אם נסלק מתנועת־ההתנגדות של הערבים ליהודים את כל הרדיפה אחרי טובת הנאה, את כל ההסתה בזדון ואת כל תוספת הכוח שקיבלה בעקב אפס הפעולה (ולעיתים – בעקב הפעולה המסייעת) של חלק מהפקידות – מה ישאר בה בתור גרעין מציאותי? תנועה דתית אין היא ודאי, – הן מגוחך לחשוב שההתישבות היהודית מסכנת באיזו מדה שהיא, באיזו צורה שהיא, את דת המושלמים או את דת הנוצרים, בין כיום הזה ובין לעתיד לבוא. שמא יש חשש לקיום, חשש לחיי הערבי, לרכושו, לעבודתו? אין כל ממש בדבר. אין ציוני החושב על „גרוש“ הערבים מא"י ואין כל אפשרות להשערה כזאת. לאן ילכו שלשת רבעי מיליון אלה? כיצד ילכו? כיצד יכנעו לגזרה המשונה? כיצד ירשו זאת הארצות השכנות, השלטון המנדטורי, חבר הלאומים? כלום אין דין ואין דיין בעולם – במדה כזאת שחטא כזה יהא אפשרי, אין. ומה הן היסודות לחשש כזה? הן לא מתמול החלה העבודה ההתישבותית היהודית בארץ וישנה כבר האפשרות לדון על תוצאותיה כלפי הישוב העברי. כלום גדלה היציאה הערבית מהארץ וביחוד מהמחוזות אשר בהם רכזו היהודים את פעולתם? הן ההגירה הולכת ופוחתת דוקא במחוזות „היהודיים“.

שמא הגרעין המציאותי של הקונפליקט הוא בלאומיות?

ואלו – במדה שהמדובר כאן לא על סיסמאות, לא על הכרזות, לא על אמתלאות, אלא על הגרעין המציאותי, האוביקטיבי – אין בארץ אף התחלה של תנועה לאומית, כמו שאנו רגילים לראותה באירופה.

אין לשכוח: הלאומיות, בתור מושג פוליטי ותרבותי, יש בה חידוש רב גם לגבי עמי אירופה. המושג הזה הוא רק פרי המאה הי“ט. קודם ידעו עמי אירופה את הדת המשותפת, את הכפר ואת העיר המשותפים, ולכל היותר את המדינה המשותפת. אף לשון משותפת, בתור קנין קולקטיבי, האפייני והיקר לקולקטיב הזה – יצירת התרבות המודרנית היא. ואולם „לאום“ – שותפות־גורל של אנשים רבים אשר מקום ומעמד, הוי והשקפות, לעתים אף דת מבדילים ביניהם ובכל זאת הם כאילו אחראים אחד לשני – במושג זה יש משום אבסטרקציה, אשר ימי הבינים לא יכלו לתפוס אותה. יתר על כן: גם כיום הזה, לאחר התסיסות הלאומיות העצומות שעברו על עמי אירופה במשך המאה האחרונה, ישנם בקרבם חלקים אשר המושג הזה נשאר זר להם. קל וחומר בעמי המזרח, וקל חומר בן קל וחומר – בא”י המפגרת. יש לשער שגם השכבות העליונות של ערבי א“י משתמשים במונח הזה מבלי לתת לעצמם דין וחשבון ברור מה תכנו וערכו, ומבלי לדעת גם את כל הקשור אתו בחיי עמים אחרים אשר ממנו השאילו את המושג בדרך חקוי בלבד. ואפשר להיות בטוחים, כי לפלח ולפועל הערבי בא”י זר המושג הזה לחלוטין ואין הוא אומר ללבם ולא כלום.

ובכל זאת ישנו – גם מחוץ לכל חשבונות אישיים וכל חיפושי טובת ההנאה וכל הסתה – ישנו גרעין אוביקטיבי של הקונפליקט היהודי־הערבי. אלא שהגרעין הזה – בין שהוא עטוף בטלית של דת ובין של לאום ובין של הוי שונה – הוא סוציאלי־כלכלי, הוא התנגשות בין שני עמים, החיים יחד בארץ אחת, ואשר תהום סוציאלית־כלכלית רובצת ביניהם. הסוציאליסטים אשר במחנה הציוני בודאי לא ישתוממו לגלוי הגרעין הסוציאלי הזה של הניגוד – הן אלה רגילים לגלות אותו גם בתנועות לאומיות אחרות, וגם בתנועה העברית. ואולם המיוחד במקרה שלפנינו הוא, שבקונפליקט אשר בין היהודים והערבים הגרעין הזה הוא, כנראה, העיקר, אם לא הכל.

