חוֹדש כּניסתה של רוּסיה המוֹעצתית לחבר-הלאומים, ספּטמבר 1934 – הוּא תאריך היסטורי במערה המדינית העולמית. ולא משוּם שהכניסה הזאת משוָה ערך חדש לנסיון הוילסוֹני להבטיח את שלום-העמים על-ידי מוֹסד בין-לאומי עליון. הנסיון הזה נשאר מופשט גם עכשיו כמו שהיה כל השנים האלה, וגורל השלום תלוּי כקודם ברצונה וביכולתה ובצרכיה של כל מדינה ללכת בדרכי השלום. ז’נבה איננה גם אחרי כניסת רוּסיה, בלתי אם סכוּם הכוחות הפוֹליטיים הנאבקים ביניהם, והן גם רוּסיה היתה, למעשה אחד הכוחות האלה, אף לפני כניסתה הרשמית לחבר־הלאומים. תקנוֹת החבר, “הקוֹבינאט” המפורסם של פּרוֹפֶסוֹר אשר רצה להיות מדינאי, תחייבנה את רוסיה באותה המידה שהן חייבוּ עד עתה את שאָר חברי הליגה –ֹ כלומר, לפי מידת רצונם לשמור עליהן ולפי מידת יכולתם לבלי לשמור עליהן. השינוּי שחל עתה במערה הבין־לאומית איננוּ אלא דקוֹראטיבי בלבד.

גם "החזית האַנטי-גרמנית – והן כניסת רוּסיה לחבר-הלאומים, כאילו במקום גרמניה שעזבה אותו, היא ביטוי חריף לחזית הזאת – לא נוֹצרה בחודש ספּטמבר זה בג’נבה. היא נוצרה ב-30 לינוּאר שנת 1933 כשהזקן המטוּמטם¹ אשר לידיו הרועדות והבלתי נאמנות מסרו כוחות הריאַקציה, מתוך הסכמת עיוָרון של כוחות ההתקדמוּת, את כל גורל גרמניה, הפקיר הגורל הזה בידיו של אַדוֹלף היטלר המגוֹאָלוֹת בדם. ב-30 לינוּאר ההוא נשבּרה לרסיסים כל עבודת 15 שנים של הסוציאליזם והדמוֹקראטיה הגרמנית, וגרמניה התיצבה לפני העולם כוּלו – קודם כל, לפני צרפת ולפני רוּסיה – כסכּנה לשלום, האַקטוּאַלית ביותר והחמוּרה ביותר. מחזה ג’נבה – צרפת הקאפּיטאליסטית, האימפּריאליסטית, ברגע זה גם הריאַקציונית, המניעה את כל כוחותיה כדי לסלוֹל דרך של כניסת מדינה קוֹמוּניסטית לחבר-הלאומים ולהנחיל לה מקום קבע במועצתו – המחזה הזה מכתיר את ההתפתחוּת המדינית של שנה וחצי, אך ההתפתחוּת הזאת מקומה מחוץ לחבר הלאומים. והנקוּדות הסתוּמות של “החזית האַנטי-גרמנית” – איטליה, אנגליה – נשארו גם עתה בלתי בהירות כמו שהיו עד כה ההתפּתחוּת עוד נמשכת, טרם נסתיימה, וגם אחרי נצחון צרפת זה, ייתכן שהפתעות חמוּרות צפוּיות לעולם.

ואם בכל זאת ראוי יום זה, יום כניסת רוּסיה המועצתית לחבר-הלאומים, לשמש תאריך היסטורי, הרי זה מבחינה אחרת לגמרי, לא מבחינת ג’נבה, אלא מבחינת שינוי הערכין אשר המאורע הזה מסמלוֹ.

