א. דמוקרטיה או דיקטאטורה    🔗

ועידת הסוציאליסטים האוסטרים שהיתה בלינץ, מ־30 באוקטובּר עד 3 בנובמבּר 1926, בהשתתפוּת ארבע מאות ועשרים ציר, שדיברו בשם שש מאות אלף פּועלים מאורגנים, יש לה חשיבוּת מיוּחדת לא רק בתולדות הסוציאליזם האוסטרי, אלא בתולדות הסוציאליזם האירופּי והבין־לאוּמי בכלל. הפּועלים הסוציאליסטים האוסטריים מזוּינים בנסיון פּעוּלה מיוּחד במינו, שאוּלי אין דומה לו בשוּם חלק אחר בתנוּעה הבין־לאומית. הם עברו דרך ממדינה גדולה, רבּת־אוּמות, מדינה קלריקאלית ועשירה בשיירי פאוֹדאליוּת, למדינה קטנה ודמוקראטית. את המעבר הזה עברו לא רק בדרך המהפכה הלאומית והפּוֹליטית אשר גם צדדים סוציאליים לה ובמשך שמונה שנות עבודה בלתי פוסקת בשטחים שונים של הפּעוּלה והיצירה המעמדית. הם למדו בעינים פּקוּחות – מהמהפּכות שהתקיימו בתקופה האחרונה באירופּה. במשך הרבה שנים לא רצו לתפוש עמדה מסוּימת במלחמת הדעות והשיטות המציינות את התפּתחות תנוּעת הפועלים בשנים האחרונות. אם הם עשו זאת עתה, בועידתם האחרונה בלינץ, הרי עשו זאת מתוך הכרה ברורה ועמוּקה, מתוך שיקוּל דעת ורגש האחריוּת לפני מעמד הפּועלים באוסטריה, לפני אוסטריה כוּלה ולפני התנוּעה הבין־לאומית אשר לה הם עובדים. מועידת לינץ יצאה הפּרוגראמה החדשה של המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית ואפשר להגיד, שהפּרוגראמה הזאת קובעת במידה מרובה את העמדות הפּרינציפּיוניות של הסוציאליזם האירופּי כולו, ויתכן, של הסוציאליזם של ימינו, ובפעולתה יהא לתכנית לינץ תפקיד שאינו נופל בערכו מהתפקיד שהיה פעם לתכנית המפורסמת של אֶרפוּרט, אשר כל הסוציאליזם האירופי, ביחוּד הקוֹנטיננטאלי, עמד תחת השפעתה.

העמדות החדשות של פּרוגראמת לינץ נקבעו כבר באותה הצעת התכנית שפּירסמה ועדת התכנית לפני איזה חדשים. אז, בזמן הפּרסום, עוררו אי־אלה מקומות ההצעה ויכוח נמרץ בקרב המפלגה גופה וגם בקרב הסוציאליסטים של ארצות אחרות. למי שהוא נראו המקומות הללו כויתוּר על מוּשׂגים ותיאוריות, אשר בהם חי הסוציאליזם האירופּי כיובל שנים. על הצעת התכנית הגן בועידת לינץ בכוח רב אוטו בויאֶר¹. כתוצאה מן הויכוח הוכנסו להצעה אי אלה שינוּיים, אוּלם אלה נוגעים בנוסח בלבד. הרוח של התכנית שנתקבלה היא אותה הרוח אשר בה נכתבה ההצעה.

