רקע
אלישע פורת
ו' לשון המשפחה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר; תשנ"ה, 1944

לילה אחד נגלה אלי סבי מצד אבי, הרב יוסף יוסלביטש, שנפטר בפולין עוד לפני המלחמה. הוא שכב בביתו ליד החלון, ובחוץ על פני רחבת העץ הקטנה, הטובלת בבוץ של הפשרת השלגים, הצטופפו מאות יהודים חבושים בכובעי-פרווה שחורים ועטויים במעילים כהים. פניו היו בהירות והוא חייך אלי ורמז לי שאתקרב אליו. אנא אל תפחד, נכדי שלא זכיתי לו, קרב אלי, קרב לסבא. החלונות היו פתוחים, היה קר ועשרות ראשים של יהודים מקוננים נדחפו פנימה אל תוך החדר. אל תשים לב אליהם, אמר לי סבא, ואל תפחד, בוא אלי.

רגע, באיזו לשון דיבר אלי? כן, יש לי תכונה רעה כזאת. באמצע סיפור החלום אני עוצר בכוונה. כי אני מוכרח לדעת באיזו לשון דיברו שם בעצם בחלום?

משום מה לשון החלומות שאני חולם חשובה מאוד בעיני. ואני מקפיד על כך שאדע באיזו לשון דיברתי, גם לאחר שאתעורר הוזה. האם דיבר אלי סבי עברית-ספרדית, שהייתה בשבילו לשון עתידית שלא יזכה לדברה? או שמא דיבר אלי ביידיש, שבשבילי כבר אז היתה לשון-עבר מיותרת? או אולי בלשון התמונות של החלומות, שאינה עברית ואינה אשכנזית ואינה יידיש? אינני יודע. פשוט אינני זוכר. לפעמים אני זוכר פרט שהוי מחלומי במשך שבועות. על-פי-רוב זהו פרט קטן ולא חשוב. אבל דווקא הוא נתקע בזיכרון החלומות שלי ואינו מרפה. פעם קראתי באיזה ספר על פשר החלומות. המחבר טען שיש דווקא להיאחז בפרטים הדקים הללו. הם, שנראים מיותרים, בהם דווקא טמון פתרון החלום. אבל אני לא שאלתי שום שאלה. והשאלות שאני שואל עכשיו כבר אין להן שום קשר לחלום. ובכן, באיזו לשון דיברתי עם סבי מצד אבי?

לפני כמה שנים כשטיילתי באירופה נפגשתי פגישה ראשונה ואחרונה עם דודי, אחי אמי. הדוד היה כבר זקן וחולה. רגליו משותקות כמעט ובקושי התנהל בעזרת הליכון. מעניין שכל הדרך ממלון התיירים שלנו אל ביתו לא נטרדתי באיזו לשון נדבר בינינו. שהרי הכול נראה כל-כך פשוט. הנה נפגשים הדוד הזקן ובן-אחותו מארץ-ישראל. האם אפשר בכלל שלא ידברו זה עם זה? ובאמת מאותו הרגע שנפגשנו, לאחר שניות ספורות של מבוכה, קלחה שיחתנו ללא מעצורים. הוא שאל ואני השבתי, ואחר-כך אני שאלתי והוא השתדל להשיב. ישבנו בביתו עם בני-משפחתו, אשתו החולנית וחתנו הפיקח, ובתו טרחה סביבנו. גם אשתי שבאה איתי מהמלון ישבה אתנו. לפי הרגשתי דיברנו בלשון המשפחה. הכול היה אצור בתוכי: השמות, התאריכים, קורות השרידים שנותרו מהמשפחה. המצוד, ההצלה, הבריחה, הכול. אפילו ידעתי שהוא התעייף מיהדותו, והוא מנהל אורח חיים מתבולל. אבל בתוך נפשו מתגעגע אל חיים יהודיים אחרים.

בלילה מאוחר, בנסיעתנו אל המלון, שאלתי את אשתי באיזו לשון דיברנו הדוד ואני? הייתי נרגש ומבולבל מאוד. היא השתוממה על שאלתי. כמובן שזו הייתה לשון המשפחה. הלשון שקמה לתחייה מן העבר. כן, הקשיתי, אבל מאילו יסודות מורכבת לשון-המשפחה? אשתי אמרה שהבחינה בפירורי עברית, ברסיסי צרפתית, במשפטים שלמים שנאמרו ביידיש והרבה-הרבה אנגלית. בלילה ההוא השתוממתי על כל הלשונות הללו שחברו בתוכי. נסתרו וציפו לשעת-כושר. וכשהגיחו יצאו כלשון אחידה ושלמה: לשון המשפחה.

