מבוא מאת מרדכי קושניר    🔗

חוברת ברנר אשר לפנינו באה, בימי מצוק והשתוללות רוחות רעות מבית ומחוץ, לקרוא בקול את הערכים היסודיים המקופלים בתנועתנו, באזני כל שואל לדרך־החיים, להתנערות ולתקומה אישית וישראלית; לחלוץ העולה, והמתכשר לעלות, העושה את צעדיו הראשונים, והמטה שכם עם תנועת העבודה, הארץ והלשון; לנוער הגדל, הלומד והעובד בארץ ובחוץ־לארץ.

אין פסיקי־הלקט האלה באים במקום קריאה בכתבי ברנר.

תשעת הכרכים של כתבי ברנר, אשר מצאו את המביא לדפוס המסור (מ. פוזננסקי) ואת ההוצאה המלאה (הוצאת שטיבל), פתוחים לפני הקורא.

הם פתוחים גם לפני כל מורה משכיל, היודע לגשת אל מקורות לדלות ולרַוות. המבין יבין ויבחר, בין בפרשת הספורים ובין במערכת המאמרים, את הניתן להבָּחר והראוי לשמש חומר בעתו ממעלה ראשונה לבני הנוער, התוסס ופורץ ומבקש את דרכו בחיים המתייצרים בחבלי פרפורים ובמערכה בלתי פוסקת.

אכן לא נוסה עד היום להכניס פרקים משל ברנר אל ספרי הקריאה והלמוד הערוכים לתלמידי המחלקות העליונות. ויש צורך מכבר בילקוט מלא יותר, אשר יבואו בו פרקי מאמרים נבחרים ושלמים ערוכים למטרה זו.

לא לסיפוק צורך מלא זה שלוחה חוברתנו. חוברת זו אינה באה כי אם לעורר את הצמאון, לציין ולרמוז מה גלום בגוף הכתבים ומה אצור בהם בשבילנו בכל פינה שנישא עינינו אליה עֵבר.

המדורות הכוללים: גלות, ארץ, עבודה, הגנה וכו' אף הם דלו אך מעט מזעיר מן החומר הדן בענינים אלה בכתבים. לא הכל ניתן להעקר מגופי המקורות, וגם קצרה היריעה שתחמנו לנו מהכיל את הכל, היא אינה באה כי אם להביא דברות, ערכים ועיקרי־אמרים, משפט משפט ותכנו המלא, פסוק פסוק וחיוּתו כביום הנתנו. קטע קטע ובצדו “מראה המקום” שלו, המזמין וקורא לשוב ולעיין ולראות את הדברים במחובר, בגוף הכתבים, בצמרתם ובשלוּבם הענֵף, ובמקום מַטָעם הראשון.

“אחרונים נשאר על החומה” – שבועת־אמונים זו הפותחת בשער הערכים שנכתבה על ידי ברנר בימי “המעורר”, בשנת תרס“ו, היא לנו הוראה, צווי וגורל גם בשנת תרצ”ד, לנוגה התבוסה והמערכה הכבדה בפרשת וינא ובעמידתנו, בעצם הימים האלה.

ניסן תרצ"ד

מ. קושניר

אחרונים נשאָר על החומה.

כרך ו' עמ' 50. “דפים”, תרס"ו.

המציאות העברית אינה מחכה למהפכה: היא מהופכה ובטֵלה מתוכה. צריך להתחיל מחדש, מאל"ף.

כרך ו' עמ' 325 הזכרת נשמות תרע"א

הבא בזמן הזה לחיינו ולספרותנו ואומר “לסתור!” הרי זה מעיד על עצמו שאינו אלא כקורא בגרון… אין אצלנו מה לסתור! הגיעה השעה או לבנות או לשתוק.

כרך ו' ח‘, ב. עמ’ 488 תרס"ו

– – עתידנו אנו בהיר הוא, בהיר כאויר ארץ־ישראל: בלי מסירות נפש יוצאת מן הכלל לא תהי לנו תקומה.

כרך ו' עמ' 314 מתוך הפנקס תרעט

עיקר שאלת הציונות היא: מי ומי ההולכים?

כרך ו', עמ 94, רגשות והרהורים תר"ע

 

גָּלוּת    🔗

עמנו הוא גלותי, חולה, הוא הולך ונתקל, הוא נופל שבע – וקם. עלינו להקימו. כח רצונו מתרפה – צריך להגבירו, הבו ונתחזק.

כרך ו' עמ' 106 בחיים ובספרות, תרע"א

ומי יודע אחים, מי יערוב לנו, מי יאמר לנו, כי בנינו ובני בנינו לא יזכירו שנות תרס“ה־תרס”ו כמו שאנו מזכירים היום את תר“מ־תרמ”ה.

כרך ו' עמ' 11, מכתב לרוסיה, תרס"ו

איה המוצא – אם הדחיפות האיומות ביותר, הדחיפות שיש בכוחן להיות גורם הגון למעשים כבירים, היסטוריים, אם הדחיפות הללו – ההמונים שוכחים אותן מיד, והיחידים הבודדים אינם שוכחים אותן לעולם ונעשים לחרסים נשברים?!

כרך ו' עמוד 84, רגשים והרהורים, תרס"ט

– – מה אנו ומה תפקידנו בעולם? – עוד מאורע גדול אחר שלפני עשר שנים, עוד האסון של הריבולוציה הרוסית גִלה לפני דורנו טפח מזה: מחוללים ובדחנים בחתונה זרה.

כרך ו' עמ' 288 מתוך הפנקס, תרע"ו

– ולעמנו, לנו, אין הווה. עמנו בהווה הוא מחוסר בסיס, משולל צורה, טמוע בין אחרים, מרודף ומגורש, נושא חרפה, נושא אסון, מתנודד בספינות וחייו אינם אנושיים, אינם, תרבותיים – מכוערים עד היסוד. לעמנו אין טבע, אין עבודה אין מולדת, אין חרושת־המעשה, אין בתי־ספר, אין ספרות עצמית ראויה לשם זה. אין אמנות.

כרך ו' עמ' 108, בחיים ובספרות, תרע"א

– להמון היהודי הגדול, זה המון בית ישראל, שלמרות כל הזעזועים הקשים, שעות המשבר הנוראות והנסיונות המרים, שכבר נתנסה ושעליו עוד להתנסות בהם, לא פסוק יפסוק מחיות את חייו העצמיים ומברוא בכל מקום סביבה מיוחדת משלו, סביבה הקוראת לטובי בניה הנשארים לעולם בתוכה: תקנוני.

מהאסימילציה אין מנוס. אל עַמנו יהיו בנינו קשורים רק אז – כשיהיה אל מי להתקשר, כשהקשר יֵצא מעצם החיים

כרך ו' עמ' 280, מתוך הפנקס, תרע"ד

אילו הרוב של יהודי פולין לא היה מה שהוא כעת, כי אם פועלים יודעי עבודה ומוכשרים לעבודה, כי אז לא היתה סכנת־קיומנו שם גדולה כל כך.

כרך ו' עמ' 198, בחיים ובספרות, תרע"ב

אין משהו און ואין עמידה לרגע על מקום אחד. העיקר של “פה אנו עומדים וממנו לא נזוז” חסר לגמרי מסֵפר החיים של העם הזה – –

כרך ז' עמ' 246, הערכת עצמנו, תרע"ד

– – הרבה נערים יקרים בין הפועלים הצעירים שלנו, אשר כמוהם לא תמצאו לעולם בסביבה זו אצל עם אחר!

כרך ב' עמ' 207, “מן המצר”, תרס"ט

– – גם יהדותו של בחיר יהודי המערב – – היא בשבילנו התבוללות, זאת אומרת מום וחרפה. כי תהא הפילוסופיה הקנטית שלו מה שתהא – – יהיו דבריו על הנביאים ועל המוסר העברי מרקיעים לשחקים, הנה היהודי הרמן כהן עם יהדותו החורת, האורירית, הוא מום וחרפה! ודאי! יהדותו זו אינה נבערה במובן הצר של המלה – – אבל נבערה ונבערה היא בעצם, נבערה מפני שחסרת חיים היא, חסרת דם, חסרת אחיזה!

כרך ו' עמ' 263, מתוך הפנקס, תרע"ד

היהדות הליברלית של יהודי מערב אירופה מעוררת גועל־נפש באי־מוסריותה, בזיופה – – בהשפלת רוח האדם שבה.

כרך ו' עמ' 262, מתוך הפנקס, תרע"ד

– – דברי ריבות פחותים, מכאיבים, עוקצים, מלאי עשן קנאה ונקמה, דברי ריבות עולים מאליהם על כל שאלה מצערה על כל פרט קטן שבקטנים. אם אמר האחד כך – היה מובן מאליו, שהשני יאמר אחרת.

כרך ב' עמ' 238, מן המצר, תרס"ט

אברכי משי עדינים ונוחים להתקרר בשעת תבערה גדולה בעֵרה באישון־לילה – הנה דמות כולנו.

בתי החותנים בוערים באש, וכל כוחם של הסמוכים על אותם השולחנות אחוזי הלהבה הוא – לרעוד מצינת לילה, להחנק מן העשן, להאנח תמרורים ולתאר בלשון לומדים את גודל ההיזק והחורבן.

כרך ו' עמ' 288, מתוך הפנקס, תרע"ו

עבדות ופחדנות אינן מסימני האדם התרבּותי.

כרך ו' עמ' 193 בחיים ובספרות, תרע"א

 

יַהֲדוּתֵנוּ וּלְאֻמִּיּוּתֵנוּ    🔗

אוי להם לחיי אומה, שאין בהם מעשי בראשית בכל יום נולד – –

כרך ו' עמ' 95 רגשים והרהורים, תרס"ח

– – – כל מה שמעשיר את החיים, שמנעים את ההויה, כל מה שעושה את נפש האדם לאמיצה, ליפה, לעשירה, כל מה שמחזק את גופנו ועושה אותו לזקוף, לגאה, לנאה ומפרה את כח יצירתנו – הרי זה טוב; כל שנגד זה – רע.

שם

ידידי, אל תפחיד בלאומיות – – אני יודע את פירושה של המלה הזאת ויודע ערכה. ערך מוחלט אין לה בשבילי. האידיאה המתבטאת במלה זו יקרה לי וחשובה עלי רק כל זמן שהיא בניגוד להתבוללות, התבוללות זו המפחיתה את כוח היצירה העצמית, המשפילה את הנפש והממעטת את הדמות – –

כרך ו' עמ' 59 מתוך הפנקס, תרס"ח

המלה התבוללות כשהיא לעצמה אינה מפחידה אותי כלל. אלא שאני רואה את המתבוללים שלנו, אני רואה עד היכן צורתן נפחתת, עד היכן נלעגים הם, עד היכן עניים הם ואני עויין את ההתבוללות.

