מלחמת הבחירות באוסטריה התחילה בעצם לא באמצע אַפריל, בשעה שהפּרלמנט האוסטרי החליט להתפּזר, אלא עוד בסתיו אשתקד, כשהמיעוט הבורגני בעירית וינא עבר לאוֹפּוֹזיציה אַקטיבית, התחיל באוֹבּסטרוּקציה בעיריה גוּפה, העביר את מלחמתו לרחוב – לאספות ולהפגנות – והרעיש את העולם האוסטרי בקריאתו: „הלאָה ברייטנר!“, הלא הוא מנהל הכספים בעיריה האדומה, המסמל בשביל משלם־המסים את שלטון הפועלים. כי המלחמה הפּוליטית באוסטריה מתרכּזת זה שנים לא בפרלמנט, אלא דוקא בעירית וינא. וזאת לא רק משוּם שבוינא מתגורר כּשליש מתושבי אוסטריה, אלא משוּם שבוינא ישנה לסוציאליסטים האפשרות לעבוד באופן חפשי מבּלי להרגיש בכל רגע את הלחץ הבין־לאומי ואת התלוּת הבין־לאומית המוּטלת על אוסטריה־המדינה. ודוקא משום שהסוציאליסטים, מאָז כּבשוּ את העיריה לפני שלוש שנים וחצי, „העיזו“ לשבוֹר את המסורת הבורגנית ולעבוד לפי שיטתם והם הוכיחו בעליל מה הם יודעים לעשות ומה הם רוצים לעשות, דוקא משוּם שהפכו את עירית וינא למין תחנת־נסיון סוציאליסטית אשר חשיבוּתה עוברת את גבוּלות אוסטריה, משום כך הרגיש השלטון הבורגני שבמדינה את הצורך לשבוֹר את העובד המתבּצר בבית העיריה ולהוֹריד מעליו את „הסחבה האדומה“. והיתה עוד סיבה אחת להחלטתם של שליטי אוֹסטריה לצאת דוקא בחורף שעבר במלחמה עזה נגד הסוציאליסטים „המחריבים“ את וינא: באותה שעה נתגלה השימוּש־לרע של אנשי הון מהמחנה הנוצרי־הסוציאלי בכסף המדינה לצרכי הבאנקים שלהם, והסקנדאלים של „הבאנק המרכזי“ ו„קופת החסכון שליד הדואר“ עלו למשלמי המסים במאתים מיליון שילינג. היה צורך להשכיח את הדבר הזה ו„הבולשביקים למחצה“ כל עירית וינא נראו כאמצעי הנוח ביותר כך. חשבּוֹנוֹ של מנהיג המחנה הבּוּרגני, זייפּל, היה חשבון כפוּל: הוא נשען על הרוגז וההתמרמרות שעוררה השיטה הפינאנסית של הפּועלים בחוּגים ידוּעים של תושבי וינא ועל „הרוּח הימנית“ המנשבת בכל אירופּה.

הדאָגה הראשונה של זייפּל היתה לאַחד את כל הכוחות הבורגניים במלחמת הקודש נגד הסוציאליסטים. הצלחתו היתה אך חלקית, מכיון ש„ברשימת האחדוּת האנטי־מארכּסיסטית שלו מצאו להם מקום, מלבד הנוצרים־הסוציאלים, רק הגרמנים הלאומיים וחלק מאנשי „צלב־הקרס“. הדמוֹקראטים, האכרים („לאנד־בּוּנד“), וחלק האַנטישמיים הלכו ברשימות מיוּחדות. ואולם גם האיחוּד החלקי של הכוחות הבוּרגניים היה בו משוּם סיוּע לזייפּל, כי המפלגות הקטנות אף הן נתנו למלחמתן אופי אַנטי־סוֹציאליסטי. רוב המיעוּטים הלאומיים (הצ’כים, ההונאגרים, הקרוֹאַטים) ויתרוּ מלכתחילה על רשימות מיוחדות והסתפּקוּ בהסכמים עם מפלגות גדולות (הצ’כים, למשל, קיבלוּ שלשה מאנדאטים ברשימת הסוציאליסטים). רק היהוּדים והסלוֹבנים יצאו ברשימותיהם – ללא כל תקוָה לנצח.