המצב אשר בו נמצא הסוציאליזם האוסטרי אפשר לציינו בשם „על סף השלטון“. אין ארץ באירופּה אשר מעמד הפּועלים היה בה כה מאורגן וכה מאוּחד כארץ אוסטריה. אין המפלגה יודעת כל פּירוּדים. זרם קומוּניסטי אינו קיים למעשה. לזרמים בלתי קומוּניסטיים וּבלתי סוציאליסטיים אין השפּעה על הפּועלים. האגוּדות המקצועיות והצרכניות עובדות בהסכם גמור עם המפלגה הסוציאליסטית ואפשר להגיד כי כל מעמד הפּועלים מצא את ביטויו הפּוליטי במפלגה. אין לחשוב איפוא על תגבּוֹרת מספּרית של המפלגה בעקב פּעולה בקרב הפּועלים – במחנה זה דללו האפשרוּיות. במספרי הבחירות מתבּטא המצב בזה, שהמפלגה הסוציאליסטית קיבּלה מיליון ושלוש מאות קולות (ששים ותשעה מאנדאטים), בעוד שכּל המפלגות הבּוּרגניות יחד קיבלו תשעים וששה מאנדאטים. לפני המפלגה עומדת איפוא השאלה מה יהיה מחר? מה לעשות כדי שרצון ההגשמה יקבּל את אפשרות ההתגשמות בקנה מידה ממלכתי? יען כי – וזה ברור לפועלים האוסטרים – ארצם נמצאת במצב כלכלי ובין־לאומי כזה, שאין תקוה להגדלת מספּר הפועלים, להגברת התעשיה האוסטרית. להפך, מזמן חורבן המונארכיה האוסטרית־הוּנגרית הולכת התעשיה האוסטרית, ביחוד הוינאית, ופוחתת. היא היתה מכוּונת למדינה גדולה והנה לפניה ארץ קטנה בת ששה־שבעה מיליוני תושבים. אוסטריה היא ארץ של פּועלים ואולם גם של בורגנות זעירה ושל אכרוּת זעירה וכזאת היא תישאר – יתר על כן: הקו הבּוּרגני הזעיר שלה עתיד להתגבּר. ולסוציאַליסטים שבאוסטריה, אם הם בכל זאת רוצים בהתגשמות הסוציאליזם בארצם, למרות שהתיאוריה על ההנחות הכלכליות להתגשמוּת הסוציאליזם מתנגדת לכך, הרי שאין להם אלא שתי דרכים – או לוַתר על שלושים המנדטים החסרים להם, כדי להגיע לשלטון, או לחפּשׂ את שלושים המנדטים ההלו בשטחים אחרים מחוּץ למעמד הפּועלים. הדרך הראשונה – שמה מהפּכה ודיקטאטוּרה של הפּרולטאריון, הדרך השניה שמה שינוּי הסוציאליזם לתנועה העממית אשר מעמד הפּועלים עומד במרכזה ומנהל אותה, ותפיסת השלטון באמצעות הדמוקראטיה. הפרובּלמה הועמדה בועידת לינץ בבהירוּת גמוּרה וגם התשובה ניתנה באותה הבהירוּת. ולא הועיל הנסיון של ה„שמרנים“ המדקדקים בכל מלה הכתוּבה בתורה (עם מאכּס אַדלר בראשם) אשר רצו להוכיח שהמוּשג „דיקטאטוּרה של הפּרולטאריון“ של מארכּס הנו אותו המוּשׂג „דמוקראטיה“ שלנו. לסוציאליסטים האוסטריים היה העוז לבלי לחפּשׂ מקלט במשׂחק המלים המטשטש לרוב את המוּשׂגים, ויש לחשוב שהנסיון הרוסי – הנסיון של הדיקטאטורה הטהורה – על כל תוצאותיו ועל כל ויתוּריו, הוא הוא אשר נתן לסוציאליזם האוסטרי את העוז הזה לצאת נגד המוּשׂגים המקוּבּלים והקלים ששלטו בסוציאליזם האירופי זמן רב כל כך.

הסוציאליסטים האוסטרים קיבלו את הדרך השניה, דרך של דמוקראטיה, של „כיבוּש הלבבות“ בשׂדרות הרחבות של העם העובד. התפקיד ההיסטורי של תנוּעת הפּועלים איננו רק ארגוּן הפּועל התעשיתי בלבד ואף לא ארגוּן הפּועל התעשיתי והפּועל החקלאי ועובד הרוח בלבד, אלא המלחמה בעד כל אלה אשר ההון הפינאנסי והתעשיתי מנצל אותם ועושה חייהם לחיי שפלוּת ועוני. כל האכרים העובדים, כל האינטלקטוּאליים העובדים, כל ה„בּוּרגנים הזעירים“ העובדים בלי לנצל אחרים הנם בני־ברית טבעיים וחברתיים של מעמד הפּועלים. תנועת הפּועלים צריכה לשמור על האופי הסוציאליסטי שלה ואוּלם אינה יכולה להתנהג לגבּי בני־ברית אלה כלעובדים ממדרגה שניה – הם שוּתפים לאותה המלחמה. אם ידע הסוציאליזם לרתק אליו את כל העובדים של האוּמה אין לו צורך במהפּכה ובשוּם דיקטאטורה. ואם הוא לא ידע לכבוש את רוב האומה אין כל תועלת בדיקטאטוּרה ובאלמוּת, יען כי פירושה של דיקטאטוּרה הוא מלחמת אזרחים, מלחמה חיצונית, רעב, עוני, וסופה ההכרחי של הדיקטאטוּרה הוא ויתור לכוחות אשר נגדם היא נוצרה. האוחז בעריצוּת נשאר, בעל כרחו, שבוּי בידי העריצוּת, ואין לו ברירה אחרת מאשר להשתמש בכוח הפיסי, לא רק לגבּי אויבי מעמד הפּועלים אלא גם לגבי המעמד עצמו. דיקטאטוּרה פּירושה דיכוּי כל המפלגות וכל הזרמים גם בקרב הפּועלים עצמם. דיכוּי חופש הדעות, דיכוּי של כל האיניציאטיבה היוצרת גם בקרב הפּועלים ואפילו בקרב המפלגה אשר ידיה מחזיקות בשלטון הדיקטאטוּרה. דיקטאטוּרה פּירוּשה – שלילת הסוציאַליזם וּמשום כך קרא פרידריך אַדלר לדיקטאטוּרה של הפּרוליטאריון „אידיאולוגיה פאשיסטית בעצם“.

