רקע
דוד בן־גוריון
סקירה מדינית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

כ“ג בחשוון תש”ט – 25.11.1948

בישיבה העשרים ושמונה של מועצת המדינה הזמנית


 

א

רבותי! אני מבין שכוונת יוזמי הישיבה הזאת היתה יותר להשמיע באזני הממשלה מה שיש להם להגיד מאשר לשמוע דברים מפי הממשלה ולכן אקצר. גם אין לי באמת אלא הערות אחדות, קצרות ומעטות. אני מניח שכל חברי המועצה קראו את תשובת הממשלה לבא-כוח או“מ בדבר החלטות מועצת הבטחון. עלי רק להוסיף, מדוע לא נמסר המכתב הזה למועצה לפני שנשלח לאו”מ. בשעה שנתכנסה המועצה לפני שבוע, עדיין לא היתה החלטת הממשלה, אם כי הממשלה נתכנסה באופן מיוחד ביום חמישי בבוקר לקבל החלטה בענין זה. אך חכינו לשני שליחים מפאריס, בואם נתאחר והם הגיעו רק לפנות ערב, וכך לא היתה עדיין החלטת הממשלה בישיבת המועצה ונתקיימה ישיבת הממשלה בערב, ואחר-כך נשלחה התשובה.

אתם יודעים את הנקודות העיקריות של המכתב.

א) הבענו את קורת-רוחנו מעמדתה של מועצת-הבטחון בדבר קריאה למו"מ בין הצדדים על שלום ושביתת נשק.

ב) הודענו, מה שאני הודעתי עוד לפני זה במועצה, שכל הצבא שנכנס לנגב לאחר ה-14 באוקטובר הוצא משם למעשה, אמנם לא בקשר עם החלטת מועצת-הבטחון, אך העובדה אינה משתנה על ידי כך. ומכיוון שזוהי אמת לאמיתה, בנגב נמצאים עכשיו הכוחות שהיו בו לפני ה-14 באוקטובר, וככה לפי כוונתה של מועצת-הבטחון אין גם שום צורך להוציא אותם משם.

ג) התנגדנו לפירוז הנגב ולעזיבת באר-שבע.

ד) הודענו, שאנו מוכנים לסגת ברצועת-הים מצפון עזה בתנאי, שבינינו ובין מפקחי או"מ יסודרו עניני הבטחון שלנו במקום ההוא.

עד כמה שידוע לנו, נתקבלה תשובתנו בעין יפה על-ידי ידידינו ואוהדינו באו“מ. משרד-החוץ הבריטי, וגם מדינות ערב נתאכזבו מן המכתב הזה, כי הם קיוו ל”לא" גס וחריף, שיקל עליהם את הקטרוג וההסתה נגד מדינת ישראל. נדמה לי, שגם הציבור היהודי בארץ ובגולה קיבל את תשובת הממשלה בעין יפה, ורק שלושה עתונים הגיבו ברוגזה על הממשלה – “חירות”, “על המשמר” ו“המשקיף”, ובוודאי נשמע הערב את טענותיהם.

עכשיו עלי להוסיף רק דברים אחדים על מה שנתארע מאז ועד עכשיו. הדיון שנתקיים בעצרת ידוע לכם מתוך העתונים. הנקודות העיקריות הן: הסתייגות אמריקה מן ההצעות הבריטיות, אם כי לא מתוך התנגדות גמורה; ההצעות של אבסטרליה המתנגדות בהרבה יותר חריפות להצעות ברנאדיט ולהצעות הבריטיות; והעמדה של ברית-המועצות ואוקראינה, התובעת קיום החלטות ה-29 בנובמבר כפי שנתקבלו אז.

במשך השבוע נתקיים משא-ומתן בינינו ובין המפקחים בארץ, בין צירינו בפאריס ובין המתווך שם. בשׂיחות אלו נדרשנו לדברים אחדים:

א) שעל יד הצבא שלנו בנגב – יעמידו המפקחים משגיחים ותחנות בדיקה (צ’ק-פוסט) למנוע שינויים במצב הקיים. אנו שללנו את התביעה הזאת. לא הסכמנו למפקחים על כל כוחות הצבא. הסכמנו רק לכך, שבהתאם לתנאי ההפוגה ישגיחו המפקחים בקו שבינינו ובין מצרים, זה שעל-יד עזה, אך בכל שטחי הנגב אין ענין למפקחים להשגיח על תנועות הצבא שלנו, כשם שאין צורך בכך בשאר חלקי הארץ.

ב) נדרשנו לפַנות את באר-שבע, כדי שיבואו לשם מושל מצרי ומשטרה מצרית, לא צבא, אלא משטרה. אנו התנגדנו לזה בהחלט, ואנו מחזיקים בבאר-שבע.