כרך ו' עמ' 59 מתוך הפנקס, תרס"ח

שונא אני אלף פעמים יותר מכולם את החיים השופכים דמים, המוצצים זעה, הפראים והאכזרים והשמנים של שקי הרכוש וממשלותיהם וכהניהם ומשמשיהם, – – אבל הסוציאליזם עם האורגניזציה שלו ועם אותם האינסטינקטים גופא, עם אותו הסדר, עם אותם הדברים, עם אותה החנופה והבוץ וההבל… – איך אני יכול להאמין בו מצד אחד ומה אני יכול למצוא בו מצד שני?!

כרך ב' עמ' 157 “מעבר לגבולין”, תרס"ז

– – ראשית כל טוב ואחרית כל טוב, ראשית כל ברכה ואחרית כל ברכה היא ההכשרה להתאחד עם הטבע, עם האמונה הגדולה והחזקה, הממלאה את הנפש, היא בריאות הגוף ועושר ואושר הכח, העושים את האדם חסון, יפה, בטוח בעצמו ובלתי תלוי בדעת אחרים.

כרך ז' עמ' 230 הערכת עצמנו בג' הכרכים, תרע"ד

אלמלא היתה הלאומיות שלנו כל כך אורירית, כל כך חולנית, אלמלא הינו מישנים את עצמנו, החלשים והרפויים, בזמירות מתוקות, כי אז היינו מבינים את כל אימת ההתבוללות ההכרחית של ישובי היהודים המועטים בתוך שכניהם־אדוניהם הרבים והעצומים מהם, – – אז היינו מודים כולנו, שהגיעה השעה לכל היהודים הלאומיים, הקרובים ביותר לחיים העממיים, לחדול מן ההפשט, להתחבר ולהתאחד במעשה, באופן מוחשי, בכדי לחזק כוחותיו של עמנו בכל מה דאפשר, למען יוכל לעמוד בפני צר.

כרך ו' עמוד 179, תרע"ב

– – – בכל אופן, רואים פה ושם את בן הגיטו הטרגי, בעל הנשמה האיתנה, האומר: אף על פי כן! לסתור אין מה אצלנו – לבנות, לבנות, לבנות!

האומר: יהי מה ואנחנו נעמוד על שלנו, נברא ערכי־חיים לאומיים יצירתיים, נוקיר את אוצרות הרוח שלנו בכל אשר נגַלהו…

כרך ו', מתוך הפנקס, תרס"ח

דרכנו איפוא לפנינו היא: לפַתח את האישיות היהודית ולהרבות בה את החנוך החברתי על ידי יצירת אפני־פעולה של הקולקטיב הלאומי. אפשר להתוכח בנדון האמצעים, אבל הדרך אחת היא: חזוק הגוף הלאומי.

כרך ו' עמ' 193 בחיים ובספרות, תרע"ב

העברי המתחיל לעבוד באמת, לא כאשר עשו אבותיו ואבות־אבותיו הוא כבר בזה בן חורין. העברי הגר במושבה עברית ועובד עבודה עברית אין הוא מתפטר בזה מכל סבלון האדם, אבל הוא איננו כבר בגלות.

כרך ו' עמ' 79 רשמי שעה

קודם כל רוצים אנו להיות אנשים חיים – – –

כרך ו' עמ' 79 רשמי שעה, 1910

אני היחיד העברי הנני אדם באהלי ואדם בצאתי לקראת אויב, אדם על ידי עבודת־האדם שלי. אין אני צריך כלל לצאת אל העוֹלם, כפי שהורו המשכילים, כי העולם הגדול בי הוא ואני יוצרהו מחדש, אין אני צריך כלל להטיף להכרה לאומית ולעשות הכל בכוונה לשם יחוד הלאומיות – כי כל חיי יום־יום שלי הם חיים לאומיים במזומן.

כרך ו' עמ' 326 הזכרת נשמות, תרע"א

אנו, בני ישראל, צריכים להמשיך קיומנו הלאה על־ידי אחדות, חנוך לאומי חפשי, עזרה הדדית, מלחמת החיים בכל האמצעים, על אף אויבינו ושונאינו, מלחמה בעד הזכות לעמוד על הקרקע במקום שלא הוקשה ועמידה על הקרקע בכל מקום שאפשר. זוהי ההגנה העצמית שלנו – לחיים ולמות.

כרך ד' עמ' 243. מכאן ומכאן, תרע"א

אנו, איפוא, בני העם העברי הנאמנים לעצמנו, החיים בתוך עמנו ואין אנו יכולים לתאר לנו בשבילנו חיים מחוץ לעמנו, בין אם טוב הוא עמנו זה או רע; אנו האחרונים במחנה, מפני שאין בנמצא בשבילנו מחנה אחר, כשם שאין בשבילנו שמש אחר, אפילו אם נמאס בו ונמצא בו כל הכתמים שבעולם – אנו צריכים להתאזר עוז ולתקן ולשנות ולשפר את חיינו; ליצור לנו את תרבותנו, להחזיק בשפת־דבורנו, לבנות לנו את ההווה שלנו.

כרך ו' עמ' 111, בחיים ובספרות, תרע"א

– – אבל מה יושיעונו הויכוחים? דרך הסתירות המוחשיות והקרעים המכאיבים חייבים ומוכרחים אנו להלחם, ולא בעד איזו לאומיות מופשטת כי אם פשוט בעד מילוי צרכינו אנו, צרכינו הגופניים והנפשיים.

כרך ו' עמ' 160. בחיים ובספרות, תרע"א

אנחנו הננו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש, בלי כל הגדרות שכליות, בלי כל התחיבויות כתובות, כל מה שיקר לנו כיום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו, כל מה שנובע מתוך המהות החפשית שלנו – בלי אונס וכפיה, תהיה איזו שתהיה – זוהי יהדותנו – –

אנחנו הננו אנשים יהודים חיים – לא יותר – וחשובה בעינינו עבודה יהודית, עיקר העיקרים בחיים, ויקרה עלינו שפתנו, שפת דבורנו וספרותנו, וקדוש בעינינו כבודנו, כבוד עמנו וזוהי לאומיותנו.

כרך ו' עמ' 119, בחיים ובספרות, תרע"א

 

אֶרֶץ    🔗

למדו, למצער, דלים ונמלטים, למדו, למצער מן הפרק הזה¹, אתם שרידי הכידון ופליטי הרעב, תהי השעה הזאת, השעה שהררי־נשף נערמו עליכם בה, למקור דאגה לעתידותיכם, שכחו את כל הארגומנטציות השונות, המקובלות! שכחו את כל הדברים הפעוטים והטענות מן המדרגה השניה! עזבו את כל אליליכם הבל ואמונותיכם שוא!

שימו נגד עיניכם רק אחת: ישע ומפלט. בקשו אפשרות הישע והמפלט, בקשו את האמצעים להתגלמות משא הנפש של השגת הארץ!

כרך ו' עמ' 10 מכתב לרוסיה, תרס"ו

ארץ לא בשביל היום שכבר אבד לנו, ארץ בשביל המחרת, בשביל הדורות הבאים, בשביל יתומי נימירוב לאחר עשרים שנה, לאחר חמישים שנה, לאחר מאה שנה.

שם

– – כי לא על אמונתנו אנחנו נשחטים, בני ישראל, לא על רשעתנו אנחנו נהרגים, לא על צדקותינו אנחנו נדקרים, לא על קידוש־השם אנחנו נשרפים; יד כל בנו רק מפני ששנואים, אנו, ושנואים אנו מפני שכל בני־האדם הזאבים שונאים ושנואים, ואולם כל בני־האדם־הזאבים ביערותיהם המה ואנו גולים, אנו זרים.

שם

שני מכאובים גדולים בגופנו החולה: הפיזור והעדר־היסוד של עובדי אדמה. הפיזור התחיל עוד לפני החורבן המדיני הגמור, היסוד של עובדי־אדמה אבד לנו כבר אחרי החורבן. מן הפיזור אין אנו רואים מוצא; קבוץ גלויות גמור למעלה הוא מדרך הטבע! ואולם יסוד של עובדי־אדמה, למרות כל הנמנעות הרבים שבדבר, עוד יכולים אנו לרכוש, אם עוד חיים בנו.

כרך ו' עמ' 191, בחיים ובספרות תרע"ב

– – והנה עובדות אחדות בגליל וביהודה פה אצלנו, וידיעות אחדות הבאות משם אלינו מעידות כי עוד חיים בנו… עוד חיים בקבוצנו גם פה גם שם.. וכל זמן שנשמת־חיים בגוף עוד לא עבדה שירת־העתיד.

שם

– תולעת יעקב שלנו לא תתנער משפלותה ועבודתה ההסטורית אלא דוקא על ידי התאמצות אכּרית מחדש – –

כרך ו' עמ' 309 מפנקס, תרע"ח

– – אנו בשאיפת התחיה שלנו הרי רק לרוח אכָּרי אמיתי אנו צריכים, רק לזה הרוח הטהור, שרק אפס־קצהו נראה בתוכנו ושבכחו לחדש את כל עבודתנו, גם אלו שאינן חקלאיות בפועל ממש.

כרך ו' עמ' 209 מפנקס, תרע"ח

שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשבילנו היהודים. אנחנו היהודים גרים בכל מקום, יהודים רצוצים, בלי ארץ, בלי שפה, וכו' וכו'. הסביבה של הרוב הנכרי אינה נותנת לנו להיות יהודים שלמים, – – הסביבה של הרוב הנכרי מבלבלת אותנו, אוכלת בנו, מטשטשת את צורתנו, מכניסה ערבוביה הכל חיינו – –

כרך ו' עמ' 106, בחיים ובספרות, תרע"א

הפרוליטריון היהודי, אם רוצה הוא בחיים, עליו – ביחד עם כל שדרות העם – ליצור כלכלה לאומית לו לעצמו, ששם תהא לו אפשרות העבודה הגמורה. זוהי התעודה ההיסטורית שלו.

כרך ו' עמ' 176 בחיים ובספרות תרע"ב

לנו, לעמנו, דרושה אדמה, דרושה עבודה אינדוסטריאלית. דרושה השכלה אנושית.

עבודה אנושית! עבודה חינוכית, עבודה אמנותית. יהיה כל זה לעת־עתה לוּ בזעיר אנפין – אבל יהיה!

כרך ו' עמ' 79 רשמי שעה 1910

 

צִיּוֹנִיּוּת    🔗

מה יש לדבר אם אין מה לעשות?

