אחרי שבראו ויִילדו את האדם הראשון ניהלו ביניהם ויכוח, האל אֶנְכִּי, אל מי התהום, החוכמה והמאגיה, ונִינְמַח‘, האֵלה־האם: חלקו של מי גדול יותר בחריצת גורל היִילוד, חלקו של הזכר או חלקה של הנקבה. נינמח’ בראה כמה יצורים נכים ואֶנְכִּי מצא להם תקנה. למשל, לילד העיוור שבראה נינמח' הועיד גורל של משורר בחצר המלך. כשהגיע תורו של אנכי, ברא יצור בשם אֻמֻאֻל – “יום (הלידה) שלי – רחוק” – ולו ראש ובתוכו פה, אבל הוא היה כל כך פגום עד שנינמח' לא יכלה למצוא לו תקנה. נינמח' קוננה:" אללי! בשמים לא אשב, בארץ לא אשב…", אך לא זנחה את הילד ואימצה אותו אל חיקה.