הסוציאליזם יגיע לשלטונו בדרך המלחמה הרוחנית ובדרך יצירת הברית בין הפּועלים וכל העובדים, המנוּצלים, הסובלים מהמשטר הקיים. וכשיגיע לשלטון ישתמש בו לא כדי לעשות את השליטים כיום למדוּכאים של מחר. יען כי הדמוקראטיה פּירוּשה לא רק שלטון של הרוב אשר יש לו, כביכול, הרשות לסתום את הפּה למיעוט, אלא פּירושה „חופש המלחמה הרוחנית“. וכמו שהסוציאליסטים – המיעוּט של היום – דורשים בכל תוקף את האפשרות השלמה להשפּיע על העם, כך ישארו נאמנים ליסוד הדמוקראטי הזה גם כשהשלטון ימצא בידיהם ויבטיחו את כל החופש הדרוּש למיעוּט של אז. אף אחד מעיקרי החופּש האזרחי לא יפּול חלל במדינה הסוציאליסטית.

במלחמה העזה בעד חופש הדעות וחופש היצירה נגד העריצוּת והדיקטאטורה היה בועידת לינץ קו אחד – לא מעשי ולא פּרינציפּיוֹני אלא סתם אנוֹשי, ודוקא משום כך כדאי להבליט אותו. בימינו אנו, בימים האכזריים האלה, כשהעולם התרבוּתי התרגל למלחמה חיצונית ולמלחמה פנימית של שפיכת דם מימין ומשמאל, כשהמשפּטים המקוּבלים „כך הוא הצו ההיסטורי“, „כשחוטבים עצים ניתזים קיסמים“, „בכפפות משי אין עורכים מהפּכות“ שגוּרים בפי כל, כדאי לציין שבועידת הסוציאליסטים האוסטריים יצאו מנהיגיהם בתוקף נגד ה„רומאנטיקים השוטים“, שאינם חשים באחריוּת המוּטלת עליהם לחיי דור שלם, שבשבילם אין כל ערך וכל חן ויפעה לשלטון הפּועלים אם אין הוא נתפּס על־ידי מלחמת אזרחים ושפיכת דם. כאן היתה דאגה אנושית מאד לחיי בן־אדם, והיתה הדאגה לגורל של הנוער הגדל באַתמוֹספרה של העריצוּת הקיימת והעריצוּת העתידה לבוא. הזהירו בועידה על הקלוּת אשר בה מדבּרים באָזני נוער על המהפּכה המזוּינת ועל פּוּלחן העריצוּת שהם גדלים לאורה.