במחנה הקוֹמוּניסטי היו בראשונה ספקות רבּים, והיו כאלה שהציעוּ למפלגתם לתמוך בסוציאליסטים. אולם הצעה זו נפגשה בהתנגדוּת של החלק הקיצוֹני שבמפלגה אשר גם מוסקבה תמכה בו. האוֹפּוֹזיציה במפלגה הקוֹמוּניסטית סיפרה אחר כך, איך החליטה המפלגה – לפי עצת מוסקבה, לצאת מן המצב הבלתי נוח – כי לא נוח היה ליעץ לפועלים להלחם נגד הסוציאליסטים בשעה שכמעט כל הכוחות הבורגניים נוסדוּ יחד למלחמה זו. ממוסקבה באָה טלגראמה: „להציע לסוציאליסטים תמיכה בתנאים אשר אי־אפשר יהיה להם לקבּלם“. ולפי העצה הערוּמה, כביכול, הזאת הציעו הקוֹמוּניסטים לסוציאליסטים לתמוך בהם, אם הם יבטיחוּ – במקרה שהשלטון יעבור לידיהם – לקבּל את הפּרוגרמה המוצעת על ידי הקומוּניסטים. פּרוֹגרמה זו כללה בעצם את כל הדרישות שהציגוּ הסוציאליסטים עצמם בתוספת דרישות המתנגדות לחוזה השלום שבין אוסטריה ומדינות ההסכּמה, למשל – מתן נשק לכל הפּועלים. כאשר סירבוּ הסוציאליסטים לקבּל את התנאים האלה, הכריזוּ הקומוניסטים על „פריצת האיחוּד של מעמד הפועלים“ מצד „הבוגדים“ ויצאו ברשימה מיוּחדת – שלא הביאה להם שוּם תועלת ונתנה לזייפּל מאנדאטים אחדים.

מלחמת הבחירות היתה, איפוא, בעצם, בין שני מחנות: הסוציאליסטים מעבר מזה והאַנטי־סוציאליסטים מעבר מזה. הסוציאליסטים קיבלו את הזמנת זייפּל: עירית וינא, אף על פי שהיתה יכולה להמשיך את עבודתה עד אוקטובר של השנה הבאָה, הכריזה אף היא על בּחירות חדשות ובסיסמאות הסוציאליסטים תפסה וינא את המקום המרכזי. בכרוז הסוציאליסטי היו, כמוּבן, גם דברים פּוֹליטיים כּלכּליים – איחוּד עם גרמניה, מלחמה נגד חוֹסר העבודה (דוקא בימי הבחירות הגיע מספּר מחוּסרי העבודה באוסטריה למאכּסימום: 277,000), מלחמה נגד השיטה הפרוֹטקציוניסטית, בעד בית ספר חפשי, בעד חוק הבטחת העובד וכו', אולם במרכּז המלחמה עמד „בּרייטנר“. וגם בין סיסמאותיהם של אנשי „האחדוּת“ הבוּרגנית היו דברים נאים כמו בית ספר עממי קאתוֹלי או חיזוּק החוק המשפּחתי הקאתולי, שאינוֹ מכּיר בגט, ואולם במרכז העמידו גם הם: „מסי ברייטנר“.

כאשר עלוּ הסוציאליסטים לשלטון בעירית וינא היתה השאלה הבוערת בּיוֹתר בחייהם המשקיים של המוני העם שאלת־הדירות. ריבוי התושבים בערים הגדולות ושיתוּק הבנין בשנות המלחמה היו מוכרחים להביא לידי הגדלת שׂכר הדירה על פני יכולת התשלום של ההמונים. בזמן המלחמה חקקוּ הממשלות חוק „להגנת השכנים“: איסוּר להעלות את שׂכר הדירה. אחרי המלחמה נתבּטל הדבר כּמעט בכל אירופּה – יחד עם ההבראָה הפינאנסית הכללית. הבראָה זו איחרה לבוא באוסטריה ומשוּם כך איחר לבוא גם ביטוּלו של חוק „ההגנה“, ואילו עלה בידי הנוצרים־הסוציאליים לבטלוֹ כרצונם, היה זה ממיט חורבן משקי גמוּר על מאות אלפי משפּחות. הסוציאליסטים התנגדו בכל תוקף לביטול החוק הזה – על אחת כמה וכמה כשהיה ידוע, כי שליש מבעלי־הבתים בוינא הם ספּקוּלאנטים מחוץ־לארץ, שהשתמשוּ בירידת הואלוטה האוסטרית ורכשוּ בעד פּרוּטות את בתי וינא, ואולם גם הסוציאליסטים הבינו שאין אפשרוּת להחזיק לנצח את שׂכר הדירה הפּעוּט של שנות המלחמה, ביחוּד אחרי שיש סוף־סוף ואלוטה יציבה. ומשוּם כך קבעוּ בפּרוגראמה שלהם בעירית וינא סעיף, האומר לקיים לעת־עתה את „ההגנה“ ואולם יחד עם זה לנהל פּוליטיקה לבנין דירות על־ידי העיריה. הפּרוגראמה הזאת נתמלאה: כיום נמצאת בהנהלת העיריה 35,000 דירות, עד סוף השנה תהיינה עוד 10,000 דירות נוספות.

מלבד הדוחק בדירות שֹררוֹ בוינא אחרי המלחמה דלוּת ועוֹני אשר לא היוּ כדוגמתן במדינות אחרות, וחובה היתה על הסוציאליסטים בעיריה לעבוֹד לשם הגבּרת „העזרה הסוציאלית“ – מעונות לתינוקות, גני־ילדים, עזרה לאמהוֹת, מטבחי־עם וכו‘. המפלגות הבוּרגניות הכּירוּ בחלק מהצרכים האלה ונתנו את העצה: הלוָאוֹת, השתדלוּת אצל חבר הלאומים וכו’. לזה התנגדו הסוציאליסטים, ביחוּד משום שלא ראוּ בעבודה הסוציאלית של העיריה דבר מקרי וצורך השעה, אלא פעולה שיטתית לדורות, הצריכה להפוך את העיריה לאורגאן הפועל להעלאת רמת החיים של ההמוֹנים העובדים. את ההלוָאה לוקחים לצורך חולף – ומחר יש להחזירה ולצורך תמידי יש למצוא אמצעים בקרב וינא עצמה – על ידי מסים. הנה כך קמה „שיטת בּרייטנר“

