רקע
דוד בן־גוריון
השותפות הכפולה

ה׳ בשבט תש״ט – 4.2.1949

בכינוס פועלים ציוני-סוציאליסטי

המשמעות ההיסטורית של הקמת המדינה היא לא רק לאומית אלא גם חברתית. במדינה זו הובטח שוויון האדם, והפועל הועמד במרכז המדינה ובראשה; ואין זה דבר חדש: המדינה נוצרה מתוך עבודה חלוצית משך עשרות שנים, וכל הזמן עמד הפועל במרכז המפעל ובראשו. אבל דווקא עכשיו, כשהגענו למדינה ולשלטון-פועלים במדינה – עלינו לדעת שלא בכוח המדינה לבדה ולא בכוח הפועל במדינה בלבד נבצע השליחות.

אנו זקוקים עכשיו ביתר-שאת מאשר עד כה, לשותפות, לשותפות כפולה: דרושה שותפות בין מדינת ישראלי ובין העם היהודי בתפוצות. קיומה של המדינה, בנינה ובטחונה תלויים בהשתתפות כל העם היהודי, כציונים וכלא-ציונים, במילוי התפקידים המוטלים על המדינה. ודרושה שותפות שניה – בתוך המדינה, שותפות בין הפועל העברי ובין כל שאר הכוחות הבונים שישנם בעם, במידה שישנם. העבודה העומדת לפנינו היא כה גדולה וקשה, והזמן כה דוחק, שאין לנו כל רשות לזלזל בכוחות היוצרים, הקונסטרוקטיביים שישנם בעם מחוץ למעמד-הפועלים.

יש סבורים, מתוך אַנַלוגיה שטחית עם ארצות אחרות, שמראש יש לחלק את העם לשנים: מצד אחד – השלטון, מצד שני – האופוזיציה. חלוקה זו אינה הולמת את המציאות והצרכים ההיסטוריים שלנו בתקופה זו.

בארצות הדימוקרטיה הקלאסית – באנגליה, אמריקה ואבסטרליה (איני מדבר על ארצות בהן שלטת וקיימת רק מפלגה אחת, וכל אופוזיציה לשלטון מדוכאת בחוזק-יד), בעלות משטר דו-מפלגתי, מקיימים גם בהן קואליציה בשעת-חירום ואנו חיים בשעת-חירום, והצורך בריכוז כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בעם לא יחלוף גם עם בוא השלום, אם יבוא. המדינה שאנו הקימונו אינה מדינה סטטית אלא דינמית, והדינמיקה של מדינתנו היא בשלושה דברים: א) בגידול מתמיד ומהיר של האוכלוסים על-ידי עליה רבתי; ב) בפיתוח מהיר ונמרץ של המשק בכפר ובעיר ובים; ג) בשינוי מודרג של מבנה החברה ומשטר המדינה – בהעברת המונים לעבודה בחקלאות ובחרושת ובהפיכת העם לעם-עובד.

מדינת-ישראל אינה יכולה להסתפק באוכלוסיה היושבת בתחומיה. יעודה וזכות קיומה של המדינה הם בריכוז העם היהודי בארצו, בקיבוץ גלויות. היא אינה יכולה להסתפק בשטח המצער הבנוי והמפותח. היא נתבעת להפריח כל שעל אדמה, לנצל כל טיפת מים ולפתח כל אוצרות-הטבע הגלויים והגנוזים – לשם יצירת מקורות-פרנסה למיליוני עולים. מדינת-ישראל אינה יכולה להשלים עם משטר הבנוי על ניגודי מעמדות ועל שלטון הרכוש באדם, והיא מצוּוה על הקמת אומה מאוחדת ללא מעמדות, אשר בה ישלוט האדם על הרכוש ועל הטבע.

אין דרך קלה ומהירה לקיים שלושה תפקידים אלה, וכל מי שיתעלם מן הקשיים המרובים – אינו אלא מתעתע.