האם נעשתה המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית למפלגה דמוקראטית סתם? בודאי ובודאי לא. הסוציאליסטים האוסטרים יודעים היטב גם עתה – והם אמרו זאת בפירוש בפּרוגראמה שלהם – שדמוקראטיה הנה רק צוּרת השלטון ואין היא תכנו. בדרך הדמוקראטיה בלבד – בלי ארגוּן הפּועלים והגברה מתמדת של הארגוּן הזה, בלי מלחמה תמידית, בלי שאיפה לשלטון לשם השינוּיים הסוציאליים העמוּקים של החברה הנוכחית – אין אפשרות לבטל את המעמדות ולהגשים את הסוציאליזם. להשליות של הדמוקראטיה הבוּרגנית אין כל מקום בקרב הסוציאליסטים וחוץ מזה יש שמעמד הפּועלים רשאי ומחוּיב לוַתר על הדמוקראטיה. והמקרה הזה יתרחש כאשר הפּועלים יעשו את כל אשר היה בכוחם וביכלתם לשמור על הדמוקראטיה ויגיעו לשלטון בדרך הדמוקראטית, ואולם הצד שכנגד לא ישלים עם המצב והזה ומחוסר־אוֹן בשטח הדמוקראטי, בהכרה שאין לב העם אתו, הוא יאחז באמצעים מהפּכניים ויהרוס את הדמוקראטיה. אפשרוּת כזאת צריכה להיות תמיד לפני עיני הפּועלים ועליהם להתכּוֹנן לקראתה, עליהם לאַרגן כבר עתה, בתקוּפת ההתכּשרוּת לשלטון – את ההגנה על שלטונם, עליהם לאַרגן כוח עצמי שלהם ועליהם להשפּיע על הכוח המגן כּיום על השלטון הבוּרגני – על המשטרה ועל הצבא. במקרה של קונטר־רבוֹלוּציה פאשיסטית או מונארכיסטית, בּמקרה שהבוּרגנוּת תקרא לעזרת כוחות מן החוץ להתערב בּענינים הפּנימיים של המדינה הסוציאליסטית – אין לשלטוֹן הסוציאליסטי דרך אחרת מאשר הגנה נמרצת בכוח על כּיבוּשיו, שזוהי בעת ובעוֹנה אחת גם ההגנה על הדמוֹקראטיה. בהרצאתו הראשונה בתחילת הועידה, אמר בּוֹיאֶר: אָנו דמוֹקראטיים עד כֹמה שזה ביכלתנוּ. אנוּ בעד הדיקטאטוּרה כשאנו אנוּסים לכך, ובמידה שאָנו אנוּסים לכך. ובהרצאתו האחרונה, אחרי כל הויכוּחים, עם פרוגראמה דפֶניטיבית ביד, אמר: „בּבהירות גמוּרה בלי דו־פרצוּפיוּת כל שהיא, אומרת הפּרוגראמה שלנו: עד כמה שהדבר תלוי בנו, רוצים אנו ללכת בּמלחמתנוּ בעד השלטון המדיני בדרך הדמוֹקראטיה, רוצים אָנוּ להשתמש בשלטון המדיני באמצעי הדמוֹקראטיה. הרעיון של השתמשוּת בכוח פיסי לשם הגנה בלבד, גם בשעת תפיסת השלטון וגם בשעת ההשתמשוּת בו – מצא את כוּלנו מאוּחדים“.

במלחמה המתנהלת בקרב הסוציאליסטים זה עשרות בשנים, בתחילה בשטח המחשבה בלבד, ובשנים האחרונות גם בשטח הפעוּלה, במלחמה אשר אין יותר לסוציאליסט שום אפשרוּת ושוּם רשוּת להימנע מלתפוש עמדה ברוּרה ומסוּימת – בעד העריצוּת או נגדה, בעד הדיקטאטוּרה או נגדה, בעד הדמוֹקראטיה או נגדה – ענתה המפגה האוסטרית „בבהירוּת גמוּרה ובלי דו־פרצוּפיוּת“: עד כמה שהדבר תלוּי בסוציאליסטים הם נגד העריצות ובעד הדמוֹקראטיה.

ב. היחס לדת    🔗

קביעת הדרך לשלטון העבודה ואמצעי האחיזה בשלטון הזה היתה הפּרוֹבּלמה העיקרית שעמדה לפני הסוציאליסטים האוסטרים כשהניחוּ את הפּרוֹגראמה החדשה שלהם בּלינץ, ואוּלם היא לא היתה, כמובן, הפּרוֹבּלמה היחידה. המפלגה התאמצה לתת תשוּבה לכל השאלות אשר בהן נתקל הסוציאליזם האוסטרי בעבודתו יום־יום. ובין השאלות הללו ישנן כאלה אשר עד עתה לא היה הסוציאליזם עוסק בהן כלל, או שהיה עוסק בהן באופן ארעי ועל הרוב שטחי ומקוּבל. בעצם, גם הצוֹרך הזה שהרגישו החברים האוסטרים לחפּשׂ הפעם לשאלות כאלה תשוּבה יסודית יותר – נובע אף הוא מאותו פּרוֹצס של גידול והתקרבוּת „לסף השלטון“ – שדרש מהם לתפוס עמדה ברורה בשאלת „בני־הברית“ ושאלת הדמוקראטיה. קל מאוד היה לפני עשרים־שלושים שנה להגיד: בשאלות אלה אנו עוסקים, יטרידוּ נא אחרים את עצמם בפתרוֹנן – כיום הזה, כשהסוציאליסטים מתכּוֹננים לנהל את כּל עניני המדינה, הפּנימיים והחיצוניים – אין כבר לסוציאליסטים האפשרוּת להסתלק מהן.