ג) הדבר השלישי שנדרשנו, הוא בענין “כיס” פאַלוג’ה. נדרשנו לאחת משתים: או שניתן לצבא המצרי לצאת משם, או שנַרשה לשיירות של מזון ורפואות להיכנס שמה. הרשינו להכניס רפואות ובעצמנו עזרנו לכך. אך התנגדנו לשאר הדברים גם יחד. הודענו, שנוכל לדון על ענין “הכּיס” רק עם המצרים שידונו אתנו במישרין, או על ידי מתווך, על שלום ושביתת-נשק. אך כל זמן שהצבא המצרי נלחם בנו, אין אנחנו יכולים לדון לא על שחרור הצבא הזה מפאלוג’ה ולא על אספקת מזון בשבילו. יתכן שבענין זה נגיע לידי סכסוך קשה עם אנשי או“מ, ואולי יגיע הענין עד מועצת-הבטחון. לא פנו אלינו עד עכשיו על דבר נסיגה ברצועת החוף בין עזה ובין דיר-סונייד. אוסיף רק מלה אחת על המצב בנגב: אנו ממשיכים בינתיים להתבצר בנגב ולהתפשט שמה במידה האפשרית, והצבא שלנו כבר הגיע עד כורנוב, עד סדום ועד עין-חוסוב בערבה, כ-40 ק”מ מדרומה של סדום. ובמידת האפשרויות הצבאיות – מציאת כוחות, אמצעים, תנועה וכו' – אנו מתכוונים להתקדם גם הלאה, עד אילת ועד בכלל.


 

ב

דברי תשובה

עלי לבקש סליחה ממיקוניס, על שמניתי את העתונים שלא היו מרוצים מתשובת הממשלה לאו"מ ושכחתי להזכיר את “קול העם”, “העתון הדמוקראטי של הציבור הרחב”, שבשמו מדבר מיקוניס.

ויינשטיין מביע ספק, אם היה צורך בישיבה זו. לאחר ששמעתי את הנאומים של הקואליציה האופוזיציונית – של ה"ה ריפטין, ויינשטיין, אלטמן ומיקוניס, נעשיתי שותף לספק זה. הישיבה נקראה על פי דרישת חברי המועצה. הממשלה לא ראתה צורך בה, מאחר שפרסמה את דבריה ועמדתה מצד אחד על-ידי נאומי שליחיה בפאריס, ומצד שני על-ידי המכתב ועל-ידי דברי כאן. אך כיוון שבאה דרישה מאת חברי המועצה – סיפקנו אותה, כינסנו מועצה סגורה, כדי שהחברים יוכלו לדבר תוך חירות מלאה, ואם יהיה צורך – שנוכל גם אנחנו לדברי בחירוּת מלאה. יש לומר את האמת – נתאכזבתי מדברי האופוזיציה. חיכיתי שנציגי הקואליציה האופוזיציונית ישמיעו כאן דברים, שעד עכשיו לא רצו לומר בפומבי, למנוע פגיעה באינטרסים של המדינה. – ולתמהוני, לא אמרו כמעט כלום, ואפילו לא כל מה שנאמר בעתוניהם. אעמוד על טענות אחדות שנאמרו הפעם כנגד הממשלה. מיקוניס מַקשה, למה לא אמרה הממשלה, שהפולשים צריכים ללכת מן הארץ, כפי שאמרו אתמול או שלשום באי-כוח ברית-המועצות? אנו בלי ספק מכירים טובה לברית-המועצות על שאמרה זאת. אך בממשלה זו ישנם אנשים שאינם מחכים תמיד עד שברית-המועצות טוענת לטובתנו, אלא לפעמים מקדימים אותה: את הוצאת הפולשים דרש אבא אבן לפני שבועיים בפאריס.