כרך ו' מכתב לרוסיה תרס"ה

אוי, אוי לתנועת השחרור של אומה – – שאמצעיה אינם עבודה אמיצה והתמכרות גמורה – –

אלמלי היתה בתוך אלה אף קצת ממה שצריך להיות לנבראים בצלם שמעון בן גיורא ושמעון בר־כוכבא, היתה תנועת השחרור שבקרבנו אחרת, לגמרי אחרת… לא היו בני היהודים האלה מבטאים את השם “ציוניות” בזו הנגינה שהם מבטאים אותו כיום!

כרך ו' עמ' 51, מתוך הפנקס, תרס"ו

הציוניות צריכה איפוא להיות תנועה לבנות את בית־ישראל בשביל הנדידה התדירית שלו ועל ידי הנדידה התדירית שלו.

כרך ו' עמ' 54, מתוך הפנקס, תרס"ו

– – מה היא ציוניותכם? אלמלי הייתי רואה אתכם באים הנה, נושאים פה כל עמל בלי תרעומת, בלי התאוננות, אלא בשמחה של מצוה על שיצאתם מאפלת הגיטו, על שיצאתם ממקום ארור, ששם אולי אפשר לפעמים ללקוט פרור משולחן־נכר בעד משטמה עולמית והוית־כלבים. ובאתם למקום שבידכם לעשותו ללא־גיטו, ששולחן־נכר אין בו ללקוט ממנו פרורים, אבל תחת זאת אולי יש אפשרות לערוך בו שולחן לעצמכם… אלמלי הייתי רואה אתכם מגשמי דבריכם, מעבירים הנה את חייכם, בונים פה את עתידותיכם הפרטיים, שמזה ממילא היה יוצא עתיד לכל העם כולו… אלמלי הייתי רואה אתכם בזה, בארץ מולדת אבותינו זו, מפקירים עצמכם על ארץ לעברים, משקיעים בה את כל עבודתכם, ואת כל אפשרות עבודתכם, בכדי שלא יוכלו היושבים בה מכבר לומר עליכם “לסטים זרים אתם”, בכדי שתהא לכם הזכות להרגיש, כי ארץ חייכם היא, כי את נפשכם מסרתם עליה, כי שלכם היא. אלמלי הייתי רואה אתכם רוכשים לכם ארץ־מולדת ככל יכלתכם אז, ודאי שאני – – את שולי מעיליכם הקרועים מעבודה הייתי מנשק – – אבל עכשיו? את ידיכם מרפים? ממה? מעבודה לציון?

– – הוי עבודתכם לציון והפּתוס שלכם לציון! הוי מה גדול הפּתוס שלכם לציון בעת שאתם חותרים כוחותיהם להתערות כאזרחים רעננים על גדות הריין והויסלה!

כרך ו' עמ' 96, רגשים והרהורים, תרע"א

האומנם פסקה האש היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אמת הריקניות², שאין לה תקנה.

כרך ו' עמ' 86 רגשים והרהורים תרס"ט

– בשביל להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגדיה של אומה, אדם נקי־הלבב וצלול־הדעת, ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא דרך – –

כרך שני עמ' 176 מעבר לגבולין תרס"ו

עיקר אחד לנו והוא – התקדשות האדם בכל גילוייה, מילוי הויתו, עושר נפשו.

מזה נובעת גם הכרתנו הציונית, ציונות פשוטה ותמה – –

על העתיד בכלל, על העתיד הרחוק אין איש יודע להגיד דבר – – אני מדבר על העתיד הקרוב, על עתידנו אנו, שהוא עומד לעינינו, תלוי הרבה בנו, בעצמנו ונובע ישר מן ההוה שלנו.

כרך ו' עמ' 108 בחיים ובספרות תרע"א

– – לנפול חללים בשעת מהומה ולהשחט כצאן יש לנו כשרון גדול גם עתה, אבל הנה עשרות אלפי הרוגינו “הקדושים” בפוגרומים שבראשית שנת תרס"ו, האם נתנו גם עשרות מאות חלוצים פשוטים “בשר ודמים” – לבנין הישוב?!

כרך ו' עמ' 223 קטנות גם גדולות תרע"ד

אם בשעות כאלו, אם בימים כאלו אין לנו כל תנועה ציונית, הרי ראויים אנו וכדאיים אנו לכל מה שקרנו ולכל מה שיקרנו.

שם

כמה מקריבים את עצמם בפועל ממש נתן הכלל שלנו הנערץ לתנועת שיבת־ציון זה שלשים שנה?

כרך ו' עמ' 223 קטנות גם גדולות תרע"ד

שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשבילנו.

כרך ו' עמ' 91 רגשים והרהורים תרע"ד

– – בתור אדם³ היה זה יפה המהות, אדיר התכונה, דגול מרבבה, עם סער של משורר בנפשו ועם אהבה בלבו, איש מדות, רחב דעה, שליט – – בעל קומה ובעל צורה של בן אצילים, של רב היחש. חוטר מגזע נוצרֵי לגדולות. פואימה חיה נשגבה.

כרך עמ' 227 קטנות גם גדולות תרע"ד

תנועה עממית אמתית מקימה בראשה לא אך את האנשים הדרושים לה, כי אם דוקא את האנשים הגדלים מתוכה, את האנשים שהנם עצם מעצמה ובשר מבשרה ממש.

כרך ו' עמ' 228–227 קטנות גם גדולות. תרע"ד

– – המנהיגים העממיים האמתיים – האנשים החיים כולם בעד עמם – – אי אפשר להם שלא ממעמקים יקראו לו לעמם;

אי אפשר להם שלא יהיו גם משוררים אמתיים בעצם; אנשים כאלה יודעים – ואי אפשר להם לבלי לדעת – לנגוע בנימים הכי נסתרות של נפש בני עמם.

כרך ו' עמ' 230, קטנות גם גדולות תרע"ד

אהוב נאהב את עמוד האש אשר יאיר לנו את הדרך מדברנו; באהבה על ברכינו נכרע לפני אמת־המים אשר ממנו נשתה לרויה והיתה שיקוי לעצמות עמנו.

כרך ו' עמ' 231 קטנות גם גדולות תרע"ד

המנהיג שלנו צריך, איפוא, להיות ברוך ברוח עשוי לבלי חת, באמיצות עליונה, בעקשנות גדולה וקדושה, בשלימות מוצקה המתרוממת למעלה מכל פקפוקים. – – לשלימות נפשית זו יכול להיות ערך גדול ומיוחד רק כשהיא נקנית מתוך התרוממות, מתוך עושר פנימי, המשתפך על כל גדותיו, רק כשמגיעים למדרגתה אחר הזדככות והצטרפות ארוכה בכור־החיים, כאשר היה גורל כל בחירי המין האנושי, שניסו להעתיק הרים ממקומם.

כרך ו' עמ' 229 קטנות גם גדולות תרע"ד

אנו היהודים, נהיה מה שהננו, אבל גואלנו, אם יבוא, יבוא מתוכנו. – –

שם

כי הנה ימים באים וההסתדרות היהודית העולמית תוָצר. להסתדרות זו יהיו שייכים כל הכוחות הפוריים שבין ארבעה־עשר המיליונים אשר לנו, ויהודי ארץ־ישראל ביניהם. הסתדרות זו תדאג לכל עניני האומה, לביצור עמדות־עבודתם של המוני היהודים בכל המקומות, להגירה, לחינוך, ללשונות היהודים, לחברות היהודים, והיא היא שתכניס לתכניתה גם את ישוב ארץ־ישראל ותפַקח עליו.

כרך ז' 195 מחוץ ומבית, תר"פ

 

חֲלוּצִים    🔗

התגשמות הציוניות היא על תנאי: אם לא ימָצאו בנו חלוצים ואָבַדנו.

כרך ו' עמ' 34 מכתב ארוך תרס"ו

בני־ישראל! בגליל וביהודה דרושים פועלים יהודים לעבוד על מעט הקרקע שבידינו – היכן אתם? מדוע אינכם באים הלום?

כרך ו' עמ' 140 האהלה תרע"ב

הכל, באמת, כל עתידנו, תלוי בכוחנו הפנימי, בערך כוחנו, בכובד שאיפתנו לתחיה אמתית ולחיים על יסוד חדש.

כרך ו' עמ' 310 מפנקס תרע"ח

שיבת החוסן והעוז הלאומי לאומה העברית, תיקון עברֵנוּ ואיחוי הקרע הנורא שבדברי ימי חיינו – יַעשה רק על ידי הטובים שבצעירנו, על ידי היותר שלמים, היותר אסטטיים, היותר מרגישים, אשר נפשם לא אוכלה בקרבם כנפש בני גילם. הם הם יקחו על עצמם את עבודת ההכנה, זו העבודה הקשה המרובה, הממושכה, זו העבודה לדורות, אשר על פריה יתענגו בנים יוָלדו לעמנו.

כרך ו' עמ' 35 מכתב ארוך תרס"ו

– – – מה שאנו מבקשים לנו, קודם כל, הוא – האפשרות לחיות, לחיות במובן הפשוט של המלה, לחיות ולא למות, לחיות על חשבוננו אנו (כי החיים על חשבון אחרים אינם קרויים חיים); לחיות ככל האדם ולא בגיטו (כי חיי הגיטו אינם בסוג חיי אדם).

זוהי שאלתנו העיקרית, המרכזית!

והנה אם עוד יש בנו כוח לעשות חיים כאלה – בית יעקב לכו ונעשֵם! הבה!

כרך ו' עמ' 78 רשמי שעה 1910

הנה ימים באים – והמקום אשר עלינו ללכת שמה יהי לנו; והתעוררו כל חלשינו הגבורים, השופכים עתה דמם על כבוד אחותיהם וחיי אמותיהם לשוא, ובאו שמש ברִנה. ימים רעים יסורים קשים. ואולם חזון אחד יחַיה את כולנו, אחַי, את כולנו העובדים: לא למעננו, עינינו לא תראינה – בשביל כל עמנו הרוה־דם אנו בונים בית.

כרך ו' עמ' 11 מכתב לרוסיה תרס"ו

בודדים הם העברים הפשוטים האלה; ספורים; אבל ישנם. חדשים הם; סוג חדש בין בני ישראל…

תתברך האומה הדוויה החולה, המקולקלה, אם בנים כאלה, ולוּ אחדים, נולדו לה לעת זקנתה. נס גדול יש פה, ומי יודע, אפשר, שבאמת עוד לא אבדה…

כרך ו' 236 הזכרת נשמות, תרע"א

 

עֲבוֹדָה    🔗

תשועת בני ישראל – – אם עתידה היא לבוא, תבוא לא מכהנים ונביאים, ולא ממורדים ואחרים – – כי אם מאנשי העבודה הפשוטה אשר בינינו, אם אלה יבואו, אפשר שיגאלו…

כרך ו' עמ' 200 בחיים ובספרות תרע"ב

באִי־עבודה חטאנו, ובעבודה, בעבודת עצמנו – כל התיקון. בה נוכל להגאל. זוהי תקותנו היחידה. אין אנו יכולים לבלי לקוות לה, לבלי לנסות בה. צריך לעלות לשם, להוָכח – לא. להתחיל, לעבוד – ובשדה!