בעצם קיים קונפליקט זה בכל מקום ששם נפגשים עמי אירופה ואמריקה עם ילידי הארץ המפגרת. שנאת ילידי הארץ לאנשי אירופה, – אשר סימניה המאיימים מתפרצים בזמם האחרון פה ושם לעתים די קרובות – היא שנאה סוציאלית. אמנם ישנם ניגודים סוציאליים בקרב כל עם ועם, וניצולם של המנצלים אשר בבית הוא אולי אכזרי יותר מניצולו של איש זר. אולם אל המנצלים מבפנים התרגלו, אותם מקבלים כגזירה מן השמים אשר אין להרהר אחריה. ואילו לזר אינם רוצים לסלוח. על אחת כמה וכמה כשהמנצל המקומי ממשיך להשאר על פי רוב בסדר חייו ובמושגיו כמעט באותה המדה שבה חי המנוצל, בה בשעה שהזר הוא גם בן הוי אחר ונושא של מושגים אחרים.

אמנם המצב הכלכלי של הפלח ושל הפועל הערבי הוטב, במקומות ידועים של הארץ, ביחוד במקומות הסמוכים לישוב העברי, במשך עשר השנים האחרונות. אמנם גם הממשלה עשתה כמה תקונים – לאמתו של הדבר צנועים מדי – להקלתו. אמנם געגועי מנהיגי הערבים למשטר התורכי הם געגועי התקיפים למשטר השעבוד וההפקרות. בכל זאת עובדה היא, כי עוד קיימים בארץ כ־100 אלף בידואים החיים במצב פרוע וכמעט פראי. ומצב הפלחים, בכללם, בתור מעמד, הוֹא מצב של עבדים למחצה, החיים בשעבוד ובעוני לא יתואר. ישׁנם מקומות בארץ, – ביחוד בין ההרים שאין להתישבות היהודית כל השפעה שהיא – שם מוציא הפלח גרוש וחצי ביום למחיתו, והוא עבד נרצע לערבי נושך הנשך, הנושה ממנו 60 ו־100 אחוז רבית, ובעזרת שטרות מזויפים, עד שהממשלה מחוסרת כל יכולת חוקית להלחם בהם והם מנשלים את הפלחים מעל אדמתם, ללא רחמים ובודאי – ללא פרוטה של פיצויים. אלה הם הדבּרים המופיעים אחר כך לפני ועדת החקירה ומתאוננים באזניה, כי העיר פלונית ואלמונית נתרוששה בערב הפעולה היהודית, והיא הן התרוששה בעוונם הם, וההתישבות היהודית הן הצילה את הפלחים מידי עושקיהם אלה. אולם אם כי היהודים לא יצרו את העוני הזה ואת השעבוד הזה, הרי העובדה של הניגוד הסוציאלי־כלכלי בין הישוב העברי והישוב הערבי בעינה עומדת, ובתור תוספת לכך מאחד בו היהודי שתי תכונות תפלות גם יחד – הוא גם עומד על מדרגת התפתחות גבוהה יותר והוא גם „זר“, מקרוב בא.