מר מיקוניס מטיף לריבונות ועצמאות והתפשטות והיאחזות. כולנו מרוצים מאד מן העובדה שמר מיקוניס הגיע לכך – אם כי תמה אני, כמה חסר הוא קצת סאֶנס של הומור, ואינו מרגיש, שזה קצת מגוחך, שהוא מטיף לנו דברים כאלה. לא היינו זקוקים להטפה זו, גם כשמר מיקוניס לא האמין עדיין בריבונות ועצמאות והתפשטות והיאחזות. ניסינו להתאחז בנגב, כשנגב יהודי לא היה עדיין בפרוגרמה של המפלגה, שמר מיקוניס מייצג אותה, הוא הודיע לנו, שאינו מוותר על אף שעל אחד בנגב, ואני שמח לשמוע זאת מפיו, אך הייתי רוצה לדעת, אם הוא מוכן לוותר על שעל אדמה בגליל, על שעל אדמה ביפו, על שעל אדמה במסדרון, על שעל אדמה בירושלים. גם שאלות אלה עומדות על הפרק. חבל שלא שמענו מפיו אף הגה על שטחי הארץ מחוץ לנגב. כלום הוא, האדוק כל כך בעצמאות וריבונות ישראל, אין לו עדיין דעה, מפני שברית-המועצות לא חיוותה עדיין את דעתה בענין זה? מר מיקוניס מתרעם על הממשלה התמימה שלנו, הסבורה, שהגוי האמריקאי טוב יותר מן הגוי האנגלי. כנראה שמר מיקוניס סבור, שכל הגויים דומים זה לזה. עד כמה שידוע לנו עושה מר מיקוניס הבדלה בין גוי לגוי; אמנם ממשלתנו מבחינה בין גוי לגוי. ואם רואה גוי רע – אין היא רוצה שגוי שני יהיה רע כל כך, ואם היא רואה שהוא קצת יותר טוב – היא שמחה על כך, וגם מנסה לעזור לכך, כי אינה מאמינה, שכל הגויים מוכרחים להיות רעים. יש הבדל בין גויים, כשם שישנו בין אנשים בכלל.

לעצמאות מטיף לנו גם החבר ריפטין. אני מכיר שיש לריפטין עמדה עצמאית בענינים חיוניים מאד, כגון בעליה ובהתישבות. בענינים אלה לא יזקק ולא ישָמע לכל מי שישלול עליה והתישבות יהודית. אך מסופקני, אם ריפטין מסוגל וראוי להטיף לנו עצמאות בשטח המדיני. מאימתי הוא נעשה אדוק כל-כך בעצמאות יהודית, במדינה יהודית? היו שנלחמו לעצמאות יהודית, לפני שנה, לפני שנתיים, לפני עשר שנים ויותר. ריפטין וחבריו לא נתנו יד למלחמה זו – עד שקיבלו היתר לכך לפני שנה. – אני שמח, שהוא נאחז בהיתר, אך אין הוא מוסמך להטיף לנו עצמאות, כשם שמיקוניס לא צריך להטיף לנו היאחזות בנגב. – לריפטין יש עוד טענה אחת: הממשלה נוקטת במדיניות חד-צדדית. – האין זה נסיון לפסול את הממשלה במומו-הוא?

האופוזיציה כאן אינה מעור אחד. כל אחד מן השותפים יש לו שורש אחר. אני רוצה לחפש, מהו שורש האופוזיציה של ריפטין? – מקורה במדיניות “חד-צדדית” של ממשלה זו. ריפטין הוא מאלה, המדברים בלשון סגי-נהור. לפני 25 שנים היו ויכוחים ביני ובין ריפטין על-דבר דיקטאטורה ודמוקראטיה. אני הייתי בעד דמוקראטיה והוא היה בעד דיקטאטורה. היום הוא בעד דמוקראטיה, לא משום ששינה את דעתו, אלא משום ששינה את מלונו: מה שקרא אז בשם דיקטאטורה, הוא קורא היום בשם דמוקראטיה. הוראות המלים הן דבר שבהסכם, ומאחר שאי-שם הוסכם לקרוא מכאן ואילך דיקטאטורה בשם דמוקראטיה – קיבל ריפטין את הדין ודוגל בשם דמוקראטיה. בלשון סגי-נהור זו משתמש ריפטין גם כשהוא מדבר על מדיניות “חד-צדדית” של הממשלה. ממשלה זו היא כידוע לכם נגד מדיניות חד-צדדית שמיקוניס מטיף לה. היא אינה רוצה להזדהות עם שום צד וחותרת לקראת הבנה וידידות עם כל המדינות, במידת האפשרות. ואין היא לוקחת על עצמה לבדוק בציציותיהן של הממשלות האחרות – אם הן טובות או רעות, אם יש להן עצמאות של-אמת, או לא. אין היא חושבת, שזהו מתפקידה או מסמכותה. זהו, לדעתם, תפקידם של העמים, המרכיבים לעצמם ממשלות אלו, או מקבלים את מרותן.

