רקע
משה בילינסון
אחרי 15 ביולי (1927)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת דבר, תל אביב; ת”ש

מאורעות וינא1 עוררוּ התרגשוּת בלתי רגילה בכל אירופּה – ולא רק משוּם שסך־הכל של שני ימי הדמים הוא כמאָה מתים וכאלף פּצוּעים, אלא גם בגלל החשיבות הפּוֹליטית אשר למאורעות הללו. הדם שנשפּך דם־פועלים הוּא, אבידות המשטרה הנן ששה אנשים, והפּרט הזה מוכיח ידו של מי היתה על העליונה ברחובות וינא ואיזה ניסוּח של סיפוּר המעשה – זה של הסוציאליסטים או זה של הממשלה – מתאים למציאוּת. הדם נשפּך בעיר אשר רוב תושביה נמנים עם המפלגה הסוציאליסטית והמתנהלת זה שנים על־ידי הסוציאליסטים. המפלגה הסוֹציאליסטית האוסטרית נחשבת באינטרנאציונאל לאחת המפלגות האַקטיביות ביוֹתר. היא עומדת על פּתח השלטון וּמתכּוֹננת בעוד זמן קצר לקבּל על עצמה את כל האחריוּת לגורל המדינה. וּבכל זאת – דם הפועלים הוא שהאדים את אבני רחובות וינא. הסתירה הזאת כאילוּ מסמלת את כל הסבך של הפּוֹליטיקה הסוציאליסטית בימינו, ביחוּד בארצות הקטנות, והתנהגוּת המפלגה הסוציאליסטית והאגוּדות המקצועיות במשך שלושה־ארבּעה ימים מכריעים בחייה של אוסטריה עלוּלה להיות נושא לויכוחים סוערים במחנה הפּועלים. הבירור התחיל כּבר.

העתוּנוֹת הליברלית והראדיקאלית בגרמניה, בצרפת, באנגליה מצאָה שאת המקור למאורעות הדם יש לחפּשׂ בעיווּת־הדין שנעשה בוינא: אין דבר מסוכן יותר מאשר לשלוֹל מהמוני העובדים את ההרגשה, שהם חיים במדינה היודעת לשמור על משפּט צדק ביחס לכל אזרחיה. את עיווּת הדין הוינאי הרגישו ביחוּד בגרמניה, באשר גם שם יש לרפּובּליקאים ולסוציאליסטים יסוד מספיק לקבוֹל על משׂוֹא־פּנים במשפּט, ו„פראנקפורטר־צייטוּנג“ כותב בפירוּש שהוּא סובר, כי התפרצוּת כזאת של זעם העם אינה מן הנמנע גם בגרמניה. כמו כן מודים העתונים הללו ב„שגיאות“ הממשלה והמשטרה. אחרת לגמרי היא הערכתה של העתוֹנוּת ה„שחורה“ באוסטריה עצמה ובאירופּה, ביחוּד באנגליה. היא מאשימה במה שקרה בוינא את המפלגה הסוציאליסטית „עם נטיותיה הקומוּניסטיות“ ועם ה„שיסוּי השיטתי שלה“. היא מצדיקה בהחלט את המשטרה וחוגגת את נצחון זייפל, אשר הציל, כביכול, את אוסטריה ואת אירופה המרכזית כולה מ„שלטון האַנארכיה“. גם בּמקרה זה מחפּשׂת העתוֹנוּת הימנית את „יד מוסקבה“ ומדבּרת על תכניות צבאיות של הקוֹמאינטרן. חבר הפּרלמנט האנגלי, לוֹקר־לאמפּסון, כתב ב„מוֹרנינג־פּוֹסט“, שבשׂמחה היה מקדם את היום בו היו הצבא האיטלקי וההוּנגרי מקימים את הסדר באוסטריה. הוֹכחה נוספת לחשיבות הבין־לאוּמית אשר למפלגה הסוציאליסטית ולשלטונה בוינא.

