רקע
דוד בן־גוריון
מערכת הנגב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

ו' בטבת תש"ט – 7.1.1949

בוועד הבטחון


מערכת הנגב שמסתיימת היום, כמערכת הדרום שקדמה לה בחדשיים, אחת מסיבותיה – סירוב המצרים לקיים הוראות מפקחי או“מ. לפי תביעת מועצת הבטחון מ-16 בנובמבר היו שני הצדדים, אנחנו והמצרים, צריכים להתחיל בשיחות שלום. אנו קידמנו בברכה תביעה זו והיינו מוכנים למשא-ומתן על שלום. המצרים בתחילה נמנעו מתת הסכמתם לכך. ערב צאתו לאמריקה הודיע לנו בונץ' שהמצרים מסכימים למשא-ומתן על שלום, והוא ביקש מאתנו שאנחנו נסכים לפינוי הצבא המצרי מפאלוג’ה – בשלבים. הסכמנו לכך בתנאי ששני הדברים יעָשו באופן מקביל – הפינוי בשלבים והדיון על השלום, ז”א שאנו נרשה שלב ראשון בפינוי, ומיד אחרי זה יבוא משא ומתן. כשיתקדם הדיון – יבוא שלב שני בפינוי.

המפקח הביא לנו אז תביעה חדשה של המצרים: שבשלב ראשון יוציאו חצי צבאם מפאלוג’ה. לא נאמר לנו כמה חיילים יש בפאלוג’ה, ולא הסכמנו לכך. הצענו שבשלב ראשון יוציאו הפצועים, ויתחיל המשא-ומתן. וכשתהיה התקדמות בשיחות, יבוא שלב שני בפינוי.

בונץ' היה סבור שעמדתנו נבונה ונכונה. אולם אחרי נסיעת בונץ' מסר לנו מפקח או“מ, ריילי, תביעה חדשה מצד המצרים, שתכנה למעשה היא התחרטות על מו”מ של שלום. המצרים הודיעו שתנאי מוקדם למו“מ של שלום הוא קיום החלטות מועצת הבטחון מ-4 בנובמבר, כלומר נסיגת צבאנו לקווים שלפני מערכת-דרום באוקטובר ופינוי באר-שבע. ידוע הדבר שבתשובתנו למועצת הבטחון דחינו הצעות אלו, אם כי עתוני האופוזיציה בארץ הודיעו על ההיפך. הודענו לאו”מ בכתב שבתביעה החדשה של המצרים אנו רואים סירוב לפתוח בשיחות על שלום ודחיית החלטות מועצת הבטחון מ-16 בנובמבר ואנו מוכרחים להשאיר לעצמנו חופש הפעולה למען החשת השלום ולמען הגנה על שטחינו בנגב.

הפעולה הצבאית שנעשתה מיום 23 בדצמבר עד 7 בינואר – השיגה שתי המטרות גם יחד. המצרים שניגפו על-ידי צבאותינו הודיעו על נכונותם לשוחח אתנו על שלום, וכל הנגב שוחרר מצבא מצרי. הדפנו את הפולשים מביר-עסלוג' ומעוג’ה-אל-חפיר לעבר הגבול – וכל הכביש מבאר-שבע ועד גבול מצרים הוא בידינו, ובכל השטח מסביב אין אף חייל מצרי אחד. צבאנו הגיע עד אל-עריש ואבו-עגילה בחצי אי-סינַי.

פעולה זו היתה כרוכה בקשיים עצומים של הובלה ותחבורה. הדרך היחידה לדרום הנגב היא בכביש באר-שבע–אל-עוג’ה, אולם כביש זה היה בידי הצבא המצרי. היינו מוכרחים להמציא דרכי-הובלה חדשים במדברות שמעולם לא דרך בהם רכב ברזל. זה הצריך עבודה רבה וכבירה בהובלת חמרים ובהתקנת חולות למַעבר טאנקים. הזמן היה קצר, ואי אפשר היה לסלול דרך בחולות, וכיסינו החולות ברשתות. במערכה זו מילאו חיל ההנדסה וחיל התחבורה תפקיד מכריע.

היו קשיים עצומים גם באספקה. הקרבות התנהלו הפעם במקומות המרוחקים ביותר מהבסיסים שלנו. היינו מוכרחים להספיק כמויות עצומות של מזון, תחמושת ודלק, למקרה של ניתוק קווי-התחבורה שלנו. משום כך היינו מוכרחים לתפוס הרבה כלי רכב ציביליים, אם כי בארץ לא ידעו על הפעולה עד הרגע האחרון. הובלת האספקה היתה כרוכה בקשיים גדולים, כי יש כביש מצפון רק עד בריר. מבריר ועד סעד, בכביש עזה–באר-שבע, הדרך מקולקלת. במקרה גם ירדו גשמים סוחפים בימים שנועדו לפעולה והשטח כולו היה מוצף מים. היה הכרח לסחוב המכוניות בטראקטורים, וגם לטראקטור לא היה המעבר קל.

המצרים היו מבוצרים באופן יוצא מן הכלל, וידענו שמבלי הפתעה לא נוכל להם. נערכה התקפת הטעיה על עזה, למשוך לשם כוחות המצרים מהנגב. אולם גם בקטע עזה היו למצרים כוחות גדולים מצוידים בטאנקים ובתותחים כבדים. לאחר שכבשנו משלטים אחדים בשטח עזה באה לקראתנו תגבורת ניכרת של צבא מצרי, והגדוד ה-13 שלנו – אחד מטובי גדודינו, – נותק מכוחנו הראשי, ואי אפשר היה להגיש לו עזרה. הגדוד הוכרח לסגת באבידות קשות: נהרגו 13 איש, נפצעו כ-25, נעדרים כעשרה.

קרבות אלה על יד עזה נמשכו ארבעה ימים, והמצרים היו סבורים שמטרתנו היא עזה. הפעולה העיקרית שלנו מול עוג’ה, נדחתה פעם בידי שמים, כי ביום האפס – ניתך גשם כבד בסביבת באר-שבע והפעולה נדחתה ליום. בהתקפת-פתע נכבשה אל-עוג’ה, אחר כך נתפס ביר-עסלוג', והכביש טוהר ממצרים. חלק גדול של צבא האויב נלקח בשבי, וחלק ברח. בין השבויים יש קצינים גבוהים אחדים. הם הסבירו לנו שלא יכלו כלל להעלות על הדעת שתבוא התקפה מהצד המזרחי – שאין בו מַעבר, וכולו חולות וסלעים.

שלושה ימים אחרי התחלת ההתקפה עבר צבאנו גבול סיני, ולמחרת הגיע עד אבו-עגילה – צומת הדרכים המובילה לישמעאליה בדרום, אל-עריש במערב, רפיח צפונית מערבית, ובאר-שבע – צפונית מזרחית.

עם תפיסת אבו-עגילה נשאר למצרים רק קו-תחבורה אחד – דרך קו הרכבת. אולם האווירונים שלנו התקיפו בהצלחה גם הרכבת המצרית.

צבאנו התקדם לקראת אל-עריש והגיע עד שדה התעופה המצרי, שבו מצאנו מטוסים-גלמים.

באותו זמן התקיפו הכוחות שלנו בצפון הנגב את “כיס”-פאלוג’ה. הפעלנו תותחים ומטוסי קרב. אחד הגדודים שלנו פרץ לעיראק-מנשייה – אולם נתקל בהתקפת-נגד חזקה של הצבא המצרי מפאלוג’ה, והיו לנו אבידות קשות. נפגעו כ-120 איש, מהם כ-70 הרוגים. המצרים תפסו בחזרה את עיראק-מנשייה. אולם המצור שלנו נמשך, והרעשת פאלוג’ה על-ידינו נמשכה.

עמידת המצרים בפאלוג’ה מעוררת כבוד. אם כי האספקה שלהם הולכת וכלה ומצבם מיואש – הם מסרבים להיכנע.

בפעולה בנגב השתתפו כל שלושת הזרועות של צבאנו: ההתקפה החלה בים ובאוויר. הצי שלנו הפגיז החוף המצרי – ואם כי פעלו סוללות-חוף מצריות מרחיקות-טווח לא נפגעו אניותינו. הצי שלנו ערך סיורים עד חופי פורט-סעיד, ולא נתקל בשום אניה מצרית.

חיל האוויר שלנו עשה שמות בכוח האוויר המצרי וכמעט השתיק אותו לגמרי. רק פעם אחת הופיעו 6 מטוסי אויב – על יד פאלוג’ה: אחד מהם הורד, שנים נפגעו והשאר ברחו. לאחר שהפלנו בפעם השניה מטוסים אחדים – נעלם חיל האוויר המצרי.

לעומת זה פעלו המצרים בכוח רב ביבשה.

מעבר לגבולנו, בשטח סיני, היתה סכנה שצבאנו יתנגש עם כוחות בריטיים הנמצאים בשטח ההוא וצבאנו קיבל הוראה לחזור מאבו-עגילה, במטרה לתפוס רפיח ולנתק על ידי כך הצבא המצרי בעזה. על יד רפיח יש רשת של כבישים בצורת עיגול. אחד מהכבישים האלה מחבר רפיח ועוג’ה, לא בשטח שלנו, אלא חוצה הגבול בינינו ובין סיני, ובצורת חצי-קשת מגיע עד רפיח.

כשהוחזר צבאנו מעבר הגבול, נַתנו לו הוראה, שאם יהיה לו צורך לרגל הפעולות נגד רפיח לעבור הגבול בכביש עוג’ה-רפיח בשטח המצרי – מותר לו לעשות זאת. אולם המצרים היו יותר מדי מבוצרים וחזקים בקו עזה-רפיח, ואם כי תפסנו כמה משלטים, לא הצלחנו לנתק את עזה ולכבוש רפיח עצמה. המצרים לחמו בעקשנות רבה, היו מצוידים בנשק כבד למכביר ותכנית האש שלהם היתה יעילה באופן יוצא מן הכלל.

היום בשתים אחרי הצהרים צריכות להיפסק פעולות האיבה. היום מתכנסת ועדת מועצת הבטחון בניו-יורק לקבוע העובדה אם צו הפסקת האש יצא לפועל או לא. המצרים הודיעו כי “אם הפסקת האש תוצא לפועל באופן יעיל בחמישה בינואר, מוכנה ממשלת מצרים לתת הוראה לנציגיה להתחיל במו”מ מידי עם נציגי ישראל בדבר ביצוען של החלטות מועצת הבטחון מ-4 ומ-16 בנובמבר 1946".

הודעה זו נמסרה לנו ע“י או”מ לאחר הזמן שנקבו המצרים. האיחור נגרם על ידי כך שהודעת המצרים נשלחה מקהירו לאו“מ בניו-יורק, ומשם לנציגי או”מ בחיפה, ועד שהיא נמסרה לנו עבר המועד שסימנו המצרים. נשאלנו ע“י או”מ אם אנו מוכנים להפסיק האש ב-6 לנובמבר, וענינו בחיוב, בתנאי שנקבל בעוד מועד הודעה של הממשלה המצרית שאף היא מוכנה להפסיק אש במועד זה ולנהל מו"מ. הקשיים במגע בינינו ובין המצרים דחו ההסכמה המשותפת להפסקת האש להיום, שעה 2 אחר-הצהרים.

בהסכמת המצרים להפסיק האש ניתנה ההצהרה הראשונה של מדינה ערבית לבוא בדברים עם ממשלת ישראל. להודעה זו נודע ערך פוליטי החורג ממסגרת הסכסוך המקומי. עד עכשיו טענו כל מדינות ערב שאין הן רוצות להכיר בישראל ואינן מוכנות לשום מו“מ. והנה באה עכשיו מצרים, הגדולה שבמדינות ערב, והצהירה פומבית שהיא מוכנה למו”מ. אמנם היא הזכירה החלטות 4 בנובמבר המחייבות נסיגה לקוים הקודמים ופינוי באר-שבע, אבל היא הזכירה גם החלטת 16 בנובמבר, שבה אין תביעות אלו ויש חובה מפורשת לפתוח במו“מ על שלום. ברור שהנסיגה לקווים הקודמים ופינוי באר-שבע אינם באים בחשבון כלל, ולמעשה קיימת רק החלטת 16 בנובמבר המחייבת מו”מ על שביתת נשק ושלום.

כל זמן שהמו“מ לא החל – אין בטחון שהדבר יתגשם, אבל בהצהרה זו יש מפנה, ואם המו”מ יתקיים, יתכן שזה מפנה יסודי. ולפי שעה אפשר לציין ששתי המטרות העיקריות של המערכה נתקיימו: 1) שוחרר כל הנגב, 2) הוחש המ"מ על שלום.


המלצות קוראים
תגיות