כרך ד' עמ' 129 מכאן ומכאן תרע"א

– כן, כן, להתנפל אין מה. בגבולותיהם וברשויותיהם יצדקו הכורמים והפרדסנים שלנו. ואולם – – כשהללו באים ואומרים, שהם בונים את הישוב – – אז צודקים, כמדומה, האומרים להם: לא באל"ף רבתי! זה – לא! בונים אינכם! דרככם, בועזים, דרך ההריסה, דרך ההתנגדות לרעיון ישוב ארץ־ישראל, זאת אומרת: לרעיון הצורך בהתרבות, התגברות והתבצרות של חיים עבריים בארץ ישראל. –

כרך ו' עמ' 315, מתוך הפנקס תרע"ח

– – התבצרות של העבודה העברית דורשת קנאות גדולה. מי שאינו משגיח בזה, גם אם יהודי יפה הוא בכל המובנים, לצרינו הוא, אויבנו בנפש.

כרך ו' עמ' 176, בחיים ובספרות תרע"ב

ה“הלואה” לבנין הבתים⁴ היא מהקופה הלאומית, שנאספה מדמי עניים ואביונים; הבתים הגדולים נבנו על פי התכנית של משכן לאמידים, לעשירים ולא לעניים; בנאים ופועלים יהודים הלכו בטל וסבלו יסורי־מחסור בכל המובן האכזרי של המלים האלה, והעבודה היהודית של עפרות ארצנו לא ניתנה להם.

במציאות רתחו אז הלבבות העבריים הנאמנים של טובי בעלי “המחאה” לאמור: הנה בעת שהיה מעוז צור שירתנו פה⁵ שרו בהמנון לכבודו לא הרחק משם, מ“אחוזת בית”⁶, “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו” – מדוע לא הוסיפו לשוֵע: תיבשנה ידי כל אחינו הלוקחים כסף מהקופה היהודית, שנאסף לקנות קרקע לעם היהודי המחזיר על הפתחים ומוסרים אותו לידי אינם־יהודים, שיבואו אלה ויקימו בנינים ליהודים פותחי־חנויות בעתיד?!

כרך ו' עמ' 91, רגשים והרהורים, תר"ע

“אין פועלים יהודים”. ככה? אין פועלים יהודים – –? אבל אם אין ידיהם של יהודים מסוגלות לעבודה, אם גם כאן לחיות על חשבון, זאת אומרת, על עבודת אחרים, אזי ארורים אנו בכל “בנינינו” ובכל הכנותינו “לבנות”… כי גם בלי אש מן השמים – יהיו למעי מפלה…

כרך ו' עמ' 91 רגשים, והרהורים, תר"ע

רק במקום שאתה מוצא פועלים יהודים בעלי הכרה אנושית אמתית, שם יש מקום גם למקצת כבוד לאומי ולחיים יהודיים בפועל ממש.

כרך ו' עמ' 201, בחיים ובספרות, תרע"ב

רק העבודה היסודית נותנת זכויות, רק היא נותנת איזה הווה – – –

שם

לנו חופש האדם היחידי יקר מהכל. והחופש הוא בעבודה. האדם העובד אינו תלוי בדעת אחרים והוא חפשי.

כרך ו' עמ' 27, רשמי שעה 1910

מתוך עצבוּת וחוסר פרספקטיבות גרנדיוזיות אין השכינה שורה, אבל את העבודה עושים תמיד אנשי הרצון העצובים ולא הרוקדים לפני השכינה הגרנדיוזיים.

כרך ו' עמ' 20, מבית ומבחוץ תרס"ח

 

בִּנְיָן־יִשּׁוּב    🔗

– – יסוד אחר! ישוב יהודי קרקעי עומד ברשות עצמו – אם יש בנו עוד איזה כוחות. רק זה יכול להצילנו מחרפת חיינו ההוויים. זוהי התקוה האחרונה –

כרך ד' עמ' 151, מכאן ומכאן, תרע"א

חבל רק ששם, בכל המקומות, מרבים כל כך לדבר על “ארצנו החמודה”… אולי בשביל זה תקיף הוא כל כך הצער כשבאים הנה.. מחלום ליקיצה… עד היום – שנה ומחצה – לא ימוש מלבי לכל מראה עיני: זוהי ארץ־ישראל!

כרך ד' עמ' 3 עצבים, תרע"א

דוקא פה, במקום שחרבננו, חרבן עמנו, מתבלט כל כך… דוקא פה היו לי איזה שעות של קורת רוח… שנדמה לי כי חיי מתמלאים… באיזה קו… באיזה סעיף.

שם

הישוב העברי החדש קטן הוא, כמעט תלוי על בלימה ולכל היותר אינו לעת עתה אלא צל של התחלה, אשר אם לא יבוא במוקדם ההמשך הכביר, המקווה, הרי ערכו מגיע עד לאפס גמור – – –

– כי אם אין תקוה לעבודה ישובית רחבה, שתבוא ממקום שתבוא ובעתיד היותר קרוב, כי אז – התליין, הא צואר!

אחת היא דרך ההצלה – הצלת העם הישראלי – אם עוד חיים בו. ובדרכנו זו, אשר שמנו בה פעמינו בארץ חמדתנו הלזו, בארץ החמדה, הנאוה ורבת העזובה, כל חומר וכל ניר יאמרו ויגידו לנו על האפשרויות – היחידות! – של בנין הריסותינו בכאן, של ריפוי, של איחוי קרעינו בכאן, של התחלה לחיות, כאנשים כאן, ודוקא כאן – אם עוד ימָצאו ויתוספו הבנים־הבונים, כי כל יד יהודית משורגת גידים עבים ויבלות־עבודה קשות, כל פנים שוטפים זעה ונוהרים מגיל – מספרים לנו על גידול, צמיחה ושגשוג: כל ילד בריא ומדבר עברית – וכאלה ישנם כבר, ולוּ רק למאות! – מזיל נטפי נחמה בכוס התרעלה הגדולה והמלאה, נוגע בנימי הלב ומרנינם: אל תירא! עוד נפרח! עבוד נעבוד ויכול נוכל! כעשב הזה הגדל…

העיקר הוא – יסודות חיים חדשים. העיקר הוא – כפרים עבריים.

כרך ו' עמ' 119, תרע"א.

מושבי פועלים – זוהי הריבולוציה שלנו האחת והיחידה.

כרך ז' עמ' 267, הערכת עצמנו.

– – כל מה שנעשה בתוכנו ובשבילנו יהיה עשוי ויביא פרי מיד או לאחר זמן.

כל פועל קרקעי חדש, כל שומר יהודי נוסף, כל בחור ישיבה שיעזוב את ספסל בית־המדרש ויהפך לאדם עובד – –

כל שיר יפה או ספור הגון שיוּדפס פה בלשוננו – הכל, כל קטנה צריכה להיות יקרה לנו, כדאית וחשובה בעינינו, אם היא מוסיפה משהו לנו, לישובנו, לחינוכנו, ללשוננו, ולספרותנו, אם יש בה קורט של איזו עצמה, אם יש בה איזה רוח משיב נפש ומאריך את הנשימה…

כרך ו' עמ' 141, “האהלה”, תרע"ב

– – והמשקיף הארצי־ישראלי לזה אולי היתה הרשות להטיף איזה נטפי נחמה בכוס התרעלה הגדושה והמלאה ולהראות על נסיונותנו, הקטנים אבל החשובים, לירות אבן־פנה לישוב עברי על יסודות יותר בטוחים, קרקע שלנו ועבודה שלנו – שבו נוכל לשבת בטח בזמן מן הזמנים… אבל לא! גם המשקיף שלנו ודאי שיזהר ממזוג כוס תנחומין, אם יזכור כל אותם החברים, שעזבו אותנו בשנה האחרונה, שלא מצאו שום ספוק בחזיונות המשמחים, הנפגשים בחיינו כאן, למרות הכל, כגון ילדוּת עברית חפשית, אומץ לב של מספר צעירים עובדים וסבלנות ראויה למופת של זקנים ידועים – ושבו שוב לבקש את “אשרם”, באותם המקומות אשר הקיאו אותם – –

כרך ו' עמ' 99, בחיים ובספרות, תרע"א

העניות הרוחנית – – דרכה להתגלות לא רק בחוסר ספרים חדשים הגונים, בחוסר יצירות אמנותיות גדולות, כי אם גם בצורת החיים הציבוריים השוטפים, בעבודות הפעוטות ובמעשים הקטנים של חיי יום יום – –

כרך ו' עמ' 227, קטנות גם גדולות, תרע"ג

– מי שיודע בכמה עמל עולה אצלנו כל עשיה קטנה, לא יתחיל מן האין⁷ ויוקיר את היש.

כרך ו' עמ' 321, מתוך הפנקס, תרע"ט

שדות וכרמים שלנו ופועלים יהודים עושים בהם במלאכה; גני־ילדים ובתי־ספר חפשיים – – ביבליתקאות לדעת העולם והארץ, ספרות אירופית, אנושית בעברית, מקורית ומתורגמת, לקטנים ולגדולים, בתי־עם מלאי מחול וזמרה, מקומות של טיול, בתי מוזיאות – – תמונות, תיאטרונים – אם כל אלה יהיו לנו ושלנו – פרי עבודתנו – –

כרך ו' עמ' 80 רשמי שעה 1910

הראית מימיך אנשים מטפסים על צוקי הרים, מטפסים, נתקלים, נופלים והדִבֵּר בשעת מעשה לא יחדל מפיהם?!

כרך ו' עמ' 205 תרע"ב

– קורטוב של פעולות ומעשים, לוג של מאורעות בלתי נעימים, וקב של אמירת “לשם־יחוד” ויהי רצון! צרור של שבלים־תוצאות דקות ושדופות־קדים, ותשעה קבין של הכרזות, של זעזוע עצבים ושל דבורים, דבורים בלתי פוסקים, הנה פני חיינו פה…

כרך ו' עמ' 204 גם אלה אנחות סופר תרע"ב

הסיסמא “אני ואפסי עוד” ומדת בטול היש של אחר שוררות בכל תקפן ברחוב עודרינו הרוחניים…

כרך ו' עמ' 184 בספרות ובחיים תרע"ב

"אין איש מהם – מלבד שנים שלשה בודדים ויוצאים מן הכלל –, יודע כל עיקר לכבד את חברו ואת עבודת חברו, כל אחד ואחד מהם חושב, שמה שהשני עושה אינו כלום וכי הוא הוא, אלמלי היה במקומו של פלוני, היה מהפך עולמות…

כרך ו' עמ' 181 בחיים ובספרות תרע"ב

– “נאומים ונאומים על כל ספק נטיעה”.