המדינה אינה מבשרת לנו חיים קלים. אכן, היא פותחת לפנינו אפשרויות עצומות של גידול מהיר והתפתחות רבתי אשר לא יכולנו אולי לחלום עליהם לפני שנתיים או שנה. אבל דווקא אפשרויות אלו יביאו אתן, וכבר הביאו, קשיים רבים שטרם נתנסינו בהם, גם קשיים בפנים וגם סכנות חמורות בחוץ.

לא תהיה לנו עכשיו עליה כאשר היתה, אילו הוקמה מדינת-ישראל לא בשנת 1948 אלא בשנת 1931. היהדות שעמדה אז לעלות ולבנות הארץ – איננה. היא הושמדה. יבואו אלינו רק רסיסים, שרידים הרוסים ומדולדלים, שעברו עליהם כל חיבוטי היסורים של המלחמה והחורבן; ויבואו אלינו ציבורים מארצות-הקדם שהיו מדוכאים מאות בשנים ולא זכו לקבל חינוך, לא ידעו לקרוא ספר, לא הכירו לשוננו – והם מחוסרי-כל, וידָרשו מאתנו מאמצים אדירים לקליטתם.

אנחנו נצטרך לפתח ולבנות הארץ לא כשיש לנו עם בן 17 מיליון, עם הון, עם אמצעים, עם כוחות חלוציים ואינטלקטואליים, אלא לאחר החורבן והשמד, שיחד עם המיליונים שהושמדו הובאה כליה על ההון היהודי באירופה ועל כל כוחות-התרבות, ורק בעולם החדש, מקנדה ועד צ׳ילי, נשארה יהדות שליטה בגופה וברכושה, אבל בניה של יהדות זו לא יבואו בשנים הקרובות אלינו בהמוניהם.

* * * * *

והקשיים שהיו לנו עד עכשיו בבנין התישבותנו, הם כאין וכאפס לעומת הקשיים שיהיו לנו מכאן ואילך, כשנצטרך לבנות שטחים שוממים רחבי-ידים. הכיבושים והנצחונות הצבאיים והפוליטיים מחייבים. אין אנו רשאים להניח הנגב לעמוד הרבה שנים ריק ועזוב. עלינו לבנות במהרה את הגליל ומסדרון ירושלים.

גם התמורות במבנה החברה והקמת משטר של חירות ושוויון, לא נבצע בתנופת-יד אחת ולא בהכרזות ממללות-רברבן. בלי מפעל חינוכי עצום וממושך, אשר יכשיר המוני העולים להמשיך במפעל-היצירה שעמלנו בו עשרות שנים – לא תבוא התמורה.

מעולם לא היינו שותפים לחסידי ההכרזות המכסימליסטיות, לא בשטח הציוני ולא בשטח הסוציאליסטי. המפעל המשולש שעלינו לבצע לא יעשה במקל-קסם ובהבל-פה, אלא בעבודה מפרכת, מתמידה, ממושכת ונאמנה. השליחות שנטלנו על עצמנו אינה קלה, ולא תבוצע בלי שנצליח לגייס כל עזרת העם בתפוצות וכל כוחות-היצירה של העם בישראל. אולם מילוי שליחותנו תלוי לא רק בעזרה חיצונית אלא בתנאים פנימיים – והתנאים העיקריים הם עצמאות ואקטיביזם.

באמרי עצמאות – איני מתכוון הפעם לעצמאות מדינית. זכינו השנה לעצמאות זו – אך היא לא נפלה מן השמים. זכינו לה אך ורק מפני שהיא היתה קיימת כל השנים – בלבנו ובנשמתנו. אלמלא טיפחנו עצמאות פנימית זו מראשית מפעלנו – לא היינו מגיעים למדינה. עצמאות פנימית פירושה – עצמאות מוסרית ומחשבתית, הכושר לראות בעיני עצמנו ולשפוט בשכלנו-אנו, ולהתוות בעצמנו הדרך נלך בה – לפי צרכינו ההיסטוריים ולפי נסיבות חיינו, ללא חיקוי עיוור וללא העתקה מיכנית.