הכוָנה איננה לפאריס דוקא. השינוי שחל בה לגבי רוּסיה המועצתית הוא אמנם “בימתי” מאוד ועם את איננוּ מפתיע, ככי יש בו מן ההגיון. המדינאים הצרפתיים מפורסמים הם בּקוֹר רוּחם וב“מדיניוּתם הריאַלית”, שאין לה מטרה אחרת בלתי אם הגבּרת כוחה של צרפת. הרפּוּבּליקאים

והראדיקאלים הצרפתיים – וקלמאנסוֹ בראשם – התקשרו עם הצאר הרוּסי, כשראוּ בגרמניה הקיסרית את המכשול הגדדול ביותר להגמוֹניה הצרפתית באירוֹפּה. אך כשנפלה גרמניה זאת ושכבה משוּתקת ומחוּסרתּ אוֹנים לרגלי אותו קלמאנסוֹ, לא היה יותר צורך ברוּסיה, ואדרבא, הרוח החדשה שנשבה אָז, משׂדוֹת רוּסיה המהפּכנית, הפכה את בּת־בּריתה של אתמול לסכנה האַקטוּאַלית. ואכן התייצב אז „אבי הנצחון“, קלמאנסוֹ, בראש מסע־הצלב נגד רוסיה המוֹעצתית, תיכן תכניות להרעבתה, גייס כוחות להשמדתה הצבאית, קרא את כל העולם התרבוּתי להגנת „הערכים הנעלים של התרבוּת האירוֹפּית בפני הבּארבּריוּת המוֹסקבאית“. אך הערכים הנעלים האלה לא היו בפיו של קלמאנסוֹ בלתי אם שם מוּשאָל להגמוֹניה של צרפת באירופה. והנה: נפלה רפּוּבּליקת־השלום באשכנז וגרמניה הקיסרית קמה לתחיה, במהדורה גסה ומסוּכנת פּי כמה, וּכאילוּ גם בני ברית וידידים נתגלוּ לה – פוֹלין של פּילסוּדסקי, ואוּלי גם איטליה של מוסוליני ואולי, אפילו אנגליה של מאקדונלד. ומאידך גיסא, תפוּסה רוסיה כולה על־ידי הקוֹנסוֹלידאציה הפּנימית ויאפּאן אורבת לה יוֹמם ולילה על גבוּלותיה המזרחיים ופולין וגרמניה אורבוֹת לה על גבוּלוֹתיה המערביים, והרוחות הנוֹשבות משׂדותיה של רוּסיה חדלוּ להיות נסערות וסתוּמות. רוּסיה מוֹעצתית זאת איננה מהוָה יותר סכּנה אַקטוּאַלית להגמוֹניה הצרפתית, ועל כן הדרך הנכונה ביותר, הריאַלית ביותר להבטחת ההגמוֹניה הזאת, היא הברית עם המדינה הקוֹמוּניסטית. בּארטוּ איננוּ, בידידוּתוֹ לרוּסיה, בלתי אם יוֹרשוֹ הנאמן של קלמאנסוֹ, נושׂא הצלב נגד מוסקבה האדוּמה. ויתרון לבּארטוּ, באשר נשתנוּ הכוחות, ולא רוּסיה היא אפוטרופסית לצרפת לאחר תבוסתה משנת 1871, אלא צרפת, המנצחת של שנת 1918, היא האפוטרופסית של רוסיה המנוּצחת בשנת 1917. שוּם שינוּי עקרוני לא חל בפּאריס מאָז קלמאנסוֹ ועד בּארטוּ – ולא יכול היה לחוּל, באשר המדיניוּת הצרפתית לא התימרה, זה מאָה שנה ויותר, להיות מדיניוּת עקרונית.

אך שינוּי רב־ערך ועשיר־תוצאות פּוֹליטיוֹת חל במוסקבה. כי הן מוסקבה התימרה, זה 16 שנה, לנהל פּוֹליטיקה עקרונית, היא פּוֹליטיקה מהפּכנית, אנטי־קאפּיטאליסטית, אַנטי־אימפּריאליסטית, היא פּוֹליטיקה של הקוֹמאינטרן. מוסקבה התימרה להעמיד את מדיניוּתה ואת עניניה לשירוּת המהפּכה העולמית. מכאן, החתירה הבלתי פוֹסקת, הגלוּיה והנסתרת, תחת קיוּם המדינות הקאפּיטאליסטיות והאימפּריאליסטיות, של צרפת ושל אנגליה ביחוּד, באשר אלה הן נשארו, לאחר תבוּסת גרמניה והתפּוֹררוּת אוסטריה־הוּנגריה, מבצרים של „העולם הישן“. הפּוליטיקה של הקוֹמאינטרן הביאָה, בין יתר הדברים, לאיבה כבוּשה לחבר־הלאומים אשר נראה למדינאים הרוּסים – ואוּלי לא בלי צדק – כברית התקיפים המתחסדים. במשך 14 שנה לא היה מוֹסד מדיני בעולם אשר כה לעגו לו, בזוּ לו, גדפוּ וחרפוּ אותו, בהרצאות ובנאוּמים, בשירים ובהצגות, בקאריקאטוּרות ובסיסמאות עממיות, כמו שעשוּ זאת לגבי חבר הלאומים. עתה נכנסה רוּסיה המהפּכנית לתוך המוסד הבּזוּי הזה וּלפי העתונים „אוֹרוּ פני מיניסטר החוּץ הרוסי משׂמחה“.

