על הבימה 🔗
ארבעה שומרים לשפה: העין הלב, האוזן, והפה. ולא הרי שפה חיה מדוברת, כשפה שאינה מדוברת, שאין לה שומרים אלא העין והלב בלבד.
כשנעשתה שפתנו,שפת חכמים' נעשו שומריה חכמים. הם קבלו את השפה כמעטפתה הנתנה לָעַיִן של התורה הקדושה וכל המרבה להעמיק ולהתבונן בה מרבה לצלול בעומקי התורה. היתה השפה כולה מסורה לעין, מנו אותיותיה, התחקו על צורתה של אות ואות, על עטורי אותיות ותגיהן, הכל הצטרף לחשבון הצורה החיצונית של התורה. ומתוך כיוון זה נדרש כל החומר הלשוני. שירתה של השפה ומנגינתה כלא היתה בשבילם.
הצורה – ורק היא – באה ללמד.
אחריהם באו המעיינים בספר.
גם להם לא היתה השפה אלא מה שעיניהם דולות מתוך הספר. לא התבוננו לצורת האותיות ולא לצורת צירופי השורות, כי הם רק אחרי התוך נמשכו, כל היתר היה להם כתפל. באמת, הצורה הלא, לדידם, מכבדת על הבנת התוכן, עמדה לשטן לו להכנס אל המח.
אחריהם באו הקוראים.
הם לא הלכו אחרי הספר אך מתוך רצונם להתעמק בתכנו בלבד. בשבילם נעשה הספר יותר קל להבנה, ביניהם לבין הספר נמתחו נימים דַקִים, רועדים בלב הנמשך אחרי יפי הבטוי. לא התוכן, אלא אופן ביטויו של זה נעשה עיקר, יחס של חבה אל הלשון יש כאן, אותו היחס החסר לשנים הקודמים.
אבל גם פה העין תופסת מקום בראש. האוזן אטומה. ומטעם זה יכולים היינו לשמור כמה וכמה דורות אחרי שנפסקה השירה הספרדית, כל תורת הריטוריקה שלה על כל הטעמים מן המונוטוניות שבה והזרות של רוח תרבות רחוקה כבר לרוחנו. ומטעם זה באה אחרי כן העניות, החדגוניות שבצורה, שנכנסה לשירתנו בימי ההשכלה.
שפה חיה מדוברת צריכה קודם כל לחיות באוזן השומע, עד שאזנו אינה קולטת אך שברי קולות והוא צריך לתרגמם בשבילו לאיזה שפה אחרת בכדי להבין מה ששמע, אין זו שפה חיה בשבילו, ועד שצליליה נעשים גמישים ומדברים ללבו מתוך חצאי גונים וגוני-גונים, עדיין איננה שפת לבו.
ובזה גדול כחה של הבימה, הוא תעשה בתפוצות הגולה נפשות לשפתנו היא מכניסה את שפתנו לאוזן – ומן האוזן אל הפה.
היא תרגיל את השומע לצלצול המלה העברית, הזר עדיין לגולה. ולא זו בלבד.
דבורנו יוצא מן הלב, ודבורו של אַרטיסט יוצא מן הלב ובמחשבה תחלה.
מנופה ומזוקק כל גון שבו, וממנו, מן הארטיסט, אנו נלמד כל מה שחסרנו במשך שנות היות שפתנו אלֶמת בעולם.
אין לשער את התועלת שתצא מזה לשִׁירָתֵנוּ.
הבימה תכניס לתוכה את המוסיקא, את,הנגינותיות', שהיא היא מיטב השיר, מתוך הכלל. De la musique avant tout! כל מאמרים וכל דברי-תיאוריה לא יועילו לעולם, עד שהאוזן אינה קולטת את השיר על צרופי נגינותיו והפַתוס הניתן במוסרות הריטמוס. לפני שלשים שנה לערך התחיל הקהל העברי להאזין לשירה חדישה, שביסודה מונחת המנגינה, בזמן מועט לערך הכניסה שירתנו הצעירה שפע של צירופי צורות, שלא היו עדיין בשפתנו מעולם. ואולם בשנים האחרונות אנו רואים סמנים של רוח אחרת נושבת.
דומני, לפני ההקראה מעל הבימה לא תעמוד כל רוח אחרת, מלבד המנגינה באמת.
וזאת תעשה הבימה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.