לזכר רעי כיתאין למלאת שלוש שנים למותו

 

א    🔗

כמה מן הקומוּניסטים, כמה מן הסוציאליסטים – במבוּכה גדולה. הקו החדש של הפּוליטיקה החיצונית הרוּסית אינו עולה בּד בּבד עם המוּשׂגים שהיו להם על המדינה, בה „הולך ומתגשם המשטר הסוציאליסטי“, על המדינה שהיא מגדלור לתנועה המהפּכנית העולמית.

ברוסיה אפשר לעשות הכל. שם אין מעצורים. לאחר שפּוּלחן המנהיג המית כל יחס של בקורת לפעולות הממשלה, אפשר, ללא סכנה להיות מגוחכים, להוציא את „ההמונים הנלהבים“ לרחוב למען ירימו את קולם לכבוד האורחים מאנגליה, מצרפת, מצ’כוֹסלוֹבאקיה. מי ירצה, מי יעיז לזכור איך שרפו, באותם רחובות מוסקבה עצמם, את דחלילי הקש של אותם האורחים גופם (והן הם לא השתנו כלל במהוּתם)? מי יעיז, בשעת קבלת פּנים שלשליחי אנגליה, להעלות מחדש את הסיסמה הממשלתית: „ללורדים בשיניים“ (ברוסית מעין חרוז)? בֶּנֶש איננו עוד „משרת הבּאנדיטים“, אלא בן־ברית, ואדרבא: הקשרים אתו אינם פּוליטיים בלבד, וההודעה הרוּסית הרשמית מדבּרת על „תשוּמת לב מיוחדת שהוּקדשה בפגישות אלו להתקרבות השיטתית (בין רוסיה וצ’כוֹסלוֹבאקיה) בשטח תרבוּתי: מדע, ספרוּת ואמנוּת“. חבר הלאוּמים איננוּ עוד „קן הרוצחים“. אדרבא: ראדק, המוּכן תמיד (לאחר נסיונו המכאיב למרוד, בתקוּפה הטרוצקיסטית) להעמיד את עטוֹ השנוּן לרשות כל „קו גנראלי“, יהיה אשר יהיה – מגן עתה, בכל הריטוריקה המפּכנית המיוּחדת לו, על „יצור עלוּב“ זה. בהאשמות פּולניות־גרמניות נגד החוזה הרוּסי־צרפתי ה„מפר את תקנות חבר הלאומים“, הוא איננו רואה אלא „עלילת זדון חדשה של אויבי רוסיה באימפּריאליסטיים“, כי חלילה לה, לרוּסיה, לרצות לנגוע אף במשהוּ בחבר הלאוּמים ובסמכוּתו, והחוזה בין סטאלין ולאוואל לא בא לעולם בלתי אם במטרה אחת: לחזק את „בית־הדין הבין־לאומי שבג’נבה“. הניב של פּאטריוֹטיוּת – לא פּאטריוטיוּת מיוּחדת, סוציאליסטית־קוּמוּניסטית, כי אם פּאטריוטיוּת פּשוּטה כמשמעה, פּאטריוטיוּת רוסית – הוא עתה הניב השולט בכל המאמרים, הנאוּמים וההכרזות של מושלי רוסיה, והפּאראדה הנהדרת של אחד במאי איננה עוד „הפגנת כוחו של חלוץ המהפּכה העולמית“, אלא הפגנת כוחה של רוּסיה הצבאית. החינוּך הניתן עתה ברוסיה לדור הצעיר הוא חינוּך צבאי קודם כל, חינוּך הפולחן לזיין, חינוּך ההכנה „להגנת המולדת“.

ברוסיה אפשרי הדבר, אדרבא: מוּתר להניח, כי הכיווּן החדש הזה שניתן לפוליטיקה החיצונית וגם לחינוך הדור אומר הרבה יותר ללבו של איש רוסיה מאשר הכיווּן שקדם לו, וכי „התלהבוּת ההמונים“ אמיתית היא עתה הרבה יותר, כשהנושׂא שלה בּנש החי, מאשר בתקוּפה הקודמת, כשמפלצתו הועלתה באש, כי איש רוּסיה שמח ודאי לזה שנגמרה הבדידות ו„הננו שוב בחינת מעצמה גדולה“. אלא מה? בהפגנת אחד במאי חסרו הסיסמאות בדבר שחרור העמים המדוכאים במושבות צרפת ואנגליה ובארצות המנדט שלהן? וכי נחוּצות היו, באיזה זמן מן הזמנים, לאיש רוסיה סיסמאות אלה? לבו של חבר היבסקציה יבכה על,פּגם“ זה. איש רוּסיה, במידה שמחשבה פּוֹליטית לו, יראה בחסרון זה הקלה ופירוק מעמסה מיוּתרת.

אך מחוּץ לרוסיה רבה המבוכה. אנשי הקומאינטרן התאספו וקיבלו החלטות מבוּלבּלות בסגנונן אך בהירות למדי בתכנן: נגד „עמדות כיתתיות“ – והכוָנה לקומוּניסטים הנאמנים לתורת הקומאינטרן, שאמרה ושיננה, כי „האויב תמיד בפנים“. לא כן הדבר – מכריזים עתה אנשי סטאלין שמחוּץ לרוסיה, והתורה הישנה אינה אלא כיתתיות, „סֶקטַנטיוּת“. האויב, בה' הידיעה, יכול להיות גם מחוץ לגבוּלות, ונגדו צריכים לכוון את כל המרץ. הכוָנה הפּעם להיטלר ופירוש העמדה החדשה: חובה על הפּרולטאריון הצ’כי, הצרפתי, הרומני, הליטאי, חובה על הפרולטאריון של כל הארצות, אשר רוסיה המועצתית כרתה אתם חוזי ההגנה, לשאוף „לשלום בית בפנים“, לאותו „בּוּרגפרידן“¹, לאותו „אוּניוֹן סאקרה“², אשר בעזרתם העמידו הקומוּניסטים, משך 22 שנה, את „הסוציאל־פּאטריוטים“ לעמוּד־הקלון. עכשיו, כשהיטלר עומד בשער, נשתנו הזמנים. „הברכה אשר במפּלה חיצונית, כל עוד הבורגנוּת עמדת על יד רסן השלטון“ חדלה להיות התורה הקדושה. „המולדת“ איננה עוד מוּשׂג זר, והקריאה: „המולדת בסכנה“ איננה עוד „אמצעי מוּבהק לשעבּוּד הפּועלים“. טעם לה, טעם פּרולטארי, לקריאה זו.

אך גם לקומוּניסטים שמחוּץ לרוסיה ישנו מוצא כלשהוּ, אדרבא: מוצא כפוּל – הדקלוּם המהפּכני, כביכול, הדיאַלקטי, כביכול, ותכונה נהדרת לו לכסות על כל „מפנה“, ו„האמונה האיתנה, שאינה ניתנת לערעור, במנהיגי רוסיה הקומוּניסטית, הם יורשי לנין“. כך כותבים עתה ב„הוּמאניטה“ הפּאריסי לאחר ביקורו של לאוואל במוסקבה. ואם לאמונה, הרי שמסתיים, כמוּבן, כל בירור.

