כשהוחזרתי לביתי לאחר האשפוז הממושך הרגשתי שאיברי איבדו את כל כוחם. ידי איבדו את גמישותן וכל מאמץ קטן שעשיתי הכאיב לי. גם הרגליים נחלשו מאוד. לאחר כמה צעדים שצעדתי בתוך החדר, או על המרפסת הייתי מוכרח לחזור ולשכב. אפילו להעלות את גופי אל המיטה התקשיתי. הייתי מתיישב על המזרן ומכנס את איברי הכבדים, אחד-אחד, ואוסף אותם אל עצמי ואל המיטה. כדי להרים את רגלי הסתייעתי בשתי ידי. וכדי לכנוס את היד ולמשוך אותה אל גופי הסתייעתי ברגלי. אחד מידידי שראני בחולשתי אמר לי אל תכנע, תתחיל מייד בתרגילי חיזוק, אל תניח לגופך להתנוון.
נתקפתי חרדה ממשית. הרי מאז שאירע בי ההתקף כבר חלפו כמה שבועות. ועוד כמה שבועות יחלפו עד שאשוב במעט לאיתני. ואחר-כך במשך כל הימים הרבים הללו לא אניע את גופי ולא אחזק את שרירי. הרי סופי שאשתטח על המיטה, חדל אונים לחלוטין, ולא אוכל לקום ממנה. שוב נוכחתי איזה יועץ-רע היא החרדה. בחיפזון ללא שיקול דעת מספיק, ואפילו מבלי לשאול את הרופא, הטלתי על עצמי תרגילי תנועה ותנופה שהייתי נוהג לעשות בימי בריותי אך לא יכולתי לרמות את גופי. הפעם לא הצלחתי להערים עליו. והכאבים החזקים שהופיעו מייד, השיבו אותי אל מידותי הנכונות.
ידי כאבו כל-כך שלא יכולתי אפילו להחליף תחנות ברדיו הקטן שליד מיטתי. רגלי כאבו כדי כך שכל מסע אל המקלחת ואל השירותים הפך למסע ייסורים. לא ידעתי להיכן אסב את גבי. הוא כאב עלי כולו. למן הצוואר ותחתית הראש ועד לישבן. שרירי הפכו סרבנים ומתוחים, ושילחו בי כמעט ללא הפוגה חצי-כאב מושחזים. בכל פעם שהורדתי את רגלי מן המיטה וניסיתי לתחבן בנעלי הבית, קרסתי לאחורי מותש וחלוש עד בכי.
שכבתי ער בלילות. גווי דווה כולו ממכאובים ואין בי יכולת להירדם. אם אומר שבכיתי במסתרים, כלומר בחסות מנורת הלילה שהאירה באור קלוש את חדר השינה, לא אגזים. פרצי בכי עלובים, מושפלים, מלווים בקושיות מוטחות שאין עליהן מענה. טלטלתי עצמי מן המיטה אל הכורסה. בניתי הררים של כרים וערמתי סוללה של שמיכות על צדי המיטה. מאומה לא הועיל. לא יכולתי למצוא לי תנוחה שבה אניח לגופי לשקוע בתנומה נעימה. ואם מצאתי תנוחה כזאת לכמה דקות, הרי מייד היו תוקפים ובאים מיחושים חדשים, רעננים להכאיב, כאלה שטרם התנסיתי בהם. הם היו שולחים אלי שליחים מציקים, ומטרידים אותי שוב ושוב, עד שהייתי פולט אותה בכייה פתאומית, יבשה, קורעת גוף, בולע דמעות שאין בהן כבוד, מגדף את הרפואה המודרנית ואת גופי הקדמון שאין לו מרפא, ולבסוף הייתי שב לליל הטלטלה חסרת המנוח שלי.
עד מתי אתענה ככה? שאלתי את עצמי, עד מתי אהיה נפל אדם כזה? איש שאין בכוחו לשלוט באיבריו? ומי ערב לי שהדברים משתנים לטובה? הרי בשעות הכאב הקשות נדמה לי שמצבי דווקא מחמיר. ומה יהיה עלי בחודש הבא? בשנה הבאה? האם ככה יימשכו הייסורים וההשפלות ללא סוף?