הנה, למשל, ענין הדת. לפנים היו סוציאליסטים עונים על שאלה זו בפשטוּת וכמעט בתמימות: הכהן הוא שהמציא את האלהים, „הדת היא אוֹפּיוּם לעם“. ועל הסוציאליסטים להלחם נגד הדת ונגד הכנסיה. מאז תפשו סוציאליסטים את העמדה הפשוּטה הזאת עברו עשׂרות בשנים וּבמשך הזמן הזה קרוּ אי אלוּ דברים. מדעי הדת התקדמוּ. תולדות התהווּת הדת והתפּתחוּתה נתבררו יותר ולהגיד עתה, כמו שהגיד בשעתו וולטר: „אלהים הוּא המצאת הכהן“ קצת קשה. המחשבה האנושית, אחרי שהשתחררה מהדוֹגמתיוּת של הכנסיה, השתחררה גם מהדוֹגמתיוּת של אפיקוֹרסיוּת ולמדה להתיחס לשאלות הדת ביתר אוֹבּיֶיקטיביוּת וגם ביתר הבנה. וּמצד אחר גדל המחנה הסוציאליסטי ואליו נכנסו רבבות אנשים אשר הנם סוציאליסטים ישרים ונאמנים ואולם על דתיוּתם אין הם רוצים לוַתר וגם אינם מבינים למה להם לוַתר עליה. ומצד שלישי – והצד הזה הוא תכסיסי יותר – המחנה הסוציאליסטי שואף לגידוּל יתר ויחסוֹ לדת הוּא שמרחיק המוני פועלים מתנוּעתו ומסגירוֹ לידי אויבי הפּועלים.

קבוּצה קטנה בערך של אנשים ראתה חובה לעצמה לדרוש מאת הועידה מלחמה בדת ללא ויתוּרים ופשרות; כוהני הדת הם בני ברית טבעיים לשליטי ההון ואין להפּיל את שלטון ההון מבּלי להפיל את הכוהן ואת הדת. אוֹטוֹ בּוֹיאר ואִתו מרבית הצירים הגידוּ בערך כך: בקביעת יחסינוּ לדת אנחנו יכולים לבחור באחת משתי הדרכים: או להגיד שהדת והכנסיה הנם בעצם שני דברים נבדלים, והמעמד השולט הוא שהיה מעונין בכך לאַחד אותם יחד ולקשרם זה בזה. אנחנוּ הסוציאליסטים מבדילים בין זיווּג מלאכוּתי זה, משאירים את דבר הדת לשיקוּל דעתוֹ וּלמצפוּנוֹ של כל חבר, וּמלחמתנו מכוּוָנה אך ורק לכנסיה, באשר הנה מכשיר בידי המנצלים והשליטים; הדרך השניה היא דרך המלחמה בדת ובכנסיה גם יחד. הוא, בּוֹיאֶר, ממליץ על הדרך הראשונה. היא נראית לו נכונה יותר, צודקת יותר ומתאימה יותר לדרישותיה של תנוּעת הפּועלים. והיה בועידה עוד זרם שלישי אשר גם עמדתו של בּוֹיאֶר לא היתה לו לרצון. בשם הזרם הזה דיבר ביחוד אֶלנבּוֹגן. הוּא דרש מאת הסוציאליסטים לא פּתרון תכסיסי, כי אם גילוי יחס אמתי, פּנימי, לגבּי הדת. ואם אין ליצור יחס זה על פּי החלטת ועידה וּסעיפי פּרוֹגראמה, הרי על כּל פנים על הסוציאליסטים לשמור את יחסם המקוּבל עד עכשיו. אם יש להלחם בּקנאי הדת, הרי יש להלחם גם בקנאי הכפירה. „וּמי שאומר שאי אפשר להיות סוציאליסט טוב מבּלי להיות כּוֹפר, הרי הוּא מתנקש במצפּוּן החפשי של האָדם, כמי שאומר שאי אפשר להיות איש הגוּן מבּלי להיות אדוּק“.