המפלגות הסוציאליסטיות בכל העולם עומדות לצד המפלגה האוסטרית, ובדרך כלל מאַשרות את התנהגוּתה. האינטרנציונאל המקצועי, האינטרנציונאל הסוציאליסטי, הסוציאליסטים הגרמנים, הצרפתים, ההונגרים, האיטלקים, האנגלים וכו' שלחו לחברים האוסטרים את ברכתם. אגוּדת ההגנה הרפּוּבּליקאית הבין־מפלגתית שבגרמניה „רייכסבּאנר“ הצטרפה לברכה הזאת והביעה את יחסה השלילי לממשלה האוסטרית (מה שגרם ליציאתו של הרייכס־קאנצלר, מארכּס, מהאגוּדה הזאת). מאורעות וינא שימשו הזדמנות ראשונה אחרי המלחמה, שאיחדה את הסוציאליסטים הצ’כים והגרמנים בפראג בהפגנה אחת – שכניה אלה של אוסטריה לא הסתפּקו באספת עם, אלא הכריזו גם על שביתת אֵבל לעשׂר דקות.

אחרת התייחסוּ למאורעות וינא הקומוּניסטים. הקומאינטרן והפרופאינטרן פּנוּ בכרוזים לפועלי אוסטריה ובהם דרשו יצירת סוביֶטים וכיבוּש השלטון. בכרוּזים אחרים פּנוּ לפועלי כל העולם בקריאה ללכת בעקבות פועלי אוסטריה. מן הרגע הראשון דברו הכרוזים הללו על כשלון הסוציאליסטים ועל בגידת מנהיגיהם. באותו הטוֹן דיברו גם עתוני רוּסיה – „איזבסטיה“ ו„פּראבדה“ – ואחר כך גם העתונים הקוֹמוּניסטים באוסטריה ובגרמניה. מטרה להתקפות ולהאשמות במוֹרך־לב ובבגידה משמש ביחוּד אוֹטוֹ בּוֹיאֶר, אשר מ„אחוֹרי גבּם של הפּועלים, הבונים את הבּאריקאדות, מנהל משׂא־ומתן עם זייפל על מקומו בממשלה הקוֹאַליציוֹנית“.

מה נכון ומה לא נכון בכל ההערכות השונות האלה ובהאשמות הסותרות זו את זו?