בּשנים הראשונות לאחר המלחמה היתה סיסמה שגוּרה בפי רבּים: „או וילסון או לנין, או חבר הלאומים, או קוֹמאינטרן“. באותה המידה – אמנם היא איננה גדולה ביותר – שהיתה אמת בפי הסיסמה הזאת, אפשר עתה לאמר, כי וילסון ניצח את לנין, כי חבר הלאומים ניצח את הקוֹמאינטרן.

לשוא ינחמו עתה שליטי רוּסיה את עצמם ואת ידידיהם האידיאולוגיים כי „חשבונות תכסיסיים, תכסיסיים בלבד“ גרמו לצעד זה של ברית המועצות. תכסיס זה יש בו מפנה עקרוני, ומשמעותוֹ: ויתוּרה של רוסיה על מדיניוּת חיצונית עולמית־מהפכנית. כניסת רוּסיה ל„משפּחת“ העמים באה לשם אותה המטרה שהיא, היא לבדה, משוּתפת, על כל הסתירה הכרוּכה בשוּתפוּת זאת, לכל אחד מחברי המשפּחה הזאת – שמירה על הקיוּם העצמי, דאגה להגברת כוחו שלו ולהחלשת כוחו של חברו. הכרזת ליטבינוב בג’נבה בדבר „נגינה לחוּד“ של רוּסיה ב„ריקוּד העמים“ איננה אלא לתפאֶרת המליצה, מס אחרון לטרמינוֹלוֹגיה שעבר זמנה, דוגמת תואר „קוֹמיסאר“ ליורש זה של איזבולסקי וסאזונוב. ועוד חסרון לרוסיה בכניסתה – והוא יתרונו של בּארטוּ: האפּוטרופּסות של צרפת. בלשון רוסיה של שנים שעברו, באותה הלשון אשר בה דיבּרוּ במוסקבה, במשך 15 שנה, לגבי פולין וצ’כוֹסלוֹבאקיה ויוּגוֹסלאביה, אפשר היה לאמור: משרת חדש נתוסף בחבר הלאוּמים לצרפת הקאפּיטאליסטית והאימפּריאַליסטית, לצרפת השואפת להגמוֹניה באירופּה ולשעבּוּד עמים במושבותיה.

השינוּי שחל במוסקבה לגבי חבר הלאוּמים איננו בשטח עבודת החתירה, בשטח כל העזרה ההיא, שניתנה עד כה, באופן ישר ובעקיפין, על־ידי רוּסיה לכל נסיון המהפּכה וּלכל מרד ולכל פּוּטש ואף לכל הפרעות, ויהיו מה שיהיו בטבעם הפּוליטי והחברתי, אם רק עלוּלים הם לגרום נזק למדינות האימפּריאַליסטיות. הענין גם איננו בתקנות מסוּימות המטילות על חברי החבר חובות ידוּעות, ביחסים הדדיים שבּין המדינות. כדי לכסות על עבודת החתירה בדגל „נייטראלי“, לא רוּסי־ממשלתי, כדי „לרמות“ את תקנות החבר, לא נחוּצה אלא תוספת של החריצוּת ההיא אשר הקומאינטרן הצטיין בה למדי גם עד כה. והן גם מדינות אחרות לא ויתרוּ כלל, למעשה, על הריגוּל ההדדי ובשעת הכושר על מעשי חתירה אחת תחת חברתה, רק משוּם שהתישבו, שבת אחים יחד, בארמון ג’נבה. לא כאן הוא השינוּי.