אך בצערו של מי יש להשתתף? בצער אלה מהסוציאליסטים, אשר טמטוּם הדקלוּם וטמטוּם האמוּנה לא שיעבּדו את רוחם לחלוּטין ובתוּמם חשבוּ, שהמתרחש ברוסיה „בנין סוציאליסטי“ הוא ושמרוּסיה יצא אור מדיניוּת חיצונית חדשה. את הצער הזה אפשר להרגיש אצל ליאון בּלוּם, הלוחם ללא ליאוּת בזיוּן הצרפתי, מחולל החזית המאוּחדת עם הקומוּניסטים, והנה נפל בגורלו לקרוא, ביום בהיר אחד, הודעה רשמית בזו הלשון: „האדון סטאלין מבין ומאשר לחלוּטין את הפּוליטיקה של הגנה לאוּמית הנהוּגה על־ידי צרפת כדי להחזיק את כוחה הצבאי בגובה הדרוש לשם בטחונה“. את החוזה עם צרפת היה עוד אפשר להבין ולתרץ איך שהוא: הלא היטלר אמנם עומד בשער והפּאציפיסט הקנאי ביותר אינו יכול להתעלם מעוּבדה זאת. אך ההודעה הנוספת הזאת, לשם מה היא באה? מי משך את לשונו של סטאלין? למה סטירת־לחי זו לבּלוּם ולקאשין גם יחד? על כן כותב בלוּם, שאיננו נוהג לעשות שקר בנפשו כקאשין, בגילוּי־לב: „טרם נרגעתי. כל כמה שאני מוסיף להרהר, כן אינני יכול להבין יותר כיצד הניחו באי־כוח הממשלה הסוביטית את חתימתם על הודעה זו? אם סטאלין מאַשר את הפּוליטיקה הצבאית של ממשלת צרפת, הרי הוא מגנה את כל אלה שסירבו לתמוך בה. הוא מגנה את אלה שסירבו להצבּיע בעד שירוּת צבאי בן שנתיים. הוא מגנה את אלה שסירבו להצבּיע בעד ההקצבות היוצאות מן הכלל להוצאות המלחמה… סטאלין נותן, איפוא, את הצדק לממשלה נגדנו, לממשלה זוֹ, שנלחמנו בה ושבאי־כוחה חזרו עתה ממוסקבה, כשתעודת התנהגוּת טובה עמם“.

אכן, בצערם של אלה אפשר להשתתף. אילו היה נהוּג סגנון קומוּניסטי בחוגים הסוציאליסטיים, היו אלה רשאים לצעוק על בגידה. אך אין לאמור שאַכזבה זאת איננה ראוּיה להם, כי מי אמר להם לאלה ליצור דמוּת דמיונית לרוסיה לפי רוּחם ומשאלתם אשר אין בינה ובין רוּסיה שבמציאוּת ולא כלוּם?

נסיון ישן הוא: אין פּוליטיקת־חוּץ ואין פּוליטיקת־פּנים נפרדות. אין אלה תחוּמים נבדלים, אשר כוחות שונים שולטים בהם. אותו שלטון, בעל תכוּנות מסוימות, על רקע של אותו עם, בעל צרכים מסוּימים, מנהל את הפּוליטיקה, זו של פנים וזו של חוץ כאחת. ואם באה כבר השעה שכמה מהסוציאליסטים – ועוד אתמול הם חיו בעולם ההשליות – נוכחו עתה לדעת (כלוּם ברירה נשארה להם?), כי רוסיה המועצתית איננה „חלוּץ המהפּכה העולמית, ואפּיטרופּוס מסוּר וּמוּכן לקרבן של הפּרולטאריון הבין־לאוּמי, אלא היא מגינה על עצמה וּמשוּם כך איננה נרתעת גם מפּני סטירות־לחי לבני בריתה ולחבריה האידיאולוגיים – הרי שתבוא שעה, בהכרח תבוא, והם יוָכחו לדעת, כי גם את „הבנין הסוציאליסטי“ בחזונם בלבד ראו. והשעה הזאת מתקרבת כבר וכמה וכמה סימנים, קטנים וגדולים, מבשׂרים אותה.

צעקה מרה קמה לפני שנה בועידת הסופרים הרוסים: איננו רוצים עוד ב„הזמנות“, קצה נפשנו בשיגרה, אנו רוצים ליצור את האספּקלריה של החיים כמו שהם; איננו רוצים עוד בצמצוּם האיום הזה של האדם עד לידי „חבר התא הקומוּניסטי“, הננו רוצים באדם במלוֹא כוחותיו ותשוּקותיו. לא זה פלא שהצעקה הזאת הצטבּרה בלב הסופרים, אלא בזה שניתן לה להתפּרץ. הדבר גם צוּין, בדרך הסרבילית הנהוּגה ברוסיה, בועידה גוּפה, אשר קיבּלה החלטה מיוּחדת של תודה עמוּקה ל„מנהיג הגדול“, אשר הרשה, בחסדו הרב, לסופרים להגיד את אשר בלבם.

מאז לא: „הבוּ לנו סין בסערה“, אלא: „הבוּ לנו את השיר הלירי“ – דרישת הקורא ורצון הסופר כאחד. הבוּ לנו חיים אנוֹשיים, חיים מלאים, חיי דעת וחיי נפש. ואם כן, נסתיימה עונת התיאַטרון האחרונה במוסקבה באחוּז המכריע של הצגות מהרפּרטוּאַר „הקלאסי“ דוקא. במקום הראשון עומד מכּרנו הישן־נוֹשן – אוסטרובסקי, ואחריו באים שכּספּיר וצ’כוֹב. אצל אלה הוּכרחוּ לחפּשׂ חיים מלאים. והמין האהוּב ביותר של הספרוּת היפה נעשה גם ברוּסיה, כמו באנגליה ובצרפת לפני זמן מה – הרומן ההיסטורי, הביוֹגראפיה האמנוּתית. בלי ליאוּת מעלים החוקרים והאמנים את הדמוּיות של רוּסיה לפני המהפּכה, של אותה רוסיה, אשר עוד לפני שנים מעטות „נגמרו אתה כל החשבונות“ ולא היתה ראויה בלתי־אם להשמדה ולשׂריפה. לאלה, ל„אינטלקטוּאַלים הרקוּבים“ של רוסיה הצארית נזקקו כדי לראות במוֹ עין בני־אדם ולא בוּבות. ולא בספרות ובתיאַטרון בלבד.

דת? הלא ברוּר: „אוֹפּיוּם לעם“. מי איננוּ יודע זאת? ואם הדת – אוֹפּיוּם והממשלה הבּוֹלשביסטית – דעת ותבוּנה, הרי שמלחמה נטוּשה בין אלה, מלחמה בהכרח, לחיים ולמות, ומי שאיננוּ מצדד בה או איננוּ מאמין בה, הלא ברוּר: איננו אלא קלריקאל נחלש. אך „בּזבּוֹז’ניק"³ אינו יוצא עוד. נאסר על־ידי השלטונות המאוּשרים האלה, אשר הכל בידיה – היום: „האלוהים הוא־הוא האויב“, ומחר – היה „בּזבּוֹז’ניק“ ואיננוּ עוד. אתו יחד נעלמה גם כל התעמוּלה האַנטי־דתית בכלל, וגם החגים האחרונים, הנוצריים והיהוּדיים, עברוּ בלי התעללוּת.