הניסוּח האחרון בשאלת הדת נתקבּל ברוח השקפותיו של בּוֹיאֶר. הנוסח קובע את ההפרדה בין מדינה וכנסיה, נותן חופש גמוּר לכל קבוּצה לחיות על פי עיקרי דתה וללא כל ויכוּח נקבעה ההלכה: „הסוציאליזם מאַחד את כּל הסוציאליסטים ללא הבדל כל השקפות דתיות“ – כל זה נתקבּל פּה אחד. נפלגוּ הדעות על דבר הפיסקה: „הדת הנה ענין פּרטי של כל אחד“. פיסקה זו נתקבּלה נגד דעת הלוחמים בדת. ולא עוד, אלא הפּרוגראמה הכריזה גם בפירוּש, כניסוּחוֹ של בּוֹיאֶר: „אין הסוציאליזם לוחם נגד הדת ונגד ההשקפות והרגשות של כל אחד ואחד, אלא הוּא לוחם נגד הכנסיות והחברות והדתיות, באשר הן משתמשות בכוחן נגד מלחמת השחרור של מעמד הפועלים ובעד חיזוּקוֹ של שלטון הבוּרגנוּת“.

ג. היחס לחבר הלאומים    🔗

השאלה השניה אשר בה דנה הועידה וקיבלה החלטה מסוּימה היא היחס לחבר הלאומים. מצד האמת אין בפּרינציפּים שנקבעוּ בלינץ דבר מה חדש בשביל הסוציאליזם הבין־לאומי. לא פעם, היתה כבר ההזדמנוּת למפלגות סוציאליסטיות לטפּל בשאלה זו. ואולם בלינץ נעשה הדבר בבהירות רבּה. המטרה הסופית של הסוציאליזם הבין־לאומי הנה „הפֶדראציה הבין־לאומית של החברות הלאומיות הסוציאליסטיות“, וחבר הלאומים, בצוּרתו הנוכחית, הנוֹ דרך ארוכה מאד ובלתי ישרה למטרה זאת; יתכן מאוד, שאין הוא מוביל כלל למטרה ההיא. ואוּלם אין זאת עדיין סיבה מספּקת, כדי לזלזל בו או להחרים אותו. הסוציאליסטים מתייחסים לחבר הלאומים כאשר הם התייחסו לפּרלמנטים הבנויים על הפּריבילגיות. הם לא דרשוּ לבטל את הצוּרה הפּרלמנטרית בכלל, הם לא החרימוּ את הבחירות. הם התאמצוּ רק להיכנס גם לפּרלמנטים המזוּיפים, כדי להלחם בעד הדמוֹקראטיה הפּרלמנטרית. ואותו התכסיס אשר בו אוחזים הסוציאליסטים בארצם, באותו התכסיס עליהם לאחוז על הבימה הבין־לאומית, לגבי פּרלמנט־הפּריבילגיות של ג’נבה. וזאת ההחלטה שקיבּלה לינץ בשאלת חבר הלאומים:

„המפלגה הסוציאליסטית לוחמת נגד המדינות הקאפּיטאליסטיות והאימפּריאליסטיות העושות את חבר הלאומים למכשיר ההגנה של משטר הקאפּיטאליזם ועל שיטת־המדינות שנוצרה על־ידי החוזים של 1919. היא רואה את תעודת תנוּעת־הפּועלים הבין־לאומית להשליט את השפּעתה על חבר הלאומים, ללחום בעד כּניסת כּל העמים לתוכו, להכניס דמוֹקראטיזאציה בסידוּרו וביחד עם תפיסת השלטון במדינות שונות, לרכוש את השלטון בחבר הלאומים ולעשוֹתוֹ על־ידי כך לשומר האמתי של השלום ושל חופש העמים בעולם“.