מאז שנת 1919 התרוצצוּ שתי מגמות של הפּוליטיקה החיצונית בחיק המהפּכה הרוּסית: פּוליטיקה מהפּכנית־עולמית וּפוליטיקה רוּסית, או אם רוצים, בנוּסחה פשטנית במקצת: קוֹמאינטרן וקוֹמיסאריון לעניני חוּץ. טרוצקי היה בא־כוח עקבי של המגמה הראשונה ולמגמה השניה לא היה נציג כזה. לנין בעצמו פיקפק ואחריו צ’יצ’רין וראדק וגם ליטבינוב. לכל אחד היו תקוּפות שונות, ואוּלי אי־אפשר היה אחרת, כי הסיטוּאַציה החיצונית, וגם הרוּסית־הפּנימית, היתה נתוּנה בכל השנים האלה לשינוּיים בלתי פוסקים.

מהי המטרה הקרובה (והן דבר שכיח הוא שמטרה קרובה נהפּכת למטרה רחוקה, ובהמשך הזמן ל„המטרה“, בה' הידיעה) – המהפּכה העולמית או שמירת רוּסיה ועניניה? למה נתוּנה הדאָגה העיקרית? את מה מוּתר להביא לקרבן בשעת הצורך? את המהפּכה העולמית, את נצחון הפּרולטאריון העולמי על מזבחה של רוסיה, או את רוּסיה על מזבחה של המהפּכה? זאת היא השאלה אשר לפניה עמדו כל השנים האלה מדינאי רוסיה ולא יכלו להימלט ממנה על־ידי הפּלפּוּל בדבר ההזדהוּת של עניני המהפּכה ועניני רוסיה. בתשוּבה אשר לשאלה הזאת היתה תלוּיה במידה ידוּעה גם הפּוליטיקה הפּנימית של רוסיה ומכל מקום כל מדיניוּתה החיצונית. ותשוּבה „מהפּכנית“ משמעוּתה היתה: כל העולם, על כל צוּרות החברה והשלטון אשר בו, אחד הוא, אויב הוא, ויש להחריבו וּלהרסו, רובו ככוּלוֹ – החל מגרמניה הדמוֹקראטית, אשר יחסי ידידוּת היו אפשריים ואף טבעיים אתה ועד צרפת הקאפּיטאליסטית והאימפּריאַליסטית, אשר עניני רוּסיה אינם מחייבים – מכל מקום: אינם מחייבים – להתיחס באיבה אליה. ומאידך גיסא, התשוּבה הרוּסית, משמעוּתה היתה: בחינה, בחירה, תפיסת עמדות מתוך העולם הבין־לאוּמי, התרחקוּת מפּלוני, התקרבוּת לאלמוני. ואם התקרבות לאלמוני, הרי שהגיון הדברים אומר גם שמירה על אלמוני זה וחיזוּקו, למען לא יתגבּר עליו הפּלוני, המסוּכן לרוּסיה ולאלמוני כאחד.

עתה, עם כניסת רוּסיה לחבר־הלאוּמים, ניתנה התשוּבה הרוּסית: שמירת רוסיה מפני אויביה המסוּכנים ביותר – מפני יאפּאן וגרמניה – דרשה את התקרבוּתה לצרפת, והדבר הזה נעשה. אך אם נעשה, הרי שאוילי יהיה לשאוף להחליש את צרפת זאת, בת הברית של רוּסיה בהגנתה מפני יאפּאן וגרמניה. והן כוָנות מדינאי רוסיה איננה לצרפת „המועצתית“, לצרפת אשר אולי היא עתידה לבוא בקרוב ואולי אין היא עתידה לבוא בלתי אם ב„אחרית הימים“, ואם תבוא הרי שאי אפשר להעריך עתה את כוחה הצבאי ואת משקלה הבין־לאוּמי. הכוָנה היא לצרפת הזאת, לצרפת של היום הזה, האימפּריאַליסטית והקאפּיטאליסטית והריאקציונית, המהווה תריס בטוּח נגד האורבים על גבוּלות רוּסיה. כיצד תוּכל רוּסיה לעזור למישהו, כיצד תוּכל גם להרשות למישהו, מבפנים או מבחוּץ, לעשות נסיון כל שהוא להרוס את התריס הזה או גם להחלישו? מעתה תעמוד רוסיה על משמר עניני צרפת ועל משמר כוחה. מעתה תשתדל רוסיה להפריע לכל אחד, אשר יבוא, מחוּץ לצרפת או בפנים צרפת, לערער את כוחה של צרפת, לערער את המשפּט הצבאי שלה ואת מעמדה הבין־לאומי. אין להתפּלא כלל שדוקא הממשלה הריאַקציונית, האַנטי־סוציאליסטית של דומרג עשתה את הצעד המכריע הזה – לכרות ברית גלוּיה עם רוּסיה הקומוּניסטית, כי הן ידעה: על־ידי הצעד הזה היא רוכשת לה בן־ברית נאמן גם בפוליטיקה הפּנימית שלה, בן־ברית אשר ירסן את הקומוּניסטים הצרפתים ביתר חריצוּת וּביתר שקידה מן המשטרה הצרפתית.

