…נשים קצוניות הן: או טובות

מן הטובים שבגברים, או גרועות

מן הגרועים שבהם.

לַבְּרוּיֶה.

 

א    🔗

השירה – שירה, כמובן; עם נגוניות, עם ריתמוס, עם חרוז לבן, ויש כאן שירים של הגוּת ושל נוֹף, של עצבות ושל שמחה, הכל – כרגיל, גם אצל משוררים: אלא שבעלת השירה הזאת – מדגישה בכוונה ובהכרה, וכאילו בטעם של התגרות – שיר אשה: בפירוש מפורש, הייתי אומר– דווקא, – לא של איש, לא של גבר, אלא של אשה; כלומר: – יש הבדל, ואפילו הבדל חשוב, הבדל של אופי, של חושים, של תחוּשות, של מחשׁבוֹת; ואין לערבב, חס ושלום! כלומר: – הכרת-ערך עצמית; כלומר: נושׂאת “דגל”-הנשיות- “ברמה”:

מרידה כנגד המוסכמות?

מרידה, – לאו דוקא; כי אין כאן בכלל טעם של “מלחמה”, אלא פשוט של גלוּי “אני” טבעי, הגברת קולו של דם כמות-שהוּא; כלומר: אלה שירים שאפשר לראותם כמין “תקון טעות”, כמו הגהה קפדנית של מקור, שרבים, גם טובים, סלפוהו; טעות שהיתה לטעות מורשתית, מקובלת, שעוברת בירושה מדור לדור, ואפילו חכמים ונבוֹנים אינם בודקים עוד, – ושמא בודק אחד המאה דורות ודור וגם אז אין שמים לב ואין חשים בבדיקת-החמץ.

 

ב    🔗

הסבילות – קו חיובי קלאסי הוא באפיה של האשה, שהוא לעולם נושא בחייו של גבר וגם בשירתו; ואלו הפעילות, או, נגיד, היזמה מידי האשה – גם הן ישנן. גם אם הן רצויות, אין שרים עליהן, אין מספרים עליהן אלא כגנאי, בחוסר ענווה, כמשהו וולגארי; האהבה הנשית, ולא כל שכן התשוקה הנשית – צריכה צנעה, הסתרה, שכן אין היא טבעית, כביכול, ולא אסטתית אצל האשה; ומעניין, – גם נשים בשיריהן קבלו, בדרך כלל, את מסורת הגברים והן שרות על אהבה ועל תשוקה ב“נוסח” הגברים; וגם בשיריהן של נשים – “נושא”, הנשים – “נכבשות” ולא, חלילה, “כובשות” –

וכאן, דומה עלינו, ייחוד אחד מייחודיה של ש.שפרה בשיריה:

נִהְיֶה לְאֶחָד

בָּרָם בֶּהָרִים

וּמֶזֶג גּוּפֵנוּ

יָעִיר אֶת הָאֵשׁ.

וְגֵאוֹת פִּטְמוֹתַי

עַל הַגֶּבֶר שֶׁלִּי

תַּעֲלֶה עִם שְׁדֵי כָּל הַנָּשִׁים

וְצַמְרוֹת בְּרוֹשַׁי.

כלומר: הצנעה באשה היא תוצאת אלוף מידי חברה מסוימת, חברה גברית, הייתי אומר, או פטריאכלית, ולאו דווקא חוק הטבע, שהוא, בלי ספק, חוק אחד לכל, “בלי הבדל גזע ומין”.

האם אין זו אהבה גדולה יותר ואין זוּ תשוקה גדולה יותר, כלומר – בעלת הוד רב יותר ומשקל מכריע יותר – אם האהבה היא בת שני יצרים? היטיבה המשוררת להגדיר ולומר בלשון פיוטית מפליאה:

הַסּוּפָה

לָפְתָה אוֹתָנוּ בְעָרְפֵּנוּ

וְהִשִּׁיקַתְנוּ פֶּה אֶל פֶּה.

כן – אין סופה גדולה אם היא חלקית וחצויה, – ואלו סופה הגוררת הכל בכוח אחד ושווה – סופה מרהיבת עין ונפש היא: כלומר; – רק היא בחינת סופה ממש, ולא סופה מאולפת ומלומדת, שימין שלה ראוי שתסער ותסעיר, ואלו שמאל שלה – ראוי לה שתתאפק, שתכבוש את דבר הסתערותה.

עכשיו, – לא פלא הוא שהמשוררת שפרה מבחינה ורואה ללב המסתורין שבתשוקת איש לאשה ואשה לאיש ובאהבתן, והיא שומעת נגונם גם מן הדומם:

קָמוּר הַכַּד

אָטוּם צְלִילוֹ

כַּבְּדִיל.

רוֹחֵשׁ הַכַּד

שׁוֹקֵק זַחֲלֵי תְשׁוּקָה.

נַפֵּץ הַכַּד

יָנֵצוּ פַּרְפָּרִים.

האם יתכן ספק בדבר, כי זה אחד משירי התשוקה העזים ביותר, שיש בשירה העברית של זמננו? והלא זה, לכאורה, שיר למראה כד ולא יותר; ואלו כוחה של התשוקה, כוחו של הטבע מתגלה רק בדרך הרמז בלבד, – אבל איזה רמז נמלץ(ונמרץ!) הוא זה.

 

ג    🔗

ואין ספק בלבנו, כי מכוחה זה של המשוררת, מגלוי מלא טבעיותה בה, מזכות התנערותה זו ממוסכמות ומקובלות בא לה כוח הראייה מלאת-האון לתכונותיו של טבע מן הטבעים; ומכאן הייחוד בתאור שונה ונבדל;

פִּשְׂקִי שְׂפָתַיִךְ

הָאֲפֵלָה הַקְּטִיפָתִית

וְנִשְׁקַע

וְנִשְׁכַּח –

כִּי חַטָּאִים אֲנַחְנוּ מְאֹד.

איזה הרגשה בראשיתם כאן. ממש הרגשת החטא הקדמון, זה שאצל אדם וחוה גם יחד.

כאן האהבה – לא שיגרה, לא המצאה, אלא יצר-בראשית, פרימיטיביות שהזמן עדן אותה והביאה לדרגת אצילות, ודווקא משום כך אין היא מתכחשת למקורה, לשלמותה הראשונה.

ש.שפרה אינה חוששת מפני מקורה הפרימיטיבי של האהבה, – אדרבא היא שרה דווקא אותה, ולא את ההתנוונות שהביא עמו הזמן ואי-הבנות פטליות במהותן ושל יצר טבע באדם: ומוסבר וטבעי שש. שפרה סולדת מן העובדה שאנו אוֹהֲבִים

וְשׂוֹנְאִים בִּכְפָפוֹת.

 

ד    🔗

כי הרגשת-עולם זו אורגנית היא לש.שפרה וכי השקפת-עולם זו מיוחדת לה וטבעית לה עד היסוד – תעיד לשון שיריה, שהיא לשון חדה וחותכת, ובא-בשעה אינה חסרה, חלילה, טעם של רגישות ושל עדנה, ואינה דלה במוסיקליות; היא נמשכת מכוח אפיה וטעמה בה, למען הבעת ראשוניות – למלים עתיקות-יומין, אלא שגם הללו אינן עוד המלים שהיו בראשיתן, שכן הן גוררות אחריהן שובל ארוך של אסוציאציות וחוזרות מכוח כוונותיה וכשרונה הפיוטי המיוחד להזהיר בחד-משמעותן הראשונה, להדהים בכוחן הראשוני; לשונה וסגנונה לקוניים עד תכלית, פשוטו כמשמעו – מועט המחזיק מרובה:

רֶגַע הַחֶסֶד חָלַף.

פָּתַחְתִּי לְךָ

שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם

וְאַתָּה בִּקַּשְׁתָּ

עַל נַפְשְׁךָ.

זה כל השיר, – בן בית אחד, וכמה צררה בו המשוררת: שפע של פאתוס הגנוז וכמוס במחרוזת מלים מועטות ושקטות עד מאד, – כאן תוחלת שהכזיבה ואף-על פי-כן גם לעג למכזיב ולאכזבה, מעין שמחה-לאיד, וכוחה שווה ועומד גם לאיד וגם לשמחה; יש רגש של עליונות וגם צער על שנתגלתה העליונות הזאת, כי הכוונה היתה דווקא לשוויונם של השנים.

כי גם זה יחודה וכשרונה של ש. שפרה: היא אמן הלקוניוּת, זו המקפלת בקפלי צמצומיה שפע של רמזים, שכוחם רב יותר מדברים גלויים עשירים במלים.

י. זמורה