לא שאלנו ערכינו מאחרים. אין לעז אווילי או סילוף מטומטם מהגדרת תנועתנו, תנועת-הפועלים הארצישראלית, כ״ריפורמיסטית״ או ״מהפכנית״. לא ירשנו דרכנו מהסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית, בשעה שזו היתה עדיין מולכת בכיפה בתנועת-הפועלים בעולם, לפני מלחמת-העולם הראשונה, כשמנהיגי המפלגה הזאת ומוריה היו נחשבים לפוסקים האחרונים בהלכות הסוציאליזם; לא העתקנו תכניתו של ״הלייבור״ הבריטי, כשזה עלה לגדולה והשפעתו בעולם גברה; ולא חיקינו דרכי הקומוניזם הרוסי. כבשנו וסללנו דרך לעצמנו – ובדרך זו הלכנו ונלך. אנו בנים לעם שגורלו אינו דומה לגורלו של שום עם אחר, ועלינו הוטלה מלאכה שלא נפלה על שכמו של מעמד-פועלים אחר בעולם.

אנו בני עם מפוזר ומפורד – אך לא עם צועני, ללא עבר וללא עתיד. יחד עם סבל של דורות ירשנו חזון של דורות, והחזון הוא יהודי ואנושי כאחד, והסבל אין דומה לו בתולדות העמים. הוטלה עלינו מלאכת-בראשית. אמנם אין אנו פועלים וחיים בחלל ריק, אין אנו תלושים מהאנושות, וקיימת זיקה בינינו לבין העמים, וקשר בין תנועתנו ובין תנועות-השחרור בכל ארץ. אבל זיקה אינה תלות, וקשר אינו שעבוד. אין אנו כפופים למישהו מחוצה לנו, לא במובן מדיני ולא במובן מוסרי ומחשבתי. צרכינו אנו מכירים יותר טוב מאחרים, ודרכנו נתווה רק בעצמנו. אין לנו כל צורך להכתיב לאחרים. לא נהיה יועצים בלתי-קרואים לא לאמריקה ולא לרוסיה; העמים האחרים ימצאו דרכם-הם לעתיד, אבל דרכנו-אנו, מה טוב לנו ומה רע לנו, והמעשה אשר אנחנו נעשה – נקבע אנחנו ורק אנחנו.

אין זאת אומרת שאין אנו עלולים לשגות, אבל אם נשגה – נתקן בעצמנו את הטעון תיקון.

פילסנו דרך לעצמנו לא מאהבת מקוריות. אנו רוצים וחייבים ללמוד מכל מלמדינו – למען נשכיל. שמחנו ונשמח על כל נסיון חיובי שנמצא במקום אחר, אבל ההיסטוריה היחידה-במינה של עמנו העמידה אותנו במציאות יחידה-במינה, הטילה עלינו תפקידים שלא נמצאו דוגמתם בעמים אחרים, והיינו נאלצים לכתוב בעצמנו הספר שלפיו נחיה. כתיבת הספר רק החלה, ולא תיתם כל-כך מהר, – הלוא הוא נכתב על הרי ארצנו ועמקיה, על האבנים ועל סדן היצירה בכפר ובעיר, ביגיע-כפים ובעבודת-הרוח.

התישבותנו לא נעשתה במתכונת זרה, והסתדרותנו לא נבנתה לפי דוגמאות שאולות. וכל אלה שאינם יודעים אלא לחקות מעשי אחרים – חלקו על שתיהן זמן רב. ויש שעוד מוסיפים לחלוק. במציאות החדשה של המדינה ובקצב המואץ של העליה וההתישבות, נצטרך שוב לפלס נתיבות חדשות שלא הסכנו להן עד כה, ואדוקי-הישן וחנוטי-המחשבה שוב יחלקו עלינו. לא נירתע. נפעל כל פעם לפי הנסיבות והצרכים המתחדשים, ולא ניעגן אפילו למסורת של עצמנו אם אינה הולמת עוד הצרכים והנסיבות החדשים. פנינו תמיד לעתיד, והחולקים עלינו –מחר, מחרתיים ילכו אחרינו; כל החטיבות בתנועת-הפועלים הארצישראלית –ממפ״ם ועד פועלי אגודת ישראל, קיבלו מאתנו רוב ערכי תנועתנו: ערכי העבודה; ההגנה, הדיבור העברי, ההתישבות העובדת, הקבוצה, הקיבוץ, המושב, החלוציות, הקואופרציה העובדת, האיגוד המקצועי, שוויון האשה, הקשר בין חקלאות וחרושת, ברית בין העיר ובין הכפר, וכהנה וכהנה. ו״פועלי-ציון-שמאל״ שנפרדו מאתנו לפני כשלושים שנה, מפני שלא רצו לשבת יחד אתנו בהסתדרות ציונית ״בורגנית״, – יושבים כבר עכשיו יחד עם ״המזרחי״. לא הכל קיבלו תלמידינו מידינו. היו כאלה שנתבדלו בכמה דברים. אלה רצו מדינה תיאוקרטית, ואלה –מדינה דו-לאומית. ובזמן האחרון – ערב הקמת המדינה, דרשו נאמנות בינלאומית. ואף-על-פי-כן אין אנו מתיאשים מהם, ואנו רוצים לשתף כולם בעבודת המדינה.