יחסי מין? אין מעצור. הכל מוּתר. „בלי פרחים“, בלי סנטימנטים מיוּתרים, אַקט פיסיוֹלוֹגי כשאר האַקטים – ותוּ לא. ובוּשה היא לקוֹמוּניסט בעל הכרה למסור מכוחותיו הנפשיים לאַקט זה. כלום ככה ינהג כלפּי שתיה ואכילה? יש ותוצאות לאַקט המיני, אך מה בכך? ישנם רופאים וישנו החוק החפשי – וחסל. התמימים אשר באירופּה המערבית, גם אלה שאינם קומוּניסטים כל עיקר, אך הצביעוּת והטוּמאה „האזרחית“ כמחנק היו להם, ראו כאן מופת, בחנו בכל הרצינות „את המצב שנוצר“, את „הנסיון הממלכתי על שטח כה עצוּם“, כתבו ספרי מחקר, שרוּ שירי תהילה והשתמשו ברוסיה כבדוּגמה מעודדת נגד החוּקים הבּרבּריים השולטים בכמה ארצות. אך כל משאָל בכל חוּג של צעירים, כל מכתב חברים, כל נסיון ספרוּתי דל של הצעיר, כל תעוּדה אנוֹשית, כל גליון העתון על הכרוניקה שלו, מעידים: סוד האהבה נתגלה גם לדור הזה שחונך בטמטוּם חוּשים מאין כמוהוּ, ולסוד זה געגוּעי נפש. ואשר ל„חוּקים החפשים לחלוּטין“, הרי שפוקדת עתה הממשלה לאסור (שוּב: מה מאוּשרת הממשלה הזאת ואמצעי מוּבהק זה תמיד לרשוּתה) רופאים שידם חפשית מדי, ו„איזבסטיה“ פּותח לרוָחה את עמוּדיו לפני הרופאים המתקוממים נגד המוּשׂגים ששלטו עד כה בשדה זה, והוּא מרשה להם לספּר: „צמאון אמהוּת תופס בזמן האחרון מספּר נשים ההולך וגדול. מה תכוּפים המקרים כשעליך להגיד: ההפּלה הפכה אותך לעקרה – ומה רב היאוּש, מה רבּוּ הדמעות אשר מלים אלה מעוררות“.

חיי המשפּחה? אינם אלא „דעה קדוּמה של החברה הקאפּיטאליסטית“. על הבנים למרוד ב„שׂרידי המשטר הישן“, הם האבות והאמהות. ואמנם חיי „שׂרידים“ אלה לא היו, במידה שהדבר היה תלוּי בשלטון ובחינוּך הרשמי, אלא חיי עינוּיים והתעללוּת. מהי הסיסמה הרשמית כיום הזה? „אין חטא גדול יותר לחבר הקומסומול מאשר היחס הרע להוריו“; „התפּוררוּת המשפּחה היא הופעה אוֹפינית לחברה הבּוּרגנית“. „קומסומולסקיה פּראבדה“ מטיפה יום־יום לאמת הישנה הזאת וּמעמידה לעמוּד הקלוֹן צעיר פּלוני בעד „יחסו המחפּיר“ לאביו, וצעיר אלמוני בעד „אי־כבוד“ לאמו – בדיוּק כמו שהעמיד לפני שנים לעמוּד הקלוֹן (כי הן בלי עמוּד מבוֹרך זה, מה היא העתונוּת הקומוּניסטית?) את האב הזה ואת האם הזאת.

ל„גבורי המהפּכה“, ל„עוזרי לנין במפעלו הענקי“ – כל הכבוד וכל השלטון. הם ל"ו הצדיקים של הדור. להם חייב הדור הצעיר תודה אין סוף. אך אם כן הדבר, מנין השינוּיים התדירים במנגנון הממשלתי? ולכוּלם כיווּן אחד: להוציא את הוֶטֶראנים, לדחוק את רגליהם. ולמה באה פקוּדת הפּיזוּר ל„חברת הבּוֹלשביקים הוַתיקים“, הם משען השלטון בתקוּפה הראשונה, הם נשמת המשטר?

"המפלגה הקומוּניסטית“ היא השולטת על כל אזרחי רוּסיה, כי לה הבּינה ולה החכמה ולה „רצון הפּלדה“. תורה שלמה קמה בדבר „האַבאנגארד“ אשר לו הזכוּת והרשוּת להוביל את „העדר“ ("בּידלוֹ“ היה נוהג ראדק לאמור, והתאונן קשה על „העם הזה“, אשר אתו נגזר עליו לחולל את המהפּכה העולמית) – בכל האמצעים וּבעל כרחוֹ. ועל המפלגה להיות מלוּכדת, מוּבחרת, טהורה ומטוהרת בכל יום שני וחמישי. בלשון הפאשיסטים (אותו מוּשׂג עצמו) על המפלגה להיות – גזעית. אך מנין עתה „הדלתים הפּתוּחות“ ו„עצימת העינים“ והשאיפה להפוך את „הקבוּצה המצוּמצמת“, אשר סוד הצלחתה בצמצוּם זה, למפלגה המונית, אשר „כל אחד צריך להרגיש את עצמו בתוכה כבביתו הוא“?

ולא זו בלבד, אלא גם זאת. הדלתים נפתחוּ לרוָחה, אך ההמונים אינם ממהרים להתפּרץ. נראים הדברים, כי המחיצה בין המפלגה ובין „העם הפּשוּט“, עוֹדנה עומדת בתקפה.

וּכשם שכל היתרונות החמריים ו„המשטריים“, אשר המפלגה השולטת הביאָה בחיקה לחבריה, לא עזרוּ בתקוּפה הקודמת, כך אינן מוֹעילוֹת עתה הזמנות אדיבוֹת ו„עצימת עינים“. אך הצורך להרחיב את בּסיס השלטון הוא צורך דחוּף וחיוּני, ועל כן ניתן היתר גם לבלי להכנס למפלגה, ובכל זאת להיות נאמנים למשטר. וסטאלין, סטאלין בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, המזכיר הכל־יכול של המפלגה, איננוּ מדבּר עוד על „הסמרטוּטים הבלתי מפלגתיים“, בסגנון הישן, אלא קובע את העוּבדה (בנאוּמוֹ מ־2 למאי לפני חיילי הצבא האדוֹם): „חברי המפלגה הם המיעוט. הבלתי מפלגתיים הם הרוב. עם זאת עלינוּ להתחשב, ואני מרים את כוסי בעד הבוֹלשביקים הבלתי מפלגתיים. תבינוּ אותי היטב: אינני מדבּר נגד כניסה למפלגה (מה מאַלפת עצם האפשרוּת הזו של חשש זה, אשר לסטאלין יש צורך להקדים ולהגדיר עצמו ממנו), ברצוֹני רק להגיד, כי בקרב המוני החיילים שלנוּ ישנם הרבּה בלתי מפלגתיים, המהווים חומר אנוֹשי נאמן ומסוּר. אָסוּר לשכוח זאת“.

ולא זו אלא גם זאת: „לממשלתנוּ ולמפלגתנוּ אין ענינים אחרים ודאגות אחרות מאשר עניני העם ודאגות העם“. האם נאמין למשמע אזנינו? „העם“? מה למוּשׂג הזה בנאוּמוֹ של תלמיד לנין? איך התגנב לתוֹכוֹ? ו„סטיה“ כזאת טרם נשמעה ברוּסיה. הלא „העם“ – מפלצת הוּא, דבר שאיננוּ במציאוּת, דבר שהבּוּרגנוּת ו„הסוֹציאל־בּוֹגדים“ המציאוּ אותו לשם טמטוּם פּוֹליטי ומעמדי. ישנם מעמדות, מעמדות בלבד, ובראש וראשונה: מעמד הפּועלים. גם „אכּר“ כבר היה כעצם בגרוֹן. אך אותו בלעוּ, אמנם בתנאים חמוּרים מאד, אוּלם ללכת הלאָה לא רצוּ בשוּם אופן, לא יכלוּ ממש, אפילוּ „עמלים“ היה מוּשׂג בּזוּי, ו„העם“, בתורת יחידה בעלת ענינים משוּתפים ודאגות משותפות, לא היה קיים כלל. ועתה הגענו: ישנוֹ העם הזה, ולו ענינים ולו דאגות, ולא רק זאת, אלא: „אין לממשלה המועצתית, אין למפלגה הקוֹמוּניסטית ענינים אחרים ודאגות אחרות“ וכו'. אכן, מובן, מה צוֹרך היה לסטאלין להקדים ולהצטדק: „אינני מדבּר נגד כּניסה למפלגה“. שמא נגיע לזמן של איזה „אִרגוּן עממי“ בניגוּד ל„מפלגה מעמדית“?