בין הקונפליקטים הרגילים ממין זה בארצות־התישבות ובין הקונפליקט היהודי־ערבי ישנו הבדל יסודי הקובע את אפיו ואת גורלו לעתיד. בניגוד לתושבי ארצות אחרות אין אנו באים הנה לזמן מה, על מנת להרויח, לצבור הון ולשוב הביתה. אין היהודים באים הנה כדי לנצל את אנשי המקום, כי אם כדי להשאר כאן, כדי לבנות את ביתם, על יד ילידי הארץ. ומכאן כמה מסקנות: המוצא ההוא שישנו לאנשי אירופה בכל המושבות – לעזוב אותן כשהקרקע מתחילה לבעור מתחת לרגליהם – אין לפנינו. אנו מוכרחים להשאר פה, על כן מוכרחים אנו לשאת בקונפליקט עד סופו – כלומר אנו מוכרחים לבטל אותו משרשו. ולנו יש אפשרות אוביקטיבית לכך – באשר לא באנו הנה כדי לנצל את אנשי המקום, כי אם להתישב על ידם, על כן אין אנו מעונינים בענים ובשעבודם כי אם להיפך: מעונינים אנחנו שיקומו משפל המדרגה אשר הם נמצאים בו ויעמדו במדרגה את אתנו. ולא רק מבחינה פוליטית בלבד – מפני שבקונפליקט הסוציאלי הזה נעוץ השורש של הפרובלימה היהודית־הערבית האמיתית – כי אם מפני שהוא המסוכן שבקונפליקטים ואין לו לעולם כל פתרון בלתי אם ביטולו. שום הסכם, שום חוזה, שום הסברה, שום כפיה לא יועילו. והן שאט נפש הוא לנו החזיון הזה של השפלת בן אדם כאן, בשכנות הקרובה כל כך אלינו, בארץ אשר היא יקרה לנו ואנו רוצים לראותה יפה ומתוקנת לא רק מפאת הריה ועמקיה, אלא גם בחיי אנשיה בארץ אשר אנו אחראים לאפיה ולפרצופה. גם מבחינה ישובית, ובמובן הצר של המלה, מבחינה קולוניזציונית, אנו מעונינים בהסרת הסתירה הכלכלית והסוציאלית השוררת בין הישוב העברי ובין הישוב הערבי.

הפועל העברי מעונין בכך, ששכר העבודה של הפועל הערבי לא יהיה יותר נמוך משכרו. חדירתו למשק הא“י בכל שלש צורותיו – המשק הממשלתי, המשק העברי הפרטי, המשק הערבי – תהיה אז לאין ערוך קלה יותר, מאשר היא עכשיו כששכרו הגבוה של הפועל העברי משמש אמת לא נוחה לחרם נגדו. וחדירת הפועל העברי למשק הא”י, פירושה: העליה היהודית. הפועל העברי מעונין בהטבת תנאי העבודה של הפועל הערבי – כל החוקים הסוציאליים אשר הוא לוחם עתה על הקמתם ואינו משיג להגשימם (באשר הם „אינם מתאימים למציאות הפועל הערבי“) יהיו אז צורך של הארץ כולה. ופירוש החוקים האלה שוב: העליה היהודית והתרבות הישוב העברי בתור ישוב תרבותי ובריא. התעשיה העברית מעונינת בהגדלת השוק הא“י הפנימי – אחד מקשייה הגדולים ביותר אשר בגללו פקפקו רבים באפשרות להקים כאן מפעלים תעשיתיים גדולים, הוא בכך ש„לפלח אין כל צרכים“, ואין לו צרכים, מפני שהוא נמצא בשפל המדרגה הכלכלית־סוציאלית. כשתהיה הפרוטה מצויה בכיסו, ירבו צרכיו וצרכי משפחתו. סיכויי ההתפתחות של התעשיה העברית, עד כמה שהם תלויים בשוקי חוץ, הנם בהכרח בלתי בטוחים: גרב וכתונת אינם תפוח זהב, שהוא בבחינת מונופוליה, ואין שום דבר אשר יכול למנוע להקים בתי חרושת לתוצרת טכסטיל בארצות הסמוכות או גם הרחוקות המשמשות עתה שוק לתוצרת עברית אי”ית. גזירת מכס יכולה לבוא כל יום וכל שעה, בו בזמן שהשוק הפנימי, עד כמה שישנו, הוא פּתוח ובטוח ואפילו החרם „הלאומי“ אין בכוחו לסגור אותו. וגם זאת: כשאנו דנים על סיכויי התעשיה העברית, אנו מחויבים להתחשב אם אפשרות של סגירת שוקים חיצוניים, אולם אין אנו מחויבים להביא בחשבון את המלחמה הבלתי פוסקת בין שני העמים הגרים בארץ. זאת היא הופעה חולפת, מעין אסון הטבע, ואינה משמשת גורם תמיד של הכלכלה הא“ית במדה שהולך וגדל כוח הקניה של התושב הא”י, כה במדה הולכים וגדלים סיכויי התעשיה הא"ית. ומכשרון היהודים ומן האיניציאטיבה שלהם תלוי המקום שהם יתפסו בתוכה. וסיכויי התעשיה העברית, פירושם: סיכויי העליה העברית.