לא נבדוק בציציות השותפים – אם בכמה דברים דעתם שונה מדעתנו, אולם נקפיד על שמירת עצמאותנו: עצמאות בקביעת המדיניות הפנימית והחיצונית, בסידור היחסים בין הפועל והעם, ביו המדינה והיהדות בתפוצות, בין ישראל ואומות העולם; הקטנות והגדולות של חיינו יודרכו ויכוונו אך ורק על-ידי הצורך ההיסטורי וחזון הגאולה של עם-ישראל, ולא לפי שיקבעו כוחות זרים, בין שהם כוחות ״אתמול״ או כוחות ״מחר״.

עצמאות כוללת גם עצמאות תנועתנו, דרכה וחזונה. עם הקמת מטבח-הפועלים הראשון בפתח-תקוה ויפו לפני ארבעים וחמש שנה, עם יסוד מפלגת-הפועלים הראשונה, עם הכוח המזוין הראשון של ״השומר״ ו״הקולקטיב״ שהוקם בסג׳רה, עם הקבוצה הראשונה שהוקמה בדגניה, עם עתון-הפועלים העברי הראשון, עם הקואופרטיבים הראשונים שהוקמו בחיפה לפני ארבעים שנה ועם האיגוד המקצועי שהוקם ראשונה בירושלים, עם ״המשביר״ וקופת-חולים שנוסדו בתקופת מלחמת-העולם הראשונה, ולבסוף עם הקמת הסתדרות העובדים על מפעליה הענֵפים והמסועפים – קמה ונתבצרה עצמאותה של תנועתנו. אבל עצמאות אין פירושה התבדלות לאומית, כפי שניסו במשך חצי-יובל שנה לפרש ״פועלי-ציון-שמאל״. רק מתוך שותפות אמיצה עם כלל האומה, במדינה ובעם, מתוך נאמנות הצרכים ההיסטוריים של הכלל, שעולים בד-בבד עם צרכי מעמד-הפועלים, מתוך היחָלצות לפני העם, – ישמור הפועל היהודי על מעמדו ומקומו בקרב המדינה והעם, ויעשה שליחות כלל האומה.

אם הפועל העברי זכה להטביע חותמו על המפעל הציוני בארץ, לעצב ההתישבות הציונית בצלמו וכדמותו ולעמוד בראש הישוב וההסתדרות הציונית, ועכשיו – אני מאמין – גם בראש המדינה היהודית, – אין זאת אלא מפני שנטל על עצמו שליחות העם והתמכר בכל יכלתו לביצוע דבר הגאולה והכניס עצמו בעול של מצוות וחובות – בעול של בנין ועבודה, שמירה והגנה, מאבק ומלחמה, קוממיות ועצמאות.

זכינו למדינה – אבל הדברים לא יעָשו בכוח המדינה בלבד. יותר מאשר לפני יסוד המדינה ניזקק להפעיל את הציבור ככוח חלוצי מחנך ומדריך, וכוח חלוצי פירושו כוח שאינו נלחם אך ורק על זכויות אלא מעמים על עצמו חובות, שאינו תובע אך ורק מאחרים, אלא קודם-כל הוא תובע מעצמו. בלי שנהיה ציבור של נתבעים, שהתביעה מתחילה מעצמו – לא נמלא השליחות. מסגרת ממלכתית היא רכוש כביר. מה שלא יכלה לעשות ההסתדרות הציונית בעשר שנים – תעשה המדינה בשנה אחת ויותר. אולם מלאכת המדינה לא תיעשה אך ורק על-ידי נציגים, נבחרים, מושלים, שרים, פקידים – אלא על-ידי הציבור, וקודם-כל על-ידי ציבור-הפועלים, על-ידי המוני העובדים בגופם ובעצמם – בשדה, בסדנה, בבית-המלאכה ליד הבנין, בנמל; העליה תיקלט –אם הפועל יֵדע לפגוש את העולה כאח, וילמד אותו את העבודה, יחנכהו לאחוה פועלית ויהודית ויַקנה לו ערכי תנועתנו. השממה תיבנה אך ורק אם המעפילים הנועזים והחלוצים בתוכנו ילכו לנגב ולהרי הגליל ולמבואות ירושלים. רק תנופה חלוצית לעזרת העולים ולבניו השממה – תבצע את המעשה האדיר שהמדינה יעודה לעשותו: קיבוץ-גלויות.

* * * * *

גם העלאת רמת-החיים ותיקון משטרנו החברתי – לא בכוח החוקים בלבד יקומו. יש ערך רב לחוקים, ומעכשיו אנו בעצמנו נחוקק חוקים שלפיהם נחיה, ונדע לכבד ולהוקיר חוקינו. חוק בישראל – זהו מעכשיו רצון העם החפשי. אבל לא בחוקים בלבד נעשה מלאכתנו החברתית.

בלי העלאת כושר-עבודתו של הפועל, בלי הגברת פריון-העבודה, בלי חינוך ושכלול מקצועי מכסימלי, בלי השבחת טיב העבודה – לא נעלה רמת-חיינו. ובלי שהפועל ילמד לנהל משק, בלי שיבין כל תהליכי הייצור, בלי שיסגל לעצמו אחריות על סידור המשק והצלחתו, – לא נקים חברה חדשה.

רמת-החיים במדינה תהיה תלויה בפריון-העבודה ובכושר-העבודה של הפועל – יותר מאשר בכל גורם אחר. נקבל מהמשק רק מה שניתן לו. יכולת הייצור שלנו תַתנה מצבה הכלכלי של המדינה, ותפוקת-העבודה תַתנה רמת-החיים של הפועל. בהכרזות מהפכניות אין יוצרים משטר חברתי מחודש. גם לא בכיבוש השלטון הממלכתי בלבד. לכך דרוש מפעל חינוכי רב של ציבור העובדים – חינוך מקצועי, משקי, חברתי, חלוצי. זוהי דרך לא-קלה ולא-קצרה – אבל זוהי הדרך הנאמנה האחת המוליכה לקראת המטרה הרצויה. הפעלת רוב מנינו ובנינו של ציבור-הפועלים ככוח חלוצי, עצמאי, מאוחד, ולא רק יחידי-סגולה ונציגים מובחרים, זהו תנאי מוקדם לקיום שלושת התפקידים הדינמיים העומדים לפני מדינתנו.

לפני ארבע-עשרה שנה, בשנת 1935, התכנס הוועד-הפועל הציוני בירושלים, ובו דיברתי על המדינה היהודית שתקום בעתיד, והוספתי אז מלים אלו: ״אני מאמין עכשיו שעתיד זה אינו רחוק כל-כך. כשבאתי לארץ בפעם הראשונה, והייתי אז צעיר בעשרים ותשע שנים מאשר אני היום, לא האמנתי שאראה בעצמי בהגשמת הציונות. עכשיו, לאחר 29 שנים, אני מאמין שאין הדבר מן הנמנע, ואזכה לראות זה בחיי״.

מאז אמרתי דברים אלה עברו ארבע-עשרה שנה. לא נתאכזבתי, המדינה קמה. ואני מעיז עכשיו לקוות שעוד בדורנו נזכה לראות קיבוץ- גלויות וביצוע חזון-הגאולה במלואו. אם ניחָלץ ונעשה – יקום הדבר!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!