שם

נתקיים בנו מקרא מלא: ושמתיך לראוה! איזה מחנק! הכל בחינת משחק על הבמה. ראו, הנה אנו עומדים ועושים את התחיה.

כרך ו' עמ' 206, גם אלה אנחות סופר תרע"ב

יש אשר יתפלל הלב: מי יתן לנו איזה צעדים מעשיים בלי כונות יתירות ומכוונות!

מי יתן לנו מעט דברים הסמויים מן העין שרק בהם הברכה, שורה, מי יתן לנו מעט מים חיים אשר יפכו בסתר – –

כרך ו' עמ' 267 בספרות ובחיים תרע"ב

ספרות בונה, למרות הכל, ספרות מתחילה במעשי־בראשית דרושה כּאן – –

כרך ח' עמ' 135 מהספרות והעתונות שבארץ תרע"ב

העתון העברי אצלנו אינו רק בין מחנכי העם היותר חשובים במובן הבנת העולם וטהרת המדות, כי אם גם בין מַקני השפה לעם היותר בטוחים –

כרך ו' עמ' 320 מתוך הפנקס תרע"ט

חיינו פה, חיי אדם, חיי שעה, זהו כבר נצחון כשהוא לעצמו.

כרך ו' עמ' 96, רגשים והרהורים תר"ע

הרבה בנקרוטים – – חשף אסון־המלחמה⁸ לעיני כל. הוא ערער את הפרזה של כוח האחדות הבין־לאומית בעולם, הגדול והוא גם שהראה מה כוח הפרזה שלנו, בעולמנו הקטן על האחדות הלאומית שלנו.

כרך ו' עמ' 287, מתוך הפנקס, תרע"ו

הפועל העברי בארץ־ישראל יודע את העצב, את הצער, את השממון, את הירידה, את הבטלה מאונס וגם מרצון, את מסירות הגוף, את רוח הקודש, הכל, הכל – אבל לא את הכוח. ואל זה הוא חותר. ובחתירתו זאת הוא רואה את עצמו – ובצדק, חי העבודה! – כיסוד־העם.

בצדק הוא מוצא, שכשהוגים בעתידות עם ישראל, זאת אומרת, בעתידות מעמד העובד שבעם־ישראל, בהתאחדותו, תקונו וחזוק כוחו של המעמד הזה, להכניס לתוכו את כל פנות העם.

כרך ז' עמ' 54, על עסקי טרמינולוגיה. תר"פ

 

שְׂפַת דִבּוּרֵנוּ וְסִפְרוּתֵנוּ    🔗

עברית היא אחת השפות האחוזות ביותר בנפשנו, שפה אשר אין אנו יכולים למחוק אותה מבלי אשר נמחוק עם זה גם את עצמותנו, ועל כן כל זמן שאנו חיים, לא תמות גם שירת חיינו, השירה העברית.

במיטב היצירה העברית ההיסטורית תפסו תמיד עניני האדם במובנם היותר נעלה את מקומם הראוי ורק במאות האחרונות שבפולין, הימים היותר נוראים בכל דפי ימי הגלות – – יש אשר נרדמה לגמרי ותהי לעקרה – וגם אז בקעו אורות החסידות!

כרך א' עמ. 168, מסביב לנקודה, תרס"ד

הגדת האמת כשהיא לעצמה? אבל מה מקום להגדה זו, אם אין תקוה, כי היללה והצעקה יחרידו את המתים ויעלום מקבריהם? – –

כרך ו' עמ' 70, בפעם המאה, תרס"ט

המשורר האמתי לעולם משורר הוא – ובמקום נפילתו שם גם עליתו, יש שהוא שוגה בדבר אשר יחשוב כי יפליא לעשותו, ומן הצד, ממקום אשר לא פלל כלל יבוא ויתקן תקון גדול.

כרך ז' עמ' 149, אזכרה ליל“ג תרע”ג

ספרותנו העברית אינה עוד עממית, במובן החשוב כל כך של מלה זו, אבל היא שואפת לזה. היא כבר עומדת על דרך זו, ובכל אופן לעם הקוראים העברים הקטן הוא ענין עממי.

כרך ז' 136 אזכרה ליל"ג

אמנם גם במשוררים המתוקים יש דרגות שונות: יש שהוא מתוק פשוט מפני שעדיין לא טעם כל צרכו את המר, ויש שהוא מתוק, או יותר נכון אידילי, למרות מה שכבר טעם הרבה וראה רבות, אלא שעם זה נתגלה לו עוד דבר מה, דבר שמעבר לגבולי הכרת חושיו.

כרך ז' 146.

– – מצב הנפש המיסטי – זהו דבר המסור לנפש היחיד אבל לא על פיו יסולו דרך לחיי הצבור. כותב הטורים האלה למשל אינו מתאר לעצמו, איזה יחס אחר, לא מיסטי, יכול להיות בנפש האדם אל זה הפלא, אשר אנו לוטים בתוכו, אל זה הבלתי מובן המלפפנו על כל תנועה ונשימה.

כרך ו' עמ' 258 מתוך הפנקס תרע"ד

 

הֲגָנָה    🔗

– – נקמה? אבל היכולים אנו להנקם אחת?

היש נקמה ממעשי בראשית ומכל שבעים הזאבים?

היש גאולה לתהום דמנו? היש גמול ושלם לכל, לכל?

כרך ו' עמ' 11–10 הוא אמר לה תרס"ה

ארור האומר: מחבוא!

כרך ו' עמ' 32 הוא אמר לה תרס"ה

– – שאנחנו הננו עם הפוגרומים, עם שעושים בו פוגרומים מאז ומעולם. – – שלכוס היגונים אנו אומרים: לאט, הרפי מעט! – – שגם ליאוש הגון עושה שמות איננו מוכשרים.

כל מהלך ההיסטוריה שלנו הוא כפוגרום ארוך אחד – – בכל מקום ומקום על כדור הארץ אנו עלולים להיות קרבנות לפוגרומים.

כרך ו' עמ' 151 בחיים ובספרות תרע"ב

כל אשר לא פני קצפּ לו – ידָקר. כל אשר האימה היהודית בפניו, כל אשר השפלות היהודית בשפתיו, כל אשר החולשה היהודית בגופו – יפול בקרדום, – –

כרך ו' עמ' 42 מכתב ארוך תרס"ו

למה אנו משחקים במחבואים? למה אין לנו העוז להביט ישר בעיני האמת? למה הכל, כל מה שנעשה אצלנו הוא “בלתי צפוי” בשבילנו? מדוע אין אנחנו יודעים מעולם לקדם פני הרעות הבאות?

כרך ו' עמ' 151 בחיים ובספרות תרע"ד

השנאה אלינו והפוגרומים עלינו הנם לא פרי אגיטציה, כי אם הכרח ברזל של מציאותנו שלנו. בשום מקום אין אנו בטוחים.

אל, איפוא, לנו להיות שאננים. עלינו להיות תמיד כאנשי צבא בדרכם הקשה והמסוכנה. פועלים, מסודרים ונכונים.

כרך ו' עמ' 151 בחיים ובספרות תרע"ב

האמת רחפה, רחפה ונשארה תלויה: הר־געש…

בין מים למים עמ' 76 תרע"א

מחלחל ומפעפע הארס… וגדולה האימה… זהו בדרך כלל. אבל בדרך פרט: לאזור עוד יותר את כל כוחותינו בבסוס מצבנו וכו' לחזק עוד יותר את כוחותינו הפנימיים על ידי בתי־ספר חפשיים והיגיינים, על ידי חבורות להתעמלות וכדומה מן האמצעים להגנה עצמית.

כרך ו' עמ' 142, האהלה, תרע"א

ומה אם הם שוחטים בליל תשעה באב איזה שומר יהודי בסוכתו הבודדה, ומה אם יעשו לך עוד אלפי מעשים כאלה – מה אתה יכול לעשות, אם הם המרובים ולהם הארץ ובידם העבודה ובהם אתה תלוי בכל.

כרך ו' עמ' 208 למת רגזו תרע"ג

המתים – לקבר והחיים – לעבודה!

כרך ז' 50 ציונים: “המחנה הנשאר”: תר"פ

“להתחבא” – לא. אל הרחוב נצא להגן על נפשנו כמה שאפשר. אין דבר, את כולנו לא ישמידו, מחר אוּלי תדָקר היד היהודית הכותבת את המלים האלה, איזה “שיך” או חג' ינעץ בה את פגיונו לעיני המושל האנגלי; כאשר נעשה לאגרונות שמואל הרמתי⁹ והיא, היד הזאת, לא תוכל לעשות לשיך ול“חג'” דבר, כי לא תדע להחזיק חרב. ואולם שארית ישראל לא תאבד.

כרך ז' עמ' 85 לענינינו תר"פ

 

עֲרָב    🔗

– שארית ישראל לא תאבד. גזע ישי לא יכלה. ועל אויבינו לבניו יספר. – לנשארים יסופר. יסופר כי קרבנות הרֶשע אנחנו, קרבנות השאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים, קרבנות האימפריאליזם, לא שלנו. לנו לא היו שאיפות אימפריאליסטיות. אנחנו לא רצינו לעשות פה ממשלות. אנחנו רצינו להושיב אדמת בור במהגרים יהודים, להקים ישוב יהודי עובד נוסף על הערבי. האדם הערבי העובד אח הוא לנו. – – עוד יבוא יום וקשר אמיץ יקום בינינו, עובדי ישראל וביניהם פועלי ערב.

כרך ז' עמ' 88 ציונים: לעניננו, תר"פ

לנו נחוצים מקומות עבודה בשביל נעדרי עבודה בישראל, ולרכישת המקומות האלה אנו מוכנים לכל, לכל הקרבנות. לכם¹⁰ אולי יש טריטוריות אחרות, קלות, – ניו־יורק, מוסקבה, ורשה, – שאינן דורשות שום קרבנות? אם כן, עלו והצליחו. אנחנו נשארים במקומנו, בסביבות ירושלים, ולא עוד שאנו עוד קוראים לכל הבחורים הטובים – לא לכם – לבוא הנה ולברוא מקומות של עבודה פרודוקטיבית: בתי חרושת, קבוצות חקלאיות. וכשתבוא שעת המהפכה האמיתית לעובדי הארץ – אל תחששו: לא נזיק להם, לערבים המסכנים הללו, אשר אתם דואגים כל־כך להם ולמהפכה שלהם במתולה, בתל־חי, בדגניה במלחמיה ובירושלים –

כרך ז' עמ' 82 ציונים: אחרית דבר: תר"פ

– אם דל וריק כוחנו אל מול פני משנאינו, המתקלסים בנו – והם כל העולם: ברוסיה, בפולין, בגרמניה, באנגליה, במפלגת השלטון, במפלגת הפועלים, אי נקי! – הנה בפנים עוד לא תמנו לגווע. ותניענו האש הבוערת בתוכנו למעשים פנימיים בשבילנו, בשביל קיומנו, על אף אויבינו. ותהי זאת נקמתנו בהם. כי לנקמה אחרת עוד לא הגיע היום – – –.