ואז נזכרתי באקדחי הקטן החבוי במגרה הנסתרת שבארון הבגדים. כלי יפהפה, דגם ארוך קנה, קוטר 0.22, תוצרת איטליה. אינני יודע מדוע נזכרתי באקדח בלילותי הטרופים. ודאי היו לי מחשבות עקומות שלא הוחוורו לי עצמי. יש בי חשש, שאני מהסס להעלותו על הנייר, שלא רק ימי בריאותי שחלפו, ימי שלטוני המוחלט בגופי, הם שהזכירוני את אקדחי החבוי. בכמה שיחות גלויות אך קטועות שניהלתי עם אשתי, תהיתי האם לא הועבר אקדחי הקט ממקומו. אשתי ודאי נבהלה מעט משאלותי המפורשות. היא מיהרה להזהיר אותי ממחשבות נלוזות וממעשים נחפזים, אבל לא נגעה באקדח. האם גם לה היה קשה לקבל את השינוי שהתחולל בגופי? האם עדיין לא הבחינה בתבוסת איברי? האם לא העלתה אז בדעתה, ממש כמוני, שיש לאקדח הקטן המונח לפני בארון הבגדים משמעות כבדה ומסוכנת? האם נרמזו לה לפתע, ממש כמו שנרמזו אלי, תהומות חדשים שלא העלתה קודם בדעתה? האם הבינה סוף-סוף, ממש כשם שאני הבנתי, שיש להרחיק צעצוע מסוכן כזה מהאיש החולה?
אבל האקדח היה במקומו. ואיש עוד לא נגע בו מיום ששבתי מבית החולים. עטוף ומחותל באותה חולצה ישנה שלי, העשויה מבד רך ומתפורר. כשהיה האקדח כרוך כולו בבד, לא הצלחתי לרכוס מעליו את הנרתיק. המחסניות היו מוטלות בסמוך, ורק מקומה של קופסת הכדורים נשכח ממני. אבל התחמושת לא עניינה אותי בימים הראשונים לשיבתי מן האשפוז. שמחתי בכלי הנשק הקטן כמו ילד השמח בצעצוע משובח. חילצתי אותו מעטיפתו, מחיתי ממנו את שכבת השומן הדקה וגיליתי מחדש את התענוגות של חובבי הנשק והציד. עיצוב איטלקי נהדר, השחמה מושלמת, נוחיות מרבית באחיזה, ומעט חלקים. קל ופשוט מאין כמותו בפירוק והרכבה. העיסוק בכלי הניקוי, פירוק הכלי, בדיקת ההדק והכוונות, כל אלה הסיחו את דעתי מכאבי. פתאום נמלאתי כוחות מחודשים עד שיכולתי לשבת בקצה המיטה, מול המראה הגדולה של ארון הקיר בחדר השינה. נחתי מייסורי ופשוט השתעשעתי בחמדה ילדותית באקדחי. חפנתי אותו בידי, סלסלתי אותו בכפי, סחררתי אותו על אצבעי המושטה. להיכן נעלמו כל כאבי? אפילו נהגתי כנער מתבגר. ובחסות הדלת הנעולה של החדר הקטן כיוונתי אותו בדיוק רב אל מראה דמותי הנשקף במראה. עצמתי עין אחת ואחר פקחתיה שוב. סחטתי את ההדק בלחיצה ראשונה אטית ושהויה. ואחר-כך מילאתי את חזי באוויר החדר ופלטתי אותו מפי בפליטה נמרצת. ממש כמו שראיתי בסרטים, באותם רגעים שאין אתה יודע אם להתפעל מגבריותו הנחרצת של האיש הנרדף, או לצחוק לחרדתו הילדותית, הנחבאת אל ארון הסתרים. ולבסוף גם לחצתי על ההדק. וירייה פתאומית נפלטה. בבואתי שנשקפה במראת הארון רוסקה לרסיסים. דלת העץ הדקה נוקבה בקליע. השמלות של אשתי התלויות בארון רשרשו. ומן הקיר המבדיל בין חדר השינה לחדרים האחרים עלה קול חבטה אטום. האם באמת קרה כל זה בימי החלמתי? או אולי אני מערב כאן אירוע מביש מלפני שנים? מתוך הארון הסתלסלה עננת אבק קטנה. ואני דימיתי בבהלה שגם מקצה קנה האקדח הקטן שבידי עולה עשן. אבל עיני תעתעו בי. ריח אבק שרפה חריף מילא את החדר, וריח בד שנחרך. האם באמת החוורתי כל-כך בשעה שאשתי חילצה מידי את האקדח המעשן? האם באמת רעדו ידי? האם חרקתי בשיני, שננעלו בכוח זו על גבי זו? האם התנשמתי בקושי? האם מאז אותה פליטת כדור אומללה נעלם מחדרי אקדחי הקטן?