ובכן נשוב אל סבי מצד אבי. אל לילו האחרון בעיר קטנה בצפון-מזרח פולין, על גבול ליטא, החלונות פתוחים אל ליל האביב המוקדם והקר. והוא רומז אלי וקוראני אליו. היום אני יודע שקרא לי בלשון המשפחה. שהרי לא דיברנו שום לשון משותפת. ואני בעצם עדיין לא דיברתי כלל. ולמען האמת, בלילה ההוא, ליל חודש שבט בשנת תרצ"ה אפילו טרם נולדתי. אבל זה אינו משנה בכלל בחלום. אבי כבר היה בארץ כמה שנים. חלוץ צעיר וקודח, אבל אני זוכר במפורש שגם הוא היה אתנו שם ליד מיטת הרב. וכשאני מפשפש היטב בזכרוני אני נזכר בפרצופים האהובים של ראשוני הקיבוץ שלנו, עומדים גם הם ליד הקירות. אחדים מהם נעולים עדיין במגפי הגומי הגבוהים שבהם הילכו בחורפים הגשומים אצלנו. ומגפיהם טבולים בבוץ שלנו האדמדם, של אדמת החמרה מארץ-ישראל. ולא בבוץ הכהה של אדמת היער הפולנית, שאפילו אינני יודע מהו צבעה המדויק. מבעד לחלונות הפתוחים עולה קול נהי חרישי. מקוננות אחדות בקהל המרוחק כבר אינן שולטות ברוחן. האם מותרת כניסתן של הנשים אל חדרו של הגוסס? אינני יודע. אינני בקי בחוקי הדת. אני יודע רק מה שהואילו להראות לי בחלומי. היו נשים שם, בהחלט היו. גם נשים קרובות מתוך המשפחה וגם נשות בעלי הבתים שאהבו כל-כך את הרב העילוי. וגם נערות השומר-הצעיר הרכות המתעתדות לעלות לארץ-ישראל. כולן הקיפו את הבית ואני שמעתי שאחדות מהן כבר הקדימו ופרצו בבכי. הגברים עדיין התאפקו. ובעצם לא התאפקו אלא התפללו בקול נרגש וחשאי. הרב שיחיה, אמן. הרב שיחיה אמן. הרבשיחיהאמן. אמנאמנאמן. איזו תפילה הם נשאו שם מתחת לחלונות הפתוחים? כדי שלא להיכשל צללתי אל תחתית חלומי. רק מי שניסה לצלול בים סוער יכול לשער מעט ממה שעברתי. אין קרקעית מוצקת לחלום. הכול מתערבל ונסחף ואותי תוקפת הרגשה ודאית שטביעתי קרובה. כל-כך קרובה שאני מוותר כבר בלבי על שעוני החדש ועל משקפי השמש האמריקנים שהותרתי אחרי על החוף. בלילו האחרון של סבי, הרב יוסף יוסלביטש, הוא נגלה אלי, התינוק, נכדו שעדיין לא נולד. הוא חייך אליי והזמינני לשעשעני על ברכיו. אבל מתחת לעורו המצהיב אני כבר ראיתי מה שעוד לא ראו בני-קהילתו המצטופפים על מדרכות העץ שבחוץ. נרות לבנים גדולים דלקו בחדר למראשותיו, ומישהו העביר על מצחו מגבת לחה. מלמול התפילה שעלה מן החוץ גבר. כבר אפשר להבחין במלות התפילה הנשנות כמו בהשבעה חגיגית. ‘אנא בכוח גדולת ימינך’. אנא בכוחך, אנא, עשה בכוחך. אנאבכוחגדולתימינך. אם הייתה קשה לי לשון החיבובים של סבי, הרי לשון התפילה הייתה קשה לי שבעתיים. לא תפסתי בתחילה אם אלו הן מלים ממש, או רק צלילים החוזרים על עצמם כמו הלמות תופים רחוקה: אָנָּאבְּכוֹ אַח, אָנְּאבְּכוֹ אח. אבל בגינה הקטנה הרמוסה ומתחת לעצים העירומים שברחוב כבר בכו בקול רם. כל הקהל כבר שח, שחח וקונן. הנשים בקולן הצווחני והגבוה, והגברים בקולם העמום. לשון התפילה נישאה מן החוץ אל תוך החדר והקיפה את הרב האהוב על ערש מותו. אנא בכוח גדולת ימינך. עשה שחייו לא ייפסקו. עשה שישוב אל בין החיים. אם ימינך כל-כך גדולה וחזקה, האם לא תוכל להשיב את מתינו אל החיים? מה ידעתי אז על עולם הישיבות? מה ידעתי אז על הזרם הליטאי? מה ידעתי אז על גאוני תנועת המוסר? שהרי אפילו בחלומי המטורף ביותר לא יכולתי לנחש שאשב פעם בבית הספרים שבירושלים ואקרא מספדים הצורבים את הלב שכתבו על סבי גדולי הרבנים שבארץ ובגולה. ופעם אחת אפילו נכנעתי לגחמת סקרנותי, ויצאתי לראות את עולם הישיבות הליטאי בירושלים. פגשתי מורים ומנהלים שקצתם זכרו את סבי וקצתם גם נתנו לי מעט כבוד, או אולי רק היה נדמה לי שנתנו, משום שהייתי נכדו של העילוי מלוּבְּץ‘. גלגלתי עמהם בגדולתם של מחדשי עולם הישיבות הליטאי. גדולי המוּסרניקים, אַבְּרַמְסְקִי וגְרוֹדְזֶנְסְקִי, הרב מֶלְצֵר והרב בלאזר. אבל בתוכי הרגשתי שבשבילי זהו עולם אבוד. ישבתי בלשכותיהם הצרות והדחוקות במעלה שכונת רוממה. שתיתי מכוסם ואכלתי מעט משולחנם. הם החליפו ביניהם דברים בלשון חתומה, ורק הבנתי שיש בהם סקרנות לראות מה עלה בגורלו של נכדו החילוני של העילוי מלוּבְּץ’.