ממשלתנו רוצה ביחסי-ידידות עם הערבים. אני אינני מכיר אף מדינה ערבית אחת עצמאית באמת. ואינני מכיר אף ערבי בודד אחד שהוא עצמאי בלבו. אותם הערבים, שריפטין מציע לנו להישען עליהם – אני מסופק אם אפילו הוא יוכל להישען עליהם עוד היום. יש אחר שנשען עליהם, והם נשענים על אחר. הם אינם עצמאיים. אחד מהם תלוי בפלוני והשני באלמוני. לא אקרא בשמות, אם כי הישיבה הזאת סגורה, כי יש דברים שהם בגדר סוד צבאי לגבי המועצה. שיתפנו פעולה עם כמה מדינות, במזרח ובמערב, לשם רכישת נשק. לא בדקנו בציציותיהן. מסופקני, אם אף אחת מהן היא עצמאית במאה אחוזים, אך אין זה מעניננו. ידידותנו אתן היתה לברכה. ואנחנו רוצים למצוא עד כמה שאפשר הבנה בכל המדינות שבעולם, ולריפטין אומר: – גם באמריקה. אינני יודע, אם הוא אינו מעונין כמוני בעזרת אמריקה לנו. אני אינני יכול לדאוג לכך ולבדוק אם מדינה זו וזו מדכאה את מישהו או לא. אני שומע תלונות כאלה נגד כל המעצמות הגדולות והבינוניות כאחת. ואנו רוצים בהבנה עם אמריקה כמו עם ברית-המועצות, עם בלגיה כמו עם צ’כוסלובקיה, ולא נבדוק מקודם אם בלגיה היא עצמאית או לא, ואם צ’כוסלובקיה עצמאית או לא. בלגיה וצ’כוסלובקיה קיימות כמות שהן – ואנו רוצים בידידותן. אנו לא נסתפק ולא נרצה באוריינטציה חד-צדדית, בניגוד לריפטין, הרוצה, כמיקוניס, באוריינטציה חד-צדדית, אך בלשון סגי-נהור, שהוא רגיל בה, מכנה הוא את המדיניות שלנו, המתכוונת ליחסי-ידידות עם כל הצדדים, בשם מדיניות חד-צדדית. אנו מוקירים גם את אלה התומכים בתביעתנו לנגב – אנו מוקירים גם את אלה, התומכים בתביעתנו לגליל. אין בדעתנו לזוז לא מן הנגב ולא מן הגליל, וההדגשה החד-צדדית של הנואמים, המזכירים לנו רק את הנגב – חשודה בעינינו.

חברים אחדים של מועצת-המדינה – ד“ר אלטמן, מר וארהאפטיג, ד”ר קצנלסון, החבר גרבובסקי – התרעמו שלא נתנו להם די אינפורמציה בכמה ענינים. רבותי, אולי זה לא דיפלומטי, אולי אין איש-הממשלה צריך לדבר כך, אולי עליו להעמיד פנים שהוא יודע הכל, אלא מתוך נימוקים כמוסים אין הוא יכול לגלותם. אני אינני דיפלומט, ואני אומר לכם בפשטות: הסיבות שדיברתם עליהן אינן ידועות לי. אינני יכול להמציא לכם אינפורמציה שאיננה בידי, ואינני מסוגל להעמיד פנים כאילו יש לי סודות שאין למסור אותם.

חבר המועצה ואַרהפטיג טען: הודיעו בשם ראש-הממשלה על משא-ומתן זה? – הוא לא דייק בדבריו. הודעתי לשני עתונאים אמריקאיים, שאין משא-ומתן ושישנן רק שיחות; הדגשתי, במפורש, שאין משא-ומתן, וגם לא אמרתי, שיהיה שלום בעוד חודש או חדשיים. אמרתי: אם אמריקה תרצה בשלום, ואם תרצו לקבל לכך את תמיכת ברית-המועצות וצרפת, יתכן שיהיה שלום בעוד חודש או חדשיים. אם אמריקה תאמר ברצינות לערבים שיפסיקו את הפלישה ושיכירו במדינת ישראל, יתכן שיהיה שלום בעוד חודש או חדשיים.

זו היתה מעין תעמולה, שניסיתי לעשות לאמריקה, וזו חובתי. אינני חושב, שיש צורך לעשות תעמולה למועצת המדינה. בפירוש אמרתי: אין משא-ומתן ואינני יכול למסור אינפורמציה על משא-ומתן שאיננו, שבכל אופן אינו ידוע לי.

גם החבר גרבובסקי התרעם, מדוע לא מסרתי סקירה מקיפה על הדברים, שהתרחשו בשבועות אלה? הדברים שהתרחשו בשבועות אלה אינם זקוקים לסקירה, הם נתנו דין-וחשבון על עצמם, כל אחד מכם יודע אותם. ואני רק הוספתי דברים מעטים, שלא היו ידועים לכל – ושעדיין לא הגיעה שעתם להתפרסם. מסרתי פה בישיבה סגורה לאן הגענו בנגב – ההדגשה על ישיבה סגורה מכוּונת לעורכים הנמצאים פה, שלא יפרסמו דברים אלה. שאר הדברים שהתרחשו סיפרו על עצמם לכל העולם ולהיסטוריה.