בחודש פברוּאר החליטה ועידת המועצות לשנות כמה מסעיפי החוקה היסודית של רוּסיה, ביחוּד את הסעיפים הקובעים את זכוּת הבחירה. הפועלים עתידים לאַבד את היחס של 5:1 שהיו להם עד כה, בהשוָאה לתושבים אחרים. השלבים המרוּבים של הבחירות עומדים להתכּווץ. והעיקר: ההצבעה עתידה להיות חשאית ולא גלוּיה, על־ידי הרמת ידים כאשר עד כה. לעת עתה כל אלה אינם אלא הבטחות. לא ידוּע, אם, באיזו מידה ומתי תתגשמנה. לא ידוּע כיצד ייקבעוּ היחסים בין המוסדות הנבחרים ובין השלטון המוציא לפועל. בדרך כלל: מותר להתיחס בספקנוּת מרוּבה לערכם של כל תיקוּני „בחירות“ במשטר הדיקטאטוּרה, שאיננוּ יודע חופש הארגוּן, האספה, הדיבוּר והמלה הנדפּסת מה הם. דוגמאות לאין סוף מעידות ש„ההצבעה העממית“ בתוך משטר כזה איננה יכולה להביא בלתי אם לאישוּר המשטר. אך לא בתיקוּנים כשהם לעצמם הענין הסימפּטוֹמאטי, אלא בכינוּי שניתן להם על־ידי השלטונות והעתוֹנוּת. הכינוּי הזה הוא – דמוקראטיה. ולא חלילה דמוֹקראטיה מיוּחדת במינה, „דמוֹקראטיה מועצתית“ אשר בה התפּארוּ הקוֹמוּניסטים גם עד עתה, אלא דמוֹקראטיה פּוֹליטית, פּשוּטה במשמעוּתה. עליה הכריז מוֹלוֹטוֹב חגיגית, כשהציע את התיקוּנים האלה לועידת המועצות ואף הדגיש: „רוּסיה הולכת לקראת דמוֹקראטיה פּוֹליטית בו בזמן שהארצות הקאפּיטאליסטית הולכות ומבטלות אותה“ – כך הולך וקם, במילונם של שליטי רוּסיה, מוּשׂג אשר בו נלחמוּ עוד לפני זמן מה גם האידיאוֹלוֹגים מסוּגוֹ של ראדק, על כל הסארקאזם האַנטי־דמוֹקראטי המיוּחד לו, וגם ג. פּ. אוּ. על כל המכשירים המיוּחדים אשר לרשוּתו.

בולמוס הבניה נמשך ברוּסיה, לפי הסיסמה שניתנה כבר לפני שנים: „נשׂיג את אמריקה ונעבור עליה“. הבולמוס הזה ממציא פּאתוס לנוער הרוּסי, מביא אותו לידי אמוּנה שהוּא חי ב„תקוּפה הירוֹאית“, בתקוּפת „היום השני“ לבראשית, והוּא גם משמש יסוד למיתוס של „הבנין הסוציאליסטי“, אשר יש לו עוד מהלכים מחוץ לרוּסיה. ההוכחה היא פשוּטה: „כלום אין הם בונים? כן, בונים! מי הבונה? הממשלה! על כן הבנין סוציאליסטי הוא“. ההוכחה היא פשוּטה מדי, כי היא מבוססת על עירבוּב מוּשׂגים: רכוּש המדינה וקנין החברה החפשית, ולוּ היתה אמנם ההוכחה נכונה, הרי שהסוציאליסט הראשון בעולם היה פרעה על הפּיראמידות שלו, ואבותינו לא עבדים במצרים היו, אלא בוֹני הסוציאליזם, ובתקופתנו אנוּ היה השלטון הצבאי בשעת המלחמה, בגרמניה ביחוּד, מיסד המשק הסוציאליסטי, כי הן שיעבד השלטון הזה כמעט את כל הכלכלה לצרכי המדינה. אך מכל מקום נמשך הבולמוס הזה ברוּסיה בקצב רב, ועוד בימים אלה הוכרזה הקמת התחתית במוסקבה ל„מעשה גבוּרה לאומית“. ונחוגה בחגיגיוּת גדולה יותר מאשר „מפעל הקוֹלקטיביזאציה של החקלאות“ (הקולחוזים).

עד כה אין שינוי. אך הנה הפתעה. ב־4 למאי נאם סטאלין לפני „האקדמאים של הצבא האָדוֹם“. על מה נאַם? על הבנין? גם עליו, אך לא בעיקר עליו. העיקר היה – האדם.

„תעוּדתנוּ היתה להעביר את רוּסיה ממסלוּל ימי הבינים והחושך למסלוּל התעשיה המוֹדרנית והחקלאוּת המכאנית. עתה אפשר להגיד שהתעוּדה נתמלאָה. אנו נכנסים לתקוּפה חדשה – תקוּפת רעב לאנשים, רעב ל„קאַדרים“, רעב לעובדים המסוּגלים להרתם בטכניקה ולקידמה. קודם היו אומרים: הטכניקה מכריעה בכל. זה טוב, אך איננוּ מספּיק. הטכניקה בלי אנשים השולטים עליה, איננה אלא דבר מת. טכניקה ובראשה אנשים השולטים עליה, יכולה וצריכה לחולל נסים. הנה כי כן הסיסמה: „הטכניקה מכריעה“, היא שׂריד מהתקוּפה שעברה, בהיות אצלנוּ רעב בטכניקה, ועלינוּ להחליפה עתה בסיסמה חדשה: „הקאדרים יקרים ממכוֹנוֹת“. זהו עתה העיקר.

„כלוּם אפשר להגיד שהכל הבינוּ ותפסוּ את ערכה הכּבּיר של סיסמה זאת במלואוֹ? לא אוּכל להגיד זאת, כי אילו היה כן, לא היתה אצלנוּ אותה התנהגוּת מחפּירה לגבּי אנשים וקאדרים, אשר אנו עדים לה תכוּפות. סיסמה זאת דורשת תשׂוּמת לב מרוּבה ביותר לעובדים, באשר הם שם, הן קטנים והן גדולים, צריך לחנכם בדאָגה, לעזור להם כשהם זקוּקים לעזרה, לעוֹדדם בהישׂגיהם הראשונים וכו'. ואילוּ אצלנו, למעשה, על כל צעד ושעל יחס מחפּיר, ביוּרוֹקראטי, משולל כל ניב אנוֹשי, לעובדים. זה מסבּיר מדוּע זורקים אצלנו אנשים ככלי אין חפץ בו.