שוּם מפלגה, לא הסוציאליסטית ולא הקוֹמוּניסטית, לא רצתה לא בשביתה ולא בהפגנה. ב־15 ביוּלי, ביום פרסום פסק־הדין שזיכּה את רוצחי הפועלים, כתב אמנם ה„אַרבּייטר צייטוּנג“ על ההתרגזוּת שתקפה את הפועלים והתרה בשליטים: „זרע עיווּת הדין עלוּל להצמיח אָסון קשה“, אולם לא היה בו משוּם קריאָה למעשים כל שהם. גם ה„רוֹטה פאנה“ הקוֹמוּניסטי לא כתב בּטוֹן אחר – וגם לא יכול לכתוב אחרת, משוּם שהמפלגה הקוֹמוּניסטית באוסטריה הנה חלשה משתוּכל לקרוא את הפועלים למעשים, וזה מכבר הסתלקה מכל נסיון ממין זה. שביתת הפועלים והפגנתם ברינג2 היתה התפּרצוּת פּתאומית של עלבון רגש הצדק אשר נעשה על־ידי עיווּת הדין. בזה יש גם לבאר, מדוע זה הסדרנים הסוציאליסטים וה„שוּצבּוּנד“ הרפּוּבּליקאי לא ליווּ כרגיל בהפגנות את המון הפּועלים – לוּ היוּ עושים זאת, יתכן שלא היה מתרחש שום דבר יוצא מהכלל. משום שמאות פּעמים הפגינו פּועלי וינא ברינג מבלי שיפגשוּ בשוטר אחד ובלי הפרעת סדר כל שהיא. הפּעם הביאה ההפגנה לידי אָסון נורא, דוקא משום שאיש לא התכּוֹנן לכך. שגעון השוטרים – עד עכשיו לא הוּברר, אם דעתם נתבּלבּלה עליהם או שהם התנהגו באופן פּלילי כזה לפי פּקוּדה – עשׂה את השאָר. שגעון השוטרים והתנהגוּת של חלק מהמפגינים. במקומות מרוּבים של הכרוניקה מסוּפר ב„אַרבּייטר־צייטוּנג“ על „בּחורים מסוּפקים“, על „אֶלמנטים בלתי טהורים“ אשר ניסוּ להשפּיע על המוני הפּועלים – ובמידה ידועה גם הצליחו בכך. האנשים האלה היו מצד אחד אֶלמנטים פליליים אשר כּוָנות פּליליות להם – והמטרה הראשונה של התקפה, בית הגניזה של המשטרה ושל בית המשפּט אָפינית מאוד בשבילם – ומצד שני קוֹמוּניסטים, ביחוּד הנוער הקוֹמוּניסטי. על „אֶלמנטים מחוסרי משמעת“ אלה מדבּר גם כרוּז המפלגה הסוציאליסטית. והיו רגעים ש„הבחוּרים“ הללו היו השולטים בהמון הנרגז. התנפלוּת על בתי משטרה קטנים, על מערכות העתונים, הבערת אש בארמון המשפּט, הפּגישה אשר ההמון הכין למכבי האש – אף על פי שבמכונית הראשונה של מכבי האש נסע ראש העיריה הסוציאליסטית, סייץ, פגשוּה המפגינים בצפצוּף וגם בהתנפּלות אישית – כל האלה היו מעשי ידיהם של האֶלמנטים הללוּ. ואולם גם באותו הזמן היתה עוד אפשרוּת למנוע שפיכת דמים. והמשטרה עשתה את האפשרות הזאת לאַל.

באותו יום, ב־15 ביולי אחרי הצהרים, התאסף הועד הפועל של המפלגה הסוציאליסטית, יחד עם הועדה המרכּזית של האגוּדות המקצועיות – וישבו מאָז בתמידוּת. לפנות ערב הוכרזה לאות מחאָה שביתה כללית ל־24 שעות, ושביתת פּועלי הרכּבת, הדואר והטלגראף בלי מוֹעד קבוּע. למחרתו התאספוּ המועצה המפלגתית והמועצה המקצועית אשר אישרוּ את הכרזת השביתה ומסרו לועד הפּועל של המפלגה את יפוי הכוח לנהל משׂא ומתן עם הממשלה ולהפסיק את שביתת התחבוּרה וההוֹבלה כטוב בעיניו. ב־16 היו עוד התנגשוּיות בין המשטרה והפועלים – ביחוּד באשמת הנוער הקוֹמוּניסטי, והיו שוּב קרבּנות מצד הפּועלים. ב־17 השתלט ה„שוּצבּוּנד“ הרפּוּבּליקאי על המצב. משמעת שׂררה שוב בשוּרות הפועלים. באותו יום התארגנה – למרות ההתנגדות של הממשלה המרכזית – המשטרה העירונית העומדת תחת פקוּדת ראש העיריה בלבד. המשטרה כמעט שנעלמה מן הרחובות. היום הזה וכמו כן ה־18 עברוּ בשקט וּבסדר. בינתים התנהל משׂא־ומתן בין הסוציאליסטים (בּוֹיאֶר וסייץ) והממשלה. הסוציאליסטים האשימוּ את המשטרה באכזריוּת ואת הממשלה בתמיכה שיטתית בריאַקציה, אשר הרשתה עיווּת הדין במשפּט רוצחי הפּועלים ואכזריוּת המשטרה. משום כך הם דרשו את התפּטרוּתו של ראש הממשלה, זייפל, ושל ראש המשטרה, שוֹבר, והבטחות ל„משטר חדש“, דמוֹקראטי ורפּוּבּליקאי לא רק להלכה. זייפל הסכים תחילה למשׂא־וּמתן ואוּלם דרש בתור תנאי מוּקדם את הפסקת השביתה. הפּרלמנט אשר יתאַסף מיד אחרי השלטת הסדר, יבדוק את המצב ואת ההאשמות ויקבע את המשטר החדש. ואולם ב־18 סירב זייפל להמשיך את המשֹא־וּמתן והודיע לבאי כוח הסוציאליסטים, „שצבא זר עומד הכן לרשוּתו ואולם הוא משתמט לעת עתה מלהשתמש בו“. המפלגה הסוציאליסטית והועדה המרכּזית של האגוּדות המקצועיות החליטוּ להפסיק את שביתת התחבוּרה בחצות של 18. כל הפועלים שבוּ לעבודה באותה משמעת מופתית שעזבוּה.

התנהגוּת הפלגה הסוציאליסטית היתה עקבית – מלבד פּרט אחד – מהתחלת המאורעות ועד סופם. בדבר העיקרי נדמה, שצודקים הקוֹמוּניסטים בהאשמותיהם: הסוציאליסטים האוסטרים לא רצוּ בהתפּרצוּת כזאת כפי שהיתה בוינא בבוקר של 15 לחודש. הם לא רצוּ לפתח את ההתפּרצוּת ולא רצו להשתמש במאורעות הדמים לשם תפישׂת השלטון, אף על פי שישנוֹ הרושם שהיה בכילתם לעשות כזאת. על כל פּנים בוינא היו רוגז העם וכעסו כה גדולים שבעזרת ה„שוּצבּוּנד“ אפשר היה לשבור את המשטרה, אשר גם בה, כמו בצבא, יש לסוציאליסטים הרבּה מאוד חברים מאורגנים. השביתה הכללית כאוֹת מחאה ושביתת התחבורה עברו מתוך משמעת מוּחלטת (מלבד אוּלי בטירוֹל). וּבכל זאת לא רצוּ הסוציאליסטים לעשות דבר המתנגד להכרתם ולמצפּוּנם.

המפלגה לא קראָה להפגנה. כשזו התפּרצה, עשתה המפלגה את כל ההתאמצוּת כדי לשׂים לה קץ. למחרת דורש כרוז המפלגה ויתוּר על כל ההפגנות החדשות ושקט גמוּר. בכרוז נאמר: „אנוּ רוצים לעשות את כל ההתאמצוּת כדי למנוע בעד מלחמת האזרחים. אַל תרשוּ לקוֹמוּניסטים שיוליכוּ אתכם תועה“. ב־17 דיבר בּוֹיאֶר במלים ברורות שהרעיון המרכזי של המפלגה במשך המאורעות של הימים האחרונים היה אך ורק – „מניעת מלחמת האזרחים“. באותו זמן הגדירה המפלגה באופן בּרוּר מאוד את אחריוּתה, וגם העוּבדה שקרבּנות המשטרה היוּ שוכבים עדיין בבתי־חולים לא הניאה את ה„ארבּייטר־צייטוּנג“ מלכתוב: „אין אנו מכחישים, שמתוך ההמון נעשוּ דברים אשר סוציאליסט לא יסכים להם לעולם ואשר מוּטב אלמלא נעשוּ“, וּבאותה מועצת המפלגה אָמר בּוֹיאֶר: „אין לפועלים המאורגנים שום דבר משוּתף עם מציתי האש בארמון המשפּט, עם אנשים אשר התנפלו על שוטרים בודדים או התקיפו את העתונים. תנועת העבודה המאוּרגנת מסרבת ללכת בדרך הפאשיסטית – להרוס את עתוני המתנגדים“. הכרזת שביתת־המחאה לזמן מסוּים נכנסת לשיטה אשר בה הלכו הסוציאליסטים בימים הטראגיים האלה. ואולם יוצאת דוֹפן מהשיטה היא הכרזת שביתה באמצעי התחבורה ללא מוֹעד קצוּב. השביתה ללא מוֹעד קצוּב הנה אוּלטימאטוּם, הנה הכרזת מלחמה – ואין משתמשים בה, אם רוצים למנוע בעד המהפּכה בכוח, בעד מלחמת האזרחים. הסוציאליסטים האוסטרים נוכחוּ עד מהרה בשגיאָתם זו והפסיקוּ את שביתת התחבוּרה. ה„אַרבּייטר־צייטוּנג“ מ־19 מבאר את סיבות ההפסקה מתוך רגש האחריוּת של הסוציאליסטים „לגורל מעמד הפּועלים, לגורל הרפּוּבּליקה, לגורל הארץ כולה“. „עוד ימים אחדים של שביתת הרכבת – ומאות מפעלים היו צריכים להסגר משום שלא היו להם חמרי עבודה. עוד ימים אחדים של שביתת הדואר והטלגראף – ומיליארדים של הון זר היו עוזבים את הארץ, משום שבחוץ־לארץ היו נפוצות שמועות פאנטאסטיות על מאורעות אוסטריה, והתוצאָה של העזיבה הזאת היתה שוּרה חדשה של פּשיטוֹת־רגל וסגירות מפעלים, נחשוֹל חדש של חוֹסר העבודה, הגדל במידה איוּמה“.

צריך לשער, שהנימוקים הכלכליים האלה החשוּבים בעצם למדי גם כדי לקבוע את פּוֹליטיקת המפלגה הסוציאליסטית בארץ כה קטנה וכה תלוּיה בחוץ־לארץ כמו באוסטריה, לא היו הנימוקים היחידים אשר הכריחוּ את המפלגה הסוציאליסטית למלא במשך שלושת הימים הללו את התפקיד של מכבי אש – לא רק על יד ארמון המשפּט. המפלגה הרגישה קודם כל ששלטונה על הפועלים הוינאים אשר בו היתה כל כך בטוּחה במשך השנים האחרונות – כאילו מתערער: הקוֹמוּניזם באוסטריה חלש מאוד בתור מפלגה מאורגנת ואולם הקלוּת שבה הגיע ההמון הנרגז למעשׂי הרס מוכיחה שגם בין הפועלים העומדים בימים כתיקוּנם תחת השפּעת הסוציאליסטים, הכּתה שורש התעמולה הקוֹמוּניסטית הקוראת הלל לאש ולאלמות בתור דרך לשלטון. וללכת לשלטון באין בטחון גמור בכוחות אשר עליהם נשענים, זאת לא תוכל המפלגה הסוציאליסטית לעשות. הקוֹמוּניסטים יכולים להשתמש גם בדרך זו: נגד הכוחות הבלתי בטוּחים, נגד בני־ברית של אתמול ישנם הצבא האדום והצ’קה. מלבד זאת: הסוציאליסטים מרגישים עצמם חזקים בוינא, אולם לא בפּרוֹבינציה האוסטרית, המגלה לעתים נטיה להשתחרר מוינא האדומה. רק בזמן האחרון החלו הסוציאליסטים ב„כיבוש הפּרובינציה“ והבחירות האחרונות הוכיחוּ, שהם התקדמוּ שם במידת־מה ואולם הם נמצאים רק בראשית הפּרוֹצס.

כיבוש השלטון בוינא איננוּ עוד כּיבוּש השלטון באוסטריה – להיפך, הוא היה עלוּל להביא לידי התפּרקות אוסטריה. ומלבד זאת: השכנים. יש לשער, שהצבא הזר אשר עליו דיבר זייפל, היה צבא צ’כי ואולם מלבד צ’כוֹסלוֹבאקיה קיימות גם הונגאריה ואיטליה – ומן הרגע הראשון שהגיעוּ לארצות הללו ידיעות על מאורעות וינא, פּשטוּ גם השמוּעות על התערבוּתן הצבאית באוסטריה. העתוֹנוּת האיטלקית ולא הקיצונית, כמו „טֶבֶרה“, אלא גם הרשמית כמו „טריבּוּנה“, התחילה לכתוב על „זכוּת איטליה להשגיח על אוסטריה וּלהשקיט את המהוּמות בה“. בשוּם ארץ אחרת לא היגעה ההתחדדוּת המעמדית מעל לגובה כזה כמו באוסטריה: כל תושביה כאילו נחלקו לשני מחנות מתנגדים זה לזה, ואין ספק שהבּוּרגנוּת האוסטרית, אחרי שהיתה מתנגדת לכיבוּש השלטון מצד הסוציאליסטים בכל כוחותיה, לא היתה מתנגדת להתערבות הצבא הזר והיתה בעצמה קוראת לו.

וּמשוּם כך כיבוש השלטון, לפי העצה הקוֹמוּניסטית, פירוּשו היה: שלטון בלתי בטוח בוינא, משוּם שנכבּש על ידי כוחות בלתי בטוּחים, איבה בפֹרובינציה, אוּלי התפּרקוּת אוסטריה, מלחמת אזרחים, הכרח של משטר טרוֹר ממושך. רעב וחוּסר עבודה מוחלט, כיבוּש אוסטריה ווינא על ידי הצבא הריאקציוני, תבוסת תנועת הפועלים – כל זה חזתה המפלגה הסוציאליסטית, עוד בועידתה בלינץ. מתוך ההערכה הריאַליסטית של מצב אוסטריה הפּנימי והבין־לאוּמי, מתוך נאמנוּת לעיקרי החופש האזרחי והדמוֹקראטי, שללה אָז המפלגה את דרך ההתקוֹממוּת, את דרך האַלמות ומלחמת האזרחים בתור דרך לשלטון, ובחרה בדרך החינוך, בדרך התעמוּלה, בדרך רצון העם המתבּטא באופן חפשי. ובפני אחריוּת כה עצומה לא יכלה המפלגה לעשות פלסתר את העיקרים הללו ולבחור בדרך שצריכה היתה להביא לידי כליה – רק משום שמשטרת וינא עשתה דברים פּליליים ו„אֶלמנטים בלתי טהורים“ הצליחו להשתמש ברגשות פּועלי וינא והביאו אותם למעשׂי הרס.

משׂחק קל יש עכשיו, לכאורה, גם לשמרני האנגלי וגם לקוֹמוּניסטי. מפּלת הסוציאליזם האוסטרי הנה מפּלת „וינא האדוּמה“ בשביל השמרני ומפּלת השיטה הסוציאליסטית במלחמת הפועל בשביל הקוֹמוּניסט. ביחוּד מן הצד הזה כבר באוּ ועוד תבואנה התקפות חזקות: פּחדנוּת, בּגידה – ואוּלם ממה פּחדו בּוֹיאֶר וסייץ? כיום לפניהם מפלגה שנחלשה – כּלפּי חוּץ וּכלפּי פנים. זייפל חוגג את נצחונו, הריאַקציה מתכּוֹננת „לשלטון חזק“, מדבּרים על חידוּש משפּט מות, על עזיבת וינא בתור עיר בּירה ומהצד השני אי אלה פועלים, כך מספּר כּתב „דבר“, קורעים כּרטיסי חבר של המפלגה. גם ב„אַרבּייטר־צייטוּנג“ ישנם רמזים למצב הרוח הקשה השׂוֹרר בחוגים ידוּעים של המפלגה. הרבּה דברים יצטרכוּ עכשיו לבנות באוסטריה מחדש ויעבור זמן עד שהמפלגה תשוב לאיתנה. כלום בּוֹיאֶר וסייץ לא ידעו כל זאת מראש כאשר הלכוּ בדרכיהם הם? בודאי ידעוּ, כמו שידעו שבידיהם האפשרוּת להיות בעוד שעות מספּר ראשי הממשלה באוסטריה, ואחר כך, כאשר הענין יגמר בהרס הדומה להרס הוּנגאריה, גם בשבילם יכינוּ ברוּסיה פגישה טריוּמפאלית עם תרגילי הצבא האדום ומקום כבוד באחת המחלקות של הקוֹמאינטרן. וּבכל זאת בחרוּ בגורל של מנהיגי צבא הנסוֹג אחוֹרנית. כלוּם זה נקרא בחיים הפּוֹליטיים פּחד וּבגידה? בבוקר של 15 ליוּלי, בטרם נשפּך דם הפּועלים בּרחובות וינא ואיש לא פילל שהדברים יגיעוּ לידי כך, לא היה נחוּץ שוּם אומץ מיוּחד כדי להצית בּנינים באש או להתנפּל על מערכות העתוֹנים – והיה נחוּץ אומץ לב לא קטן כלל וּכלל למנהיג הסוציאליסטי לבוא להמון הנסער הזה לא בנאום שיסוי, אלא עם מכונית מכבי אש. באספות הפועלים שהיו מיד אחרי מות מאת פועלים, קל היה להמטיר אש וגפרית על המשטרה – וקשה יותר להודות, מבלי שיכוּפר במשהוּ חטא המשטרה, בשגיאות ההמון, ולהגיד, כמו שעשה זאת בּוֹיאֶר: „ראיתי את התנהגוּת המשטרה ועלי להגיד שלא כל השוטרים התנהגו באופן שוה – היוּ ביניהם חיות אכזריות והיו ביניהם בני־אדם, ואנוּ צריכים לשמור על ההבדלים הללו“. מישהוּ כתב על קירות אחד הרחובות – בדם האנשים ההולכים למות – את המלה: „נקמה!“ כזה היה מצב הרוח בוינא בימים ההם. ודרוּש היה אוֹמץ לב בּלתי רגיל כדי לכתוב, כמו שעשה זאת „אַרבּייטר־צייטוּנג“ יחד עם הרצאת פּרטי המאורעות האיוּמים: „באותו מרץ אשר אָנוּ דוחים את רעיון השלום, באותה מידה אנו דוחים את רעיון נקמת הדם. בשפיכת־דמים חדשה, המתת האנשים שהיו מכשירי הסדר האָרוּר, לא יהיה שום כוֹפר בעד הנהרגים, הדבר יהיה מחוּסר טעם וגם קטן יותר מדי… שׂנאָתנוּ תבחר שיטות אחרות מאשר שׂנאת הבּוּרגנוּת. על יריות לא נענה ביריות, אלא באמצעים קשים וּפעילים יותר. הם ממיתים פּועלים בּוֹדדים, אנו נשמיד לא בודדים, אלא את כל השיטה.

אותו רגש הכבוד שתנועת־הפּועלים העולמית הרגישה כלפּי הסוציאליזם האוסטרי לא יקטן, אלא יגדל אחרי המאורעות האחרונים. תנועת הפּועלים ראתה עד עתה את החברים האוסטרים בעליה שקטה בערך, בעבודה תרבותית ענקית, בהנהלה מוֹפתית של המשק העירוני. עתה ראתה אותם בשעת הנסיון – כאשר דם נקי של חברים נשפך בחוּצות, כאשר סערה סאנה סביבם, כאשר תפישׂת השלטון היתה באפשרוּתם והם ידעו להתגבּר על הנסיון, שמרוּ על שיקוּל הדעת, לא נסחפוּ עם ההמון – ההמון שלהם, ויתרוּ על השלטון, בּחרו בכשלון מדוּמה תחת בגידה באמוּנתם ובעיקריהם, סירבו למכור את עניני מעמד הפּועלים בעד פּוֹזה מהפּכנית.


„דבר“, ה' אב תרפ"ז (3.8.1927)



  1. זיכוּיים של שלשה פּאשיסטים, שנאשמו ברצח שני סוציאליסטים, ע"י בית־הדין בוינא, עורר מהוּמות חמוּרות בעיר. ב־15 ביולי הכריזו הפועלים שביתה וערכו הפגנות סוערות. המונים התנפּלו על בית־המשפּט, שרפו תעוּדות והציתו את תחנת המשטרה. השוטרים ירו במפגינים, עשרות נהרגו ומאות נפצעו.  ↩

  2. רחוב ראשי בוינא.  ↩

המלצות קוראים
תגיות