רקע
משה בילינסון
טרוֹצקיזם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

אוסף הדוֹקוּמנטים הטרוֹצקאיים שיצאו בגרמנית לפני חדשים אחדים בשם: „המצב ברוּסיה לאמיתו“1 מעיד קודם כל על שנאתו של טרוצקי לאלה המנהלים כרגע את המפלגה הקומוּניסטית ואת מדינת רוסיה. נאוּמו של טרוצקי לפני הועד המרכזי של המפלגה, תזכירי האופּוזיציה לקומאינטרן, תשוּבתו המפורטת של טרוצקי על שאלון המשרד לתולדות המפלגה הקומוּניסטית בדבר תפקידו במהפּכה האוקטובּרית, הדוקוּמנטים השונים שנתפּרסמו מקודם וּמופיעים עתה בספר בתור תוספת (צוָאתו של לנין, מכתבו של יפה בטרם שׂם קץ לחייו, עדוּת קומוּניסט צרפתי על פּעוּלת סטאלין ובּוּכארין במהפּכה הסינית, תיאוּר המאסר והגלוּת של טרוצקי, תזכיר האופּוזיציה בדבר הרדיפות) – מכל אלה בולטת המשׂטמה העזה ל„קבוּצה השולטת שגרשה מן המפלגה מאות ואלפים חבריה הטובים ביותר“; ל„כנופית הפּקידים האופּורטוניסטים האוחזת ברסן בעזרת העריצוּת, דיכוּי המחשבה המפלגתית, הרס הצבא החלוּצי הפּרולטארי ברוסיה וּבכל העולם“, ל„בוגדים בפועלים“, ל„בני־ברית של הבורגנות העולמית“, ל„שקרנים בהכרה“, ל„מזייפים מתוך שיטה“ אשר סירסו את תפקידו של טרוצקי במהפּכה, מזייפים כל מלה שלו, סותמים את פּיו ואת פּיות חבריו, מוציאים אפילוּ דוֹקוּמנטים רשמיים מפּרסוּם, משמיטים מה שאינו נוח להם, מכריזים את הסטנוֹגראמות של נאומי לנין ל„בלתי מדוּיקות“ וּמסרבים משוּם כך להדפּיסן, מסתירים באופן שיטתי את האמת מפּני חברי המפלגה, כמו שעשוּ זאת עם לנין עצמו, בהיותו חולה, שדרש בתוקף את הדפּסת מאמריו והם החליטו להדפּיס גליונות מיוּחדים של העתון, וּבהם המאמרים הבלתי־רצוּיים האלה, אשר מחבּרם היה צריך להיות הקורא היחידי שלהם.

בזמנים הטובים, כשטרוצקי היה גדול ושליט, כרעוּ כל האנשים האלה – סטאלין, וורושילוב, בּוּכארין, יארוסלאבסקי, אולמינסקי, לוּנאצ’ארסקי – ברך לפניו והיו כותבים עליו שירי תהילה (הם מוּבאים בספר) אשר גם אז, לפי עדוּת טרוצקי כרגע, היו מעוררים בו בחילה – כה רבה היתה ההתרפּסוּת שבהם. עתה, כשנפל, הם רודפים אותו, מתוך „נבזות שאין לה לא דוּגמה ולא שם“.

האנשים האלה אשמים בכל: במפּלת טרוצקי, בסירוס המהפּכה הרוּסית, באי־הצלחת הנסיונות המהפּכניים באירופּה ובאַסיה. אם השביתה האנגלית, המהפּכה הסינית, המאורעות בוינא לפני שנה וחצי, לא הביאו לדיקטאטוּרה של הפּרולטאריון – רק סטאלין ובּוּכארין הם האשמים בזה. „המנהיגוּת הרקוּבה“ גרמה לירידת התנועה הקומוּניסטית ולחיזוּק הקונטר־רבולוּציה בכל העולם. כל זה משום שאנשים „נבזים“ הם וביחוּד משום שמעלו בלנין ובתורתו. כלפּי לנין מלא טרוצקי הערצה בלתי מוּגבלת. שמו של המנהיג נזכר כמעט על כל דף של כל תזכיריו – תמיד בכוָנה להוכיח עד כמה הוא, טרוצקי, נאמן לתורת המורה הגדול, אשר לא ידע משגה, ועד כמה בגדוּ בה, בתורה הזאת, סטאלין ובּוּכארין. עתה, בפני גוּפו המת של לנין, מודה טרוצקי וּמתודה, שבכל הסכסוּכים שהיו לו עם לנין החי, היה הוא, טרוצקי, השוגה ולנין הצודק. אין לניניסט אדוק יותר מטרוצקי. וגם היחסים האישיים בין שני מנהיגי המהפּכה הרוסית היו תמיד מצוּיינים והראיה לכך – כל מיני פתקאות שכתב לו לנין בזמנים שונים וּבהן כל מיני דברים בלתי־נעימים על סטאלין וחבריו.

בודאי: המנהיגים הקומוּניסטיים יעשו את עבודת ההיסטוריון העתיד לקשה מאד. ואולם כלוּם הם התחילו בזיוּפיהם מיום שרבו עם טרוצקי? ובני בריתו של טרוצקי מתמול – קאמניֶב, זינוֹביֶב, כלוּם הם נקיים יותר מן השולטים בהם? מה חשב עליהם טרוצקי לפני שנים מעטות? די להעלות בזכרון את הפּולמוס שנהל אתם בהיותו עוד במחנה סטאלין בזמן הסכסוּך הגדול של 1923 (וגם לאחר צאת הספר הזה נתפּרסמו דעותיו של טרוצקי על „הבוגדים“ האלה שעזבוּהוּ). והנאמנוּת „היתרה“ הזאת ללנין מהי? הרי גם על כך יריבו ביניהם אנשי ההיסטוריה: הבּיוֹגראפיה של לנין הכּתוּבה על־ידי טרוצקי תיכף אחרי מיתתו של המורה הגדול, מהי – הילוּל או חילוּל? ומה ערכן של כל התשבּחות לטרוצקי המפוּזרות בפתקאותיו של לנין? הבוּז לאנשים היה מתכוּנותיו של לנין, אשר מעולם לא חשב לנחוּץ להזהר בבחירת עוזריו ו„שׂחק“ אתם כטוב בעיניו. פּעם קרב אותם, פּעם שפך עליהם קיתונות. גם אי־יושר פּרטי וּפוליטי לא פסלו בעיניו את האנשים, אשר רצה בשרוּתם. הכל, „כל סמרטוּט“ לפי ביטוּיו, היה טוב וכשר במשק המהפּכני שלו. במכתביו אפשר למצוא תשבחות וגידוּפים בשפע גם כלפּי טרוצקי, גם כלפּי סטאלין וזינוֹביֶב. במכתביו של לנין יש חומר רב להערכתו הוא, לקלסתר־פּניו המדיניים והאישיים שלו, אך אין ללמוד על פּיהם מה היה יחסו האמיתי לעוזריו ולמתנגדיו.