אל תשים לב אליהם, מקרבני סבי, הלוּבְּטְשֶׁר, אל מיטתו שהנרות עוטרים אותה. והוא מצייץ אלי ומפריח אלי לשונות חיבוב מתוקות, כדי שאצא מתוך הקיר ואלבש צורת תינוק בתוך החדר. כדי שאטפס אל ברכיו בלילו האחרון. כן, מתוך החלום נדמה לי שאני זוכר איך הניע והניד אותי על ברכיו החלושות. איך זמזם אל תוך שערותי איזה ניגון שכוח, שלפעמים אני נזכר גם בו בשעת החלום. ואחר-כך נחטפתי מעל ברכיו, כי הרב נחלש מאוד וצריך היה להניחו בזהירות במיטתו, ולהכינו לקראת קצו. כל-כך הרבה יהודים מצטופפים סביב מיטתו. מעיליהם כהים, אד עולה מהם, ואני נרתע מריחם החריף של מגפיהם. אל תשים לב אליהם, מקרבני סבי מצד אבי אל פניו המלבינות על הכרים. מבחוץ כבר קורעות המקוננות את אוויר הלילה, והגברים קורעים את בגדיהם. בלילה על מיטתי בבית החולים, ממול לתחנת האחיות אני מאמץ את זיכרוני. בכוח ובהתמדה אני חותר להיזכר בכל מלות ההשבעה של התפילה ‘אנא בכוח’. אם הייתה ליהודים הצובאים על חלונו של הרב הגוסס אמונה כל-כך חזקה בכוחן המאגי של המלים, מדוע שלא אאמין גם אני? מדוע שלא יהא בכוחן לרפא גם אותי? בכל פינה אמרו בקולות מהוסים: הרב שיחיה, הרב שיחיה. אף כי נשמתו כבר פרפרה מסביב לשלהבות הרוטטות של הנרות. במה כוחה של התפילה הזו? בצירוף אותיותיה, בקסם הברותיה, במקורה הקדום? גם אני מצטרף אל קהל המלחשים ומקווים. גם אני מצרף אותיות, מחבר נוטריקונים, ומשנן ראשי-תיבות סתומים. שיהא מקורה קדום. שיהא מקורה מסתורי. שיהא אפילו מעולם הקבלה הדמיוני. כרגע לא אכפת לי כלל מהו מקור התפילה. רק שתפעל. שהצירוף הסודי יעבוד. שהאיום המכביד עלי במחלקה יוסר ויתפצח.

והרי בתוכי אני יודע שבקשתי לא נתקבלה. והרב הגאון איש המוסר ואהוב הבריות נקרא לישיבה של מעלה ולא שב משם. רק בחלומותי חסרי הפשר הוא שוכב על מיטת מותו, מוגבה על הכרים וחיוך מתוק, חיוך שלא ראיתי כמוהו מאז, נסוך על פניו, הקוראות אלי בחיוורונן.


המלצות קוראים
תגיות