כרך ז' עמ' 81, ציונים: שלהי ניסן, תר"פ

– – יודע אני ועד כי יחידים בנו נכונים לכל סבל. נכונים ללכת למאסר, גם לעבודת־פרך, על קדוש דעותיהם, אבל לא זו הדרך הפעם! צריך לחשוב על התכלית, ושום התפרצות במצבנו אינה יכולה להוביל אותנו אל הרצוי.

כרך ז' 94 ציונים: ועוד קצת ביני לבין חמי. תר"פ

– – המעט לה לאומה הערבית כל מרחבי־אוצרותיה השוממים למחצה, כי לא תוכל סבול אשר יבואו יהודים להתישב בארץ, שהיתה לפנים ארץ־אבותיהם ושההתישבות הזאת בשביל חלקים ידועים מהם היא שאלת החיים והמות? – – הערבים הם הרוב הגדול בין יושבי הארץ הזאת, הרוב המכריע, ואנחנו מיעוטא דמעוטא – מי מכחיש זאת? מי מכחיש שהמקומות המיושבים בידיהם? אבל מה טעמם ומה צדקתם לדרוש סגירת־שערים, להתריע על כל מהגר יהודי חדש, שהם רואים בחלום?

היושר הישובי אתנו הוא, ואנחנו נעשה בשבילנו בארץ זו כל מה שאפשר. כל אחד ואחד מאתנו יעשה באמונה את המוטל עליו.

כרך ז' עמ' 19–20 מחוץ ומבית, תר"פ

– – שכנינו האסיאטים, אילו היו הם המושלים היחידים בארץ, היו הם עושים לנו מה שארבעים שנות־נסיון הוכיחו לנו. לא נתאונן. ההתאוננות לא תועיל. שכנינו אלה עושים כדרך שכנים עיקריים בכל מקום. אך דבר אחד מגביר פה את כוחנו: הרגשת צדקתנו. נגד מאון הערביים במדינה יהודית לעתיד לבוא אין לנו כל זין. פה אנו זורים הלאה כל פוליטיקה. אבל בדבר מאוּנם לתת לנו ליסד חברת־עובדים במקום שהשטח פנוי, ולהם אין צורך בו – כאן אנו הצדיקים. עד כדי כך אין קנין פרטי במקומות אפילו לעם עומד ברשות עצמו! שטחים, שאין להם צורך בהם, יען אשר יש להם רב, רב – מדינות שלמות, ודי אדם אין – את זה לא יוכלו למנוע מאתנו על פי הצדק. איך יֵצא למעשה – ימים יגידו. אבל במלחמה נגד מניעה זו אין אמצעי שאין לקבלו.

כרך ז' עמ' 61 השגות תר"פ

ולפי שעה – אם טוב או לא טוב לו למזרח היות לבדו, – אם תאבו או תמאנו אתם – היה יהיה לו אפיטרופוס. וממנו נוסיף לבקש רשות־כניסה לארץ־ישראל, מבלי התחשב כלל עם כל מה שנגלה לנו בחדשים האחרונים, חדשי הפרעות… מלונדון, מדמשק, מכל מי שישלוט בארץ נבקש רשות כניסה… כי רוצים אנו לחיות פה, לעבוד פה למות פה –

כרך ז' עמ' 82, ציונים: אחרית־דבר תר"פ

 

הִסְתַּדְּרוּת פּוֹעֲלֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל    🔗

א    🔗

אחת היא נקודת ההשקפה לכל צעיר יהודי היורד מעל הספינה בחופי ארץ־ישראל, בין אם לשונו תביע אותה כך או אחרת. אחת היא המטרה ואחדי גם האינטרסים.

כרך ז' עמ' 48 ציונים: כרוז לאחוד תר"פ

ב    🔗

מקור האחוד הוא בתקוה לספינות הבאות, מקור הפרוד – בראית היוצאות.

כרך ז' עמ' 13 עליות וירידות, תר"פ.

ג    🔗

"אם בארץ־ישראל בשנים הקרובות יתחזקו המושבות הישנות על ידי עבודה יהודית ויוסדו מושבות חדשות על יסודות של שלילת־הנצול, בוא יבוא, סוף סוף אחודם הגמור של אנשי־העבודה בארץ־ישראל, בוא יבוא אחוד הפעולה, ואיש לא יעמוד בפניו.

שם

ד    🔗

זמן מעבר לנו. ובזמן המעבר אי אפשר לאסור על ההליכה עם הבורז’ואזיה – או הדומה לבורז’ואזיה – במדה שהליכה זו מסיעת לבנִיה ולחזוק – – עמדתו הכלכלית של ההמון המסוער המתפלל לעבודה וללחם.

כרך ז' עמ' 106: במקום נאום תר"פ

ה    🔗

– – כשתבוא השעה, שעת עלית־חלוצים והתחלת־עבודה – – אז יתגלה בכל תוקף ובכל בהירות, – – מה בין ה“בניה” שרק סנפיריה וקשקשותיה דומים לציונות, ותוכה צרעת ממארת, ומה בין מטרת ההתישבות הלאומית־החלוצית – –

כרך ז' עמ' 47 ציונים: כרוז לאחוד תר"פ

ו    🔗

הסתדרות פועלי ארץ ישראל – בזה נאמר הכל. על כרחה תהיה מה שהיא על פי עצם מהותה. וגם שדה פעולתה של ההסתדרות יהיה – הכל. לעבודת השלום ולעבודת המלחמה.

כרך ו' עמ' 96, שאיפה, תר"פ

 

אֲמָרִים    🔗

החיים מוגבלים בהיקפם ומוגבלים ביכלתם. – – אין לדרוש יותר ממה שהם יכולים לתת.

בדרישות גדולות אפשר לבוא אל האדם, אל עצמו.

כרך ב' עמ' 244 מן המצר תרס"ט

לא ביום אחד יוָלד אדם.

כרך ו' עמ' 125 בחיים ובספרות תר"ע

ראשית דבר הנאמנות אל עצמו!

כרך ב' עמ' 997 מן המצר תרס"ט

"על צד האמת אין בני האדם משתנים בנשמתם, ואין הנפש ניזונית אלא ממה שיש בה מתחילת יצירתה.

כרך ב' עמ' 239 מן המצר תרס"ט

– הן גם היללה העמוקה הפנימית על מות אם אהובה אינה עדינה ואינה נעימה, – היא אינה אפילו יפה.

כרך ב' עמ' 218 מן המצר תרס"ט

– רק אלה אשר יסודות החיים בידיהם, רק עובד־האדמה ותופש הקשת הנם מלח הארץ…

לידיו ולרגליו – – הבט יביט האינטליגנט, והנה רפות הן, לא תעשינה תושיה…

כרך ו' עמ' 286. מתוך הפנקס 1910

העצמיות והאינטליגנטיות שני כתובים הם שלרוב הם מכחישים זה את זה.

כרך ו' עמ' 285, מתוך הפנקס 1910

האינטליגנט גם כשהוא מכה על לבו ומתחרט על אינטליגנטיותו, אין הוּא חדל להיות אינטליגנט בעל כרחו – –

כרך ו' עמ' 78 רשמי שעה 1910

כח עצמי אמתי לעולם אינו נדכא ואינו נעכב על ידי החוץ.

כרך ו' עמ' 307 מפנקס תרע"ח

עני מכוחות יצירה חשוב כמת, בין במרתף בין בהיכל,

כרך ו' עמ' 307 מפנקס תרע"ח

"גדול כחו של האסון, שתמיד הוא מביא אתו את גילוי־האמת, אמת המציאות.

כרך י' עמ' 287, מתוך הפנקס, תרע"ה

אוזן האדם לא תמיד מלים תבחן ועין האדם –אך אך בשר היא.

כרך ו' עמ' 213, מתוך הפנקס, תרע"ה

החיים – חובה; ובמלוּיה – האושר.

כרך ו' עמ' 306, מפנקס, תרע"ח

כל זמן שרקמת החיים לא פסקה יש מקום לרקמות ולהתרקמויות אשר אין לראותן מראש, כי סבוכה ומרכבה היא רקמת החיים ויתירה על כך החשבונות הגלויים והמדויקים…

כרך ו' עמ' 296, מתוך הפנקס, תרע"ו

בעלי הנפש מוקירים את היכולת, את האוצרות, את הכשרונות, שמחים עליהם, כי לטובת החיים הם, לטובת חיי העם, אבל אוהבים הם לא אותם, שהם נחלת כוחות־עורים, כי אם את האופי החשוב של בעלי־היכלת, בעלי האוצרות, בעלי הכשרונות, את הכונה הטובה, את הרצון החזק, את המסירות שלהם.

כרך ו' עמ' 313, מתוך הפנקס, תרע"ח

ראשית דבר־האמת, נאמנות הלב.

כרך ח' א. עמ' מתוך הפנקס, תרע"ח

טוב האדם, רע האדם – שקר! שקר! אין טוב האדם ואין רע האדם… יש רק מצוקת האדם, אבדן האדם, מֵצֵר האדם…

כרך שני עמ' 258 מן המצר, תרס"ט

– – אין אושר אלא רק אמונה בו ורדיפה אחריו…

כרך ב' עמ' 271 “הוא ספר לעצמו” תרס"ו

– מה היא מהפכה, אם לא התאמצות ומעשה־גבורה למלא אחרי זה שכבר עשו החיים, להחריב את הבנין הרקוב, שאף על פי כן עודנו מחזיק מעמד בכוח האינרציה?!

כרך ו' עמ' 285 מתוך הפנקס 1910.

הרוחות הנאורות, המיסטיות באמת, הריליגיוזיות והטהורות באמת – – אלה אינן טובלות בנופת־המיסטיקה, אלה מדברות על דרך הפשטות בשם טובת האדם, פּתוח כל כוחותיו, עליזות חייו. דוקא הן שב“חומריות” די להן בקב חרובים, מסורות לזה שבני אדם יהיו שבעים, יתהלכו בקומה זקופה, קשורים לעולם הזה ומחוסרים פחד מפני העולם הבא".

כרך ו' עמ' 260, מתוך הפנקס 1910.

האידיאליסטים האמתיים נתונים כולם לצרכים “החמריים” "הגסים של בני האדם ודואגים להם כל ימי חייהם, בדעתם היטב מה פרוסת לחם ונאד מים יכולים לעשות מבן־אדם.