זהוּ המצב אשר בו נתוּנה עתה רוּסיה, בתוקף הכרתה בצורך לכרות ברית עם אחת המדינות הקאפּיטאליסטיות־האימפּריאַליסטיות (או עם אחדות) נגד מדינות אחדות. העולם שהיה כולו „אחד“, כולו „אחר“, כולו אויב, ללא כל הבחנה, נתחלק עתה לשנים – לידידים ולאויבים. היחסים הבין־לאוּמיים חדלו להיות מוּחלטים ונעשו יחסיים. מלה קטנה אחת – „יותר“ – נכנסה למילון הקומוניסטי: פּלוני מסוּכן יותר מאלמוני, והמלה הקטנה הזאת מחריבה לחלוּטין את כל תפיסת הקומאינטרן, ואינה משאירה ממנה כל שיוּר. והמצב החדש הזה, שאיננו תכסיסי, אלא עקרוני, שבא לא מחמת ה„נימוּסים ההדדיים“ ולא מחמת תקנות חבר הלאומים, שאפשר „לרמות“ אותן, אלא לפי הענין שיש לרוּסיה עצמה לשמור על שלום המדינות, שהן פחות מסוּכנות לה ועל כן הן בני־בריתה, ואת הענין הזה, שהוא מציאוּתי וחיוּני, אי־אפשר „לרמות“.

ואגב: השינוּי אשר חל בעמדת כמה מפלגות קומוּניסטיות לגבי הסוציאליסטים ולגבי המשטר הדמוֹקראטי – והן כרחוק יום מלילה רחוקה העמדה החדשה הזאת מהעמדה הישנה אשר עליה ובשמה נהרגו עוד לפני שנה אחת – השינוּי הזה, אשר איפשר בכמה ארצות את ההתקרבוּת בין הסוציאליסטים והקומוּניסטים, הוא פרי ראשון לנצחון הזה של המגמה „הריאַלית“, של המגמה „הרוּסית“ בחיק המהפּכה הרוּסית. הפּרוֹבּלמַטיקה של ההתקרבוּת הזאת היא בזה, אם גם המפלגות הסוציאליסטיות תגלינה אותו חוּש המדיניות הריאַלית אשר גילו הקומוּניסטים, הנשמעים לקול רוּסיה, ולא תלכנה שבי אחרי הסיסמאות, כי אם תשמורנה שמירה מעוּלה על פּרצוּפן הן.

סיוּם זה של התאַבּקוּת המגמות, בת 15 שנה בחיק המהפּכה הרוסית, פירוּשוֹ: רוּסיה, עניניה, בטחונה, שלומה, הם המכריעים. ו„הממלכה השלישית“ באשכנז, שהחישה את הסיום, היא שפּקחה את העינים. מי יודע אם עניני גרמניה היו מתפּתחים כמו שהתפּתחו, אילו היו עיני המדינאים הרוּסים פתוּחות גם לפני התבוּסה הגדולה בגרמניה, אילו היה דמיונם עֵר למדי לתאר לפניהם את סכנת ה„ממלכה השלישית“ הזאת טרם קמה על כנה, אילו לא היו יצרי האַבאנטוּרה מושכים אותה לשטוּיות פּוליטיות, מעין כריתת ברית בין ראדק והיטלר, אילו שׂנאָתם לסוציאליסטים – באָמנה: השׂנאָה המעוורת עינים – לא היתה מונעת בעדם מלהבחין בין הרמַן מילר, ואפילו בין בּרינינג, בתורת מושלי גרמניה, וּבין היטלר, „פיהרר“ אשכנז. במאוּחר, מאד־מאד במאוּחר, נפקחו העינים, כשערכים גדולים הלכו כבר לטמיון, וברגע שמוּתר לפקפּק, אם יש עוד לאוֹריֶנטאציה חדשה ערך מכריע למניעת השחיטה העולמית.