„למדוּ אצלנו להעריך מכונוֹת, למסור דין־וחשבון על הטכניקה בבתי־החרושת, אך אין באפשרוּתי להזכּיר אף מקרה אחד של מסירת דין־וחשבון, באותו מרץ, על מספּר האנשים אשר גידלנוּ באותה תקוּפה וכיצד עזרנו להם למען יתחנכוּ וישתכללוּ בעבודה. וזאת משוּם שטרם למדוּ אצלנו להעריך אנשים, עובדים, קאדרים. אם אָנוּ רוצים להתגבּר על הרעב בּאנשים, אם רוצים אנוּ שלארצנוּ יהיה מספר מספּיק של קאדרים המסוּגלים לקדם את הטכניקה ולהניע אותה, עלינוּ ללמוד קודם כל להעריך את האָדם, את הקאדרים, להעריך כל עובד המסוגל להיות מועיל למפעלנו המשוּתף. צריך להבין סוף־סוף שמכל קניני העולם, הקנין היקר ביותר והקנין המכריע, זהו בן האדם, הקאדרים. עם קאדרים טובים ומרוּבים בתעשיה, בחקלאוּת, בהובלה, בצבא, אי אפשר יהיה לנצח את ארצנו. בלי הקאדרים האלה נצלע על שתי הרגלים“.

לליצני הדור חומר רב בהגשה החגיגית של „גילויים“ אלה, אשר שמונה־עשׂרה שנות שלטון היו נחוּצות כדי להגיע אליהם, באמיתיות האלה המוּכרזוֹת כמין „לוּחות בּרית חדשים“, וכל חבר קוֹאוֹפּראטיב או גם כל מנהל בּר־דעת של משק קאפּיטאליסטי „הגון“ יודע אותן בעל פּה. אך עם זאת: כל הספרות „הקוֹנטר־רבוֹלוּציוֹנית“ אינה אלא כקליפת השום לעומת העדוּת הזאת, המגלה את פּני „הבנין הסוציאליסטי“ ברוּסיה כמו שהם – הקמת מפעלים טכניים, בכוח המדינה, מתוך זלזוּל אין גבוּל בּבוֹנה ובמקים, בּלי האָדם. וכל הנבוּאות על מצב ללא מוֹצא אשר אליו מוּכרחה לבוא רוּסיה בדרך בנין כזה, חיורוֹת הן לעומת קביעת עוּבדה זאת מפּי דיקטאטוֹר רוּסיה: בכוח הדיקטאטוּרה הכל־יכולה, בכוח המַנגנוֹן, הצבא והג. פּ. אוּ., בכוח הסחיטה הבלתי פוסקת של האמצעים הכספּיים מהעם, נעשה את אשר יש לעשות ב„מכשירים המתים“ האלה – ישנוֹ דנפּרוֹסטרוֹי וישנוֹ מאגנטוֹסטרוֹי וישנה תעשיה כבדה, אך הענין איננו הולך הלאה, כי כאן גבוּל היכולת של „המכשירים המתים“, כאן מתגלה שהדיקטאטוּרה איננה כל־יכולה, המכונות הכבּירוֹת צפויות לעמידה, לחלוּדה, לחורבן, משוּם שאין היד העובדת – והיד העובדת פּירוּשה בן אָדם – שתניע אותן. המשק הרוּסי הגיע למשבּר הצפוי, העתיד, המוּכרח לבוא לכל משק של כּפיה: למשבּר האָדם.

אָדם – הלא במלה קטנה זאת אפשר לצמצם את כל הריב שבין הסוציאליזם והקוֹמוּניזם. נגד מה התקוֹממנוּ? כּלוּם את המשטר הפּוֹליטי של הצארים אָהבנוּ? כּלוּם בּשלטון האצילים הללוּ ושׂרי הערים הללוּ דבקה נפשנוּ? כלוּם על הרכוּש הפּרטי, על האבנים הטובות ועל האחוּזות העצוּמוֹת ועל בּתי החרושת המיוּסדים על ניצוּל הצטערנוּ? כלוּם בּמהפּכה לא רצינו? הלא הדיבוּר הזה על „קוֹנטר־רבוֹלוּציה“ דיבוּר אידיוֹטי הוא. אלא מה? ב„משק פרעה“ לא רצינוּ, אותו שׂנאנוּ. את העריצוּת, ואת הגסוּת ואת כל הטימטוּם אשר בהשפּלת אָדם שׂנאָה נפשנוּ. וידענו למפרע: יבוא יום והמשק הרוּסי, על כל השלטים המהפּכניים המקשטים אותו, יתגלה כ„משק פּרעה“ ויבוא אל בין המצרים.

רוּסיה המוֹעצתית בּאָה למפנה מכריע, לאוֹרך כל החזית, החל ביחסים עם „הבאנדיטים אשר בז’נבה“ דרך יחסי מין וּמשפּחה, וכלה בצוֹרך בבן אָדם. אכן, מפנה ישנוֹ, הוא גלוּי לעין כל, אך המוֹצא – אין. כי הדיקטאטוּרה יכולה הרבה – לא ברוּסיה בלבד, אלא גם האיטליה ובגרמניה ראינוּ זאת. בכוח הדיקטאטוּרה אפשר להוציא את ההמונים לרחוב למען יריעו לכבוד עדן, לאואל ובנש ואפשר לפקוד על „פּראבדה“ ו„איזבסטיֶה“ ו„קוֹמסוֹמוֹלסקאיה פּראבדה“, כי יטיפוּ, במקום מרד בּהוֹרים, לכיבוּד הוֹרים, ולא יעשוּ עוד תעמוּלה להפּלה מלאכוּתית, אלא לחיי משפּחה טהורים ולרגש האִמהוּת. אך כאן הגבוּל של הדיקטאטוּרה הכל־יכולה. כשם שהקימה מפעלים תעשיתיים כּבּירים, כּך תכריז סיסמאות חדשות, אך את בּן האָדם לא תיצוֹר, לא תגדל, לא תחנך. הפּקוּדה, אשר בודאי רב כוחה, לא תוֹעיל ולא כלוּם. כי אין זאת שאלת מנגנוֹן פחות או יותר נאוֹר, שלמד כבר כּמה דברים והנה לא נשאר לו אלא ללמוֹד עוד כּמה דברים נוספים, ואָז הכל יהי בסדר. זאת היא בעית החירוּת, חירוּת האָדם והקיבוּץ, זו היא שאלת היצירה – חפשית, בעלת אחריוּת של האָדם ושל הקיבוץ. משטר הדיקטאטורה איננוּ מסוּגל לפתור את הפּרוֹבּלמה הזאת. תרתי דסתרי.