כרך ו' עמ' 260 מתוך הפנקס 1910.

הטהורים חיים חיי־טובים, אך חליפתם הלא בוא תבוא; הקדושים נותנים נפשם לממיתים. המות מפסיק הכל, מסיים הכל ומכסה על הכל; ואולם החי שבטהורים ובקדושים, כל זמן שהנשמה בקרבו נותן אל לבו שהחיים והמות שלו יתנו תוכן להמשכת החיים שאחריו.

כרך ח' ב' עמ' 488 אמרים תרס"ו

 

חַיֵּי אָדָם    🔗

פייארמן    🔗

א

ציור פשוט אחד מן החיים, שברבות הימים עורר בי חוש טועם להבחין בין הכתוב יפה ובין כתיבה בעלמא, עשה הרבה אף במקצוע האמונות והדעות יותר מספר שלם מלא הוכחות משכיליות.

בחורף עמ' 35 כרך א' תרס"ג

ב

– מה אנחנו? – וכי אנו טובים מהם? צועקים אנו: עבודה! ומה שאיפתנו באמת? כלום עובדים אנחנו? כלום אנחנו איננו חיים חיי בטלה – –

עמ' 59

ג

בעתים מעין אלה, – – הייתי מתענה מאוד וחושב לי לשפלות מה שמצבי החמרי משפיע על מצב רוחי –

עמ' 71

ד

למה אנו מתאספים יחד? וכי בשביל שירגיש כל אחד, נוסף על שעמומו שלו גם בשממונם של אחרים? או רק כדי לדבר סרה על גופים נסתרים ולהתנפל ברעל־לצון על אחד מן היושבים? הלא לנו אין מה להגיד איש לרעהו – – –

עמ' 78

ה

אני, ירמיה פיארמן, בשמי, במראי, בכל צדדי חיי, בכל פרטי הויתי, בכל התופת שבקרבי, בכל הגחוך שבמאורעותי, הייתי כבר שנים אין מספר ואחיה אחרי עבור אלפי יובלות… דבר זה ודאי הוא… וגם עתה יש באיזה מקום בן־גילי, הדומה לי בכל…

בחורף עמ' 123.

ו

– – אני כותב רק מפני שאי־אפשר לי שלא לצעוק – – מפני שלעולם לא אחדל מלצעוק – – כל לעולם… עד רגעי האחרון.

עמ' 126.

ז

מי שאינו מוכשר להיות אב לילדים – כלום יכול הוא להיות להם אב רוחני?

עמ' 126.

ח

היום תזרח השמש – – שמש קיץ, עזה, גדולה נוצצת ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב ואני אוהב את החיים. – – לבי עולה על כל גדותיו. ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה… – – אני חש חיים חדשים ואחרים – ובי צפוּן החומר להם…

עמ' 129.

אברמזון    🔗

א

חה־חה־חה התנשא סער של צחוק רענן בלב אברמזון, כשמצחו נסמך על הזכוכית הקרה –

“מסביב לנקודה” 136 כרך א'. תרס"ד

ב

ברטט עלומים קדוש נשא בעת ההיא את עיניו אל החדשות, אשר החלו להגלות אז במשכנות יעקב, בחדרי לבו ובמסתרי נפשו כבר ידע את רוח הדבר הגדול והעז, אשר החל לפעמו. – –

ג

הוא ידע את תקות נפשו העדינה והנעימה לאין סוף וגם מתי מספר ממכריו “הגידו לו ולא כחדו”, כי הוא “יהיה סופר בישראל”. לסופר עברי, לסופר בישראל – היש עושר אחר בעולם? היש נעלה ונשגב מכגון זה?

מסביב לנקודה 160.

ד

ובכן באה משאת נפשו הגדולה של כל ימי שחרותו: הוא כבר מכהן פאר במקדש הספרות! קולו מתהלך בין סופרי התחיה.

שם

ה

תחיה! כל קרביו ירונו בו. תחיה! אשרי העברי הנולד בדורות הללו, דור התחיה! רק עתה יש ערך גדול לחיי בן ישראל צעיר. עתה, בתקופת התחיה. בתקופה שהרוח העברי המקורי והפורה מתעורר ומתחדש, בשעה שהמלחמה הכבדה נטושה והיהדות הולכת ומשתחררת ומתמלא תוכן חדש.

עמ. 168

ו

– אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להלחם, לתקן – – הטחה כלפי קדושת החיים היא ההסתכלות גרידא! ארורים יהיו המסתכלים גרידא!

עמ' 169.

ז

עתה יחלו החיים החדשים! חשב אברמזון בצהלת רוחו – הוא יעשה הכל. יבוא שלמה. ויחיו יחדיו. – – – חיים מלאים – הוא יעשה כל מה שבכוחו.

עמ' 186

ח

לב הילד של אברמזון חגג את חגו. החיל והחוסן לחי העולמים!

שם

ט

מה רוח ומה תפארת, אם אלה כלים במצוק? מה הוד ומה נצח, אם אלה נמקים בקלקול נצחי, אשר אין מפלט ממנו, מה חסד ומה שירה חדשה, אם אין בכחם להמעיט את הצער הלז, האוכל בשר ונפש?!

מסביב לנקודה עמ' 202.

י

שקר הדבר! בן־הגלות אינו פחדן! בן־הגלות אינו ירא מפני ריחים; בן־הגלות חזק הוא!

מסביב לנקודה עמ' 204.

יא

כלל זה נקוט בידך: אל לבן אדם לשאוף להמלט מצער ויסורים – – העיקר – עליית החיים.

עמ. 134

יב

אם לעת־עתה איננו, וגם אי אפשר לו להיות, איש של הרמוניה שלמה וגמורה, הנה גדולה־גדולה בו השאיפה אליה וגם חומר לא יחסר בו ליצירתה ולשכלולה.

עמ. 137

יג

יעקב אברמזון, שלא טעם ילדות מימיו – – אברמזון זה היה בבגרותו מסוג “ילדים גדולים” אלו, שבטבעם הם פקחים ומגודלים, מגודלים עוד יותר מן המדה, אלא משהגיעו לנקודת גובה ידועה, שב לבם ויהי ללב ילדים.

עמ. 175

יד

– לפרקים נדמה לו, כי אין כמוהו, רוצה בפנה לעם ישראל שאין כמוהו מרגיש בצורך המקלט־המפלט, אבל מה יעשה, והוא אינו יכול נשוא את כל אלה הכנופיות השתקניות והצעקניות ביחד; מה יעשה, ואימת חיי היהודים, שהוא רואה בכל תקפה, גוזלת את אמונתו. נַולות הרקבון שהוא רואה מסביב, מרפה את ידיו.

– ובכן אין לעשות כלום?

– – אדרבא, לעשות הכל, לעשות כל מה שאנו מרגישים כי טוב הוא. – – לעשות הכל: לעזור, לנחם, להיטיב כאנשים וכיהודים, כאנשים יהודים…

עמ. 189

יוחנן    🔗

א

הספרות העברית כולה הלא אינה אלא מקצת ליריקה ולדעתי – – אכן זוהי תעודתה להיות ליריקה ורק ליריקה – השתפכות נפש של יהודים אחרונים.

כרך ב' עמ' 152 “מעבר לגבולין” תרס"ט.

ב

וכי בשביל למלאות איזה צורך־השוק באה הספרות? כלום מקח וממכר היא שתהא תלויה ב“דרישה?” לי, לי, עברי מארץ העברים – לי נחוצה היא – –

לעיל עמ' 158.

ג

עוד יקרה לי כתיבתי; נכתב והוקל לי כמעט קט. רגע ואני משלה את נפשי; הרי זה מה שצריך לי, הרי זה הדבר הגדול – – ומשנהו…

כרך ב' עמ' 189 מעבר לגבולין.

ד

בעולם ספרותנו עוד לא הגענו למדרגה, שאין צעקה מועילה.

מעבר לגבולין עמ' 154.

ה

– בנוגע אלי – – חשוב הוא הפרוצס של היצירה כשהוא לעצמו – –

שם

ו

מצד אחד אתה יודע ואומר לעצמך, כי העבודה היא לירחים ולשנים, ואתה נכון אפילו לחכות ולסבול יובלות שלמים, ומצד שני – הנך דומה בכל שעה ושעה ובכל שורה ושורה כאילו בזה בו יבוא הגמר – – –

מעבר לגבולין עמ' 155.

ז

חי אני – מילא… חי – יהא חי… יקח אופל! מה יש למהר בגמר? הגמר יבוא מאליו… מי“כל, מאנה, פיארברג יש”ק¹¹, מיידניק, ברשדסקי… ואם אני אחרתי קצת… אם אצלי נמשך הדבר קצת יותר…

שם

– כיון שבאתי עד הלום – אין כבר על מה להנחם.

– אחרי השגה זו אפשר למות ואפשר לחיות, אפשר להעתיק הרים ואפשר להסגר במערה.

מעבר לגבולין עמ. 192

אני אינני – ותמונותי וציורי הנם. הם מזכירים אותי למי שנשמתי נתגלגלה לתוכו. אני אינני – ואותיות נפשי הנן.

שם

מן המצר    🔗

א

בתוך תוכי ודאי שמעולם לא חדל למשול אלהי החמלה והחנינה, אבל בחיצוניותי, בכל ההתגלמויות של חיי היו: בדידות, זעף, גאות, בוז לכל אלה החיים של בעלי־בתים ולכל אלה בעלי־הבתים. אם אכזריות היתה מוזרה גם אז לי, בן אברהם יצחק ויעקב, אם לזו המדה האחת לא היה מקום בהויתי, הנה איזו תקיפות היתה בי, תקיפות, שדנה הכל ברותחים ביני לבין עצמי, תקיפות שנקבה בדינה את ההר, שחרתה אותיות במצחם של בני אדם: זה בורגני, זה שפל, זה מאמין בהבלים – ולפיכך: פרי מעלליהם יאכלו –

כרך ב' עמ' 238 מן המצר, תרס"ט

ב

מן הימים ההם נשארו לי רק: אחריות בּפני כל ובעד כל – ורחמים.