נשארת השאלה המכרעת בשבילנו: שאלת הקרקע. וגם החשבון הזה פשוט הוא: כּמות הקרקע בא"י נתונה ואין לשנות אותה. הערבים היושבים בארץ – נתונים אף הם. הריבוּי הטבעי מוסיף להם שנה שנה מספר נפשות לא קטן (גם מעלת הריבוי הטבעי נמצאת בקשר סיבתי עם שפל המדרגה הכלכלית והתרבותית והיא תלך ותפחת במדה שיורם גובה החיים). על כן – מה תקותנו שנוכל להעביר לרשות התישבותנו שטחים ניכרים של קרקע, לאחר שנשתמש בכל האדמה הפנויה (ואין היא מרובה – הכונה, כמובן, לאדמה הראויה לעיבוד)? הוה אומר, התקוה היא באינטנסיפיקציה של המשק החקלאי, בצמצום כמות האדמה לכל משפחה. השטחים הגדולים של האדמה, העומדים עתה לרשות הפלחים, הם אסון להם לעצמם והם עכוב קשה להתישבות היהודית. ההתישׁבות שלנו, במושבות הגדולות ובעמק הראתה בעליל, כי ישנה אפשרות לסדר על אותו שטח גם מספר הגון של מתישבים יהודים חדשים וגם את הערבים שכבר עבדו אותה קודם, ולסדר אותם סידור יותר הגון, יותר אנושי משהיה להם קודם. רעיון „הנישול“, אשר בו מאשימים אותנו, הוא לא רק רעיון בלתי אנושי ורעיון בלתי אפשרי מבחינה פוליטית, אלא גם אבסורד מבחינה קולוניזציונית, כי האנשים „המנושלים“ נשארים בארץ (ואם גם יש להם האפשרות לצאת לחו“ל, הרי אפשרות זאת בהכרח מצומצמת היא ומוכרחה להפסק ע”י חו"ל זו, ועל כן בתור שיטה אין היא באה בחשבון כלל) – ומה יהיה בגורלם? גורל של בידואים נודדים ושודדים? או גורל של „לומפן־פרוליטריאט“ בערים? בכל אופן יהיו למעמסה על הארץ, למחלה כלכלית (וגם פוליטית וסוציאלית) אשר אין להפטר ממנה, למחנה של מתחרים ששום יהודי לא יוכל לעמוד בפניהם.

פתרון הפרובלימה הקרקעית שלנו היא באינטנסיפיקציה של המשק החקלאי הערבי. בעצם, זאת היא הדרך אשר בה הלכנו תמיד, אלא שהנימוקים שלנו, אלה שבהכרה, היו על פי רוב נימוקים אנושיים ולא כלכליים־התישבותיים. כי מה הם, מבחינה כלכלית, דמי פיצויים שמוסדותינו שלמו תמיד לחוכר, אם לא אפשרות שניתנת לו להתישב במקום אחר על יסוד משק יותר אינטנסיבי מאשר היה לו על האדמה שנמכרה ליהודים? אולם פעולתנו זאת לא היתה מאורגנת ומכוּונת, וספק גם אם דמי הפצויים היו מספיקים לאינטנסיפיקציה שלמה של המשק החדש. הן שום כוח אחר, לא האפנדי ולא הממשלה הא"ית, לא עזר לפלח במדה מספקת ובהיקף ארצי. ואמנם מרובים המקרים שהחוכר לשעבר הסתדר על יסוד משק אינטנסיבי, לגמרי. ואולם ודאי מרובים גם המקרים שגם במקום החדש שב החוכר לשעבר לשיטתו האכסטנטיבית. זאת אומרת שאמנם ניתנה לנו האפשרות ליישב כמה יהודים ושום ערבי לא נישל, ואולם לפתרון הפרובלימה הקרקעית שלנו לא עזרנו כלל, כי הפלח רק החליף את מקומו, אולם הוסיף לשבת על כמות האדמה ה„בזבזנית“ כאשר ישב.

והמסקנה היא: צריך שתנתן לפלח האפשרות לאינטנסיפיקציה של משקו. אז תפנה אדמה להתישבות היהודית. אז יופיעו „צרכים“ גם אצל הפלח, אשר עתה „לא נחוץ לו כלום“, ויגדל השוק הפנימי לתעשיה. אז תקטן ההתחרות של הפועל הערבי הזול בפועל העברי היקר.