סטאלין מדבּר עתה בגילוּי לב והוא מגנה בחריפוּת את „הליקוּיים הקטנים“ או גם הגדולים של משטרו – גם זהו אחד מיתרונותיה של הדיקטאטוּרה, כמו המאסרים הללו, העומדים תמיד לרשוּת השלטון. אדרבא: אותו יתרון גוּפו הוא זה. עם טרוצקי בגוֹלה, עם זינוֹביֶב וקאמניֶב בסוֹלוֹבסקי, עם אוֹפּוֹזיציה מוחנקת בתנוּעתה הראשונה, עם „אגרוף הברזל“ המוּכן לרדת על כל ראש מוֹרד או גם רק מפקפק בעיקר – מדוּע לא ירשה סטאלין לעצמו גם את המוֹתרוֹת האלה של גילוּי לב, של „הבקורת העצמית“ המהוללת? והוּא גם מגלה כאילוּ תפיסה אנוֹשית – הלא הוּא מדבּר על הדאגה ל„קטנים“, על הטיפּוּל ב„שוּרוֹת“, על ערך בּן־האָדם. מה לכם עוד? אך לאמיתו של דבר אין תפיסתו אלא תפיסת פּרעה כשהוּא „נאוֹר“, ו„בן האדם“ איננוּ נחוץ לו בלתי אם ככוח המניע את המכוֹנה, כרוֹבּוֹט חי. הדאָגה ל„קאדרים“ איננה דאָגה לשמה ולמען האדם בערכו העצמאי, שאינו תלוּי בדבר, כי אם דאגת כל המשק החרד למכונותיו פּן תעלינה חלוּדה. ופרעה, בין אם הוא נאוֹר וּבין אם הוא בלתי נאור (ברי: הנאוֹר הוא התקדמוּת), לא יהפוך עבדים לבני חוֹרין, אשר הם, הם לבדם, בני אָדם. רק משה בן עמרם עשה זאת. וכל עוד קיים ברוסיה משטר זה, על כל תכוּנותיו, על כל אוירתו, על כל טמטוּמו, אין מוצא למפנה. כאן גבוּל היכולת אשר ל„מכשירים המתים“. היצירה האורגאנית איננה ניתנת להם. נסיון שוא הוא זה.

 

ב    🔗

המהפּכה הרוּסית הולכת ומפרקת את כל מחסנה האידיאוֹלוֹגי וההרגשתי, בכל שטחי היחסים, בכל שטחי החיים.

לא מזמן קראתי אצל חכם ספרדי אחד האומר, כי תקוּפת מהפּכה, על פי רוב 30 הן שנות חייה. וזהו החשבון: אין המהפּכה נעשית אלא על ידי דור אחד, כי הדור השני תפוּס כבר על ידי „תגוּבה למהפּכה“, וחיי הדור הם 30 שנה המחוּלקות לשתים – 15 שנה להכנה, 15 שנה להגשמה. חייכתי קצת לאַריתמטיקה מהפּכנית זאת, אך אחר כך בּדקתיה: הנחשול הגדול של המהפּכה הרוּסית התחיל להתרוֹמם בשנוֹת 1902–1905, ואז היו מחוללי המהפּכה בראשית חייהם המבוּגרים – כּבני 25–30; מ־1902 ועד 1917 הלא זה בדיוּק 15 שנה, ומ־1917 עד 1931–1932, תקוּפת המריבה הגדולה שבין סטאלין וכל מיני אוֹפּוֹזיציות, תקוּפת „הקוֹנסוֹלידאציה של המשטר“, שוּב עברוּ כ־15 שנה. שמא צדק החכם הספרדי ההוא?

בין כה וכה והמהפּכה הרוּסית – בסיוּמה, בסיום תפקידה. לחולל יותר מאשר עשתה איננה מסוגלת. נידלוּ כוחותיה. סטאלין מעיד על כך, בנאוּמו „על הקאדרים“, בין אם הוא מבין זאת ובין אם איננוּ מבין.

שמא אפשר עתה לראות בעינים פּקוּחות יותר, בעינים בלתי משוּחדות, מה הוא פּרצוּפה האמתי של המהפּכה הזאת מחוץ לרצון מחוֹלליה – הן ידוּע: „הנני עושה את אשר אינני רוצה לעשות, ואינני עושה את אשר הייתי רוצה לעשות“, ולא בחיי הפּרט, אלא גם בחיי היסטוריה כך הוא – שמא אפשר עתה לדעת מה היה תפקידה האמתי, מחוץ להכרזות, של המהפּכה הכבּירה הזאת, אשר הסעירה את רוּחות בּני־דוֹרה ותעסיק בּמשך דורות את דמיון ההמונים ואת שקידת ההיסטוֹריוֹנים של כל העולם?

כּבר הזכּרתי, שסוּג הספרוּת האהוּב, כנראה, ביותר על אנשי רוּסיה הוא עתה רוֹמאן היסטורי, ולא דמוּיות משוֹררים, עסקנים ומורדים מעלים המספּרים, אלא גם את דמוּיות השולטים לשעבר, וטבעי הדבר שאינן מעוררות אהדה מרוּבה. עתה הופיע גם רוֹמאן של אַלכּסיי טוֹלסטוֹי: „פּטר הראשון“, והצלחתוֹ מרוּבה. תהילות ותשבּחוֹת. כּמה וכמה מהדוּרות. גם מחזה שנגזר על פּי הרומאן עולה, בהצלחה גם הוּא, על בּימות מרוּבות.

אַלכּסיי טוֹלסטוֹי – סופר בּעל כּשרון רב. והוּא גם „רגיש“ מאד ויודע מה שהוּא עושה. כּתם על עברוֹ. היה עם דניקין, ואדרבּא: כיהן אצלו בתור „ראש הפּרסוּם“. קל לתאר מה היה פרצוּף הקומוּניסטים ב„פרסוּם“ הזה. אחר־כך היה בין הפּליטים הרוּסים בחוץ־לארץ וכתב רוֹמאן מתקוּפת המהפּכה – „מסע היסוּרים“ – והוּא כוּלוֹ אהבה לרוּסיה המנוּצחת, הליבּראלית, הסוציאליסטית, „האינטלקטוּאַלית“, הנתוּנה ליסוּרים, ושׂנאָה לרוסיה שניצחה, לרוּסיה הבּוֹלשביסטית, הגוזרת את היסוּרים הללו. אחר־כך ביקש חנינה וקיבלה. את הרוֹמאן „ערך“ מחדש, ועליו להיות „זהיר“ באופן מיוּחד.

ומהי דמוּת פטר שהוא מעלה? שמא עריץ אסיתי, מפלצת זידוֹנית, כוּלה איבה ושׂנאָה לעם העובד והמשועבד? חלילה. דמוּת גבּוֹר היא זאת, דמוּת כּבּירה, איש רצון, איש סערה, כוּלו מתוּח לקראת הבאות, כוּלו חזון, פעוּלה, מעשה, מרץ, קרבּן.

גם זהו מ„אוֹתוֹת הזמן“, אם ככה אפשר עתה להעלות ברוּסיה דמוּת צאר דוקא ולא, נאמר, דמות ראזין או פּוּגאצ’וֹב. לפני שנים מעטות היה נחשב הדבר ל„קוֹנטר־רבוֹלוּציה גלוּיה“, כלומר: כלל לא היה נחשב, כי לא היה בגדר האפשרוּת, כי רומאן שכזה היה נטמן בשוּלחן הסופר.

הרושם העיקרי בקריאת הספר: הלא בזמננו, בימינו, הכתוּב מדבּר. או מכל מקום: רק בימינו, דרך האספקלריה של המהפּכה הבּוֹלשביסטית, דרך הנסיון העצוּם הזה, אפשר היה לראות ככה את התקוּפה ההיא.

הרקע: רוּסיה מלפני 250 שנה, כבירת שטחים, עצוּמת המוֹנים, ללא גבוּלות, פּראית, בוּרה, נחשלת, משועבדת, רעבה בגוּפה, עיורת ברוּחה, יחפה, ערומה ומזוהמה, מושפּלת כלפי חוץ, נהוּגה – לא נהוּגה, אלא נגזלת – על־ידי כנוּפית אצילים מקוּלקלים, יהירים, מוּגבּלים. אין זה שלטון כלל ואין זה עם. ביחוּד: אין זה עם. רוּסיה איננה עוד. טרם נוֹלדה.