נשאלה שאלה: ומה בדבר הוועדה המפשרת? – אינני יודע. יש הצעה כזו בפאריס ודנים עליה. אולילדעת חברי המועצה לא נאה לראש-הממשלה לומר “אינני יודע”. כל ימי הייתי יהודי פשוט, וכשאינני יודע, אני אומר: אינני יודע, – גם כשהוטל1 עלי להיות ראש-הממשלה. רוסיה טוענת להחלטת 29 בנובמבר: כולכם יודעים את גבולות המדינה לפי החלטות אלו. אם רוסיה תעמוד על כך, שהגליל ויפו יכּנסו למדינתנו – אינני יודע.

הייתי רוצה לשאול את מר מיקוניס אם מותר לנו לעמוד על כל הגליל או לא, לפני שגרומיקו הביע את דעתו על כך בפאריס? מר מיקוניס לימד אותנו באחת מישיבות מועצת-המדינה הזמנית, שרק האינטרס הלאומי צריך להדריך אותנו, ואני רוצה לשאול אותו: מה מדריך אותו בשאלת הגליל? או אולי אין מיקוניס עצמאי בשאלה זו כמו בכל השאלות האחרות? ואין לי כל תרעומת על מיקוניס שאיננו עצמאי, אני רק מתפלא, שהוא סבור, שאנחנו כל כך נאיבים, להניח, שאנו זקוקים לקבל ממנו פרק בתורת העצמאות.

כבר ענו בוויכוח לחבר מועצת-המדינה ד“ר אלטמן על ארגון האומות המאוחדות, מה לנו או”מ ומי לנו או“מ. הייתי רוצה לדעת איך מכריחים את האו”מ לדפנסיבה שד“ר אלטמן מטיף לה? איך עושים זאת? – נואמים נאום חזק? נאמו שם נאומים חזקים. אם אני מַשווה את נאומו של אבא אבן לנאומים של אלה, שיש להם מונופולין על נאומים חזקים, הרי נדמה לי, שהשמיע נאום חזק באמת. וגם שר-החוץ נאם נאום לא כל כך חלש. אך כשמציעים לנו להכריח את או”מ לדפנסיבה – אני רוצה להבין את פירוש המלים. את מי להכריח – את דנמארק, אמריקה, אוקראינה, אורוגוואי? אנו יכולים לנאום לפניהן – והן ישמעו, ובכל זאת לא ירצו להיזקק לדפנסיבה. ובמה נכריח אותן? דברינו באו“מ נאמרו אמנם לא בשחצנות, אבל בהכרה עצמית, בהכרת הצדק שלנו, גם בהכרה שאנחנו הננו משהו, שאנחנו חיים לא רק על צדקה ועל חסד; אך להכריח את או”מ לדפנסיבה – אינני מבין את פירוש המלים.

ועוד משהו בפרשת או"מ. עכשיו כולם מלגלגים על סאנקציות ואומרים לנו, מה הפחד מפני סאנקציות? הפחד הוא מאותם הדברים שאינם פופולאריים, ואף-על-פי-כן יש שאני מפחד, ואני מייעץ גם לאחרים לפחד במקרים מסוימים, אם אינם מפחדים מאליהם. אומץ לב הוא כמובן יותר פופולארי, ובצדק. וישנה הגדרה עמוקה של חכם קדמון אחד, מה זה אומץ-לב. הוא מגדיר, שאומץ-לב זוהי הידיעה הנבונה ממה לפחד וממה לא לפחד. יש דברים שצריך לפחד מפניהם, ויש דברים שלא צריך לפחד מפניהם. ואני אומר לכם, העם היהודי לא צריך לפחד מהם. הוא צריך לפחד ולא לעשות דברים העלולים להרע את מצבו, ואינו צריך לפחד משום דבר, שעשייתו הכרחית לקיומנו וגאולתנו. ללכת לארץ-ישראל, ליישב את ארץ-ישראל, להילחם על ארץ-ישראל – את אלה צריך עם ישראל לעשות, אם גם יש בהם סכנות, וגם סכנות-מוות. לא רק במלחמה זו נפלו בנים יקרים שלנו, הם נפלו גם לפני המלחמה. הם נפלו גם בשמירה וגם בהתישבות – אך מזה אין לפחד. כי אם לא נעשה זאת – אין לנו קיום. לכן אין לחשוש שנסבול, שנקדח וניהרג, כי אם לא נעשה זאת, יהיה גרוע יותר. אך ישנם דברים, שצריך לפחד מהם. דברים העלולים לערער את בטחוננו ועתידנו – מאלה יש לפחד ומוטב לא לעשותם. ודרושה הבחנה.

