רקע
משה בילינסון
ימי מאי 1929 בברלין ולקחם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת דבר, תל אביב; ת”ש

 

א

עשרים איש וחמש נשים שילמו בחייהם בעד „ימי מאי“1 בברלין. כמה מאות פּצועים. כּמה עשרות יושבים בבית הסוהר, חלקם קיבלו כבר את ענשם, וחלק מחכּה לו. מי אחראי לסך הכל העצוּב הזה?

נדמה שאין יותר מקום לספקות: האחריוּת העיקרית חלה על המפלגה הקוֹמוּניסטית הגרמנית ועל הקוֹמאינטרן במוסקבה. העתונות הקוֹמוּניסטית ניהלה, במשך שבוּעות רבּים, תעמוּלה נמרצת בּעד „כּיבּוּש הרחוב“, אשר אי אפשר לכנוֹת אותה אחרת מאשר הסתה ושיסוּי נגד המשטר הרפּוּבּליקאי והדמוֹקראטי בגרמניה. העתונות הרוּסית, ויש אומרים השליחים הרוסים והכסף הרוּסי, עזרו לקוֹמוּניסטים הגרמנים בפּעוּלתם זו, יש אומרים: פּקדו אותה עליהם. בימים האחרונים לפני אחד במאי, ביום ההוא גופא ובימים שלאחריו הצטרפוּ לאנשי התעמוּלה גם אנשי השלטון הרוּסי. הקוֹמוּניסטים ניבאוּ: אחד במאי לא יעבור בברלין בלי קרבּנוֹת דם. הנבוּאה צלצלה כמעט כגעגוּעים. הפּעוּלה היתה מאורגנת מראש. ניתנה פּקוּדה ל„גדוּד הצבא האָדוֹם“ להשתתף בתהלוכות ולאַרגן אותן, אמנם ב„בגדים אזרחיים“. אחרי ההתנקשוּיות הראשונות בּאחד במאי, אשר עלו כבר ב־9 מתים, לא הפסיקוּ הקוֹמוּניסטים את פּעוּלתם, אף על פי ש„כיבוש הרחוב לשם התהלוכה בלבד“ ירד מן הפּרק. הבּאריקאדות הראשונות הוּקמו אך בערב, כשאי אפשר היה לחשוב יותר על התהלוכה. גם קביעת התהלוּכה, אחרי האיסוּר שחל עליה מצד המשטרה, בנקוּדות התנועה החשוּבות ביותר של בּרלין, מוכיחה שהקוֹמוּניסטים התכּוֹננו לפעוּלה רצינית.

כּלוּם היו יכולים לקווֹת גם לתוצאה רצינית, כלומר, לכיבוש השלטון, כדוגמת אוקטובר 1917 ברוסיה? יש להניח, שאף מנהיג קוֹמוּניסטי אחד, על כל פּנים בין הגרמנים, לא האמין באפשרוּת הזאת. הרוּח השׂוֹררת במחנה הפּועלים אינה נוטה להתקוממוּת. אם הקומוּניסטים קראו בכל־זאת לפועלים לצאת לרחוב, הרי נעשה בדבר אך ורק לשם התכסיס המפלגתי. היה צוֹרך לכסות על המריבה הפּנימית, על החוּלשה האירגוּנית והאידיאולוגית של המפלגה. היה צורך להשכּיח את האכזבה ברוּסיה. היה צורך להוכיח „שעוד אָנוּ חיים“, שישנה עוד תנוּעה, שלא הכּל התנַון. היה צורך להספּיק מזון חדש לשׂנאָה לסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית, לאותה השנאה אשר ממנה בעיקר מתפּרסת המפלגה הקוֹמוּניסטית. הן הקאנצלר הגרמני והמיניסטר הראשון בפּרוסיה והמיניסטר לעניני פּנים בגרמניה והמיניסטר לעניני הפּנים בפּרוּסיה וראש המשטרה בברלין, הן כוּלם סוציאליסטים הם – ודם הפּועלים על ראשיהם יחול. ולקוֹמאינטרן היה צורך להוכיח שליקבידאצית המהפּכה ברוסיה – דבר של מה בכך הוא, אך תכסיס כדי לרמות את בּעלי ההון באנגליה ובאמריקה, ולאמיתוֹ של דבר נשארת רוסיה מקור „אֵש המהפּכה“, ויש בידיה להצית את האש הזאת כטוב בעיניה.