ד. המעבר לסוציאליזם    🔗

תשׂוּמת לב רבּה הקדישה ועידת לינץ לפּרוֹבּלמות של המהפּכה הסוציאלית ושל המעבר מן המשטר הקאפּיטאליסטי למשטר הסוציאליסטי. חוץ מכל הנסיונות – של פּעולה ושל מחשבה – של הרבּה עשרות בּשנים אשר עברו מיום שהציגה התנוּעה הסוציאליסטית את סיסמתה על „המהפּכה הסוציאלית“, היוּ ביחוּד שתי הופעות סוציאליות אשר הכריחוּ היום את המפלגה האוסטרית לשנות את הנוסח המסורתי ובמקום „מהפּכה סוציאלית“ לגרוֹס ביתר דיוּק: „מעבר מן המשטר הקאפּיטאליסטי למשטר הסוציאליסטי“. ושתי ההופעות הללו, אחת מהן היא גרנדיוֹזית בת ערך עולמי, הרי היא המהפּכה הרוּסית, והשניה היא צנוּעה יותר ומקומית יותר ואין להשווֹת אותה בשוּם פּנים עם מהפּכת אוקטובר, העיריה הסוציאליסטית בוינא; אבל ערכּה המקומי גם הוא לא קטן.

אין להשווֹת את הנסיון הרוּסי עם הנסיון הוינאי, ואין להעמיד בשוּם פנים את זה על יד זה. ואולם שני הנסיונות יחד, בצרוּף הנסיון המהפּכני של השנים האחרונות, מאַפשרים ומכריחים לבקר ולבחוֹן מחדש את המוּשׂג „מהפּכה סוציאלית“. ועידת לינץ עשתה זאת וּבאָה לתוצאות האלה. לעולם לא יתפוס המשטר הסוציאליסטי בבת אחת את מקומו של המשטר הקאפּיטאליסטי. תקוּפת המעבר תימשך דורות. והדבר לא ישתנה אם תיעשה המהפּכה בזרוע או על־ידי בחירות והצבעה. מתקוּפת המעבר אין להמנע. הפּרוצס הסוציאלי והכלכלי איננוּ תלוי בצוּרות הפּוֹליטיות אשר בּהן משתמש מעמד הפּועלים כדי לתפוס את השלטון. ובתקוּפה הזאת ינצח הסוציאליזם רק בתנאי אחד: אם הנסיון עצמו יראה שהמשק העומד ברשוּת הכלל מוציא את התוצרת שלו באופן טוב יותר וזול יותר ויוצר לפועליו מצב רוחני וחמרי טוב יותר מאשר המשק הפּרטי. ואם לא יתמלא התנאי הזה, אז אין כוח שיכול למנוע בעד כניסת ההון הפרטי למשק הרוּסי וּבעד שיבת הבוּרגנוּת לשלוט במשק הוינאי, אין כוח שיכול למנוע בעד זה שהאכרים הרוּסים לא יחלקוּ ביניהם את אדמת הקוֹלקטיבים הכפריים שלהם.

מכּאן מסקנה: המעבר לסוציאליזם הנהוּ „תפקיד חינוכי גדול, תפקיד תרבּוּתי ומוּסרי“. או בלשון בּוֹיאֶר: „אנו צריכים להגיד למעמד הפועלים, להגיד בבהירוּת מאכּסימאלית ובלי דוּ־פרצוּפיוּת כל שהיא, שנצחונו תלוי לא רק בזה שהוּא – המעמד הזה – כובש את השלטון, אלא גם בזה שהוא מפתח בו תכונות אינטלקטוּאַליוֹת ומוסריות אשר בּלעדיהן לא יתכן בנין הסוציאליזם“. או, כמו שאומרת הפּרוגראמה: „ביטוּל שלטון ההון על היצוּר יתכן רק בתנאי שהיצוּר עצמו לא יהיה בסכנה“. בימי המעבר לסוציאליזם מתכּוֹנן מעמד הפּועלים על־ידי לימוּד והסתגלוּת לנהל את המשק ולנצל את כל האפשרוּיות שישנן בתוך החברה הקיימת, כדי ליצור את המשק שלוֹ, את המשק העצמי, את המשק העומד ברשוּת הכלל, ועליו להשתדל כי המשק העצמי הזה יעמוד בהתחרוּת כלכלית את המשק הפּרטי. ובדרך זאת – משק אחרי משק, מקצוע אחרי מקצוע „במשך דורות“, יתפּשט כוחו של הפועל בתוך החברה הקיימת עד בוא הרגע וכל החברה כולה תהא חברה סוציאליסטית.