עמדתי כבר פעם על השאלה הזאת והצעתי תיקון אגררי רדיקלי¹, חלוקת האדמה ואינטנסיפיקציה של המשק הערבי על חשבון דמי מכירת האדמה „המיותרת“ למוסדות היהודיים המישבים. טעות היתה בידי כשציינתי שהתקון הזה יהיה חדש לארצות המזרח. למעשה הולך קמאל פחה בתורכיה ומגשים תיקון אגררי דומה לזה, והוא הספיק כבר לחלק בין האכרים משוללי האדמה אלפי אקרים אדמה. ולא ברור מדוע דבר המותר לדיקטטור תורכי, שאיננו נשען על שכבות העובדים דוקא, והצדק הסוציאלי איננו נר לרגליו, יהא אסור לממשלת הפועלים, להסתדרות הציונית ולחבר הלאומים. ואולם אם גם נניח שזאת היא „פרוגרמה של מכסימום“, אשר לא נרצה משום מה לדרוש את הגשמתה או לא נוכל להגשים אותה, הרי ישנה גם „פרוגרמה של מינימום“, אשר לממשלה נאורה ולמוסדות ההתישבות היהודיים המזוינים בהשקפות ממלכתיות באמת לא צריך להיות קשה להגשימה. יצירת מחלקת התישבות על ידי הממשלה (מה משונה הדבר שדוקא מחלקה זאת אינה קיימת בארץ, אשר אלפי משפחות יהודיות שואפות להתישב בה, ויש להן מקום להתישב והמנדט מחייב את הממשלה לדאוג להתישבותם, וגם בקרב התושבים הנמצאים כבר בארץ המעמד האגררי הוא פרוע ופיאודלי – ולממשלה אין כל כלי לפעולה הזאת!), עיבוד חוקים להגנת החוכר (ההתחלה בנידון זה נעשתה כבר) תיקון המסים החקלאיים: סיוע ועזרה לקואופרטיבים חקלאיים, יצרניים וצרכניים; יצירת בנק חקלאי בעל סמכות מוגבלת על מנת לעזור „לדלת העם“ בלבד; אם לא תיקון אגררי מוחלט, הרי על כל פנים „לחץ“ על בעלי האחוזות הגדולות, על ידי מתן חוקים והטלת מסים. „הפרוגרמה של מינימום“ הזאת טובה היא גם באותם המחוזות אשר האחוזות הגדולות אינן שכיחות בהם ועל כן חלוקת האדמה לא תעזור בהם לפלח („חלוקת האדמה“ פירושו לאו דוקא חלוקת אדמת האפנדים ופלחים. להיפך, בהרבה מקומות, זקוק גם הפלח שיקחו ממנו חלק גדול מאדמתו, ויתנו לו אפשרות של אינטנסיפיקציה בשטח שנשאר לו. „חלוקת האדמה“ פירושה הוצאת האדמה מרשות יחיד, בעל אחוזה גדולה, והעברתה „לריזרבה קרקעית“ אשר ממנה תחלק הממשלה שטחים למתישבים חדשים – על זה עמדתי במאמרי הקודמים).

ואילו אם למרות דרישת היהודים לא תסכים הממשלה לכל התקונים האלה, הרי הישוב עברי והמוסדות הציוניים יהיו מחויבים לדאוג, במדת יכלתם הם, ובגדר כוחם ואפשרותם, להרים את גובה החיים של הפלח ושל העובד הערבי ולהקל את מצבם. לשטח הזה נכנסת דאגה מעולה של המוסדות הקרקעיים לגורל החוכר אשר את האדמה המעובדת על ידו קונים מבעלה היורידי. לשטח הזה נכנסת מלחמה מאומצת מצד הסתדרות העובדים לחוקי העבודה ולהטבת תנאי העבודה של העובד הערבי, גם בעזרת הארגון המשותף, אשר אמנם מכשולים רבים – כלכליים, ארגוניים, נפשיים עומדים לו בדרך – אולם אין לצבור הפועלים שום רשות להסתלק ממנו ולהזניח אותו אם הצבור הזה רוצה באמת בפוליטיקה ערבית של יושר ושל ושל הסכם אמת. כולנו יודעים למפרע ומן הנסיון שהיה לנו: אכזבות ללא מספר צפויות לנו בדרך הזאת, מפלות וכשלונות, ו„בגידות“ של הפועל הערבי מחוסר ההכרה. אולם דבר ארגון הפועל, ביחוד הפועל החקלאי או הקשור באדמה (וכאלה הם הפועלים הערבים ברובם המכריע), וביחוד בארץ מפגרת, דבר קשה הוא מאד, ואין להגיע לצורתו היציבה והמוצקת בלי אכזבות וכשלונות. אצלנו ארגון הפועלים הוא כאילו דבר המובן מאליו. לנו עמד גם „החומר האנושי“ שלנו המיוחד במינו וגם האופי של התנועה הציונית אשר בקרבה גדלנו ומוסדותיה היו נותני העבודה שלנו. משום כך נוטים אנו לשכוח את הקשיים הטבעיים של ארגון הפועלים. על מהלך רוח זה יש להתגבר ולגשת לפעולה מתוך ידיעות כל הכשלונות הצפויים לנו, ללא השליות, וגם ללא „מהפכניות“ מלאכותיות ואולם מתוך הכרח ברורה, כי שדה עבודה רחב ידים נפתח כאן לפני הפועל העברי ולפני שליחותו הלאומית והאנושית.