העוּבדה הזאת – שהקוֹמוּניסטים הרוּסים והגרמנים שלחוּ את הפּועלים הגרמנים לקראת המות, לא לשם הנצחון, אלא לשם תכסיס מפלגתי – העוּבדה הזאת מטילה עליהם אחריוּת איוּמה, מכתימה אותם באשמה שאין לה כפּרה ואין לה סליחה.

הקוֹמוּניסטים רצוּ ב„פּעוּלה רצינית“. והם קיימוּ את רצונם זה. ההיה הכרח בכך? האם לא היתה אפשרוּת למנוע בעדה, למרות התכסיס הפּרוֹבוֹקאציוֹני של הקוֹמוּניסטים?

השאלה הזאת מתחלקת לשתים: איסוּר הפגנת אחד במאי והתנהגוּת המשטרה באחד במאי וּבחמשת הימים אחריו. המשטרה הודיעה כמה שבוּעות לפני אחד במאי שלא תבטל את האיסוּר הקיים זה כמה זמן, להפגין ברחובות בּרלין. ונימוּקה אִתה: אי אפשר להרשות תהלוכה ביום הזה, לסוציאליסטים ולקוֹמוּניסטים, ולבלי להרשות הפגנות של הימין בימים אחרים. ישנה גם הסכּנה של התנקשוּיות ביום הזה גופא, אשר תעלינה במחיר יקר מאוד, יקר יותר מאשר מניעת ההפגנה. ומשׂחק ההפגנות ברחוב עלה אמנם לגרמניה כבר במחיר רב. אין עובר יום כמעט ללא ידיעה בעתונוּת על התנקשוּיות בין מפלגות קיצוניות, מימין ומשׂמאל. בברלין עצמה היו, במשך שלשת החדשים האחרונים, כ־120 התנקשוּיות וכל פּעם נשפּך דם. נימוּקים בעלי־משקל – אין לכחד. ובכל זאת יש לפקפּק אם היתה תבוּנה רבּה באיסוּר זה שאָסרו את הפגנת הרחוב דוקא באחד במאי, באשר מועד מקוּבל, בעל מסורת רבּת־ערך ורבת תוכן הוא יום זה. לפועלי אירוֹפּה על כל פּנים ישנה ההכּרה שביום הזה להם, לפּועלים, הרחוב. וגם הבוּרגנות, מן הדמוקראטית ועד השמרנית, השלימה מזמן עם העוּבדה הזאת. גם לה ההכרה שיום חג העבודה – אחד במאי, ויש בּיום הזה לסוּר קצת הצדה. אכן הבדל יסודי בין היום הזה ובין ימות החול, ורשוּת היא ואף חובה למדינה לבטא את ההבדל הזה ברשיון ההפגנה באחד במאי ובאיסוּר ההפגנות, אם יש צורך בכך, בימים אחרים. וכלוּם כה גדולה היתה סכּנת ההתנקשוּיות דוקא ביום הזה, בשעה שלא פלוּגות „חיילים“, שחוֹרים או אדוּמים, אלא רבבות – רבבות פועלים נוהרים לרחוב? מי יעיז לעמוד כנגד ההמון הזה? הנסיון של פּאריס, בה דרשה המשטרה אך חלוּקת ההפגנה בכמה חלקים, נסיון וינא, בה התקיימה הפגנת רחוב רבּתי, נסיון כל ערי השׂדה בגרמניה, (וערי שׂדה אלה הן: לייפּציג, מינכן, פראנקפוּרט, האמבּוּרג וכו') הוכיחוּ שחששות המשטרה הברלינית מוּגזמים היו. ואמנם היו בתוך הממשלה הגרמנית אנשים שדרשוּ לבטל את האיסוּר (סֶבֶרינג, בּראון) והיו מוּכרחים להיכנע לפני מי שהאַחריוּת עליו. נדמה, כאילו גם שאלת „פּרסטיג’ה“ היה לה כאן תפקיד פאטאלי – „משוּם שהקוֹמוּניסטים מאיימים לכבוֹש את הרחוב, עלינו להראות להם את מי הכוח“. אַרגוּמנטאציה אשר אינה מעידה על רוחב דעת מדינית וממלכתית.