אך עם כל החשיבוּת של הגורם החיצוני, הוא הגורם הגרמני, בנצחון „המגמה הריאַלית“ בפוליטיקה החיצונית של ברית המועצות, היה הנצחון הזה מן הנמנע בלי התפּתחוּת מקבּילה בפנים רוסיה, בלי שינוּיים יסודיים, עקרוניים (והם אינם מחוּיבים להיות גלוּיים לעין בצוּרותיהם החיצוניות) במשטר החברתי של רוּסיה, בכל מהלך הרוח של השכבה השולטת ברוסיה. כי ענינים חיצוניים וענינים פנימיים משוּלבים הם שילוּב בלתי נפרד, ואי־אפשר לנהל ענינים חיצוניים מתוך תפיסה אחת וענינים פנימיים מתוך תפיסה סותרת. הפּוליטיקה של הקומאינטרן לא במקרה היתה עולמית־מהפּכנית. היא עמדה בהתאָמה נפשית לתקופה הנסערת של המהפּכה הרוסית. „שריפת הבית“ היתה מובילה בהכרח ל„שריפת העולם כולו“. וכן גם הפּוליטיקה של מיניסטריון החוּץ, הפּוליטיקה של חבר הלאוּמים עומדת בהתאָמה נפשית לתקוּפת הקוֹנסוֹלידאציה של המהפּכה הרוּסית, לתקוּפת סיוּמה. כשם שהמדיניות החיצונית נעשתה „רגילה“, „מקוּבלת“ „כּכל הגויים“, כך גם המדיניוּת הפּנימית אינה מוסיפה יותר להבטיח דבר. המלה הקטנה ההיא – „יותר“ – ההבחנה הזאת בין „מסוכן יותר“ ו„מסוכן פחות“, נכנסה, וזה מזמן, גם לתוך המערכה הפּנימית. והן התנועות, מאָפיה של התנועה הבּוֹלשביסטית בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, כל כוחן וכל קסמן באי־הבחנה זאת, בקנאוּתן, באַבּסוּלוֹטיוּת שלהן, בתפיסה הרואה את כל העולם, את כל החברה כ„אחת“, והיא „אחרת“, אויבת וראוּיה כולה לחורבן, ללא שאֵרית. כל כוחן וכל קסמן של תנועות אלה בהעדר המלה הקטנה הזאת – „יותר“ – במלונן. אין „יותר“ ואין „פחות“. יש רק „רע“ – מוּחלט, ללא פשרה. בהכנסת המלה הזאת לשׂפתן דנות התנוּעות האלה את עצמן לכליה.

אותו מפנה חריף אותו ויתור פּתאומי על כל האידיאולוגיה של המהפּכה העולמית, הקשוּר בברית רוּסיה־צרפת ובכניסת רוּסיה לחבר הלאוּמים, אינו נראה בפוליטיקה הפּנימית. אין גם צורך בו, באשר בפנים רוסיה אין כוחות ציבוּריים, מגוּבשים שילחצו על השכבה השולטת ויאַלצו אותה להלבּיש את השינוּי צוּרות גלוּיות ומפגינות. הכוחות הפּעילים בפנים רוסיה הם חברתיים־משקיים (וגם נפשיים) נסתרים, משוללי שם. על כן מוּתר עדיין להשתעשע – לשם צרכי המחנה – בשמירת המראה המהפּכני של החזית הפּנימית. אך השמירה הזאת איננה משנה מאוּם בעצם החזיון: בהתגלות המהפּכה כמו שיהא, במהוּתה ובתפקידיה ההיסטוריים – מהפּכה רוסית, מהפּכת רוסיה, על תכוּנותיה המיוחדות, על דרכיה המיוּחדות, על תפקידה המיוּחד שהוא ב„הכנסת רוסיה לחבר הלאומים“: הפיכת רוסיה אַגרארית, מנוהגת על־ידי בעלי־האחוּזות, נחשלת, פּראית למחצה, „אסיתית“ למחצה, למדינת האכרים ולמדינה האינדוּסטריאַלית, אשר לה כבישים וחשמל ומפעלי מים ותושביה יודעים קרוֹא וּכתוֹב, אך תרומתה ל„מהפּכה העולמית הסוציאלית“ מפוּקפּקת היא ודוּ־פרצוּפית.