הצאר הצעיר, – אחד המוּעמדים לשלטון, והוּא תופס אותו בדרך מקרה כמעט. כפשׂע בין נצחוֹנוֹ ובין נצחון אנשי ריבוֹ. מכל מקום: לא לפי „רצון העם“ עלה על הכסא. העם בכללו או שהוּא דוֹמם ונוֹשׂא את יסוּריו מתוך טימטוּם או שהוא מורד מרד פּראי, ללא כל טעם, מוּסת על־ידי כל מי כנוּפיות.

הצאר הצעיר חונך „מן הצד“, בהפקרוּת כמעט, כצמח בר גדל. רשמי ילדוּתוֹ המכריעים העירוּ בלבּוֹ שׂנאָה לרוּסיה „הישנה“, הפראית, האכזרית, המטומטמת, אשר לעיניו רצחה את דוֹדוֹ, לעיניו היתה מוּכנה להרעיל את אִמוֹ, לטרוף אותו.

מתוך מאמץ־רצון כּבּיר עקר הצאר את רוּסיה השׂנוּאָה הזאת. הוא משפּילה, מכּה אותה, רוצח אותה – מענה ורוצח ממש, יש ובידיו הוא. איננוּ נרתע מפּני מלאכת תלין. מתוך מאמץ־רצון כּבּיר, מטורף כמעט, הוּא מקים רוּסיה חדשה. מעורר איבה – לאַנטיכריסט הוּכרז. להגנתו הוא מרים שכבות־שלטון חדשות, מתוך מעמקי העם – צבא חדש, אצילוּת חדשה, בּיוּרוֹקראטיה חדשה. מניח יסוד לבוּרגנוּת הרוּסית. דרכי השלטון: פּקוּדוֹת הצאר שאין מהרהרים אחריהן, ומי שמהרהר – גירוּש, מלקוֹת, גרדום מנת חלקו. שלט השלטון: אירוֹפּה. על רוּסיה להיות כאירוֹפּה.

כּך רוֹאֶה את דמוּת פּטר ואת מפעלו האמן הקוֹמוּניסטי.

אין גזירה שוָה. כל תקוּפה – ואָפיה, תכוּנותיה וחוקיה. אך ישנוֹ המשך, ישנה שרשרת – בקרב אותו העם, על פּני אותה האדמה.

דמוּת פּטר נשארה ברוּסיה דמוּת־מריבה. לא רק בזמן הראשון של המהפּכה, אלא גם לפניה, בימי „רוּסיה הצארית“ אי־אפשר היה לסופר רוסי, להיסטוריון רוּסי להעלות את דמוּת לגוֹבה של גיבּוֹר כפי שעשה זאת טוֹלסטוֹי. פּטר נכנס כּקנין קבוע לפולחן הרשמי, אך איש התרבוּת הרוּסי לא קיבל אותה בלב שלם. כי הן נכון: מאמץ כּבּיר נעשה, אך מהוּ המחיר ששוּלם בּעדוֹ? ניתוּק מכאיב, אשר דוֹרוֹת לא גישרוּ אותו, בין רוּסיה הישנה ובין רוּסיה החדשה, תהוֹם הזרוּת בין מעשׂי פּטר – האימפּריה הרוּסית, הביוּרוֹקראטיה והאינטליגנציה הרוּסית – ובין העם הרוּסי. לשתים נשבּרה רוּסיה – שכבה קטנה של חניכי פּטר וההמון העצוּם שנשאר כמה שהיה. וכלוּם אָמנם כזאת היא רוּסיה הישנה, כשם שמתאר אותה טוֹלסטוֹי, המביט עליה באספּקלריה הבולשביסטית, וכשם שתיארוּ אותה ההיסטוריוֹנים הרשמיים של בית רוֹמאנוֹב? האמנם לא היה בה מה לשמור? האמנם לא היתה דרך אחרת מאשר להשפּילה ולהעלותה על הגרדום? ומה הוּשׂג? השלט הזה – אירוֹפּה – מה הצדקה לו? הלא „אירוֹפּה“ פירוּשה היה, כבר אָז, ואָז אוּלי יותר מאשר עתה: כבוד־אָדם, התאבקוּת רוחנית, מחשבה חפשית, רֶנֶסאנס, רפוֹרמאציה, גאליליי, קוֹפּרניקוס, שפּינוֹזה, מהפּכה אַנגלית, ראשית סלילת דרך ההמונים ליצירה. מה הוּקם ברוּסיה? שמא ארץ עממית, אנוֹשית, חופשית? חלילה. זיוּן אירוֹפּי לצבא ולצי, חיקוּי בפקידוּת, קצת ידיעת קרוא וכתוֹב למתי מספּר, מנהגים זרים, מהגרוּעים ביותר ל„חברה“, ועם זאת מוּתר להגיד שפּטר הוא שחיזק – אדרבּא – הוא־הוא שיצר – את השלטון הבלתי מוּגבל של הצאר, הוא שיצר את המשטר הצארי, את „מדינת המשטרה“. עקר – יחד עם רוּסיה „הישנה“ – כל הגרעינים הטבעיים, האורגאניים של רוסיה המחודשת, כל התחלה של העצמאות הרוּסית העממית. הטיל על העם הרוסי בּיוּרוֹקראטיה עצומה – האומנם בהרבה מקוּלקלת פּחות, מטומטמת וגסה פחות מפּקידוּת ה„בּוֹיארים“⁴? הן ראינוּה במוֹ עינינוּ –ואנחנוּ ראינוּה 250 שנה לאחר יצירתה. כבוד אָדם, חירוּת המחשבה – הלא על אלה חלמה ולחמה רוּסיה, ולשוא, דורות מרוּבים לאחר הגשמת „המפעל הכּבּיר“. כמות העוול הסוציאלי והאנוֹשי לא הוּקטנה במשהוּ – שאם לא כן לא היתה כלל מתפּרצת המהפּכה הקוֹמוּניסטית. רוּסיה האימפּריאלית אמנם נולדה, אך העם הרוּסי טרם נוֹצר. הן „משק פרעה“ היה משקוֹ של הצאר הגדול.

כּלוּם זהוּ כל החשבון?

עם פּטר נכנסה רוּסיה לשוּרות מעצמות אירופּה, חדלה להיות „אַסיה“, כגזירת הגורל שאין לשבּרה. חדלה להיות מושבה לסוחרים אנגלים והוֹלאנדים. הארץ נשארה ארץ עבדים, אך היה מי שהרים, שיכול היה להרים, נס המרד נגד עבדוּת זאת. לשם צרכי הצבא, הביורוקראטיה והצי נשלחוּ צעירים רוּסים לצרפת, לאנגליה, להולאנד – ואחרים שבוּ, ואם לא הם – הרי בניהם. עם החיקוּי למנהגים מגוחכים חדר גם דבר מה, משהוּ מרוח חדשה. ועל כן „כּעבוֹר מאָה שנה, מאָה שנה בלבד, ענה העם הרוּסי על תיקוּני פּטר בתוֹפעה גראנדיוֹזית, אשר פּוּשקין שמה“. אחרי פּוּשקין בּאוּ מאָה שנים של מאמצים, עבודה, יצירה, אמנם גם של מלחמה נואשה, מלחמת־דם ממש בירוּשתוֹ של פּטר ובמשטרוֹ, אך הלוחמים האלה בזכוּת פּטר קמוּ.