ואוּלם האשמה הגדולה ביותר הרובצת על משטרת בּרלין – והיא טרם הצליחה לנקות את עצמה ממנה – היא לא באיסור התהלוּכה, אלא בהתנהגוּתה בימי המבוכה. הקוֹמוּניסטים רצו ב„פּעוּלה רצינית“ ואולם משעות הבוקר באחד במאי כבר הוברר שהפּועלים הבּרלינים, ברוּבם המכריע, לא נשמעוּ להזמנה. המפלגה הסוציאליסטית והאגוּדות המקצועיות משכוּ לאולמיהן רבבות רבּות. ולרחוב יצאו רק אלפים מספר, על פּי רוב נוֹער. המשטרה אשר נתגייסה כוּלה (כ־14,000 איש) והזדיינה בכל מיני נשק, עד אוטו־משורין ועד בכלל, קיבלה את ההפגנות האלה, את הבריקאדות העלוּבות, ברצינוּת וב„עצבנוּת“ יתרה. אוּלי השפּיע הדבר שכבר ב־29 ו־30 באפּריל היו התנפלוּיות של הנוער הקוֹמוּניסטי על השוטרים. אוּלי השפּיע, שבמשך השנה האחרונה נפלו חלל 18 שוטרים במלחמת הרחוב, ובחודש אפּריל בלבד נפצעוּ 22, בזמן הפגנות. על כל פּנים עוּבדה היא, אשר עתה גם ראש המשטרה אינוֹ כוֹפר בה, שהמשטרה עברה על כּל מידה. היא פיזרה בגסוּת, ללא התראה, כל קבוּצת אנשים ברחוב. היא הוציאה פּקודה „לאסור את האור והתנוּעה“ (אחרי שעה 9 בערב) באיזורים „מסוּכנים“. היא ירתה בכל חלון מוּאָר. היא פּירסמה הודעות אשר ההגזמה בהן היתה כה בוֹלטת, שהיו עתונים – כלל לא חשוּדים על אהבת הקוֹמוּניזם – אשר סירבו להדפיסן. בכל מה שהיא עשתה ואמרה ניכר היה „סגנון המלחמה“, כאילוּ היה זה לא נסיון עלוּב מצד כמה מאות קוֹמוּניסטים להפריע את הסדר, אלא אויב מסוּכן איים על בּירת גרמניה. ברי, שב„מטר כדוּרים“ אשר בהודעות המשטרה היתה הפרזה. אחרת אי אפשר לבאר, כיצד לא נפל חלל אף שוטר אחד ואף אחד מאלה העשרות שנפצעו, לא נפצע פּצע־יריה. הקוֹמוּניסטים אשר אחר כך הרימוּ על נס בכרוזם, הקורא להפגנה חדשה באחד באבגוּסט, את „המלחמה ההרוֹאית של הפּרוֹלטאריון הברליני“. והמשטרה אשר פירסמה קוֹמוּניקאטים כמשׂדה מלחמה ממש, כאילוּ התאחדוּ במלאכה מסרסת אחת – לתאר הפרעת סדר, לא קשה ביותר, כנסיון המהפּכה. יותר ממחצית הקרבנות הם אנשים ונשים אשר לא היתה להם שייכוּת למלחמת הרחוב. השגיאָה היסודית היתה, כנראה, בכך שההשגחה על הסדר, בימים אלה אשר חשיבוּת פּוֹליטית היתה להם, הוּצאָה לגמרי מידי המדינאים ונמסרה לידי המשטרה, אשר שכחה כי תפקידה איננו „לנצח במלחמה“, אלא למנוע בעד מלחמת האזרחים.

יש לציין את התפקיד אשר מילאה בימים האלה העתוֹנוּת הגרמנית הדמוֹקראטית. בה בשעה שהעתוֹנוּת הימנית דרשה אמצעים חמורים עוד יותר והעתונוּת הסוציאליסטית התאמצה להצדיק את המשטרה בכל פּרטי מעשיה, היה לעתוֹנוּת הדמוֹקראטית העוז להצביע על שגיאות המשטרה ואחר כך לדרוש את חקירת מעשיה. עתה נעשתה הדרישה הזאת לכללית, אף על פי שכל המפלגות, מלבד הקוֹמוּניסטית, מאַשרוֹת בדרך כלל את פּעוּלת המשטרה.


 

ב

אין, כנראה, לחכות לתוצאות פּוֹליטיות חיצוניות מימי הדמים בברלין. העתוֹנוּת הגרמנית מאשימה את ממשלת רוּסיה בסיוּע – ואוּלי גם בפקוּדה – לקומוּניסטים הגרמנים. העתונוּת הרוּסית מלאָה דברי זעם ל„בוֹגדי הפּרוֹלטאריון“. ואולם היחסים שבין שתי המדינות אינם נקבעים על ידי „הרגשות“ ממין אלה. הסערה בודאי תשתתק. רוּסיה לא תרצה לשוּב לבדידוּתה. גרמניה לא תרצה לוַתר על אפשרוּיות השוק הרוּסי ועל הנשק הפּוֹליטי אשר יחסיה עם רוּסיה מהוים בשבילה לעוּמת אנגליה וצרפת.