המהפּכה הרוסית הולכת לקראת סיוּמה. אמנם לא בצוּרות אשר חסידי האַנאלוֹגיות ההיסטוריות חיכּוּ להן – בלי טרמידור ובלי נאפּוֹליון. אך הדבר הזה ודאי שאין לו כל ערך שהוא. עם סיום המהפּכה הולך ושוקע הקומאינטרן אשר מפלגותיו מתקרבות לגזירת הסוציאל־דמוֹקראטיה שלפני מלחמת העולם (ואם לא יקרה לנו נס, הרי שגם גורלן, במקרה של מלחמת העולם החדשה, יהיה כגורל הסוציאל־דמוֹקראטיה באבגוּסט שנת 1914). זהו פירושה של כניסת רוסיה לחבר־הלאוּמים, זהוּ תכנה הסמלי של הכניסה הזאת, ומשום שהמהפּכה הרוסית היה מאורע כביר, ראוי יום זה בספּטמבר שנת 1934 לשמש תאריך היסטורי.

ואשר למחנה הקומוּניסטי ואוהדיו, הרי לאלה בתוכו, אשר אינם תמימים, אחת היא להם, מהי המדיניות האמיתית של רוּסיה המועצתית. והתמימים יאמינו בתירוּצים, „יבינו“ ו„יסלחו“, כי הלא על כן תמימים המה. אדרבּא: אלה יראו בכניסת רוסיה לחבר הבּזוּי מעשה גבורה מיוּחדת, ישמחו מתוך קריצת עין ערוּמה, לחריצוּת אשר בה „רימה“ ליטבינוב את כוּלם, ואת בּארטוּ הצרפתי בראש כוּלם. יאמרו כמו שאמרו עד כה: „לשלנו מוּתר“. מבחינה זאת, מבחינת „הסליחה“ ו„ההבנה“ מצד המחנה, מזל מיוחד לתנועה הקומוּניסטית. רק לתנועה הפאשיסטית ישנו עוד אותו המזל.

אך בכל זאת יתכן שיִמצא מישהו גם במחנה הקומוּניסטי אשר יהא נדהם ויבהל ויסוער בנפשו ויאמר, כמו שעשה זאת טרוצקי בשעת המפנה בפוליטיקה הפּנימית: בגידה. ואכן, לעוּמת אותה הכלכלה האידיאולוגית־הנפשית אשר בה כילכלוּ קברניטי רוסיה המועצתית את מחנם במשך 15 שנה יצדק. לעומת התקווֹת האדירות שנחרבו, ולעומת האור הגדול שכבה. אך לא יצדק לעומת צרכיה של רוּסיה, צרכיה הראשוניים, האַבּסוֹלוּטיים אשר בלי סיפּוּקם אין לה ולא כלוּם, לעוּמת הצורך שלה לחיות, על אף יאפּאן במזרחה וּפולין וגרמניה במערבה. לא יצדק לעומת מהוּתה האמיתית ולעומת תפקידה האמיתי של המהפּכה הרוסית, לעוּמת „שׂר ההיסטוריה“ הרוסי אשר הלבּיש את המהפּכה הזאת באיצטלה של „שׂריפת העולם“ – למעשה, רק כדי לחלק את אדמת רוסיה בין אכריה וּכדי ללמד את בני האכרים האלה קרוֹא וּכתוֹב, וּכדי להושיב אחר כך את רוּסיה המחוּדשת הזאת בחבר־הלאוּמים על יד המדינות הקאפּיטאליסטיות והאימפּריאַליסטיות. ותפקיד זה של המהפּכה הרוסית, תפקיד נכבד הוא. אם תרצוּ, גם תפקיד נעלה, אך בינו וּבין האיצטלה של „מהפּכת העולם“ רב המרחק.

“דבר“, י”ח תשרי תרצ"ה (27.9.1934)