המהפּכה הקוֹמוּניסטית, שהיא עכשיו בסיוּמה, בליקבידאציה שלה, מאחרי ה„טרמידור“, תשאיר אחריה רוּסיה חדשה. השלט: ארץ סוֹציאליסטית, אך הסוֹציאליזם הזה הוא כ„אירוֹפּה“ של פּטר. דנפּרוֹסטרוֹי ומאגנטוֹסטרוֹי שלו וקוֹלחוֹזים שלוֹ הם כסאנקט־פּטרבּוּרג של הצאַר, כתעלוֹת שלוֹ, כּצי שלוֹ, כּמכרוֹת־אוּראל שלוֹ. ברוּסיה הישנה הזאת יהיו יודעי קרוא וכתוֹב, צמאי דעה במספר גדול הרבה יותר מאשר ברוּסיה הישנה, וּמפעלים תעשיתיים משוכללים יותר יהיו לה והיא תהיה עצמאית יותר, ושכבות חדשות, שקמוּ ממעמקי העם, בּיוּרוֹקראטיה חדשה, מַטה צבאי חדש ישלטוּ בה, אך „מדינת־העם“ ו„מולדת־האָדם“ לא תהיה. וההכרה הזאת אולי מנצנצת כבר בּלבּם של אמני רוּסיה הקוֹמוּניסטית, הרואים את תקוּפת פּטר כתקוּפה מקבּילה למהפּכה הבוֹלשביסטית, וּבמוֹחם של שליטי רוּסיה הקוֹמוּניסטית, כשהם משוים, כפי שעושה זאת סטאלין בנאוּמו האחרון, אוֹפי ציביליזאטוֹרי בלבד למפעלים: „תעודתנו היתה להעביר את רוּסיה ממסלול ימי הבינים למסלוּל התעשיה המוֹדרנית והחקלאוּת המֶכאנית“ כשהם מדגישים, כּי חזוֹנם: „רוּסיה שאי־אפשר יהיה לנצח אותה“ וכשהם מצפים, תוך „משק פרעה“, לנס מן השמים – לבן־האָדם.

וּבן־אָדם זה, העם הרוּסי, לא יקוּם בּלתי אם מתוך התאַבּקוּת עם המשטר שנוֹצר על־ידי המהפּכה הקוֹמוּניסטית – עם משטר הדיקטאטוּרה, עם „מדינת המשטרה“. בּן־אָדם זה, העם הרוסי בן־החוֹרין, יצטרך ליצוֹר לו משטר עבודה וּמשטר של כּבוֹד־אָדם, הוּא משטר הסוציאליזם, בתנאים קשים יותר מאשר כּמה וכמה עמים אחרים. המפעל הסוציאליסטי ברוּסיה טרם התחיל. גרעיניו הרכּים, שהיוּ בעין לפני המהפּכה, גרעיני ההכרה וגרעיני המעשׂה, נעקרוּ באכזריוּת על־ידי המהפּכה הקומוּניסטית. זריעה חדשה תצטרך להתחיל מבראשית. היא תיתקל לא רק במשטר הזה, שהוּקם על־ידי המהפּכה, אלא בכוחות אדירים עוד יותר, שעתה אין הם נראים כמעט לעין, אך הם־הם כוחות רוסיה: באִכּרוּת הכּבוּלה עתה בקוֹלחוֹזים.

האם בּרכה במהפּכה זאת, בתור הופעה כוללת? ואילו – האם בּרכה, ללא רזרבות, היתה בפּטר? הטובים שבהוֹגי־הדעות של רוּסיה, טובי אמניה ומלוּמדיה, לא ידעו לענות. וכלוּם מוכרחים לענות? מסתבר, כי לשׂר ההיסטוריה הרוּסית לא היתה ברירה אחרת כדי להוציא את העם הרוּסי מתרדמת דורות, להניח יסוד לרוּסיה האימפּריאלית, מאשר האַלָה המפורסמת של פּטר. מסתבר, כי לשׂר ההיסטוֹריה הזאת לא היתה ברירה אחרת כדי להמשיך את מפעל פּטר ולזיין את רוּסיה ב„תעשיה מודרנית ובחקלאוּת מכאנית“ וללמד קרוֹא וכתוֹב את בּני האכּרים ולעורר אצלם הרגשה פּאטריוֹטית, רוּסית־לאומית, מאשר הדיקטאטוּרה של לנין־סטאלין. נראים הדברים שנגזר על העם הזה, רב־היסוּרים, להפסיק מפעם לפעם את דרכו האוֹרגאנית ולעלות קפיצות־קפיצות – עליה אשר דורות משלמים אחר כּך בעדה.

אין צורך ואי־אפשר לענות בברכה או בקללה, ואוּלי התשוּבה הכּנה והשלמה ביותר היא זו של פּוּשקין לפּטר:

מָה אֲהַבְתִּיךָ, פֹּעַל פֶּטֶר – – –

אָיֹם הוּא, לוּט הָאֲפֵלָה!

בבת אחת גם ברכה וגם קללה. אך צורך הוא להבין – להבין את המהפּכה הכּבּירה במשמעה ההיסטורי, כהופעה רוסית מיוּחדת, הנכנסת לתוך מסגרתה, הנובעת מתוך תולדות רוּסיה, בעלת תעוּדה מסוּימת, אשר היא: צעד נוֹסף בתהליך יצירת רוּסיה, בתורת יחידה לאוּמית־משקית בלתי תלוּיה, צעד נוסף להוצאת רוּסיה מגבוּלות אַסיה אל תוך גבוּלות אירוֹפּה. האם מעט הוּא זה, לעוּמת המחיר ששוּלם ועוד ישוּלם? כנראה, לא כל כך מעט, אם המחיר הוא כל כּך גבוה.

ואשר ל„שלט“, הרי אלה הרגילים בדרכים המשוּנות של שׂר ההיסטוריה, גם לא ישתוֹממוּ ביותר בּראוֹתם, כי תעוּדה כזאת והמשך כּזה נמסרו לידי הנשבעים לאינטרנאציונאליזם ולקוֹמוּניזם. נראים הדברים כי אי־אפשר היה להקים דנֶפּרוֹסטרוֹי בלתי אם בּלבוּש „יום שני ליצירה“, כי בני האכּרים ברוסיה לא יכלו ללמוד קרוֹא וּכתוֹב בלתי אם באיצטלה של „הגשמת הסוציאליזם“ וכי המולדת הרוּסית היתה מוּכרחה להיוָלד בהכרתם מתוך התאַבקוּת עם „מעצמות אימפּריאליסטיות“ דוקא.

אמנם סבל לאין סוף, יסוּרים ללא מידה, ים של דמעות ודם היו חוֹסכים שליטי רוּסיה, אילוּ ידעו, מלכתחילה, מה הם עוֹשׂים, אך כלוּם יכלוּ לדעת, כלוּם ניתן לדעת? מניקוֹלאי הראשון, מפּוֹבֶּדוֹנוֹסצב ועד סטוֹליפּין חלמו הפּאטריוֹטים הצארים על „רוּסיה כבירה“, עצמאית, בלתי תלוּיה ויצרו „ענק על רגלי חומר“, אשר נשבר לרסיסים בנסיון המלחמה החיצונית והיה לכוח דיכוּי לרוח הרוּסית במלחמה הפּנימית. לנין וחבריו – על מה חלמוּ? על מקום־מוֹשב לקומאינטרן, הוא מרכּז המהפּכה העולמית – ויצרו רוסיה תעשׂיתית, אשר הנוער שלה חדוּר הרגשה פּאטריוטית וראשית הכרה אנוֹשית וצמאון־דעת נצנצה בו.

“דבר“, כ”ה-כ“ו סיון תרצ”ה ‎ (26–27.6.1935)