נראה לי שכל אלה ועוד אחרים אינם אלא זיכרונות. בעודני בשיא כוחי, בימי בריותי הרחוקים ישבתי באמת פעם אחת מול המראה הגדולה שבארון הבגדים ועסקתי בניקוי הנשק לאחר ציד ארנבות מהנה בפרדסים. משום מה לא נזהרתי וטענתי את האקדח וכיוונתי אותו, לגמרי מתוך לצון, חף מכל כוונת זדון, אל מצח בבואתי המשתקפת במראה. לא זכרתי שטענתי את האקדח, דייקתי בכיוון ויריתי. או אולי לא כך היה. כבר חלפו מאז כמה וכמה שנים, וזיכרוני מרבה להסתולל בי. וגם לא נותרו שום סימנים בחדר ובארון. אחרי השיפוץ אי-אפשר להכיר דבר. ייתכן שרק רציתי לנקות את הקנה. יתכן שהכנסתי כדור לבית הבליעה ושכחתי שאני נמצא בתוך ביתי, ולא בפרדסים הסמוכים, מתהולל עם ידידי. ואולי סתם רשלנות פושעת הייתה כאן. מה שניתן לכנות רשלנות שבשגגה. כבר אינני זוכר בדיוק.
אבל שמלותיה הטובות של אשתי באמת הושחתו. ומזל היה שקיר הבטון האחורי בלם את הקליע. אגב, חיפשתי אחריו בדבקות באותו יום ולא מצאתיו. אני זוכר שהוצאתי את כל השמלות ואת כל החולצות ורוקנתי את הארון לגמרי. החור שנקדח בקיר היה קטן אבל ניתז ממנו ענן של טיח. וצריך הייתי לנקות היטב את הארון, כדי למחות ולו למראית עין, את עקבותיה הגסים של פליטת הכדור המסתורית. אחרי כמה שבועות, גיליתי במקרה את קליע העופרת המעוך. אשתי התלבשה אל מול המראה המחוררת, ואני ישבתי וצפיתי כהרגלי בתנועות גופה המרגשות. ותוך שהיא מנערת את חולצתה נשמט הקליע אל הרצפה. עטתי עליו מייד, דחפתי אותו לפני עיניה המשתאות ואמרתי, את רואה, לכדנו גם את העד האחרון לפשע. תקופה ארוכה שמרתי אותו במגרתי. הנחתי אותו בין הזוטות שאני שומר מתקופות מכריעות בחיי. הלירה המקודשת של האדמו“ר, שנתנו לי צעירי חב”ד, משתמטי צבא קולניים, בכניסתי ללבנון. קמיע של קלף משובץ באותיות שלא הצלחתי לקראן, שקיבלתי מאיזה צדיק בטלן במערת חוני שבחצור הגלילית. אולר ישן שנדרתי נדר שלא אמשוך אותו מתוך כיסי עד גמר המלחמה. ועוד אחרות שכמותן. אבל כשניגשתי לפני איזה זמן, לעשות סדר במגרתי, חיפשתי את הקליע המעוך ההוא ולא מצאתי. אילו ידע שאני אזדקק לו כל-כך בחודשי החלמתי רצופי המכאוב, אולי היה מתחשב בי ולא אובד לו אי-שם בין הסדקים.
אינני יכול להחליט בנפשי אם הייתה לי מחשבה עקומה ונסתרת במעשה הרשלנות הנושן שלי. ואינני יודע אם היזקקותי הפתאומית לאקדחי הקטן רמזה על מעשים נלוזים שאני עומד לעשות. אינני אמיץ עד כדי כך. אבל אשתי זכרה היטב את המראה המנופצת, ואת החור החרוך שבשמלתה. וגם תירוצי הדחוקים שיש בדעתי לחדש את ימי הציד שלי, ולערוך שוב מסעות ציד מבריאים ומרדפי ארנבות משקמים בפרדסים, לא הרגיעוה.
משום שכמה ימים לאחר שטיפלתי באקדחי רציתי להוציאו שוב ממחבואו, ולשחק בו מעט, כדי להשכיח את מדווי גופי שנתחדשו. אבל המגרה הנסתרת שבארון הבגדים הייתה ריקה. והנרתיק שאינו נרכס, העשוי יריעת אברזין גס ונוקשה, לא נמצא בשום מקום. וכששאלתי את אשתי מה אירע לאקדחי הקטן, והאם היא יכולה לשער בנפשה עד כמה אני נעלב כשאני מגלה שאקדחי נעלם? היא רק אמרה אל תדאג, הוא ישנו, הוא לא אבד. אבל הרחקנו אותו ממך, לזמן מה, עד שתבריא. אל תחשוש, תוכל למצוא אותו כשתתחזק, רק העברנו אותו למקום מבטחים. כדי שלא תתפתה שוב, חס וחלילה, לרוצץ את בבואתך הנשקפת מהמראה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.