כרך ב' עמ' 239 מן המצר

ג

חיי אושר אין, אין אושר בחיים – – אבל יש אושר, ואושר אמתי, ברגעים ידועים. יש אושר ברגע. הגבורה היא לא ברגע, כי אם בהתמדה…

– – – לא ברגע הגבורה, כי אם בהתמדה בהן תמידי, במעשי ובחיי יום יום. נקל ואפשרי להיות אמיץ לשעה, להתגבר על נסיון קשה. למסור את הנפש ולעשות פעם מעשה שלא יעשה, לצאת בפלוגה של הגנה נגד קהל רוצחים במונדירים ובלי מונדירים, אפילו לצאת לגרדום. אבל כשהתחיל לחיות בערבות סיביריה יום, שני ימים, שלשה ימים, ארבעה ימים, ובכל יום ויום לדאוג שלא למות ברעב, בכל יום ויום לראות את הכליון שמסביב, בכל שעה ושעה להענות מגלות־סיביריה בכל פרטיה ובכל קטנויותיה, ובכל זאת, לא היות תוהה על הראשונות, לא נופל ברוח, אז הבין, כי המדרגה היותר רמה היא: לעמוד על משמר של חשיבות־האדם בלי הפסק, שעות, ירחים ושנים, להתיחס כאדם תקיף אל כל הנפגש גם – וביחוד – בפעוטות.

כרך ב' עמ' 245 מן המצר

זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי הויתי וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים אבל תמיד סודיים… המות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

כרך ד' עמ' 233 מכאן ומכאן, תרע"א

יחזקאל חפץ    🔗

א

טוב מאוד – אלה החיים. החיים הם טוב, הטוב היחידי, אין טוב בלעדיהם. כדי שיהיו טובים ביחוד, טובים מאד, נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית־נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן, “תוכן החיים המצוי”, שבלעדיו אין תוכן.

כרך ה' עמ' 92 שכול וכשלון תרע“ג–תרע”ד

ב

הבל! הבל! יסורים אינם מעלים את האדם! האושר, העונג, הטבעיות – הם הם עליה לאדם. היסורים – חטא ועון ונפילה.

עמ' 162

ג

את כבר אינך בעולם הזה, את אינך בכלל, אינך. אני יש – ואת אינך. היכן את? בעולמות אחרים? לא, לא, הדעת צלולה. את אינך. אין פחד.

עמ' 181

ד

נפש חיה היית – ומת, בדרך אשר אין לה שחר מת. אבל האם יש מת בדרך אשר יש לו שחר? במוקדם מת, אבל האם יש מוקדם ומאוחר בחיים ובמות.

עמ' 182

ה

לא, היקרה, ממך נשאר רק זכר, אך שמץ זכר. את אינך ואני – הנה אני יושב במקום, שאולי ישבת עליו את, הנה אני מתהלך במקום, שאולי התהלכת בו את – – –

עמ' 182

ו

את כל העולם ואת כל החיים אי־אפשר לתקן – – – – – – – ינסה לתקן מה שאפשר, בכל מה שאפשר, ואיך שאפשר…

שם

ז

תפילת יחזקאל

– – "אבי! אבי האורה והחיים, יבורכו סלה! אבי, אבי־היתומים, היטיב לי, קרני שמש שלח לי שַי, ואני, יתום־היתומים, אקבל מנחתך בתודה, באהבה, בתקוה. אני יודע להוקיר את מנחתך, את טובך סלה. לבי ירנן אליך – – אבי החיים. תבורך סלה!

עמ' 189

 

אִישִים    🔗

סמולנסקין    🔗

– – פרץ בן משה סמולנסקין, שעבודתו הספרותית והעממית לא היתה עבודת ראש, כי אם מקור מים חיים שנבע מעומק חושו הלאומי הפנימי, היה כולו כעין רגש השמירה העצמית של עם ישראל. הוא היה העצב המרכזי; כל כאב, כל מחלה, כל רקבון אשר איים להביא על הגוף הלאומי, פגע בו תחילה – והוא הזדעזע וצעק. הרבה תאונות יש בחיינו, גם בגלות וגם בראשית בניננו בארץ העברים, המפחידים אותנו, כי חוש השמירה הלאומית נתרופף אצלנו עד מאוד. – – די יהיה להזכיר על יחס היהודים לאחיהם הפועלים…

אולם סמולנסקין היה יהודי ער, ער ביותר; דקות השגתו היהודית, דקות עצביו, שהיו מרוכזים תמיד לחוש את מצב האומה כמו שהוא – היא שנתנה לו את האפשרות לראות את הבאות מראש. איש אשר כולו עין פקוחה ותמיד עומד על המצפה, היה לאומתנו לפני חצי יובל שנים, ופרץ בן משה סמולנסקין היה שמו.

כרך ז' עמ' 123 סמולנסקין תר"ע

י. ל. גורדון    🔗

– “יכול אדם להיות משורר גדול אף כשאינו משורר־הארוטיקה, או אף כשאינו מחיה נשמות לפגרים מתים של הטבע, אלא לבו נתון להיקר בשבילנו בטבע: לחי ולמדבר, לאדם וליחסים שבין אדם לחברו. נשוה בנפשנו: שני אנשים שוכבים בחדר אפל אחד ושומעים צלצול פעמון בית־תפלה רחוק לראש אשמורת. האחד חושב על הצלצול, על צליליו, על הודו, על נעמו, ומחשבות השני נתונות משום מה, בעיקר, למצלצל, לבן האדם העומד שם במרחק ומושך בפעמון. הוא חד לנפשו חידות, אם אותו המצלצל הוא איש אשר שנתו תערב עליו וחובת משרתו לקום ולמשוך בפעמון היא בעוכרי שנתו, או – מי יודע. – אולי האיש סובל מנדודי־שינה, כל הלילה יתהפך על משכבו ואין נחת, והשעה, שעת קומו לעבודת חובתו, דוקא היא מביאה גאולה לו?… וכך הוא הוגה במצלצל עד שהדי־הצלצול כמעט שנבלעים בשבילו… התחשבו, רבותי, כי חֵרש האיש השני? התאמינו, כי מחשבותיו הן פחות עמוקות ממחשבות־הראשון והתרשמותו פחות דקה מהתרשמותו של חברו? לאו דוקא התוכן הרומנטי של השיר עושה את בעל־השיר למשורר, כי אם כוחו להתרגש באמת ולבטא על פי דרכו את רגשותיו האנושיים. ובזה – האם לא הראה יל”ג את כל כוחו ויכולתו הגדולים? האם לא ידע לתת ניב־שפתים נמרץ לגילו וצערו, להבעיר לבות אנשים בדברים היוצאים מלבו הוא, לצקת בוז לכל המאוס בעיניו, לגלוג – לכל השנוא עליו? האם לא היה גם בנערותו הפה הנותן אמרי שפר, הבטוי הברור לשאיפות, תקוות ונתיבות חדשות? האם לא היה הוא בשירתו נושא הקדמה האנושית ברחוב־היהודים, מליץ ההתנערות וההשתחררות?

כרך ז' עמ' 127 אזכרה ליל“ג תרע”ג.

מ. ל. לילינבלום    🔗

א

תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים, וחייהם של סופרים – ספרים טובים. ברם, לילינבלום הוא האחד בין גדולי ספרותנו בדורו, שכל חייו מסורים בכתביו ושכל כתביו אינם אלא בבואה לחייו. את דעותיו על עמנו, על דתנו, על חבת־ציון וכו' לא סגל לעצמו, כדרך המסגלים, חצובות הן מחייו, מנסיון חייו. ארבעת כרכי לילינבלום אינם ספרים גרידא, כי אם חיי אדם.

מה שמקרב אותנו, בני הדור הזה, בני שנות תר“ס–תר”ע, אל האיש ההוא, בן תר“ך–תר”ל, אל רמל"ל – זוהי שנאת האילוזיות, שנאת ההזיות והדמיונות הכוזבים, והאידאליסמוס האמתי, הבוחר בריאליזמוס.

כרך ח' ב. עמ. 448 אבי הפובליציסטיקה שלנו, תרע"ד

ב

הלוחם, הלוחם האמתי, הלוחם במובן היותר מדויק והיותר נעלה של המושג הזה היה ונשאר לילנבלום, שבכל חוש המציאות החד שהיה בו ובכל דעתו הרבה את החולשה הישראלית, לא פסק גם אחר כך מדבר על היהודים כאילו תיקונם בידם הוא, כאילו אם לא הכל, אבל העיקר תלוי בהם בעצמם. – בהוכיח אותנו לילנבלום, כתלמיד־חכם אמתי, דאוריתא קא מרתחא ביה¹² על מגרעותינו ושפלותנו לא שכח, אמנם, מעולם את הסיבות ואת מצבנו המיוחד שגרם לכל אלה, אבל קולו והטעמתו, אף על פי כן, היו תמיד כאילו גם מצבנו אינו אלא – בהרבה – פרי מגרעותינו ושפלותנו. כאילו אנחנו בעצמנו אשמים לרוב וכשנרצה לחזור בתשובה ולעבוד ירפא לנו.

כרך ז' עמ' 158 אזכרה ליל“ג תרע”ג

יוסף טרומפלדור    🔗

לא זכיתי להכיר את יוסף טרומפלדור מקרוב; אבל הקריאה במכתביו, יחד עם הידיעה על מעשיו (בשבי יפן, במגדל, בגליפולי, ב“החלוץ”: בתל־חי) – מעמידה על אופיו האנושי. זה היה אנוש שלם בתכלית: בפשטות של תמימות, בהבנה של יושר, ברעות של טהרה, בהומור, ביחסי אמת אל עצמו ואל קבוצו. – הוא תמיד אוטופי; הוא חי תמיד עם העולם, עם זרועות־העולם, ויחד עם זה היה נתון כולו – כולו, לד' אמות, שהוא נמצא בהן באותה שעה, לאנשים המסובבים אותו באותה שעה.

הוא היה איש־פעלים, איש סדרים, הוא הבין והוקיר את ערך הפרטים שבמציאות שבחיים. הוא הבין שהכל חשוב. הוא אהב את דומן־האדם, ועם זה לא פחד ללוש אותו, לגבש אות, לגבעה נשאה – את עצמו ראה באחרית־הימים עומד על הגבעהו והוא גם אז איש־צבא. רק איש־צבא.

אשרי מי שעמד בד' אמותיו.

כרך ז' עמ' 76, “למלאת שנה למאורעות תל־חי” תרפ"א

אהרן שר    🔗

– פעם אחת ראיתיו בימי חיי, בבואו ליפו בענין ההגנה ובהכנסו בפעם האחרונה למערכת “הקונטרס” למסור את דבריו, דברי עומד “על המשמר”.

לא ידעתיו ולא החלפתי אתו אף מלה. לא ידעתי אפילו את שמו. עכשיו כשאמרו לי: זהו, אני נזכר בו והוא עומד. מיום בוא השמועה ועד עתה, כמו חי לפני. סמל התוגה השוקטה, סמל הצניעות הטהורה, סמל המסירות.

שכנינו הפראים כמו תמיד אינם יודעים את אשר הם עושים, את מי הם רוצחים: את מיטב האנושיות.

כרך ז' עמ' 72 ציונים.

מִפִּנְקָס¹³