מסוּבך יותר וחמוּר הוא המצב הפּנימי בגרמניה, ביתר דיוּק: מצבה של המפלגה הסוציאליסטית. צרות רבּוֹת היו לה עד עתה מנסיונה לעמוד בראש המדינה הרכוּשנית כשהסוציאליסטים מהוים רק את המפלגה הגדולה ביותר, אבל טרם הגיעוּ לרוב מוחלט, בראש המדינה אשר טרם השתחררה מעול המלחמה ומירוּשתה. כבד הוא משׂא הגרעין הממלכתי, שׂכר העבודה ירוּד, אנית שריון, חושבים משוּם מה, מוּכרחים לבנות, הפּקידוּת והמשפּט חדוּרים עדיין מושׂגים ישנים – אנגליה וצרפת לוחצים מבחוץ בשאלת הפיצוּיים, „כובע הפלדה“ ו„הגדוד האדום“ לוחצים מבפנים. עתה נוסף כתם האחד במאי. לסוציאליסטים הגרמנים ישנה בודאי הכרה שלמה שהם הגנוּ על עניני המדינה ועל עניני הפועל – וזאת היתה חובתם. הקומוּניסטים לא רק אירגנוּ את „פעוּלתם הרצינית“ ביום הזה. הם גם ריכזוּ, בעצם מראשית קיומם, את כל מרצם במלחמה נגד הסוציאל־דמוֹקראטיה. הם בעצמם, בכל תכסיסם ובכל התנהגוּתם, הרגילוּ את הפועל הסוציאליסטי לראות בהם את המתנגדים העיקריים, אשר למצוא אִתם שׂפה משוּתפת קשה פי כמה מאשר עם הדמוקראטים ועם המרכּז. מתיחוּת היחסים הגיעה לידי כך שרשוּת בידי הסוציאליסטים לחשוב כל חוּלשה כלפיהם לחטא. ובכל זאת דם ההרוּגים – דם הפועלים ודם אנשים ללא חטא – נשאר. הפרוֹבּלמאטיוּת של המהפּכה הגרמנית ושל עמדת הסוציאליסטים הגרמנים בזמן המלחמה ואחריה עומדת עדיין בתקפה. ועל המפלגה לברר פעם אחת ברצינוּת את דרכיה ואת תפקדיה. הלקח הבלתי אמצעי בשבילה מן מאורעות מאי יהיה בודאי בחינוּך אחר של המשפּט, של הפּקידוּת הממשלתית, של המשטרה (הדוגמה של אַנגליה מוֹכיחה שאין זה כלל אמת כי זאת היא „דרך המשטרה“ ואי אפשר לה בלעדי גסוּת והפרזה בשימוש באמצעיה. השביתה האנגלית הגדולה, גם היא הופעה פּוֹליטית מסובכת למדי שהיתה רבת מצבים קשים, עברה ללא יריה אחת!).

כנראה, יש לחכות למשבר פּנימי חדש במפלגה הקומוּניסטית. לא ייתכן שהפּשע הגלוי אשר בתכסיס הקומוּניסטי לא יביא להתנגדוּת בשוּרות המפלגה. ההתפטרוּת של אחד מעורכי „רוֹטה פאַנה“ ושנים מעורכי „העולם בבוקר“ (עתון קומוניסטי בלתי רשמי) מעיד על כך שלא כל הקומוּניסטים דעתם נוחה מתכסיסי הפּרוֹבוֹקאציה.