והנה עוד דוגמאות לעבודה היהודית בקרב הערבים: מוסד יהודי סידר רשת שלמה של קופות מלוה לעובדים בכל המשקים היהודים – אין שום טעם לכך שיסתפק בפעולה הזאת ולא ירחיב את תחומיו גם על הכפרים הערבים. מכאן עלולה לצמוח לנו תועלת רבה מכמה בחינות וברכה ממש לפלח הערבי המעונה עתה ע"י נושכי הנשך אשר בקרב בני גזעו. גם בארגון הקואופרטיבים יכולים היהודים לעזור בהרבה לערבים. הממשלה הסתלקה מבנק אגררי תורכי. אומרים שמוסד זה היה רקוב ובלתי מסודר ורק התקיפים הפיקו תועלת ממנו והוא גם לא ידע חשבון. אם כך הדבר, ודאי לא היה כל טעם להחזיק בו. אולם אין כל זה יכול לשמש יסוד מספיק, כדי לותר על הרעיון עצמו של בנק לחקלאים עובדים. בהקמת המוסד הזה יכולים היהודים להיות פעילים מאד.

בודאי: עם כל הפוליטיקה הערבית הזאת אין לנו שוּם בטחון מוחלט שנשיג במהרה את מטרתנו – שלום בארץ והסכמת הישוב הערבי להמשכת מפעלנו. פועלים כאן כמה גורמים אשר עם כל רצוננו הטוב אין לנו כל שליטה עליהם. השפעת המסיתים יכולה להיות גדולה יותר מהשערתנו. הרבה תלוי מן החנוך אשר יקבל הדור הערבי הצעיר. גם דרכי תנועת העבודה הערבית, כשתקום, אינן ברורות לנו ואי אפשר לחזות אותן מראש, על כל פרטיהן. תמימות תהא זאת לחשוב, כי בעתיד הקרוב יהיה אפשר הסכם פוליטי מפורש ובעל ערך, בינינו ובין הערבים, מאיזה סוג שהוא וכי בעתיד הקרוב יכולה להוצר סיטואציה, פוליטית חיצונית ובקרב כל ישוב וישוב, שתרשה לבאי כוח הערבים ולבאי כוח היהודים לחתום על „חוזה שלום“, אשר יהיה כתוב בו מפורש שהערבים מסכימים להקמת מולדת יהודית בא“י. להסכם פוליטי מפורש כזה נחוצה הכרה אחרת בקרב המוני העם הערבי, נחוץ כוח ממשי אחר של הישוב העברי ונחוצה מסגרת פוליטית אחרת, רחבה יותר – באשר קשה לתאר שהערבים האי”ים יותרו על „בעלותם“ הגמורה על א"י, אולם כלל לא קשה לתאר שהאומה הערבית כולה, על מיליוניה ועל ארצותיה, תסכים לכך שאחת מפנות הארצות העצומות האלה תהיה יהודית.

אולם אם ההסכם הפוליטי המפורש הזה הוא ענין לעתיד לבוא, הרי ענין של היום הזה, של השעה הזאת, היא הסרת הקונפליקט היהודי־ערבי בא"י, בגרעינו האמתי, בתכנו המסוכן ביותר – הלא הוא בסתירה הכלכלית־סוציאלית שבין שני הישובים הגרים בארץ הזאת. בטול התהום הזאת תנאי מוקדם הוא לחיי שלום. „המלחמה“ תהיה אז מחוסרת כל חיוניות וכל ממש. התפתחות הישוב הערבי תהיה קשורה בגידול הישוב העברי, והקשר הזה יהיה ברור ובולט לעין כל. וזהו מה שנחוץ לארץ ולנו.

י“ד כסלו תר”ץ 16.12.29