כך, בדרכים אחרות וממקורות שונים, באָה בימים האלה המחשבה והפעולה הסוציאליסטית, להלכה ולמעשה, וגם הפּעוּלה הקוֹמוּניסטית בּכלל – אם לא להלכה, אזי על כל פנים למעשה – לאותה השיטה אשר בה התחיל הפועל העברי בארץ־ישראל, בפינתוֹ הצנוּעה, לפני הרבּה שנים, ואשר הרבּה מהסוציאליסטים והמרכּסיסטים „הכשרים“ בבית ובחוּץ שׂמוּ אותה ללעג ולקלס – השיטה של יצירת התא הקוֹלקטיבי בתוך החברה הקאפּיטאליסטית והפֶאוֹדאלית.

בהגשמת השיטה הזאת נתקל הפועל האוסטרי בהרבּה מאותם הקשיים שבהם נתקל הפועל הארץ־ישראלי יום־יום. מן הקשיים הללוּ הובלט בועידה ביחוּד ענין היחסים בין מנהלי המשק העצמי ובין העובדים בו, וענין היחסים שבין עובדי המשק ובין מעמד הפועלים כולו. בועידה פוליטית לא היה מקום לדון על הצד הכלכלי של המשקים העצמאים, אוּלם השאלות הכרוּכות בצד הטכני־סוציאלי הובלטו למדי. הפועלים צריכים עדיין ללמוד את הנהלת המשק ומשוּם כך הם מוכרחים לפעמים לחפּשׂ את כוחות ההנהלה מחוץ למחנה ובמצב כזה ישנן לעתים קרובות תוצאות בלתי רצוּיות ביחסי המנהלים והעובדים. ומאידך גיסא – יקרה ולוּ גם לעתים לא קרובות כלל – שבמשך הזמן שוכחים עובדי המשק, כי עובדים הם במשק השייך לכלל פועלים, ועליהם להתנהג באופן אחר לגמרי מאשר נוהגים הפּועלים במשק פּרטי, אשר אין למעמד כולו, בתור שכזה, עסק בּוֹ. קרוּ בוינא מקרים של סכסוכים בין עובדי המשק ובאי כוח המעמד כולו. רוסיה המועצתית מצאָה לסכסוּכים האלה פתרון בקלוּת יתירה: אסוּרים סכסוּכים, אסוּרות שביתות במשק הממלכתי! והפתרון הזה הנהוּ בעצם אותו הפּתרון אשר אחזו בו הרבה ממשלות בורגניות האוסרות את השביתות במשקן הם. הועידה הסוציאליסטית לא יכלה לקבל אותו, למרות קלוּתוֹ, והצטרכה ללכת בדרך קשה יותר וארוכה יותר, שאינה רואה את חבר העובדים במשקים העצמיים כחיל קסרקטין. היא הדגישה ש„סכסוּך במשק עצמי הנהוּ סכסוּך בין מעמד הפּועלים כולו ובין קבוּצת פּועלים“. ואולם את פּתרון הפּרוֹבּלמה יש לחפּשׂ ב„התפּתחות של דמוקראטיה במשק, ובחינוּך המנהלים והעובדים לסולידאריות מעמדית ולמחשבה הסוציאליסטית“. מנהלי המשק צריכים להביט על עבודתם כעל שייכת לכלל המעמד, וחובה עליהם להשתדל בכל כוחם להביא את תוצרת המשק למאכּסימום האפשרי. והעובדים צריכים לדעת „שבעל־הבית“ שלהם הוא הפּועל הסוציאליסטי בתור כלל, ומשוּם כך יש לישב את הסכסוּכים בדרך של בּוֹררוּת ואולם אין לשלול מן העובדים הללו את רשותם למלחמתם, וגם לשביתה בכלל.

ועידת לינץ הביטה בעינים פּקוּחות אל הפּרוֹצס הסוציאלי שבפנים אוסטריה ושבכל העולם. והיא לא חששה לשנות מה שיש לשנות ולחדש במוּשׂגים ובפעוּלה הסוציאליסטיים המקוּבלים. הפּרוגראמה שיצאָה מהועידה הזאת היא הפרוֹגראמה של המפלגה הסוציאליסטית המתכּוֹננת לגשת לבנין החברה הסוציאליסטית בימים אלה, בדוֹרנוּ ממש; להתחיל בהגשמת הסוציאליזם ולעשות זאת בכל רגשי האחריוּת כלפי העם אשר לו שייך מעמד הפועלים, וכלפי המעמד עצמו.

„דבר“, ט“ו-כ”ב טבת תרפ"ז ‎ (20–27.12.1926)