהודים בלבד והעמים האחרים פטורים מהם? וכשהופיעה על דרכנו כנופיה של ריאקציה והיא מתימרת להיות תנועה שחרור האסור לנו להגיד, כי שקר בסיסמאותיה וכי לא טוב יהיה אם התנועה הציונית תחפש פשרה דוקא עם הכנופיה הזאת? כלום אסור לנו להגיד, כי כל אלים וכל תקיף וכל צועק רמות הוא גם הצודק, והוא גם בא כוח מוסמך של העם? כלום אסור לנו להגיד שפגם יהיה לתנועה הציונית, אם תכרות ברית שלום, מרצונה היא או תחת לחץ חיצוני, עם הכנופיה ההיא, באשר השלום הזה על חשבון ההמונים הערבים יֵעָשה? לא מבובר היינו יכולים לצפות לתורת ההשלמה הזאת עם „התנועה הלאומית“, אשר שום דבר לא זקוף על חשבונה – לא בשטח האנושי ולא בשטח הסוציאלי, לא כלפי המוני הערבים ולא כלפי עמים אחרים ולא כלפי האנושיות כולה – מלבד פרעות ביהודים. לא ממרטין בובר היינו צריכים לשמוע דברי הכרה לכנופיה, אשר כל כוחה וכל סמכותה – שפיכת דמים.

ואשר ל„אפנדים“ אשר בשורותינו, הרי בכל כוחנו נתקומם נגד השואתם עם האפנדים ההם. הרבנים הראשיים ועשירי הסוכנות טרם ארגנו את צעירינו לפרוע פרעות בישוב הערבי, לשרוף את עמל כפיהם של העובדים הערבים, להרוג זקנים ולאנוס נשים. בובר על כל פנים יודע שגם ב„אפנדיות“ ישנן מדרגות – אנושיות, תרבותיות, סוציאליות – האוסרות על השואה של סוג אחד בסוג שני. הניתוח הסוציולוגי הקר יכול אולי גם להתעלם מתכונות אישיות של המנהיגים (אעפ"י שגם התכונות האלה אינן דבר שבמקרה), אולם אסור לו תכלית איסור להתעלם מתוכן התנועה ומהותה. לניתוח הסוציולוגי לא חשוב כלל שישנם „אפנדים“ בשורותינו, אלא חשוב לו ומכריע בשבילו שתנועתנו איננה „אפנדית“, אלא משחררת, מבחינה אנושית וסוציאלית כאחת. ולא מציאות האפנדים בתנועה הנוכחית, המתימרת להיות התנועה הערבית, אלא האפנדיות של התנועה הזאת, שאיפות השעבוד והניצול שלה הם המחייבים יחס מסוים כלפיה.

על כל פנים השלום עם החוגים האלה אינו השלום אשר אליו אנו נושאים את נפשנו. וסדור היחסים אתם אינו הפתרון של השאלה העברית־ערבית. אילו היה המצב כך, כי אז היתה כל הפרובלימה רק שאלה של משטרה בלבד או של „הדיפלומטיה“ הזולה המבוססת ביחוד על ההנאה הפרטית של פלוני ואלמוני ועל שמירת הזכויות למעמד המנצלים. רצינות מצבנו נובעת מזה שישנה וקיימת פרובלימה ערבית עברית, שאלה אמתית, חיונית, וממנה אסור לנו להשתמט, גם בעזרת אמצעי כה מקובל בעיני העולם כסידור היחסים עם התקיפים ע“י הפרלמנט הא”י והסכמה ל„ממשלה הלאומית“. לגבי השאלה האמתית הזאת אין הסידור הזה אלא פיקציה.


ח' כסלו תר"ץ 10.12.29

המלצות קוראים
תגיות