עתה משלמים תושבי וינא 172 מיליון שילינג אוסטרים לעיריתם, כמחצית הכסף הזה יוצא ל„עזרה סוציאלית“ וכמחצית לבנין דירות. הכסף נצטבּר, כמובן, ממסים ואולם העיריה הסוציאליסטית ביטלה את המסים על הצרכים שהנם בבחינת הכרח לכל נפש: מים, מכולת, אוֹר, זרם חשמל, טראם – בכל הדברים האלה אין העיריה מרויחה. לעוּמת זאת הטילה מסים על דברים אשר אפשר לאדם גם בּלעדיהם: על צרכי החיים הנמכּרים בבתי־הקפה ועל מסעדות־לילה יקרות קיים מס של 15 אחוז; על שעשוּעים – מס של 5– 33 אחוז; על חדרים לזרים (המשלמים שׂכר גבוה) 10–20 אחוז; על מודעות ברחוב – 30 אחוז. בעלי התעשיה משלמים 4 אחוּזים משׂכר העבודה של פּועליהם, קיים גם מס על אבטומובילים, על משרתים – את המס הזה משלמות רק המשפּחות המשתמשות ביותר ממשרת אחד. כאלה הם בעצם מסי ברייטנר הנותנים לעיריה כ־53 מיליון שילינג – כסכוּם הזה (55 מיליון) היא מוציאָה ל„עזרה הסוציאלית“. מסי דירות, המקור הגדול של הכנסות העיריה, אינם המצאת בּרייטנר ואולם חטא הוא שהפחית את מס הדירות הקטנות – דירות הפּועלים, בעלי־המלאכה, הפקיד הקטן – והגדיל את מס הדירות, המשׂרדים והחנוּיות העשירות הגדולות: סכוּם מס הדירות שמשלמים 730 תושבי וינא מהעשירים ביותר שקוּל כנגד הסכוּם שמשלם חצי מיליון תושבים אחרים. נגד השיטה הזאת זוֹעמת וינא הבוּרגנית, האומרת שבּרייטנר שוֹלל מוינא את אָפיה – אופי של עיר נוחה ועליזה, שהוּא מפחיד את התיירים, שהוא מרבּה את מחוסרי העבודה: מס בן 4 אחוזים על שׂכר העבודה של הפּועלים איננוּ מניח לתעשיה להתפּתח, משפּחות אמידות מוַתרות על משרת נוסף, מי שאינו יכול בגלל מסי־העיריה, לקנות אבטומוביל – אינוֹ מעסיק נהג וכו'. ואשר לעליזוּתה של וינא הלילית, של וינא בעלת הקפה־שאנטאנים והרסטוֹראנים האַריסטוֹקראטיים כביכול – יתכן שהתלוּנה צודקת; יתכן שהחיים בוינא זו הם כעת למי שהוא נוחים פחות, אולם תמורת זאת יש קצת נוחיוּת ברחובות הפועלים, במעונות התינוקות וזה שוה דבר־מה. אולם מה שנוגע לחוסר העבודה, הרי הטענה אינה צודקת בהחלט. כי אלמלא דירות העיריה, אזי היה שכר העבודה של הפּועלים והפּקידים צריך להיות גבוה הרבּה יותר משהנהוּ כיום, כדי לתת לאנשים את האפשרוּת לשלם בעד דירה אצל בעל־בּית פּרטי, וזה היה עולה לבעל־התעשיה הרבּה יותר מאשר 4 אחוזים אשר הוּא משלם עתה לצרכי „העזרה הסוציאלית“. ואשר למשרת השני ואִתוֹ הנהג אשר עליהם מוַתרים העשירים, הרי לעומתם עומד צבא של בּנאים העוסקים בבנין דירות העיריה וכל העובדים במוסדות „העזרה הסוציאלית“. בכל אופן עוּבדה היא, שוינא האדוּמה, וינא של בּרייטנר הגזלן, סובלת מחוֹסר־עבודה בערך יחסי פחות מאשר יתר ערי אוסטריה.

הבחירות עברו בשקט ומתוך משמעת ציבוּרית. הסוציאליסטים והנוצרים־הסוציאליסטים באו בנידון זה לידי הסכם והמפלגה הסוציאליסטית פּנתה לחבריה בכרוּז מיוּחד, בו דרשה מהם „לבלי להפריע לתעמוּלת המתנגדים ואספותיהם“. לנוצרים הסוציאלים, לא הועילו לא „הרוח הימנית שבאירופּה“, לא כל הרעש שהוּקם סביב מסי ברייטנר, לא התנהגות הקוֹמוּניסטים, ולא „רשימת האחדוּת“. בוינא קיבלו הסוציאליסטים כ־700 אלף קול, ב־120 אלף יותר מאשר ב־1923. באוסטריה כוּלה קיבלו 1,556,000 קול, ב־224 אלף יותר מאשר ב־ 1923. לפי האחוזים יוצא: בוינא 62 אחוז הקולות לעומת 55 מלפני ארבע שנים, באוסטריה כולה 42.6 אחוז לעומת 38,6. מספּר המנדאטים בעיריה נשאר בלי שינוּי. ובפּרלמנט הרויחו הסוציאליסטים 3 מנדאטים. יש לציין שרוב הנשים בוינא הצביעו בעד הסוציאליסטים, והפּרוגראמה החדשה בנוגע לאכּרים נתנה כבר את תוצאותיה הראשונות: בכפר הנוצרי־הסוציאלי ישנם כבר לא מעט אִיים אדוּמים. המפלגות הקטנות נחלוּ כוּלן מפּלה ניכרת, הקוֹמוּניסטים ירדו מ־22 אלף ל־17.

התקפת זייפל לא הצליחה. הסוציאליסטים שבים לפרלמנט בכוחות גדולים יותר, ובעירית וינה יש להם האפשרוּת להמשיך בפעוּלתם היוצרת ביתר תוֹקף.

“דבר“, ז' אייר תרפ”ז (9.5.1927)