אינני יודע, מה מבינים במלה סאנקציה, ידידנו מיקוניס אינו חושש לסאנקציה של מועצת-הבטחון, כי הוא בעל-בית שם ובידו להטיל ויטו. בידינו-אנו אין ויטו. ואף-על-פי-כן אינני מפחד מכל החלטתה של מועצת-הבטחון. אך לא הייתי רוצה, שמועצה זו, או עצרת האו“מ תכתים אותנו רשמית שאנו מדינה תוקפנית. וגם אז יתכן, שמועצת-הבטחון לא תתערב – אבל יש מישהו שעלול להתערב גם בלי סאנקציה של מועצת-הבטחון, ומפני התערבות זו אני מפחד. הוא יכול לשלוח הנה מאות מטוסים עם טייסים, לא טייסים מצריים ועיראקיים, אלא טייסים היודעים היטב את המלאכה, כמו טובי הטייסים שלנו ואולי גם למעלה מהם – ואם כי אין לנו להתבייש בחיילים שלנו, אני יודע, שיש חיילים טובים מהם בעולם, ולא הייתי רוצה להיתקל בהם בשלב זה של התפתחותנו. ואין לנו כל ענין לתת למיסטר בווין הכשר או אמתלה להתערב במלחמה זו בכוחות צבאיים בריטיים. דיה לנו התערבותו המוסווית ואין צורך בהתערבותו הגלויה. אין אנו מעונינים בכך שיכתימו אותנו כתוקפנים ומפירי החלטת האו”מ, ולהקל בזה למישהו להתערב ביתר יעילות מאשר התערב עד עכשיו.

ומלים אחדות לשאלתו של מר אוסטר: מדוע לא הזכרתי את ירושלים? אוסטר עצמו ענה על שאלתו: כבר היתה החלטה במועצת-המדינה ובממשלת ישראל על ירושלים, ומשום כך אין צורך לחזור עליה עוד פעם. ראיתי צורך לדבר רק על דברים שנתחדשו מאז, על מעשים שנתרחשו בינתיים, אך אין צורך לחזור על החלטות שהוחלט; ועל דברים שנתבררו ונקבעו.

מר אוסטר שואל גם שאלה רצינית: מדוע אין אנו מעבירים את משרדי הממשלה לירושלים? הוא סבור כנראה, שדי רק בהחלטה. ואני רוצה לקבוע שגם אילו היינו מחליטים, לא יכולנו להעביר את המשרדים עד עכשיו, מטעם פשוט,שלא היתה דרך לירושלים. אי-אפשר להעביר ממשלה למקום שאין דרך אליו. אין אנו רוצים ב“ממשלת עזה” יהודית! – תיתי ליה למופתי שהקים ממשלה, שצבאנו עשה אותה לצחוק והבריחה תוך ימים ספורים. לפני שדנים על העברת הממשלה, יש לדאוג לכך שתהא לנו דרך שלנו ודרך בטוחה לירושלים – ודרך זו אנו סוללים, ואני מקווה, שבקרוב תיפתח ותיחנך – ותהיה לנו דרך לירושלים מחוץ לטווח האויב. זה לא כל כך פשוט, יש לכבוש את הדרך, ולכבוש את הסביבה, שבה עוברת הדרך, ולסוֹל את המסילה – וזה הולך ונעשה!

ולבסוף עוד הערה אחת. מר ויינשטיין לימד אותנו, כיד החכמה הפוליטית הטובה עליו, מה זאת פוליטיקה – לא רק שיחות עם דיפלומטים, אלא קוקטייל! והוא רוצה לדעת, מה דיברנו בקוקטייל עם מדינאים זרים, – ומדוע אין מגישים “מיסמכים” על שיחות. הייתי כמה פעמים בקוקטייל. אני מודה ומתוודה, שלרגל פרנסתי כחבר ממשלה יש שאני מזדמן לקוקטייל – אך כנראה שלא הספקתי עדיין ללמוד את מזימות הקוקטייל. – ואני סבור לתומי, שמדיניות נעשית בדרך אחרת לגמרי. אני אתן למר ויינשטיין דוגמאות אחדות: ישבנו פה לפני ששה או שבעה שבועות, לפני פתיחת הדיון בפאריס, לפני נסיעתו של שר-החוץ, וידענו שבין השאלות השונות, שיעמדו לדיון בעצרת או“מ, יהיו גם שתי שאלות טריטוריאליות חיוניות, האחת היא שאלת הנגב, והשניה – הגליל, שני השטחים העיקריים השנויים במחלוקת גדולה. ניסינו בפאריס את דרך ההסברה והתעמולה בקוקטייל ומחוץ לקוקטייל, עם “מיסמכים” ובלי מיסמכים. אך הממשלה הזאת לא סמכה על קוקטייל ומיסמכים – ועשתה עוד משהו כדי שיבינו בעולם, שהנגב והגליל הם שלנו – בין שתהיה החלטה על כך באו”מ ובין שלא תהיה. וראה זה פלא: בלי קוקטייל ובלי מיסמך – הגליל והנגב בידינו הם. הממשלה מאמינה שבדרך זו עושים מדיניות. והוא הדין ביחס לירושלים. לא בהחלטה ובהכרזה, כפי שמר אוסטר סבור, אלא בסלילת דרך, ובכיבוש מסדרון. ואינני יודע, אם כבר הגענו לשלב, שבו יש להעביר את כל המשרדים לירושלים. יתכן, ששלב מכריע זה לא הוכשר עדיין, אך נעשו דברים המכשירים את בואו. ואין מכשירים ברזולוציות. יש ערך ברזולוציות שהוכשר ביצוען. ואני חושב, שהיה ערך גדול לרזולוציה של 29 בנובמבר. אינני יודע אם חברי ריפטין אדוק ביותר ברזולוציה זאת או לא, אם הוא ילחם עליה, או יזוז ממנה. כי אינני יודע אם הוא עצמאי בשאלות פוליטיות, ואם הוא בן-חורין לקבוע לעצמו דרך פוליטית. אני לא הייתי אדוק ברזולוציה זו כשנתקבלה, אך החשבתי אותה. אינני אדוק בה כל כך גם עכשיו, אם כי יש גדולים וחתקיפים שאדוקים בה, אך אני מחשיב אותה מאד גם עכשיו. זאת היתה רזולוציה, שקידמה בהרבה את הענין שלנו, אף כי אין אנו רואים את עצמנו כבולים אליה. היא היתה שלב חשוב במערכה שלנו, ואף-על-פי-כן לא סמכנו ולא נסמוך על רזולוציה של או“מ, ואפילו רזולוציה של או”מ שברית-המועצות וארצות-הברית תמכו בה. גם לרזולוציה שלנו, אדון אוסטר, צריך להכשיר תנאים. קודם כל יש להבטיח, שהיהודים יוכלו ללכת באופן חפשי לירושלים בתנאים נורמאליים, ולא בניסים. זו היתה זכות לא-נשכחת, להפליג בתמרות-אבק ולהתגלגל בתחתית מדרונים על יד בית-ג’יז ובית-סוסין בדרך-בורמה לירושלים. – מי שזכה לנסיעה אקרובאטית זו לא ישכח את הדבר כל ימי חייו. ומי שלא זכה – יצטער כל ימי חייו על כך. אך בשביל לעשות את ירושלים למרכז – הרי בנסיעות כאלה לא סגי. רק בימות-המשיח יש גלגול מחילות, אך אחרי שיתגלגלו פעם, מניח אני, שאפילו בימות-המשיח יזָקקו לכבישים מתוקנים. אם ימינו אלה הם ימות-המשיח2 או לא – אינני יודע, אך לירושלים נלך קוממיות. ולכך דרוש כביש מתוקן. ויש דברים שצריך לעשותם בלי לדבר עליהם – ומשנעשו, ידבר המעשה עצמו. אילו היינו מרבים דיבורים על הכביש, לא היה זה מקל על עבודתנו, ואני שמח שידובר עליו בפומבי רק כשהכל יהיה גמור ואפשר יהיה לקחת כלי-רכב ולנסוע ישר לירושלים הבירה. ואז אולי נסדר גם כינוס וישָמעו גם נאומים. אך לא לפני ביצוע המעשה.

מר ויינשטיין רוצה לגלות לנו סוד כמוס: צבא! – יכול אני להבטיח לו, שבמקצת ידוע סוד זה גם לממשלה. והיא גם עשתה משהו בהקמת הצבא. אך אני רוצה להוסיף: אדון ויינשטיין! יש לדעת גם איך לשמור על הצבא מכשלון. עד עכשיו לא היה לו לצבא זה כל כשלון. אך אין זאת אומרת, שלעולם, בשום נסיבה, לא יתּכנו לצבא כשלונות. אין אנו מכשפים. כשלונות, נחלו צבאות גדולים בהרבה משלנו, צבאות שחוללו זמן רב מעשי-גבורה ואחר-כך נכשלו. והממשלה היא הממונה על שימוש בכוח הצבא בשעת הצורך, והיא עשתה זאת כשהיה צורך בכך, ולגמרי לא בלי הצלחה. היא צריכה לדעת גם לשמור על הצבא מפני כשלון. וגם השמירה מכשלון איננה באה מאליה, כמו שהנצחון איננו בא מאליו. אם הצבא הזה עוד לא נכשל, הרי זה מפני שממשלה זו יודעת לפחד מדברים שיש לפחד מפניהם, אם כי בכותרות העתונים יש להם צלצול יפה.

ומלה אחת לגרבובסקי ולאחרים. אין במכתב שלנו לנציגי או“מ הודעה על נסיגה סמלית, אלא על נסיגה ממשית ברצועת-החוף הצרה על-יד עזה עד ביר-סונייד. הסכמנו לנסיגה כאן בתנאי מסוים של סידור מוסכם בעניני בטחון. חבר מיקוניס, השטח הזה אינו במדינה היהודית. הוא במדינה הערבית (ש. מיקוניס: ובכל זאת לא צריך היה לסגת!) זה לא בנגב, חבר מיקוניס, אלא בפלשת. אמרנו שזה מותנה בתנאי: שאנחנו נסדר סדרי-הבטחון באותו מקום תוך הסכם הדדי עם משקיפי או”מ. אינני יודע, משום מה לא נאחזו בהסכמתנו ואינם דורשים את נסיגתנו באותה רצועה. אולי מחר ידרשו. ואנחנו נעמוד בדיבורנו.

אנו נמשיך במדיניות שלא תהיה חד-צדדית ונחפש את ההבנה עם כל המדינות בלי לבדוק בציציות שלהם. אין אנו משגיחיו של הקדוש-ברוך-הוא. יש שר להיסטוריה. אחדים קוראים לזה “השגחה”, אחרים קוראים לזה “התפתחות דיאלקטית”. אנחנו נהיה עצמאיים, חבר ריפטין, נקבע בעצמנו עמדה ונדאג קודם כל לענין שלנו. כי אין אף מדינה אחת בעולם, שתדאג את דאגתנו אנו. אם אנחנו לא נדאג לעצמנו3, גם ידידינו הטובים לא ידאגו לנו. יש להם דאגות משלהם. הם יעזרו לנו במקצת – מי במעט ומי בהרבה, אך הדאגה השלמה והנאמנה לקיומנו ולדרכנו מוטלת עלינו.


ומשום כך, לא מדיניות חד-צדדית, אלא אוריינטאציה על כל האומות, לא ציפיה למלחמת-עולם חדשה, תוך ספקולאציה שהצד שלנו ינצח ואנחנו נהיה על הסוס. אי-אפשר לדעת מי ינצח, ואם גם ינצח צד מסוים, ספק אם אנחנו נהיה על הסוס, או, אולי, לא נהיה כלל. מישהו יכול לנצח, אך בינתיים ישָמדו כל היהודים. גם זה אפשרי.

ומדיניותנו שבעבר אינה משתנה: אנו יושבים בנגב – ואין אנו נסוגים. זהו שטחה של המדינה היהודית ומשום כך דחינו את דרישת מתווכי או"מ, ולא רק שלא נסוגונו – אלא להיפך: נתפשטנו. ואם אפשר יהיה, נוסיף להתפשט עד שנגיע לאילת.

כך עושים אנחנו את המדיניות. ורק הקמת המדינה יצרה את התנאים למדיניות כזו. וגם להבא תעשה ממשלה זו את מדיניותה לא במלים אלא במעשים, ומעשים אינם כל כך קלים כמו הכרזות. ממשלה זו תהיה נועזת כשהשעה תדרוש זאת, ותהיה זהירה כשהשעה תדרוש זהירות. ויש צורך גם בזהירות וגם בהעזה. יש להבחין בזמן ובמקום. היא תתקיף בשעה ובמקום שיהיה צורך להתקיף. ולא תתקיף כשלא יהיה נחוץ להתקיף. אין זו הכרזה על מזימות של ממשלה לעתיד. זוהי מדיניותה של הממשלה מאז הוקמה זה חמישה חדשים. בכל חמשת החדשים הללו בוצעה מדיניותה של הממשלה הזאת במעשים. והמעשים ידועים – אם כי ארבעת העתונים שהזכרתי כותבים את ההיפך. – מובטחני, שאפילו קוראי ארבעת העתונים יודעים את האמת, שעתוניהם מנסים להעלימה. ואני מייעץ לכל ממשלה שתבוא במקומה – ואני מקווה שבקרוב תבוא ממשלה נבחרת במקומה – ללכת בדרך זו!



  1. “כשהוטלה” במקור המודפס, צ“ל: ”כשהוטל“ – הערת פב”י.  ↩

  2. “השיח” במקור המודפס, צ“ל: ”המשיח“ – הערת פב”י.  ↩

  3. “לעךמנו” במקור המודפס, צ“ל: ”לעצמנו“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות