¹

בּין הקריקטוּרוֹת שבּעתוֹנוֹת-פּוּרים היתה אחת, שתיארה את תמוּנת משׂרד האכּסקוּטיבה הירוּשלמית, ועליה הכּתוֹבת: אבינוּ מלכּנוּ, חָננוּ ועננוּ, כּי אין בּנוּ מעשׂים…

דוֹמה, כּי קריקטוּרה זוֹ הצליחה להבּיע את היחס הכּללי השׂוֹרר כּיוֹם בּארץ לגבּי הנהלה זוֹ, כּשם שהפראזה “אין לנוּ אזנים לכך” (בּתשוּבת חבר האֶכּסקוּטיבה על הדרישה לקיים את ההחלטה הלוֹנדוֹנית בּדבר העברת מחוּסרי-העבוֹדה מן הערים למוֹשבוֹת) הצליחה להבּיע בּקיצוּר נמרץ את הלָך-רוחה ואת אָפיה של ההנהלה עצמה.

ההנהלה הקיימת ודאי רשאית לראוֹת בּקריקטוּרה זוֹ לא גנוּת, אלא זכוּת לעצמה. הלא לא לשם קיוּם מצווֹת “עשׂה” נבחרה הנהלה זוֹ, אלא לשם שמירת ה“לא תעשׂה”. הלא זוֹהי זכוּתה, שהיא הוֹלכת וּמַגשימה בּעליל את האידיאל של כּמה “ציוֹנים טוֹבים”, כּי ארץ-ישׂראל תיבּנה מבּלעדי כל הנהלה ציוֹנית: הנהלתנוּ נתפּרקה בּבת אחת מכּל עוֹל וּמכּל דאגה, מלבד דאגת קוּפּתה. שלט המוֹסד הציוֹני העליוֹן מתנוֹסס כּיוֹם על גבּי חלל ריק. חדלוּ מלפנוֹת להנהלה הציוֹנית, חדלוּ מהתוַכּח אִתה, חדלוּ מתקוֹף אוֹתה, חדלוּ מתבוֹע ממנה מעשׂים. ההכּרה כּי ההנהלה הציוֹנית היא אטוּמת-אזנים, חֵרשת וגם אילמת, וקצרת-יד לשמה, בּפּרינציפּ, הוֹלכת וחוֹדרת לכל מקוֹם. ויש רוֹאים בּזה לא מצב חוֹלף, אישי ואַרעי, אלא מצב רצוּי ו“צריך להיוֹת”. עוֹד מעט וּבעשׂוֹתנוּ את חשבּוֹננוּ הציבּוּרי והפּוֹליטי בּארץ, נשכּח כּי אֵי-בּזה בּירוּשלים יש לנוּ שׂריד רוּדימֶנטרי של גוּף ציבּוּרי, אשר לפי זכוּיוֹתיו וגם חוֹבוֹתיו הנהוּ המוֹסד העליוֹן והאַחראי לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה. מה בּצע בּהפרעת השלוה? מה בּצע בּדיבּוּר על אוֹזן אנשים השוֹקדים להוֹכיח לדוֹבר, כּי הוּא “מדבּר אל הכּוֹתל”, והרוֹאים בּזה את תקפּם ואת חכמתם! והאם חסרי חכמים וּנבוֹנים אנחנוּ, אשר ישׂכּילוּ למצוֹא בּכל תביעה וּבכל זעקה את ה“פּוֹליטיקה המפלגתית” ואת ה“נקמה של המיעוּט”? כּלוּם לא ידעתי את העייפוּת הזאת, הנסוּכה כּיוֹם על פּני הציוֹנוּת כּוּלה, אשר ניחא לה בּמצב כּמוֹת שהוּא, וּבלבד שלא יחרידוּה מרבצה?

ואכן, גם אני לא הייתי קם כּיוֹם הזה להפר את השלוה המתוּקה של שאנני ציוֹן, אילוּ היתה ההנהלה-שאינה-מנהלת מסתפּקת בּ“לא-תעשׂה” שלה בּלבד, אילמלא בּאה להטיל את ידה המַקפּיאה על אלה שעוֹד אינם שוֹקטים בּמכוֹנם ואינם מתבּרכים בּלבּם, כּי מיטב מעשׂיהם הוּא מה שאין בּהם מעשׂים.

וּבטרם אגש לעצם המעשׂה, לא אימָלט מדברי התנצלוּת: נאמני השלטוֹן והסדר ודאי לא יחסכוּ ממני פּוּלסין דנוּרא על העיזי לספּר בּרבּים בּענינים הנתוּנים לדיוּן המוֹסדוֹת. כּלוּם נאה הדבר לחבר מוֹסד ציבּוּרי להביא את עצוּמוֹתיו לפני “בּית-דין של הדיוֹטוֹת”, דרך העתוֹנוּת? רבּוּ אצלנוּ האנשים אשר מחדרי המערכוֹת יצאוּ “למלוֹך” והחוֹששים כּיוֹם לחילוּל קדוּשת המוֹסדוֹת על ידי בּירוּר פּוּמבּי. אוֹדה, כּי איני מוֹדה כּלל וּכלל בּמסתוֹריוּת זוֹ של חיי מוֹסדוֹתינוּ, וּבתוֹעלת השתיקה העוֹטפת אוֹתם, ואף על פּי כן אפשר שלא הייתי זקוּק לפנוֹת לבירוּר עתוֹנאי לוּלא היוּ נוֹהגים אצלנוּ לעשׂוֹת פּלַסתר את החלטוֹת הקוֹנגרסים והועד הפּוֹעל, לוּלא היוּ אצלנוּ המוֹסדוֹת המוּסמכים לדוּן וּלהחליט מוּבאים למצב של אַטרוֹפיה גמוּרה. אבל משאָבדה כּל תקוה, כּי שאלוֹת, האַקטוּאַליוֹת בּחיי הציוֹנוּת והארץ, תּיפּתרנה בּאיזה פוֹרוּם ציוֹני מוּסמך ואַחראי, משנגזר על הועד הפּוֹעל, כּי ההחלטוֹת על זמן התכּנסוּתוֹ ועל מקוֹם² התכּנסוּתוֹ לא תבוֹאנה אלא לנוֹי, משניטלה כּל אפשרוּת חוּקית של בּיקוֹרת קוֹנסטיטוּציוֹנית להחלטוֹת ולמעשׂים בּתקוּפה שבּין קוֹנגרס וקוֹנגרס – לא נשארה שוּם דרך אחרת לאדם אשר איננוּ מַשלים עם התקלוֹת ועם הפּגיעוֹת הקשוֹת בּענינים החיוּניים של הציוֹנוּת ושל בּוֹני הארץ, מלבד זוֹ: להשתמש בּפוֹרוּם הציוֹני היחידי שעוֹדנוּ פּתוּח לפנינוּ – העתוֹנוּת – לשם המצאת אינפוֹרמַציה לקהל הציוֹני.

ועתה – לעצם הדבר: יש ציוֹנים – ולא מבּין הפּוֹעלים בּלבד – הסבוּרים כּי אין להטיל את כּל יהָבָה של הציוֹנוּת על צינוֹרוֹת הנפט ועל חברוֹת המטעים, הסבוּרים כּי אפילוּ פּריחת הפּרדסנוּת, אשר בּגללה עלוּ עתה בעוֹלם מניוֹת-הציוֹנוּת (וכמה “ציוֹנים טוֹבים” שאך זה עמדוּ על עֶברי פּי יאוּש חיתה רוּחם בגללה), עלוּלה להפוֹך לנוּ לרוֹעץ, אם לא תתגלה – בּצדה לפחוֹת – אֶנרגיה ציוֹנית השוֹקדת על בּיצוּר העבוֹדה העברית, על יצירת אפשרוּת של התישבוּת עוֹבדים המוֹנית באֵזוֹר המטעים, על המצאת שטחים קטנים וּמשקי-עזר לפּוֹעלים השׂכירים בּתוֹך מוֹשבוֹת המטעים. יש ציוֹנים המבּיטים בּדאגה רבּה על הלַטיפוּנדיוֹת הגדוֹלוֹת המוּקמוֹת עתה בּארץ, והשוֹאלים מה יהיה פּרצוּפוֹ הלאוּמי וגוֹרלוֹ הסוֹציאלי של אֵזוֹר זה, העלוּל להחיוֹת עם רב וּלקיים רבבוֹת משפּחוֹת עוֹבדוֹת בּישׂראל, והעתיד ליפּוֹל לנחלה ליחידים מוּעטים עם כּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּזה.

החוֹשבת ההנהלה הציוֹנית בּשאלוֹת אלוּ וּמה היא חוֹשבת – קשה לדעת. מה עשׂתה בּמשך תקוּפת שלטוֹנה לפתרוֹן שאלה זוֹ ודאי תספּר בּקוֹנגרס הבּא³, אך הקרן הקימת, היוֹדעת את כּל רצינוּת השאלה והמכּירה בּחוֹבתה – חוֹבת המוֹסד הקרקעי הלאוּמי – להמציא את הבּסיס הקרקעי לפתרוֹנה, אי אפשר היה לה שתתעלם מזעקתם של פּוֹעלי המוֹשבוֹת וּמן ההצעוֹת המעשׂיוֹת שהוּגשוּ לה על ידי בּאת-כּוֹחם, ההסתדרוּת החקלאית, בּצוּרת תכנית מעוּבּדת של מפעל מַקיף. מפּאת ההתחייבוּיוֹת הגדוֹלוֹת העמוּסוֹת על הקרן הקימת בּגלל רכישת עמק ודי-חוארת ועמק-עכּוֹ, לא תוּכל לגשת להגשמת התכנית הזאת, העשׂוּיה להבריא מכּמה בּחינוֹת את מצבנוּ באֵזוֹר המטעים בּלתי אם יוּמצאוּ לשם כּך סכוּמים מיוּחדים. וּמתוֹך עיוּן זהיר בּהצעוֹת מצאה הקרן הקימת לפי שעה רק שתי הצעוֹת לא גדוֹלוֹת בּערך, העלוּלוֹת להתגשם בּלי להכבּיד כּלל וּכלל על מצבה הכּספּי של הקרן הקימת כּיוֹם. שתי הרכישוֹת הללוּ, שהמוּעמדים להתישבוּתם משקיעים בּהן סכוּמים ניכּרים – דוֹמה שרק פּוֹעלים נוֹהגים אצלנוּ להשקיע כּספים משלהם בּאדמוֹת הקרן הקימת! – עלוּלוֹת להעמיד על הקרקע מאה משפּחוֹת. לאחר עיוּן וּבירוּר מדוּקדק של עצם ההצעוֹת ושל תנאיהן ושל יכוֹלת הקרן הקימת – הוּחלט הדבר בּישיבת הדירקטוֹריוֹן פּה אחד. והנה קפץ על הקרן הקימת רוּגזה של ההנהלה הציוֹנית הירוּשלמית, שנמלכה וגזרה: וֶטוֹ.

מה פּירוּשוֹ של וטוֹ זה? אוּלי מצאה כּאן ההנהלה הציוֹנית פּגיעה בּאיזה עיקר ציוֹני? אוּלי מצאוּ מוּמחיה ליַשבנוּת שהקרקע המוּצע אינוֹ הוֹלם, שההתישבוּת המוּצעת אינה רצוּיה, שתנאי הקניה קשים מנשׂוֹא? לא ולא. בּכל אלה נמנעה ההנהלה הציוֹנית מחַווֹת דעה. היא גם לא טרחה להיכּנס בּבירוּר ההצעוֹת. היא פּשוּט מתנגדת לכך שהקרן הקימת “בּמצבה הנוֹכחי” “תרכּוֹש אדמה בּהתחייבוּיוֹת חדשוֹת”.

לא זאת הפעם הראשוֹנה שמצד חוּגים שליטים נעשׂים נסיוֹנוֹת נמרצים, רשמיים וּבלתי-רשמיים, למנוֹע את הקרן הקימת מפּעוּלה. לא נפליג לימים רחוֹקים. די כּי נקרא בּשם עמק-יזרעאל, וָדי-חוארת, עמק-עכּוֹ. שלוֹשת המפעלים הגדוֹלים בּיוֹתר והחשוּבים בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת גאוּלת הארץ בּוּצעוּ למוֹרת רוּחם וּלהתנגדוּתם הגלוּיה והחשאית של כּמה חוּגים “בּעלי השפּעה”. אוּלם אם לגבּי הרכישוֹת העצוּמוֹת ההן מוּבן גם דבר החששוֹת הגדוֹלים, הרי עיכּוּב זה של שתי רכישוֹת קטנוֹּת בּשטח מוּסכּם אליבּא דכל הדעוֹת וּבתנאים נוֹחים מכּל הבּחינוֹת – יוֹתר משיש בּוֹ אטימת אזנים לצרכיה החיוּניים של התנוּעה הציוֹנית, והתנכּרוּת לסבלוֹ וּלתוֹחַלתוֹ של העוֹבד בּארץ, יש בּוֹ משוּם שרירוּת והשׂתררוּת על המוֹסד היחידי בּציוֹנוּת, שהקפּאוֹן טרם השתלט בּוֹ, והשליטים טרם הצליחוּ לשׂים עליו את ידם המתה.

וּלמַרבּה הגיחוּך נצטרף לוֶטוֹ זה עוֹד “בּן-וֶטוֹ”. הקרן הקימת החליטה להעביר לרשוּתה אדמת מַשתלה לפוֹעלוֹת, בּמקוֹם מרכּזי בּירוּשלים, תמוּרת השקעה של פחות משליש מהמחיר ששוּלם בּעדוֹ. המדוּבּר הוּא על סכוּם של 400 לירה. וַיֵרע הדבר בּעיני ההנהלה הציוֹנית הירוּשלמית, שמצאה כּי השקעה זוֹ “מסכַּנת” את התנוּעה הציוֹנית, וַתשׂם עליה את הוֶטוֹ שלה.

יש, כּמדוּמה, בּכל פּרשת הוטוֹ הזה משוּם דמוּת לפעוּלתנוּ הציוֹנית כּיוֹם: הקוֹנגרס מקבּל החלטוֹת על מצב פּוֹעלי המוֹשבוֹת. הקרן הקימת מחליטה פּה אחד - בּרוּח הקונגרס – על פּעוּלה מסוּימת. בּחוּגי ההסתדרוּת נמצא אדם⁴ המוֹסר על זה את כּל אוֹנוֹ וּמרצוֹ. בּחוּגים ציוֹניים חשוּבים ואחראים מתקבּלת תכנית הפּעוּלה בּאַהדה רבּה. מתעוֹררת תקוה כּי פּעוּלה זוֹ תוֹציא אוֹתנוּ מן המַשבּר לא למרחב מדוּמה, אלא למרחב אמיתי. והנה בּא מוֹסד אשר “אין לוֹ אזנים לכך” ואוֹמר: לא! אתם מפריעים את שלוָתי!

לשלימוּת התמוּנה יש אוּלי עוֹד להוֹסיף, שאוֹתוֹ מוֹסד המכריז כּיוֹם כּי אסוּר לקרן הקימת להיכּנס בּהתחייבוּיוֹת חדשוֹת, הוּא שלא חדל לתבּוֹע ממנה, כּי תכניס את ראשה בּהתחייבוּיוֹת עצוּמוֹת לשם הצלת חברה ציוֹנית פּרטית⁵ מסבכיה… האם יִפּלא הדבר, שיש אוֹמרים כּי כּל הוֶטוֹ הזה אינוֹ אלא צוּרת-נקמה על שהקרן הקימת סירבה להיכּנס בּהתחייבוּיוֹת גדוֹלוֹת וקשוֹת למען אוֹתה חברה?

וּמתעוֹררת השאלה: מה תעוּדתה של זכוּת-הוֶטוֹ בּהנהלת הקרן הקימת? האם התכּוון בּזה המחוֹקק להקים תריס בּפני סכֹּנת פּגיעה רעה בּעיקרי הציוֹנוּת, אוֹ רצה בּזה להנחיל למישהוּ את הכּוֹח לשׂים לאָל כּל החלטה וכל מעשׂה של הקרן הקימת?

ניסן תרפ"ט.