אולם מן הלקח הזה, של ימי הדמים בברלין, מחוּיבים ללמוד גם השלטונות וגם הפועלים בשאר הארצות. על השלטונות ללמוד שמסוכן הוא ומחוּסר כל טעם לאסור הפגנת הרחוב באחד במאי. הדבר עלוּל להכניס אותם במצבים קשים אשר הם בעצמם אוּלי לא רצו בהם. כל פּרוֹבוֹקאציה, אשר קל להתגבר עליה כששומרים קצת על קרירוּת הרוּח, עלולה לההפך למאורע קשה. אם נכשלה אפילו המשטרה הברלינית שהפּיקוּח עליה הוא בידי סוציאליסטים, על אחת כּמה וכמה יכולה להכּשל כל משטרה אחרת. אנשי השלטון אינם צריכים להזכיר בכל רגע את שמו האוּמלל של קרנסקי (השם זה חוזר עתה בלי סוף בעתונוּת הגרמנית, והימניים משתמשים בו כבמפלצת, שבה הם מפחידים את בעלי־הבּתים). לא כל מדינה נמצאת במצב רוסיה ולא כל שעה היא שעת אוקטוֹבּר 1917 ומכשלון קרנסקי אין עוד להסיק שמקל גוּמי ואוֹטוֹ משוּרין הנם האמצעים היחידים לשלטון יציב. ההכרה הזאת צריכה לחדור לשוּרוֹת השליטים, כי ביום אחד בשנה, ביום אחד במאי, הרחוב הוא לפועלים, ואין כל אסון צפוּי מזה ל„סדרי החברה“.

ואולם גם על מעמד הפּועלים ללמוד לקח מימי ברלין – בהערכת התהלוּכה באחד במאי. אילו היו הקומוּניסטים הגרמנים רואים בתהלוּכה הזאת הזדמנוּת לכיבוּש השלטון, חובה היתה גם אז ללחום בהם. ואולם הם וכל אלה הממליצים על התהלוּכה ברחובות דוקא, ותמיד וּבכל התנאים, מבלי להתחשב עם התוצאות האפשריות, רואים בה לא ראשית המהפּכה אלה „ביטוּי הכוח“. וזאת היא שגיאה, אשר לעתים נעשית לחטא ללא כפּרה. שינוּי רב חל בהערכות הציבוריות שלפני המלחמה, בהרבה שטחים וגם בשטח הזה. הדור שאחרי המלחמה ספקני הוא ואין לו אֵמוּן למפרע. ביחוּד אין לו אֵמוּן לכל ביטוּי הכוח אשר בחיצוֹניוּת בלבד. דגל, כתוֹבת, סיסמה, תהלוּכה – כבר אין להם הקסם הראשון. הדור שהמלחמה עברה עליו, והנוער שקם אחרי המלחמה, מכבּדים כוח אחר, כוח הפּעוּלה, כוח היצירה. כשהדור הזה קורא בעתון על חצי מליון אנשים שהשתתפו בתהלוּכת אחד במאי במוסקבה, הוא מצטחק ואומר: פּאראדה אדוּמה, תנסו לבלי לצאת ותשארו בלי לחם. ואין יחס אחר לתהלוּכת „החוּלצות השחורות“ ברומא. אם בברלין היתה „הפּעוּלה רצינית“, הרי הזכות לכך לא לכמה מאות נערים שיצאו לרחוב, אלא לחוסר חינוּך אזרחי ולמרירוּת לב של המשטרה. אולם, אילו גם היתה התהלוּכה הקומוּניסטית רבּת אנשים, „אימפּוֹזנטית“, גם אז לא היו מאמינים לה, אלא היו שואלים: ומה אחר כך? כלוּם כוח היצירה, כלוּם מסירוּת נפש ותשוּקה אמתית, וסגוּלה נפשית גדולה עומדים מאחרי התהלוּכה הזאת? מה יהיה מחר כשהאנשים האלה, המתהלכים עתה ברחוב, יעמדו לפני נסיון רציני? ולא רק לדגל או לתהלוּכה, אפילו לבחירות אינם מאמינים, כמו שהאמינו בזמן ההוא, לפני המלחמה. מה שקרה בברלין תיכף אחרי ימי הדם, רק הוכיח את חוסר הטעם אשר ב„ביטוּי כוח“ ממין זה.

„גיוּס של כוחות המשטרה“, „מטר כדוּרים“, „אוטו משוּרין“ – מה יש לדרוש יותר כדי ליצור רושם של אויב עצוּם ומסוּכן? ולמחרת? כשהקומוּניסטים ניסו להכריז שביתת מחאה, כמה אלפים פועלים – בכל גרמניה – שמעו לקריאתם? בפני נסיון קצת רציני יותר התפּזר האויב העצוּם והמסוּכן. הקומוּניסטים צימצמו את סיסמתם והכריזו, ביום הלוית קרבנות ימי מאי, שביתת מחאה לשעה אחת. וגם זאת היתה מפּלה לא פחות ברוּרה ובולטת. לפני כמה שבוּעות היו בחירות במפעלי ההובלה בברלין והקומוּניסטים קיבלו שם רוב. והנה הנהלת המפעלים האלה פּיטרה, אחרי אחד במאי, ללא התראה כל שהיא, את מנהיגי הרוב הקומוּניסטי, ועובדי המפעלים אשר בעצמם בחרו במנהיגים אלה, לא הניעו אצבע לעזרתם ולתמיכתם. על כן – מה הוא הכוח הזה שמקבל את ביטוּיו, כביכול, בתהלוּכות הרחוב?

ועוד דבר: גם שפיכת דם אינה משפּיעה יותר כמו שהשפּיעה לפני המלחמה. בדם הזה, כ„קרבן“ היה כוח משיכה רב, כוח זעזוּע עצום. כשנשפּך דם ברוּסיה, ב־8 בינוּאר 1905, הזדעזעה המדינה כוּלה ואחריה כל העולם, והדם הזה זיבל באמת את המהפּכה. עתה אחרת. אנו יודעים זאת מנסיון יהוּדי, מרדיפוֹת ופוגרומים על היהודים. אנו יודעים עתה שקישינוב חדשה לא תעורר עתה את אותה ההתקוֹממוּת הציבּוּרית שבימים ההם. ואותו המצב במלחמת הפּועל. באותן השעות שדם נשפּך בנויקלן, ברלין רבתי אפילו לא ידעה את זאת, והמשיכה את חייה, כאילו לא קרה דבר. גם כשהעתונים סיפרו לה על יריות וקרבנות, כולם הביעו את צערם, ואולם אותם המדינאים, מכל המפלגות, אשר היו צועקים חמס, ולא מתוך משׂחק פּוליטי אלא ביושר לב, לפני חמש־עשרה שנה, העריכו עתה את המאורעות כמעט הערכה פוליטית בלבד. מה שגרם לשינוי הזה – הדם הרב אשר העולם ראה במשך חמש־עשרה שנה אלו והתרגל אליו או ספקנות זו שאינה מסתפּקת יותר בסיסמה וגם בדם ואפילו על בן אדם המסוגל למות בעד רעיונו היא שואלת אם הוא גם מסוגל לחיות ולבנות לפי רעיונו, אם הוא יודע לנהל מדינה ולקיים אגוּדה צרכנית – אחת היא. השינוי הזה חל, ואל העושים את חשבונם עם דם, אלה החושבים שהתנוּעה הגורמת שפיכת דמים קונה לה כתר מיוּחד, עליהם לעשות בדיקה חדשה גם להערכה הזאת.

התהלוּכה ברחוב איננה יותר „ביטוּי הכוח“. נתישן האמצעי שאולי היה טוב בתקוּפת וילהלם וניקולאי, אולם עתה ניטל עוקצו. אין זאת אומרת שאסוּר תמיד וּבכל התנאים להשתמש בו. יש והוא הכרח במלחמת הפּועל, לשם פּעוּלה מסוּימת, לשם השׂגת דרישה מסוּימת. ואולם במקרים שעליו לשמש אך „ביטוּי הכוח“ ולא יותר – וכזה הוא באחד במאי – ויחד עם זה ישנו חשד כל שהוא ש„ביטוי כוח“ זה יעלה בחיי אדם, הוא אינו כדאי, הוא מחוסר טעם, עול כן אָסוּר הוא בתכלית האיסוּר. בעד „הפגנת כוח“ אשר איש אינו מאמין לה, אשר איש אינו מקבל אותה ברצינוּת, אף חיי אדם אחד מחיר יקר יותר מדי הוא.

על כן לקח כפוּל יש ללמוד מימי מאי בברלין. ביום הזה הרחוב הוא לפועל ואין רשוּת ואין טעם לאסור עליו לצאת לרחוב, ועל הפּועל להעריך הערכה אחרת את „כיבוּש הרחוב“ לשם הפגנה בלבד, ולהסתלק ממנה בכל פּעם כשיש להניח ולו גם הנחה קלה, שדם ישפך עקב ההפגנה הזאת.


“דבר“, י”ד–ט“ז אייר תרפ”ט ‎ (24–26.5.1929)



  1. לקראת האחד במאי קראו הקומוּניסטים בברלין להפגנת־מחאה נגד הממשלה (אז – סוציאל־דמוקראטית). המשטרה אסרה על ההפגנות ברחוב באחד במאי. הקומוּניסטים לא צייתוּ. לעת ערב פרצוּ התנגשוּיות וקרבות בצפון ברלין ובמזרחה. נהרגו שלשה־עשר ונפצעו עשרות. מאות נאסרו. ההתפּרצוּיות והתגרות נתחדשו גם למחרת והביאו קרבות נוספים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות