דברי פתיחה לספר “ממאורעות למלחמה” ליוסף אוליצקי

תולדות ההגנה המסופרות¹ בספר זה מצומצמות גם בשטח וגם בזמן. אין כאן תולדות ההגנה בארץ כולה אלא באיזור אחד בלבד: בתל-אביב ובסביבתה. ואין כאן תולדות ההגנה מאז היותה – מימי תל-חי ואילך, אלא בתקופה קצרה של חמישה חדשים וחצי: מסוף נובמבר 1947 עד 14 במאי 1948, ממחרת החלטת עצרת או"מ על הקמת מדינה יהודית ועד יום הכרזת המדינה.

אולם בגורל ההגנה בשטח מצומצם זה ובתקופת זמן קצרה זו היה מקופל גורל העם היהודי. איזור תל-אביב שימש מרכז הכוח היהודי בארץ. כוח האדם שבתל-אביב היה צריך להגן לא רק על עיר זו וסביבתה, אלא על כל חלקי הארץ, והנוער מתל-אביב נשלח בימים ההם לכפרי הגליל ולערבות הנגב ולהרי ירושלים – למקומות התורפה החמורים ביותר. אי אפשר היה לקיים את התחבורה בדרכים ולהגן על הנקודות המבודדות בגליל העליון ועל מרחבי הדרום בלי כוח האדם מתל-אביב, וההגנה על תל-אביב היתה הגנה על הישוב ועל הארץ. ואשר לתקופה שעליה דן ספר זה – הרי היתה זו תקופת-מעבר משלטון זר לעצמאות יהודית, מהגנה במחתרת לצבא הגנה לישראל, ומהתגוננות בפני כנופיות – לעמידה נגד צבאות סדירים. המאורעות – הפוליטיים והצבאיים, שנתרחשו אחרי 14 במאי 1948 היו עשירי-עלילות ורבי-תוצאות יותר מאשר מפעלי ההגנה בחמשת החדשים וחצי שלפני הקמת המדינה, אולם לא היינו מגיעים להכרזת המדינה ולהקמת צבא הגנה לישראל אלמלא עצרה ההגנה כוח – בתנאי מחתרת ונוכח שלטון זר ועוין ברובו – לעמוד בשער, ולאגור תוך-כדי-התגוננות, כוחות נוספים, לגייסם, לציידם, לאמנם ולהכשירם למערכה ההיסטורית המכריעה – התמודדות עם צבאות ערב.

העלילות האדירות של צבא הגנה לישאל לאחר הפלישה האפילו כאילו על מפעלי ההגנה שלפני הקמת המדינה – והסיבה מובנת. גם ההיסטוריה העולמית אינה יודעת דוגמאות רבות של מלחמת מעטים נגד רבים, כשל ישראל הצעירה. 61 ימי הקרבות של צבא הגנה לישראל נגד צבאות ערב, שתי המערכות הראשונות במשך 37 ימים, מ-15 במאי ועד 11 ביוני ומ-9 ביולי עד 18 בו – נגד כל צבאות ערב יחד, בצפון, במזרח ובדרום, ושלוש המערכות האחרונות, במשך 24 יום, נגד אויב אחד (פעמיים – נגד הכוח המצרי: מערכת הדרום מיום 15 עד 22 באוקטובר ומערכת הנגב מיום 23 בדצמבר ועד 7 בינואר; ופעם אחת, מ-29 באוקטובר ועד 31 בו נגד קאוקג’י בגליל) שינו גורל הארץ, ולא מעט – גורל המזרח הקרוב כולו, הרחיבו גבולות מדינת ישראל בצפון, במזרח ובדרום; נתנו לנו מוצא לים-סוף וביצרו והבטיחו גישתנו לירושלים. אולם בדבר אחד אין עמידת ההגנה בחמשת החדשים וחצי שלפני הקמת המדינה נופלת ממערכותיו של צבא הגנה לישראל – בגבורה, במסירות וברוח ההתנדבות. בתולדות ההגנה בישראל מימי תל-חי ואילך נכתבו הרבה פרקי-גבורה שישָארו לעַד בזכרון האומה העברית: בשנת 1920, 1929, 1936–8, בימי מלחמת העולם השניה. אולם אף פעם לא נדרשה ההגנה למאמץ מתוח ועליון כאשר נדרשה בתקופת-המעבר משלטון המנדט למדינה יהודית ואף פעם לא הבהיקה גבורת ההגנה וכוננותה המופלאה כבימי הכרעה אלה.

מבלי להפחית במשהו את ערכם ההיסטורי, המדיני והצבאי כאחד, של מבצעי צבא ההגנה לישראל בששים ואחד ימי העלילות האדירות – נדמה לי, שכוחות הבטחון שלנו הגיעו לשיא גבורתם המוסרית דוקא בחמשת החדשים וחצי שלפני הקמת המדינה וצבא הגנה לישראל. וכל מי שרוצה לעמוד על “נס” המדינה שקמה בתוך להבות אש וסערת קרבות, בתוך תוהו-ובוהו מדיני ואדמיניסטרטיבי שהחילה לנו ממשלת המנדט, כשכל הישוב היהודי היה צפוי לרעת ולחרב ולהפצצות – לא יבין את אשר קרה, אם לא ידע את המעין ממנו שאב הישוב גבורתו וחסנו בימים המרים והגדולים של “ערב המדינה” – את ההגנה במחתרת, אשר הכשירה עמידת-הישוב בימי המבחן הגורלי ובישרה תקומת צבא הגנה לישראל שהנחיל לעמו עצמאות וכבוד.

העולם כולו היה מופתע ומוקסם מהעמידה של הצבא הצעיר ביותר בעולם, שקם כאילו בן-לילה, בפני פלישת צבאות סדירים של שש מדינות ערב, ומכיבושיו המזהירים בעמק החוף, במבואות ירושלים, בערבות הנגב ובהרי הגליל. ופעולותיו של צבא צעיר זה תתפוסנה בלי ספק מקום מכובד בהיסטוריה הצבאית של האנושות כולה ותצטרפנה לפרקים הנהדרים ביותר בתולדות ישראל. אבל צבא זה לא נפל מן השמים – אלא צמח מתוך כוחות-ההגנה שבמשך הרבה שנים התכוננו ועמדו במבחן אש ודם, ואשר בחדשים האחרונים לשלטון הכשירו עצמם והכשירו הישוב למהפכה הגדולה, שנתחוללה בארבעה עשר במאי.

בידי ההגנה לא היו האמצעים שניתנו אחר כך לצבא הגנה לישראל. לפני חמשת-ששת השבועות האחרונים של שלטון המנדט לא היה בידי ההגנה אף תותח אחד; הים היה במצור יעיל של הצי הבריטי, ואניות-משחית של ממשלת המנדט שוטטו בלי הרף בימי תל-אביב וחיפה. כאשר התחילו “המאורעות” בסוף נובמבר, היו בארץ, כפי שאמר לי הנציב העליון, לא פחות משבעים וחמשת אלפים חיילים בריטיים – מצוידים ומזוינים באופן היעיל ביותר – ביבשה, באוויר ובים, מלבד אלפי שוטרים בריטיים וערביים, ומלבד חיל-הספָר, שהיה כמעט כולו ערבי, ומלבד הלגיון הערבי שחנה בחלקו הגדול בארץ.

בשעה שהממשלה עצמה עין מפלישת כנופיות מזוינות מסוריה ומעיראק – והנציב העליון הודה בפני, “שאין ביכולתו” לחסום את הגבול בפני כנופיות ערביות, – הרי עיני המשטרה והצבא היו פקוחות וצופיות על “נשק בלתי ליגלי” של ההגנה היהודית. לא רק שהברחת נשק מחו“ל להגנה היתה כמעט מן הנמנעות בימים ההם – אלא גם העברת נשק מנקודה לנקודה היתה כרוכה בסכנות וקשיים עצומים, ודרשה מסירות-נפש בלי גבול מצד כל אלה שטיפלו בדבר: פועלי “תעש”, מחסנאים, נהגים וחברי הגנה, וביחוד חברות הגנה, שחרפו נפשם בהעברת נשק מה”סליקים" למקום שימושו.

ההגנה היתה מצוּוה על הימנעות מהסתכסכות בצבא הבריטי, באשר ידעה שהמבחן העליון יבוא רק עם גמר המנדט – כשנעמוד פנים אל פנים נוכח פלישת צבאות ערבים. ההגנה היתה חייבת גם להימנע עד כמה שאפשר מהרחבת המדורה. היה צורך להרוויח זמן ולהיכון להתמודדות המכרעת. למרות היותנו מיעוט אפילו ביחס לערבי ארץ-ישראל, לא היה אף רגע ספק בלב, שאם נישאר לבדנו אך ורק עם ערבי ארץ-ישראל – אין כל חשש וסכנה לקיומנו.

ואם כי ההגנה היתה נאמנה למסרתה – שלא לתקוף ולא להתגרות, באשר שרתה ישוב שהיה כל ימיו שוחר שלום ורוצה בשיתוף פעולה עם שכניו, – לא נקטה ההגנה, גם לפני קום צבא הגנה לישראל, בשיטה הדפנסיבית כשנאלצה להילחם, אלא הסתערה על מרכזי-הכנופיות על-מנת להרסם ולהשמידם, מתוך הבחנה מדוקדקת בין ישובים ערבים שקטים ופסיביים ובין ישובים תוקפניים או משתפי-פעולה עם כנופיות.

התקפת הישוב בחמשת החדשים וחצי שלפני הקמת המדינה – לא היתה בלתי צפויה, וההגנה היתה מוכנה לכך בתכנית-הפעולה, שעובדה הרבה זמן לפני פרוץ “המאורעות”. זו לא היתה התכנית שלפיה פעל צבא הגנה לישראל. פלישת צבאות סדירים של ארצות ערב הצריכה, כמובן, תכנית-פעולה שונה לגמרי מזו שההגנה היתה מוכשרה לה וגם חייבה כלי מלחמה שלא היו ולא יכלו להיות בידי ההגנה כל זמן שהיה כאן שלטון זר, – אולם זמן רב לפני המאורעות עיבדה ההגנה תכנית-פעולה, שהיתה שונה מתכניות ההגנה עד מלחמת העולם השניה, על-מנת שתהלום את התנאים והמציאות של דצמבר 1947 – מאי 1948, כלומר מחצית השנה האחרונה של שלטון המנדט. ההבדל העיקרי בין “תכנית” זו ובין כל התכניות הקודמות – שהפעם הוצא לגמרי מן החשבון השלטון כמסייע להגנה הישוב היהודי. משנת 1920 עד שנת 1938 היתה הגנת הישוב בנויה על הנחה שהשלטון בארץ חייב בשמירת הבטחון בהגנת הישוב בפני התקפות ערביות, אלא שהישובים עצמם צריכים לדעת להגן על עצמם עד שתבוא עזרת הממשלה. אולם התכנית האחרונה של ההגנה, שהוכנה בתקופת הספר הלבן, הוציאה לגמרי מן החשבון את עזרת הממשלה. הגורם הממשלתי נראה במקרה הטוב ביותר ניטראלי אם לא מפריע ועוין. “התכנית” גם הניחה מראש שהישוב עלול להיתקף לא רק על-ידי ערבי ארץ-ישראל – אלא גם על-ידי כנופיות זרות שיסתננו מן הארצות השכנות ויקבלו משם ציוד ונשק. המסקנה המעשית העיקרית מההנחה החדשה היתה, שלא די להבטיח הגנה מקומית לכל “נקודה” ו“נקודה” – בכפר ובעיר, אלא יש להבטיח את התחבורה בין הישובים, קווי החשמל והמים ומקורות הכלכלה של הישוב היהודי. זאת אומרת לא רק הגנה מקומית – אלא הגנת מרחבים.

הארץ נחלקה לפי זה לגלילות ולנפות ולאזורים כיחידות הגנה מרחביות, וגם חברי ההגנה (כוח-האדם) נחלקו לפי הגילים והאימון – לחיל-משמר (חי"ם) מבני 26 עד 40 ומעלה להגנה מקומית, סטאטית, ולחיל שדה (חי"ש) מגיל יותר צעיר, להגנה מרחבית. לאלה נוספו פלוגות-מחץ (פלמ"ח) – הכוח המגויס היחיד שהיה בידי ההגנה יומם ולילה לכל צורך שהוא, ואשר אנשיו קיבלו את האימון המעולה ביותר שיכלה ההגנה לתת לפני קום צבא הגנה לישראל.

המטרה הראשונה של ההגנה היתה בטחון לכל נקודה יהודית ולדרכי התחבורה של הישוב, אולם לצרכי בטחון הישוב לא הסתפקה ההגנה באמצעים דיפנסיביים בלבד. כוח ההגנה, וביחוד חי“ש ופלמ”ח, היו ערוכים לפעולות אופנסיביות נגד מרכזי כנופיות בכפר ובעיר, ובשורה של פעולות ממין זה, שבוצעו עוד לפני הקמת המדינה, חושל הרוח הקרבי שהניע אחר כך את צבא הגנה לישראל והנחיל לו הנצחונות והכיבושים.

בפעולות אופנסיביות אלו נפרצה הדרך לירושלים (מבצע “נחשון”) בתחילת אפריל, נכבשה כמעט כל העיר החדשה בירושלים, הוכרעו הכנופיות בחיפה, יפו, טבריה וצפת, וההגנה השתלטה במרכזים אלה עוד לפני צאת ממשלת המנדט מן הארץ. מאמצי ההגנה, שדרשו הרבה תבונה וכיבוש היצר, להימנע מהסתכסכות עם הצבא הבריטי, נתנו את פריים בכיבושים האלה.

התפקיד שהוטל על ההגנה בתקופת המעבר שבין 30 בנובמבר 1947 ובין 14 במאי 1948 נתמלא בשלמות: כל נקודה יהודית נתקיימה בידינו עד יום או יומים לפני פלישת צבאות-ערב, התחבורה היהודית לא נותקה – אם כי הופרעה קשה, למרות הבטחות מפורשות שניתנו ע"י הממשלה שכל זמן שיהיו בארץ יבטיחו בטחון הדרכים. כוחות ההגנה חדרו עוד בחדשים הראשונים של “המאורעות” לישובים ערביים תוקפניים או משתפי פעולה עם כנופיות – ובתוכם גם כפרים רחוקים מישובים יהודיים: כגון ערב-סוקריר, פאַלוג’ה, חאלסה, עין-חזב, חאוואסה, נוריס, כפר קנה, שפרעם, סעסע, חסס, קסטל, דיר-איוב ועוד. בריחה ערבית מהערים – מירושלים, יפו וחיפה, החלה כמעט בראשית המאורעות: בימים הראשונים של דצמבר. עם התרחבות המאורעות הלכה הבריחה וגדלה והקיפה גם בידואים וגם פלחים, בשעה ששום נקודה יהודית לא נעזבה, אפילו לא נקודות מבודדות ורחוקות ממרכזי הישוב. ולמרות מעשי האיבה של השלטון המתפורר – הגיע הישוב בשלום ליום המכריע והגדול בהיסטוריה היהודית: ליום 14 במאי 1948, ולא עוד אלא נכנס למדינה ברכוש נוסף: חיפה, צפת, יפו, טבריה וירושלים החדשה – כשהן כולן או כמעט כולן עבריות. זו היתה מלאכתה של ההגנה.

כיצד ובמה עמדה ההגנה בתקופת-גורל זו?

לפני פרוץ המאורעות היו להגנה רק רובים, תת-מקלעים, מקלעים, מכונות יריה, מרגמות של שני אינטש ושל שלושה אינטש, אקדוחים, רמונים ובקבוקי מולוטוב. נשק זה היה מחולק בנקודות – לשם הגנה מקומית, בנפות – בשביל חי“ש, בפלמ”ח – להגנה ניידת, בערים – לכל צורך, ובמרכז – לצרכים ארציים.

הנשק המעט לא היה קל לשימוש – כי היו נאלצים להחזיק אותו ב“סליקים” נסתרים, וכל פתיחת “סליק” היתה כרוכה בסכנות רבות, וכן גם כל טלטול נשק ממקום למקום. חיפושי הנשק בדרכים – בניגוד להבטחות שניתנו לבאי-כח הסוכנות היהודית – העמידו בסכנה קשה את התחבורה היהודית, שבה היה תלוי קיום הישוב. לא מעטים היו המקרים שהמשטרה הבריטית היתה מתיצבת בגלוי לעזרת הפורעים הערבים והפריעו במכוּון לפעולות ההגנה.

ונשאלת השאלה: כיצד עמדה ההגנה? בספר זה ימצא הקורא התשובה. והתשובה היא: בהתנדבות, במסירות ובגבורה של אלפי חברי ההגנה וחברותיה; התנדבות ומסירות שלא ידעו גבול ושלא על-מנת לקבל פרס, לא פרס חמרי ולא פרס של תהילה או דרגה. מלבד מנגנון קבוע קטן שקיבל שכר, עבדו כל חברי ההגנה מתוך התנדבות חפשית, ובצנעה, באלמוניות קדושה שאין לפניה לא שבחים ולא הצטיינויות ולא פרסומים, לא תארי כבוד ולא תודה ציבורית – אלא מילוי חובה נפשית, פנימית, מצפּוּנית, חובה קדושה שאדם מוסר נפשו עליה בפשטות ובצניעות, כדבר מובן מאליו, כצו-קיום טבעי, שאינו תלוי בגמול ואינו מצפה לשום תשלום, חמרי או רוחני. זה היה – יחודה וכוחה, יסוד גבורתה ונצחונותיה של ההגנה: התנדבות נאמנה עד לסוף – ללא-תנאי, ללא שיוּר, ללא תגמול, ללא פרס.

ארגון ההגנה היה ברית-מתנדבים שהתקשרו לתפקידם לחיים ולמוות, ועמדו על משמרתם ביום ובלילה, בכפר ובעיר, וחברי הברית הזאת היו גם נערים ונערות בני 16 ששימשו כרצים ומקשרים וגם בני 50 ומעלה וכל גילי הביניים – שעמדו בחפירות האש, ללא ליאות וללא הפסקה.

צבא הגנה לישראל שלא פעל במחתרת ומאחוריו עמדה ממשלה מוּכרת ומאורגנת פחות או יותר – עלה על ההגנה באימוניו, בציודו ובארגונו וביכולת פעולתו הגופנית והחמרית. אבל אפילו צבא הגנה לישראל ושום צבא אחר בעולם לא עלה על ההגנה בכושר התנדבותו ומסירותו, ונכס גדול זה שהנחילה לנו ההגנה, יש לשמור עליו לא כעל מזכרת-עבר יקרה, אלא כעל ערך חינוכי בר-קיימא, רב-תוצאות ויקר-מציאות שלא יסולא בפז. יש לחנך לאורו הנוער והעם וצבא הגנה לישראל – זהו נכס ההתנדבות, הנאמנות המסורה, התנדבות לשירות הבטחון והבנין של המולדת.

עם הקמת המדינה יצרנו מכשירים וכלים חדשים לביצוע חזון גאולתנו – אולם לכלים ומכשירים אלה יהיה ערך רק אם נדע לקיים ולהאדיר את ההתנדבות החלוצית שהיתה נשמת ההגנה.

וחברי ההגנה, גם אלה אשר לרגל נסיבות שונות אינם יכולים עוד לשרת בכוחות הבטחון של המדינה – שמור להם יעוד גדול: להפעים את רוח ההגנה בכל מפעלי המדינה ולהפעיל כושר ההתנדבות בנוער, בעם ובצבא הגנה לישראל.