טרוצקי וחבריו משקיעים פּאתוס רב במחאותיהם נגד עריצות סטאלין ובּוּכארין. האין הפּאתוס הזה עדוּת ל„הוֹטנטוֹטיוּת“ המחוּסרת זכרון וּבוּשה? לא נעים לרדת מכסא המלכוּת וללכת לגלוּת הסיבּירית, ושומרי ג. פּ. או. לא גילו נימוּסיוּת רבה כשלקחו את טרוצקי בכוח והוֹשיבוּהוּ באוטו על מנת להובילו לרכבת. ואוּלם כלוּם יאֶה לאלה אשר בהיות השלטון בידיהם עשו דברים אחרים לגמרי, להתרעם על חוסר נימוּס זה? לא יאֶה בפרט, אם מהלך־הרוּח נשאר בדיוק כמו שהיה בזמנים הטובים ההם. „בוגדים“, „מנוּולים“, „נבזים“ זרוּעים בשפע בספר. ולא רק כלפּי סטאלין וחבריו ש„עזבו את תורת לנין אלא גם כלפּי הס"רים, המנשביקים, הקומוּניסטים הגרמנים „השמאליים“ וּמשוּם מה גם כלפּי הציונים. כל אלה „קוֹנטר־רבוֹלוּציונרים“, הראוּיים גם עתה להיות נדונים „אל הקיר“ הישן, של הזמנים הטובים ההם. גם עכשיו: הסוציאליסטים האוסטרים „עזרו לפאשיסטים להתרחץ בדם הפּועלים“, אנשי הטרייד־יוּניוֹנים האנגלים „מכרו את עצמם לצ’מבּרלן“. גם עכשיו, אם יש פּרט אחד בהשקפותיהם של מתנגדיו, הדומה במשהוּ לדעות אוֹטו בּוֹיאֶר או קאוּטסקי, אין צורך בויכוּח ובהוכחות: כלוּם יכולים „הבוגדים“ האלה, „מלצרי הבּוּרגנוּת“, להגיד דבר מה הגיוני, נכון, מועיל? אותו הטמטום ואותה האכזריות – ללא שינוּי. אלא מה? ברוּכה העריצוּת כשהיא מסייעת ל„פוליטירקה המעמדית האמיתית“, „המהפּכנית“, אוּלם כשנרצה להבין מה היא הפּוליטיקה „האמיתית“, „המהפּכנית“ יתברר שהיא מונופּולין של טרוצקי, וכך יצא: ברוּכה העריצוּת כשהיא מסייעת לטרוצקי. גם השייכות למפלגה הקומוּניסטית אין בה ערבוּת מפּני העריצוּת הזאת. טרוצקי משתדל להוכיח שעריצוּתו שלו ושל לנין היו מאיזה מין שונה מעריצוּת סטאלין וחבריו, תוך כדי קטעי זכרונות הוא מספּר גם איך הכריז לנין פּעם במועצת המפלגה כשמישהוּ העיז להתנגד לו: „ אם רוב לכם, תפסו נא את השלטון בועד המרכזי. ואנו נלך אל המלחים“. גם במלחמה הפּנימית, בין הקומוּניסטים לבין עצמם מוּתר „ללכת אל המלחים“ – ופירוּש הדברים ברוּר מאד. מהוּ איפוא הפּאתוס הפּתאומי הזה נגד העריצוּת של סטאלין, נגד חוֹסר „נימוּס“ של אנשי ג.פּ.או.? הפּוֹזה הזאת של „נקי אובד“ מגוחכת היא אצל אדם, המכריז גם עתה שהוא „אינו חושב אפילו רגע לוַתר בעתיד על הטרור המכוון נגד אויבי הפּרולטריון“ – והוּא, טרוצקי, יקבע, לפי ראות עיניו, מי הוא האויב הזה.


 

ב

טרוצקי אינו מסתפּק כמוּבן בפולמוס אישי עם חבריו לשעבר. הוא גם מתאר את מצבה של רוּסיה כיום, אשר לפי תפיסתו היא תוצאה ישרה של „פּוליטיקת המנהיגים“ בלבד.

הקאפּיטאליזם הולך וגדל – בכפר ובעיר. נגוּדי המעמדות מתגבּרים וּבעלי־הון מתרבּים. הצרכן מקבל יותר מ־50 אחוז מתוצרתו מידי המסחר הפּרטי. 40 אחוז מתוצרת חוּץ באה מן התעשיה הפּרטית. האכרים העניים, המהוים 34 אחוז מכל האכּרוּת, מקבּלים 18 אחוז מן ההכנסות, ואותו אחוז בדיוק נופל בחלקם של האכרים העשירים, המהוים אך 7,5 מן האכּרוּת. וכל אחת משתי הקבוּצות הללו משלמת אותו סכוּם מסים. הולכים וגדלים המסים הבלתי ישרים, וּכתוצאה מכך שילם פועל עירוני ב־1926 מסים כפלים מאשר ב־1924. הכנסות בעלי התעשיה והחנונים גדלו בשנות הסטאבּיליזציה האחרונות ב־46, והכנסות הפּועל גדלו אך ב־26 ושל האכר ב־19 אחוז. האכר מקבל חלף תוצרתו ברבע יותר מאשר לפני המלחמה ומשלם חלף תוצרת העיר פי 22. הפּקידוּת, אשר אין הצדקה להיקפה ולמשׂכּרתה, אוכלת חלק הגוּן מהכנסות תעשית הממלכה. את השאר לוקחים להם המתווכים והחנונים. תוצרת הפּועל הולכת וגדלה בשעה ששׂכרו אינו זז. ברובּלים „האמיתיים“ ירד שכר העבודה של הפּועל בהשוָאה עם שנות 1924–1925. יוקר הדירות, חוסר העבודה, היי"ש המוֹנוֹפּוֹלי מעיקים ביחוּד. סובלים ביותר „החלשים“: הפועלים השחורים, הפועלים העונתיים, הנשים והנוער העובד. 50 אחוז מהנוער העובד מקבלים פּחות מ־20 רוּבל לחודש. רק 20 אחוז מן הפּועלים החקלאים מאוּרגנים. שכרם הוא על פי רוב למטה מן המינימוּם, הנקבע על־ידי החוק – וזאת גם באחוּזות הממשלה. חוזי השכר בכפר פירושם למעשה עבדוּת. השכר הריאַלי מגיע בקושי ל־63 אחוז מן השכר שלפני המלחמה, יום העבודה לעתים עשר שעות, על פי רוב – ללא גבוּל. המספּר הרשמי של מחוּסרי העבודה היה ב־1927 – מיליון וחצי. למעשה – שני מיליונים. הסיוע מגיע, בתנאים הטובים ביותר, ל־12 רוּבּל לחודש, על פי רוב 7 רוּבּל, ואך 20 אחוז מחברי האגוּדות המובטלים מקבלים אותו. השנים האחרונות היו עשירות בסכסוכי העבודה שנסתיימו על פי רוב בכפיה על הפועל ולא בדרך הסכמה. קבלת הפועלים ופיטוריהם נמצאים לחלוּטין בידי ההנהלה. קשה לפועל לתת לילדיו חינוּך כל שהוא, חוסר בתי־ספר וגני־ילדים מגרש חלק גדול מילדי הפּועלים לרחוב. האגוּדות המקצועיות שכחו את תפקידן – הגנת עניני הפּועל. הפּועלים חדלו להשתתף בבחירות. הם איבדו כל אֵמוּן ל„מזכירים“. כל „הענינים מסתדרים“ בדרך משא־ומתן בין מזכיר האגוּדה, יושב ראש ועד הפּועלים וּמנהל בית־החרושת ו„שלישיה“ פּקידוּתית זוֹ המיתה את האגוּדה החפשית.

התוצרת החקלאית נשארה נמוּכה מאד. היא מגיעה אך ל־64 אחוז מן התוצרת שלפני המלחמה, והאֶכּספּורט החקלאי – ל־24 אחוז. האכר העני מאַבּד את עמדותיו. רק „קוּלאקים“ נהנים ממכונות הממשלה ומהקרדיטים שלה – והם משתמשים באלה להגברת הניצול של הפּועל החקלאי והאכר העני. הרס המשקים העניים יוצר בכפרים צבא שׂכירים, עבדי „הקוּלאק“.

הפּקידוּת שולטת בלא מעצור בסוביטים. הפּקידים ההולכים וגדלים במספּרם ללא הפסק, מתרחקים מהעובדים וּמתערבים באמידים בעיר ובכפר. „הקוּלאק“ ו„איש־הנאֶפּ“ משפּיעים – למרות זה שהנם משוללים זכוּיות פּוליטיות – על הנהלת הענינים ועל הכיווּן הכללי של המדינה. הסוביטים העירוניים איבּדו כל חשיבוּת שהיא. הם אינם מטפּלים בשאלות פּוליטיות, תרבּוּתיות וכלכּליות מכריעות. הם נעשו „תוספת“ לנשיאות, אשר בידיה מרוכז כל השלטון, וחברי הנשיאות אינם אלא הפּקידים הקרובים ברוחם ובסדר חייהם לאנשי „הנאֶפּ“. הויכוּח בסוביטים הוא למראית־עין בלבד. את הבחירות החדשות דוחים עד כמה שאפשר והלחץ השׂוֹרר בהן עושה אותן למחוּסרות כל ערך. הנהלת המשק העירוני נמצאת בידי קוֹמוּניסט אחד או שנים, שהם בוחרים את העובדים ואת המוּמחים. הסכסוּך הראשון עם נשיא הסוביט דיו כדי להרחיק את נבחר הפּועלים, הסכסוּך הראשון עם מזכיר המפלגה הקומוּניסטית פּירוּשו: הקץ ל„קאריֶרה“ הפּוליטית וחוסר לחם לפועל־העבריין.

בשטח היחסים בין עמי רוסיה, הפכה הפּקידוּת, הנשענת על השוֹביניוּת של „העם השולט“, את „הריכוּז הסוביטי“ למקור המריבה הבלתי פוסקת בדבר חלוקת המשרות בין באי־כוח הלאוּמים. היחסים בין המרכז והפּריפריה הלאוּמית נתקלקלו בהחלט. מוּשׂג „סוביט הלאוּמים“ איבד את כל תכנו. האפּוטרופּסוּת על הרפּוּבּליקות „האבטונומיות“ הביאה לפריבילגיות בשביל הרוסים השולטים ולשעבּוּד המיעוּטים הלאוּמיים. ראשי האַפּאראט המפלגתי מחליטים, תחת פּקוּדת המרכז, בכל השאלות. הפועלים בני הלאומים נהפכו לקומוּניסטים ממדרגה שניה, הממלאים תפקיד רפּרזנטאטיבי בלבד ב„עסק“ הרוּסי.

ההרכבה הסוציאלית של המפלגה השולטת מבליטה את התנונוּתה. ב־1927 היו במפלגה: פּועלים עירוניים – 430.000, פּועלים חקלאיים – 157.000, אכרים (מאלה יותר מחצי פקידי הממשלה) – 303.000, פּקידים – 462.000. בשנה וחצי האחרונות איבדה המפלגה יותר מ־100.000 פּועלים. ה„דפּרוֹלטאריזציה“ של המפלגה בולטת עוד יותר באורגניה המוציאים לפועל. אחוז הפּועלים בהם הוא מ־10 עד 16. על כך יש עוד להוסיף את המספּר ההולך וגדל של „מי שהיו“, היושבים עתה בהנהלת המפלגה: הם מי שהיו ס"ר ומנשיביקים. הבּיוּרוֹקראטיוּת מתגברת בכל שטחי הפּעוּלה וההנהלה של המפלגה. היא מביאה להרס שיטתי של הדמוֹקראטיה בפנים המפלגה. פּקידיה הגבוהים – אינם בני־חלוף. הבחירות איבדו את טעמן. הן גם נדחות מפּעם לפעם. הועידות והמועצות נקראות מבלי שהמפלגה תדון קודם בשאלות העומדות לבירור וּלהחלטה. הכל בועידות בלתי צפוּי הוא בשביל הצירים ומוּכן מראש על־ידי המנהלים – לצירים לא נשאר דבר אחר מאשר לקבל „באהבה“ מה שמציעים להם. הקומוּניסטים הותיקים נדחים באופן שיטתי. במקומם באים צעירים אשר תכוּנתם העיקרית: צייתנוּת. אותה ההופעה, בצוּרה הרבה יותר מגוּנה, פּוגשים באַפּאראט הממשלתי. הפּקיד הסוביטי „העושה את הקאריֶרה“ נעשה לבן־בית ואדון המצב. מי שחוטא נגד „המשמעת המהפּכנית“, אשר היא לאמיתו של דבר אך השתעבדות לפקיד, מר גורלו. הוא „שייך לאופּוזציה“ ואז שוללים ממנוּ את רשוּת הדיבור באספות ורשוּת ההדפּסה בעתונוּת, ואם הוא פועל נשללת ממנוּ גם עבודתו. במקום הויכוּח החפשי בא הלחץ, הכפיה, גנבת־דעת של המפלגה. גם האנטישמיות בקרב המפלגה ניכרת יותר ויותר. שעבּוּד המשרד הפּוליטי למזכירות ושעבּוּד המזכירות למזכיר היא עוּבדה קיימת זה מזמן רב.


 

ג

תמוּנת רוּסיה, כפי שטרוצקי מצייר אותה, עלוּלה לזעזע גם את אלה אשר התיחסו בספּקנוּת לנסיון הקומוּניסטי והתנגדו לאמצעים בהם השתמשו האחראים לו. על אחת כּמה וכמה אפשר היה לחכות שהיא תזעזע את אלה שהשתתפוּ במהפּכה הקומוּניסטית וחלמו על „מלכוּת הצדק“ שתקום בעזרת הדיקטאטוּרה. אילו היה טרוצקי, העומד בדמיון העמים כמעט על מדרגה אחת עם לנין, מנתח בעוז־רוּח את סיבות המצב כיום ברוּסיה וּמסיק מסקנות העומדות על גובה המאורע העצום, אשר שם לו: המהפּכה הרוּסית, ומכריז קבל עם: כזאת וכזאת רציתי, זאת וזאת – חורבן והרס – השׂגתי; משמע, שבדבר־מה יסודי, מכריע טעיתי, משמע שהמכשיר, בו חלמתי לבנות עולם חדש – מכשיר הכפיה, שלילת זכוּת העובד לסלול לו, בעצמו, את דרך שחרורו – מכשיר זה לא שחרור בו אלא הרס; אילו היה טרוצקי מסוּגל לומר זאת, היתה עולה לפנינו דמוּת גדולה של בן־אדם אשר בגדולות רצה, טעה, סבל בעד טעותו והוא מוּכן עתה לתקן את חטאו. דבר כזה אין עם טרוצקי. אמנם מלבד הריב האישי עם סטאלין ובּוּכארין יש בספרו גם פּרוגרמת האופּוזיציה – ואוּלם מה משוּנה היא לעומת התמוּנה אשר טרוצקי צייר אותה אך זה לפני הקורא! המלה התדירה ביותר בפרוגראמה הזאת היא: „צריך“, על פי רוב מבלי שתתואר הדרך להגשמת ה„צריך“ הזה. וכשהדרך נתוּנה, אזי היא בנוּיה על סתירות פנימיות.

צריך שהאגוּדות המקצועיות תשתחררנה משלטון הפּקידים. כיצד? אולי על ידי כך שתנתן לפועלים האפשרות לבחור בועדי האגוּדות את מי שהם מאמינים בהם? חלילה. על „התאים הקומוּניסטיים“ באגוּדות ל„כוון“. אמנם יש לתת בועדי האגוּדות מקום לבלתי־מפלגתיים ואוּלם סייג נקבע: לא יותר משליש חברי הועדים. ואם המספּר יעלה – על המפלגה להתערב ול„תקן“.

צריך שהבקורת החמוּרה ביותר תשלט בכל האורגנים הממשלתיים, בכל האגוּדות, בכל הסוביטים. כיצד? על ידי עתונוּת חפשית, אספות חפשיות, בחירות חשאיות, על ידי הסתלקוּת משיטת הטרור נגד כל אחד החושב קצת אחרת מטרוצקי? חלילה. בשטח זה הכלי שאר כמו שהיה עד שנת 1923, בה רב טרוצקי בפעם הראשונה עם סטאלין.

צריך להלחם בקוֹרוּפּציה המהרסת את המפלגה והממשלה. ואולם כלום אין זה גורלם של כל השולטים ללא פיקוּח הציבוּריוּת החפשית, שהם נדונים להתנוון בקוֹרוּפּציה? „הפּקידוּת“ הדאיגה מאד גם את לנין. בנאוּמיו ובמאמריו האחרונים יש סימנים מרוּבים לכך, וגם טרוצקי מביא עתה את שיחתו עם לנין, השיחה האחרונה שהיתה ביניהם, על אותו הנושא. ואולם לא לנין ולא טרוצקי לא חשבו לנחוּץ לחפּשׂ את סיבת ההופעה הזאת בשיטה הכללית אשר הנהיגוּ אותה, וּמתוך תמימוּת מפליאה חשבו שאפשר לגבור על רע זה ב„אמצעים חינוּכיים ואַדמיניסטראטיביים“. מן הנקוּדה הזאת לא זז טרוצקי גם עתה. עודנו בטוח שעל ידי „לחץ“ מגבוה אפשר להשׂיג את הכל. התפקיד הוא כולו ב„חילוּף המנהיגוּת“.

אינדוּסטריאַליזציה מהירה של רוסיה – ואולם לא על בסיס הכפר החזק בכלכּלתוֹ ולא על יסוד התאָמת התוצרת התעשיתית לצרכי הכפר אלא בעזרת לחץ המסים המכוּפל והמשוּלש על הכפר וסיגוּל התוצרת לצרכים הצבאיים של רוּסיה. „הפּוליטיקה המעמדית הנכונה“ בכפר, תשוּמת לב לפועל החקלאי ולאכר העני, טיפוּל בקואופּרטיבים המקומיים אשר „פּריחתם לא תיתכן בלי חופש העובדים“ ויחד עם זה „דיקטאטורת הפּועלים“ ללא פגם של שהוא, אשר פירושה כמוּבן, הגבלת „חופש העובדים“. השלטת העיקרון הדמוֹקראטי בפנים המפלגה, „פּרולטאריזציה“ של המפלגה, ויחד עם זה הדגשת הצורך ב„ליקבידאציה“ המהירה והמוּחלטת של „הזרם הימני“ ושמירה עליונה על טוהר המפלגה. בין יתר הדברים: אסור להכניס לשוּרותיה את האנשים הבאים ממפלגות אחרות (מה משוּנים הדברים האלה בפי אדם שבא בעצמו למפלגה משוּרות „אחרות“). במקרה מלחמה הכרזת רוּסיה ל„מולדת של כל הפּועלים“ ומשוּם כך דרישה מכל חייל של העמים האחרים שיבגוד במולדתו הוא ויעבור לשוּרות הצבא האדום. „הגנת המולדת“ היא שקר בפי אחרים, היא אמת קדושה „בפינוּ אנוּ“ – „מ־25 באוקטובר שנת 1917 הנני מגן המולדת“. „המהפּכה העולמית“ עליה להיות לקו בכל פּעוּלת המפלגה והממשלה. הסכנה הגדולה ביותר האורבת למהפּכה הרוסית היא ב„חלום השפל לבנות את הסוציאליזם בארץ אחת“. תחית המשק הרוסי והחזקתו הם כאַין וּכאֶפס לעומת תפקיד הרבוֹלוּציה הבין־לאוּמית, ומשוּם כך את „כל המשק שלנו, את כל התקציב הממשלתי וכו' יש להכין למלחמה“ – כי הדרך הקצרה ביותר למהפּכה העולמית היא: מלחמה עולמית. „המפלגה, מעמד הפּועלים והאכּרוּת יצטרכו להפנות את תשׂוּמת לבם המחוּדשת והגדולה ביותר לצבא האדום ולצי האדום. שאלת פיתוּח התעשיה יש לה חשיבוּת מכרעת להגנתנו. כל האמצעים אשר עליהם ממליצה הפּרוגראמה שלנו, הנם בעלי משקל רב לגבּי התגבּרוּת הצבא האדום והצי האדום“.

מהי התכנית הזאת ומה היא מבטיחה לרוּסיה ולתנוּעת הפועלים העולמית? בנקוּדה אחת ודאי צוֹדק טרוֹצקי בויכוּחוֹ עם סטאלין ובוכארין. הפּרוֹגראמה הזאת – מלבד מספּר שינוּיים קטני ערך – היא־היא הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית מן השנים הראשונות למהפּכה. ומה היא מבטיחה, זה ידוּע מאָז, זה ידוּע מ„הקוֹמוּניזם הצבאי“ אשר טרוצקי היה הרוּח החיה שבו. התכנית הזאת מבטיחה הרס למשק הרוּסי, מריבה בלתי פוֹסקת בּין העיר והכפר, דיכוּי כל המחשבה החפשית, דלוּת, כבלי־ברזל על כוחות היצירה הכלכלית, מלחמה חיצונית, פּילוּג תנוּעת העבודה העולמית. הפּרוֹגראמה הזאת היא שסירסה את המהפּכה הרוּסית אשר תפקידים מסוּימים, חיוּניים, עמדוּ לפניה – שחרור הכלכלה משלטון האחוזות הגדולות, שחרוּר הציבוּריוּת משלטון האצילים, שחרור לאומי המדינה משלטון העם הרוּסי־הגדול. במקום התפקידים האלה העמידה הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית תפקיד אחר: שימוּש ברוּסיה ובמהפּכתה ההיסטורית, המוּצדקת, המיוּחדת לה, לשם המהפּכה הסוציאלית העולמית. כל הקורות מאוקטובר 1927 ועד היום הן מלחמה אחת בין המהפּכה הרוּסית ובין הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית. ההתנגשוּת הזאת גרמה הרבה סבל, שפך דם, הרעלת האַתמוֹספֶרה הציבורית, סירוּסי הערכים הנפשיים והרוחניים בכל העולם כוּלו.

שני אנשים מסמלים את התכנית הקוֹמוּניסטית – לנין וטרוֹצקי. משני אלה לנין היה אמיץ־לב יותר, אמיתי, משרש, ריאַליסטי, גמיש. טרוצקי מוּכשר יותר כסופר ונואם, הנוֹ הרבה יותר „דקלאראטיבי ודקור אטיב“ בטבעוֹ. כשבּא הרגע ולנין נוכח ש„הענין אינו הולך“ היה לו האומץ להכריז: טעינו, והיה לו העוז לדרוש את השינוי המכריע ולהתחיל בו. אם יש דף מזהיר בביוגראפית לנין, הרי זה לא במלחמתו בצאריזם, אשר היתה קטנת־ערך במסגרת הכללית של הציבוּריוּת הרוּסית, לא במלחמתוֹ הדמאגוֹגית במהפּכת פבּרוּאַר, ודאי לא בשיטת הטרוֹר (אשר הנהיג אותה, לפי עדוּת טרוצקי, משוּם שקרא בספרים שכך עשוּ במהפּכה הצרפתית, ו„המהפּכה האמיתית“ בלי טרוֹר מהי?). הדף החזק בביוֹגראפית לנין, המעיד על הכוח הפּנימי ועל תכוּנות המדינאי, הוּא בהכרת הטעות, בוידוי שלוֹ ב־1921. טרוצקי לא היה מסוּגל לכך. אז בשנת השבר ההיא, היה עסוּק בדיכוי התקוֹממוּת המלחים הקרוֹנשטאטים ובמלאכה דומה לכך, ואולי גם לא היה לו העוז לצאת נגד השליט והמנהיג. כעבור שנה־שנתים, בימי גסיסתוֹ ואחרי מותו של לנין, יצא במלחמה נגד הוידוּי ההוּא. מי שעוסק בפּסיכוֹלוֹגית העסקנים הפּוֹליטיים יש בידו לבחור בין הרבה סיבות שהיוּ יכולות להניע את טרוצקי למלחמה הזאת. אם „היפּנוֹזה של הנוסחאות“, ואם התבערה העולמית, אם קנאָה בחבריו ש„תפסוּ“ את המקום, אשר היה „מגיע“, אחרי מותו של לנין, לוֹ לבדוֹ, ואם התלישוּת הקוֹסמוֹפּוֹליטית – מסיבה זאת או אחרת נשאר טרוצקי נאמן לאותה התכנית הקוֹמוּניסטית אשר עליה הכריז לנין בשנים הראשונות למהפּכה וממנה הסתלק ב־1921. בּרירה אחרת לא היתה. האכּרוּת הרוּסית התגלתה כחזקה יותר מכל הפּרוֹגראמוֹת. רוּסיה היתה צריכה לחיות. על מהפּכתה היה למלא את תפקידיה.

מה טעם להאשים את ממשלת רוּסיה, כמו שעושה זאת טרוצקי וכמו שעושים זאת מזמן האֶמיגראנטים הרוּסים, בזה שהם „מוכרים“ את רוּסיה להון בין־לאומי? הם עושים, זאת משוּם שרוּסיה אינה רוצה להתנַוון בעוֹני הקוֹמוּניסטי. מה טעם להתריע נגד הוַתרנוּת כלפי האכּרים? הרי הם הרוב המכריע של תושבי רוּסיה, הרי זוהי רוּסיה. מה טעם לדרוש מרוּסיה שתמשיך להיות מכשיר „הרבוֹלוּציה העולמית“? הרי לכל הפחות תשעים וחמשה אחוז מתושבי רוּסיה זר להם החלום הזה. ובינתים פועלי גרמניה, צרפת, אנגליה, אמריקה הולכים בדרכיהם הם. מה שהיה קוֹצר־ראיה היסטורית אצל לנין ב־1917, הוא אַבאנטוּרה פּוליטית אצל טרוצקי ב־1929, ולאַבאנטוּרה הזאת, אשר פּירוּשה בשביל רוסיה להיות אך „בּשׂר תוֹתחים“, היא לא יכולה להסכּים. מה טעם לדרוש מרוּסיה שבמקום הקמת משקה תעסוק ב„הקמת המזרח“, כשמראש אפשר היה לדעת, ואחרי הנסיון הסיני הוּברר לחלוּטין, שהתקוּמה הזאת תלך אף היא בדרכה שלה, הרחוקה תרפּ"ט אלפים מיל מדרך טרוצקי? כלוּם עשׂרוֹת אלפי האנשים שנהרגוּ בסין, לא על ידי הזרים, אלא על־ידי המהפּכניים הסינים, באשמת הקומאינטרן, אינם עדיין מחיר מספּיק לנסיון הזה ויש להמשיך בו ולחזור עליו גם באַפגאן ובהוֹדוּ ובארצות ערב?

טרוצקי שמר בשלמוּת על הפּרוֹגראמה שלו, על הרעיון של „המהפּכה הפֶּרמאננטית“, על חלוֹמוֹ בדבר המהפּכה העולמית לפי פקוּדת חבר קוֹשרים, על התכסיס שלוֹ כלפּי מעמד הפּועלים וכלפּי כל מי שמעז לחשוב ולפעול אחרת מטרוצקי. הנסיון להגשים את הפּרוֹגראמה הזאת, החלום הזה, התכסיס הזה היה אכזרי למדי. בחלקוֹ – אך בחלקוֹ – תואר הנסיון בספרו של טרוצקי על „המצב ברוּסיה לאמיתוֹ“.

בימים האחרונים קיבל ענין טרוצקי צוּרה חריפה. גיבּוֹר המהפּכה האוקטוֹבּרית נעשה משבוּי סיבּיר לפּליט פּוֹליטי מחוּץ לגבוּלות רוסיה והצטרף למחנה הגדול של האֶמיגראנטים הרואים בו אחד מהאחראים ביותר לגורלם העלוב. קרנסקי, צ’רנוֹב, אַבּרמוֹביץ' ועתה גם טרוצקי – כוּלם מנוּצחי השחרור והמהפּכה, אשר לה הקדישו את כוחותיהם, בשבילה עבדוּ, עמלוּ, סבלוּ. יש אמנם הבדל בין מצב הדמוֹקראטים והסוציאליסטים האלה ובין מצבוֹ של טרוצקי – הם לא שלחוּ איש לגולה ולגירוּש, הוא דן אותם לגורל שנפל עתה בחלקו הוא. ההבדל הזה רב־חשיבוּת הוא להערכת אנשי המהפכה, הוא יהיה גם רב משקל לעתיד רוּסיה כשתינתן אפשרוּת מה לכל הכוחות הציבּוּריים שלה לצאת שוּב ב„התחרוּת חפשית“. ואוּלם דבר אחד מאַחד את כל האֶמיגראנטים האלה – כולם טעוּ… יש שהכירוּ בטעוּתם ויש לא הכירוּ. דומה שבמחנה הגדול והמגוּוָן של האֶמיגראציה הרוּסית מעטים הם האנשים שהתעקשוּ בטעוּיותיהם כטרוצקי.


 

ד

למה היה נחוץ לסטאלין המשפּט הקשה ההולך ונעשה עתה בטרוצקי ומצדדיו, לא ברוּר כל כך. מתקבּל על הדעת, שכּמוֹ במקרים רבים שקדמוּ לזה, כך גם עתה הקימה הממשלה את הרעש „הפּאטריוטי“ נגד „בוגדי המפלגה“, כדי לכסוֹת על הפּרוֹצסים הפּנימיים המתהוים בתוך השלטון, כדי לכסות על הויתוּרים החדשים אשר המציאוּת הרוּסית גוזרת על הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית. ללנין היה האומץ להודות בטעוּתוֹ. לטרוצקי לא היה האומץ הזה ויש לו האומץ, המסוּפּק אמנם הרבה יותר, להמשיך בדרך „המהפכה הפרמננטית והעולמית“. לסטאלין אין האומץ לא לזה ולא לזה. למעשה הוא הולך על פי רוב בדרך הוידוּי של לנין, בדיבוּריו הוא כאילו עם טרוצקי.

הדיקטאטורה היא לכאורה צוּרת שלטון „הבלתי־תלוּיה“ ביותר. למעשה היא תלוּיה (הרבה יותר ממשטר דמוקראטי) בצירוּפי הכוחות, ביחסים אישיים, בהכרזותיה הקודמות, בנוסחאות אשר היא בעצמה חינכה את ההמונים לראות בהן את עצם המשטר. המדינאי הדמוקראטי יכול לבוא לבוחריו ולהגיד להם: טעיתי. אך אין אני אלא שליחכם, וטעיתי באשר אתם טעיתם – הבה נתקן יחד מה שקלקלנו יחד. הדיקטאטור אין לפניו הדרך הזאת, באשר הוא לבדו בעל האמת והמדריך. בכוח ההבטחה הזאת ובכוח ההיפּנוֹזה שלה עלה לשלטון. ואם התבּרר שלא כך – מה הצדקת הדיקטאטורה שלו? עקבית היתה הכנסיה הקאתוֹלית בשעה שהכריזה על הדיקטאטור שלה, האפיפיור, כי „אין הוא שוֹגג לעולם“. משטר הדיקטאטוּרה הוא לא רק משטר העריצוּת, אלא גם משטר הזיוּף, הנפתולים, הנדנוּדים, „הזיגזאגים“ – כמו שאומרים עתה ברוסיה – במידה הרבּה גדולה יותר מן המשטר הדמוֹקראטי.

סטאלין מכריז, שהוא „בּוֹנה את הסוציאליזם ברוּסיה“ ועל ידי כך הוא „מכין את המהפּכה העולמית“. לכך מחייבת אותו הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית. למעשה מוּכרחה הממשלה לדאוג למשק האכר אשר הוא משק אינדיבידוּאַלי וּלחפּשׂ לה קשרים עם בּעלי הון ועם הממשלות האימפּריאליסטיות אשר אותן צריכה להרוס ולהפּיל „המהפּכה העולמית“. מכאן – הסתירות העמוּקות. מכאן – המלחמה הפּנימית הבלתי פוסקת. מכאן – מתגבּר היום הזרם הימני, מחר – השׂמאלי. אך שבוּעות מספּר עברוּ מאָז הוכרזה המלחמה ב„סכנה הימנית“, ושוּב ניכרת ההתקרבוּת בין „המרכז“ (סטאלין) ובין אותם „הימניים“ אשר אתמול הודיעוּ לפועלים בכל העולם שהם „הבוגדים“ המסוכנים ביותר. לברית החדשה הזאת גרם המצב הכלכלי אשר אין יותר לשׂאתוֹ. לא „זנבות“ בלבד עומדים בתוֹר – רעב ממש מאַיים על רוּסיה. עוד פעם נוספת, אחרי נסיונות שוא לשבּוֹר את קשיוּת ערפּה של האכּרוּת, עומדת הממשלה לפני ויתוּרים חדשים לה – למען תסכּים לזרוע את שׂדותיה ולמכור את התבוּאָה. את הויתוּרים האלה יש להצדיק, לבאר, לטשטש. לכך תשמש, כנראה, „תכנית טרוצקי למהפכה החדשה ברוסיה, נגד המשטר הסוביֶטי“. בעבר מילאוּ תפקיד דומה לזה „הקוֹנטר־רבוֹלוּציוֹנרים“ – הגנראלים הלבנים, הס“רים, הס”דים, כולם בערבוביה – או „אויבי חוּץ“, צ’מבּרלן ופילסוּדסקי; עתה בא תורו של טרוצקי.

הממשלה ועתוֹנוּתה מאשימים את טרוצקי בכוָנוֹת מהפּכה על יסוד מכתבו האחרון לחבריו באוֹפּוֹזיציה, מ־31 באוקטובר שנה שעברה. המכתב הזה היה בודאי ידוּע לממשלה מיום שנשלח. הוא גם נתפּרסם מזמן בעתונוּת הקוֹמוּניסטית־האוֹפּוֹזיציונית בגרמניה. אין משוּם כך להבין, מדוּע זה נהפך אך עתה לתעוּדה כה מסוּכנת. ואת זאת אין להבין גם מתכנוֹ. טרוצקי אך חוזר בו על מה שכתב כבר כּמה פעמים. אמנם הוא עושה בו כאילוּ צעד אחד מכריע – הוא מזמין את חבריו לדרוש הצבעה חשאית במפלגה ובאגוּדות המקצועיות, ואולם ההצבעה הזאת איננה בשבילו כי אם נשק במלחמה מפלגתית־פּנימית וזה ברור מאזהרתוֹ, לבלי לדרוש את ההצבעה הזאת גם בבחירות לסוביֶטים – זאת אומרת, שטרוצקי מוכן לאחוז בכל האמצעים, גם באמצעי הדמוֹקראטיה הפּסוּלה, כדי להפּיל את סטאלין והוּא איננוּ מוּכן כּלל וּכלל להבטיח לעובדים – הלא אך לאל ישנה זכוּת הבחירות לסוֹביֶטים – חופש הבחירות במסגרת המדינית. הוא גם מדגיש את נאמנוּתוֹ למשטר הסוביֶטי. הוא כותב: „האופּוזיציה צריכה להגיב על השירה האנטי־סוביֶטית בעוז יותר מהאַפּאראט. צריך לגלות את פרצוף המנשביקים, הס"רים, האַנארכיסטים“. אמנם באותו המכתב מנבּא טרוצקי לברית סטאלין עם הזרם הימני. הנבוּאָה הזאת הולכת ומתאמתת. כלוּם בגלל זה כל הרדיפות הללו?

אם האשמות נגד טרוצקי, באשר בגד בסוביֶטים אינם אלא „גיוס פּאטריוֹטי“ רגיל ברוּסיה, הרי חשוּב בגיוּס זה הפּעם, שהוא מסתער על הקוֹמוּניזם בתמציתוֹ, הקומוּניזם של „מאָה אחוּזים“. עוּבדה זאת מעידה על התמוּרה המכריעה שבּאָה במערכה הקוֹמוּניסטית. פירוש התמוּרה הזאת: ממשלת הסוֹביֶטים אשר היתה בהתחלה ממשלת הקוֹמאינטרן, אחר כך ממשלת המפלגה הקומוּניסטית, נעשית יותר ויותר לממשלת רוּסיה. זמן רב יעבור עד שעניני רוסיה והעם הרוסי ישמשוּ בהכרה, כקו יסודי, לפעוּלתה. יתכן שזמן רב עוד יותר יעבור עד שהעם הרוסי יקח את גורלו בידיו. במשך תקופת המעבר הזאת אפשריוֹת כל מיני הפתעות. טרוצקי מנבּא, בתוצאת „הבגידה הימנית“ של סטאלין, משטר בּוֹנאפּארטיסטי – השתלטוּת הצבא האָדוֹם על הפקידוּת האדוּמה. הדמוֹקראטים והסוציאליסטים שבּאֶמיגראציה הרוּסית מקוים למשטר הדמוֹקראטיה. אנשי הצאר חולמים על הכתר לכל מיני קירילים. כל הנבוּאות האלה הן פרי „תקווֹת“ סתם או לקוּחות מספרי היסטוריה ובנוּיות על יסוד האנאלוֹגיה עם המהפּכה הצרפתית, ומשוּם כך אין לקבּלן בתור פּרוֹגנוֹזה חברתית אשר ממש בה. בין כל המהפּכות רב הדמיון החיצוֹני, וכל אחת הלכה בדרכה היא. מה שמותר לנבּא – על יסוד מבנהוּ החברתי של העם הרוּסי – זהו שמדינת רוּסיה מתקרבת למצבה הטבעי, למלכוּת האכר. גם במהפּכה הרוּסית נתגלתה האמת הזאת, אשר מארכּס ידע אותה, לאסאל ניסח אותה, הסוציאליסטים התאמצוּ לפעול לפיה בעת שהיעקובינים והליבראלים על כל סוּגיהם לא רצוּ להודות בה: לא החוק, לא הקוֹנסטיטוּציה, אלא הכוח הציבוּרי והכלכלי שולט בחברה. אפשר לכתוֹב קוֹנסטיטוּציה דמוֹקראטית ועממית מאד, כמו שעשוּ זאת הליבּראלים האירוֹפּיים, וגם כאילוּ להנהיג אותה בחיים ובכל זאת כל־זמן ובמידה שיתקיים המשטר הקאפּיטאליסטי – ישלט בחברה בעל ההון. אפשר לכתוֹב קוֹנסטיטוּציה פּרוֹלטרית מאוד – כמו שעשוּ זאת היעקובינים הרוּסים, לנין וחבריו, וגם כאילו להנהיג אותה בחיים – ובכל זאת בחברה אשר יותר מ־90 אחוּזים אכרים בה, ישלט האכר. לצוּרת השלטון הזה ברוסיה יש, כמוּבן, חשיבוּת מרוּבה – לחינוּך העם הרוסי, לגורל העמים האחרים הגרים ברוּסיה, ליחסיה הבין־לאומיים. הצוּרה הזאת יכולה לעשות את תקוּפת המעבר לכואבת יותר או פחות. במצב הנוכחי ברוּסיה – דלדוּל חברתי וכלכלי מאין כּמוֹהוּ – ובאירוֹפּה – השתלטוּת הריאקציה המדינית והחברתית – רצוּי אולי ביותר שהמעבר הזה יתגשם בצוּרות ההתפּתחוּת של ממשלת הסוֹביֶטים. נצחון טרוצקי היה מביא בהכרח, לחזרה על שמונה השנים האחרונות, עם אותן התוצאות – סבל נוסף וּמיוּתר. ואין להניח, שאיזו מהפּכה חדשה, בּוֹנאפּארטית, ואפילו דמוֹקראטית, היתה מסוּגלת ויכולה ליצוֹר עתה ברוּסיה יחסים מדיניים, חברתיים, תרבוּתיים נוחים יותר מאלה השולטים עתה. כל מהפּכה היתה מביאה שפיכת דמים במידה עצוּמה (של דם היהוּדים בשוּרה הראשונה!) ולשנוֹת דבר מה במהוּתה החברתית והכלכלית של רוּסיה בעתיד הקרוב לא יהיה ביכלתה.

האכר לבדו לא ישלט ברוסיה. חסר הוא לכך כוח תרבוּתי, כוֹשר מדיני ואף אמצעים כספּיים. הכוחות אשר אתם מוּכרח האכר לכרות ברית הולכים ומצטיירים כבר עתה על אופק רוסיה: ההון הבין־לאוּמי, האינטליגנציה המקצועית, ואולי גם החלק „המיוּחס“ מן האגוּדות המקצועיות של פועלי העיר. הצירוּף הזה (ביחוּד אחרי כל הנסיון המר והאכזרי שעבר על רוּסיה, הנסיון ההולך ויוצר את טיפוסי האכר החדש, מהנדס וכימאי חדש, הרחוקים מאוד מדמוּת האכר הרוּסי והאינטלקטוּאַלי הרוסי, כפי שתוארוּ בספרות הרוּסית מלפני המלחמה) אינוֹ מבשׂר טובות לא לפועל העירוני והחקלאי, לא למיעוּטים הלאוּמיים ברוסיה ולא לתנועה הסוציאליסטית בעולם כוּלו. רוסיה האכרית – במידה גדולה דוקא משום שדרך האכרוּת לשלטון היתה ותהיה כה משוּנה – לא תהיה כלל וכלל לכוח חברתי וסוציאלי מתקדם ומשחרר.

הנצחון הזה של המהפּכה בתפקידיה ההיסטוֹריים על פּני הפּרוֹגראמה של עוֹשׂיה, השחרוּר הזה של השלטון מן ההתחייבוּיות האידיאולוֹגיות שבהן דגל – פּרוֹצסים קשים הם, הקשוּרים בתנוּדות מרוּבות, גם בשטח ההוי, גם בשטח ההרכּב האישי של מַנגנוֹן השלטון. גל אכזבה עובר עתה בשוּרות „הגבארדיה הישנה“ של המפלגה הקוֹמוּניסטית ושל הנוער שהתחנך במסוֹרת המלחמה האזרחית ובמוּשׂגיה. סימני אכזבה ניכרים למדי הופיעוּ כבר אף בספרות היפה. האֶלמנטים האַבאנטוּריסטיים אשר חלק רב היה להם בשנות המהפּכה, נידחים יותר ויותר. האֶלמנטים האידיאליסטיים שואלים את עצמם: הלשם כך? הלשם השתלטוּת האכר בעל־הגוּף על הפועל החקלאי ועל האכר העני, הלשם השתלטוּת המהנדס על המוֹרה והסופר, השתלטוּת הסוחר והפועל המקצועי על צבאות הפועלים השחורים ודלת העם? החוּגים השולטים בעתוֹנוּת ובספרוּת, המבקרים הרשמיים ומשוֹררי החצר, ממשיכים לדרוש את „שׂמחת היצירה הפּרוֹלטארית“ והפּייטנים הצעירים עונים להם: „כלום אָדוֹם זמננו? הלא צהוב הוּא“. אין זה מקרה כלל שאנשי המפלגה המפורסמים ביותר עומדים מן הצד מוּשפּלים וירוּדים (זינוֹביֶב, קאַמניֶב), או מנסים יחד עם טרוצקי את הנסיון של „הצלת המהפּכה“ (ראדק, ראקובסקי), בעת שבּן־בּלי־שם, „פּקיד“, בלשוֹנוֹ של טרוֹצקי, מתחיל לשלוט במפלגה ובמדינה. אָפיני למדי שהזרם החזק ביותר במפלגה אשר לפניו נכנע סטאלין, הזרם הימני, אין לו מנהיגים כלל. העסקן הציבּוּרי, טריבּוּן העם, המורד והמהפּכני לפי מקצועו, המנהיג המדיני נדחה על ידי עובד המשׂרד, מנהל העסק המסחרי, מנהל בית־החרושת.

שעת־מעבר זו משפּיעה, כמובן, השפעה עמוקה ומכריעה גם על על הקוֹמאינטרן וגם על המפלגות הקומוּניסטיות מחוץ לרוּסיה. מראשית היוָסדוֹ היה הקוֹמאינטרן יצירה רעוּעה: לא הסתדרוּת בין־לאומית, כמו שרצה להיות, אלא הסתדרוּת רוּסית אשר אליה הצטרפוּ כמה מפלגות מארצות אחרות. משקלה של רוּסיה בקוֹמאינטרן היה כבד מדי, והדבר הזה – „התאים“ המפורסמים של זינוֹביֶב, שליחי מוֹסקבה, פקוּדות מוסקבה, כסף מוסקבה – גרם הרבה קשיים, הרבה צרות, אכזבות, רקבון פּנימי, מריבה בלתי פוסקת בין „נאמני“ מוֹסקבה והמוֹרדים בּה. אפשר היה לשׂאת את המצב כל זמן שממשלת רוּסיה היתה ממשלת קוֹמאינטרן או לפחות ממשלת המפלגה הקוֹמוּניסטית הרוּסית. מנהיגי הקוֹמוּניסטים מחוּץ לרוּסיה היו יכולים להגיד למחנותיהם: כן, אנו מקבּלים פּקוּדות, כסף, מכשירים אלמים אנוּ בידי אחרים ואולם האחרים האלה מנהיגי המהפכה העולמית הם, בּוֹני הסוציאליזם הרוּסי הם. עתה, כשמכריזי המהפּכה העולמית מגורשים מרוּסיה או יושבים בבתי־האסוּרים, כשהאכר הבינוני והאמיד משתלט במשק וגם במדינה, כשתקווֹת ממשלת רוּסיה קשוּרות לא במרד הפועל הבלתי מאוּרגן והכּוּשי בארצות הבּרית, אלא בהלוָאות אשר בעלי הון מעבר לאוקינוס יתנו לרוּסיה תמוּרת הקוֹנצסיות השמנות, עתה מן הנמנעות להשיב ככה. מכאן המבוּכה הגדולה במחנה הקוֹמוּניסטי מחוץ לרוּסיה, „בריחה“ מן המערכה, התפּוֹררוּת כּללית. שאלת „הלשם כך?“ עומדת באכזריוּת יתירה לפני הקומוּניסטים הלא־רוּסים. הלשם כך המלחמה הבלתי פוסקת, בפועל, בארגוּנוֹ, בעניניו, אשר הקוֹמאינטרן מנהל זה שנים?

אין לשער שמציאוּת טרוצקי באירוֹפּה המערבית תוסיף כוח חדש לתנועה הקוֹמוּניסטית. ברוסיה בימי המפּכה היה טרוצקי חזק – פּנים אל פּנים עם המשטר הרקוב של בעלי האחוּזות ושל הפּקידוֹת הצארית, הנשען על האכרוּת הנרגזת והזועמת. באירוֹפּה, כשייפגש בבנינים העצוּמים של גרמניה, צרפת, אנגליה – והם עצוּמים לא בלבד משום שהקפיטאליזם המפוּתח שׂוֹרר בהם, אלא משום שהבסיס החברתי שלהם הנוֹ הרבּה יותר רחב ועממי מאשר היה ברוּסיה – ינטל כוחו. הופעתו תהיה לסנסאציה, אמנם במידה גדולה יותר משהיתה הופעת אֶמיגראנטים בעלי שם אחרים. ואולם יתרגלוּ גם אליו, כי אין בפיו מלים אשר הפועלים באירוֹפה לא שמעו אותן ומה שחשוּב יותר: אין בתורתו דברים אשר הם לא ניסוּ אותם או לא ראוּ את הנסיונות האלה בשכנוּת הקרובה ביותר, ובאכזבה קשה נסת שישיםיימוּ. השפּעה ניכרת של טרוצקי על תנועת הפועלים הרחבה – אין לשער אוירת השעה ותכוּנות האיש אינם נתוּנים לכך. לעומת זאת הבקורת החריפה שטרוצקי מוֹתח על הנעשה ברוּסיה, בקיאוּתוֹ הגדולה ב“מאחוֹרי הפרגוד” הקוֹמוּניסטי, האפשרוּת שתהיה לו מעתה לעמוד במגע מהיר ובלתי אמצעי עם “המאוּכזבים” במחנה הקוֹמוּניסטי – עלוּלים להכבּיד את המשבּר העובר בלאו הכי על התנוּעה הזאת. לא נאמין לשמוּעות שנמסרוּּ בעתוֹנוּת אשר לפיהן טרוֹצקי כה חולה שימיו ספוּרים, ואם לא נאמין להשערה שג. פּ. או. לוקחת בחשבון כּדוּר “לבן” שישׂים קץ לחייו של טרוצקי, אך נניח שסטאלין רצה לעשות את איש ריבוֹ מגוחך במצב של אֶמיגראנט פּוֹליטי מחוסר אוֹן,־12 היושב, כמו בזמנים ההם, לפני המלחמה, בבתי־הקפה הברלינאים והוינאים, בשכנוּת עם שאָר “האנשים שהיו”, בשכנוּת עם אנשי הצאר, הליבראלים והסוציאליסטים למיניהם, הרי באחת טעה: הוא הכה בזזה את הקוֹמאינטרן מכּה קשה.

אולם כלוּם עוד נשענים ברוּסיה ברצינוּת על הקוֹמאינטרן? כלוּם בו, ולא בתנוּעת הפועלים הרחבה, “הבוגרת”, רואים ברוסיה את אמצעי ההגנה הנאמנים ביותר נגד כל התנקשוּת חיצונית? ולוּם לא בהשקעת ההון הבין־לאומי במפעלי רוּסיה רואים שם את הערוּבה הבטוּחה ביותר נגד כל חשק להתנקשוּת כזאת?


“דבר”, כ“ח שבט – ב אדר א' תרפ”ט ‎ (8–12.2.1929)


  1. Leo Trotzki. Die wirkliche Lage in Russland. Avalun־Verglag, Hellerau bei Dresden, 1928, S. 286.  ↩

המלצות קוראים
תגיות