בחלומותי, שב וחוזר תדיר אותו חלום מוזר: כיכר החמרה הקטנה, הלחוצה בין מגדל המים לצריף חדר האוכל הישן, מלאה וממולאה בלגיונרים גהוצי-מדים שקסדות הכסף שלהם נוצצות באור חלומי, מיוחד, וחודי הקסדות שלהם חותכים את בהרת השמים הרחוקים. ועורפיות החאקי התפורות מן הבד הגס נסרחות מאחורי ראשיהם, ומתנפנפות ברוח. אינני יכול לדייק ולציין מאימתי חוזר החלום המופלא הזה ומתראה לפני עיני בשעת הלילה הקבועה שבין אחת וחצי לשתיים ורבע אחר-חצות בדיוק. ויש לילות שהחלום הזה וספיחיו מפעימים אותי כל-כך עד שאני מתעורר מכוסה בזיעת-סיוטים, ולב החולם שלי מקיש נוראות באוזני. אני יודע שמקורו של החלום הזה בימי ילדותי הרחוקים, בדמותם של אנשי הלגיון הערבי מקושטי המדים וחובשי הקסדות המרהיבות, שראיתים משוטטים בינות לכלובי הנמרים בגן החיות הקטן של תל-אביב. ואחר-כך חזיתי בהם בחולפם על פני במכונית צבאית פתוחה על הכביש הישן שבין חדרה לטול-כרם. הליכתם בתוך חצר הקיבוץ היא הליכה של כובשים, בזה אני בטוח היום. תנועותיהם תנועות של שליטים, בכך אינני יכול היום לטעות. מפני שתמיד אני רואה אותם מן העמדה הנמוכה שממנה אי-אפשר לזייף, בעמדה הקרובה לפני הקרקע, זו שאינה מאפשרת שום הגזמה או טעות, עמדת המסתור של ילד קטן הנדחק אל האדמה, אדמת החמרה האהובה, מרודף מפחדיו. אינני לבדי בחלומי. כרגיל נמצאת עמדי אמי, אותה אם רחוקה, המשוטטת גם היא בגן החיות, שבויה בשיחה מרתקת עם הדודה מתל-אביב. שיחתן מלאה שמות משפחה, קרובים נשכחים ופרטי-פרטיה של איזו פרשייה לא טהורה שאירעה במשפחה. הסוד שבשיחתן מרובה ומגרה את דמיון הילד שלי. אמי הולכת עם הדודה, הן מתרחקות והיא כלל אינה מרגישה בחיילי הלגיון המתרבים במהירות וממלאים את הגן.
או אולי נמצא אתי אבי, אותו אב מפוזר, חבוש קסקט אפור שהיה חובש בצאתו העירה, והוא משוחח בשקט ובהתלהבות עם חברו מנוער שפרש העירה אחרי שעשה כמה שנים טובות אך אבודות בקיבוץ הקטן. גם הוא מתנהג כרגיל, בכל מלוא פרטיה של השגרה. וגם הוא איננו חש באיום המתחיל להידחס בין הרשתות והגדרות של גן החיות. מה זה, האם רק אני מרגיש באיומים הקרבים? האם רק אני הקטן מסוגל לחוש באימה מפעפעת מבעד לחורי הרשת של הגן? או שמא רק מראות הזויים אני מדמה לעצמי, משכפל אותם לאין סוף, די כדי לפרנס שנות חלום ארוכות? ויש לילות שהחלומות חוזרים על עצמם בשינויים קלים. חלומות קרובים מחליפים זה את זה. יש לילות שהחלום מתלבש במופע אחר. זירת החלום הלילה היא זירה דומה. עכשיו אנחנו עומדים במגרש האדמדם, המהודק ברגליים היחפות של הילדים, ממש לפני מחנה האוהלים הקטן של הקיבוץ. בשנות הבראשית שלו. האוהלים ניצבים בחצי גורן מלבינה, ומאחוריהם מתרוממים לאטם, כמו בצילום אטי של קולנוע, פיגומי הקרשים של בית הקומותיים הראשון, שייקרא לימים בית הביטחון. האם נדמה לי או שאני באמת מזהה בין האוהלים הזֵהים את האוהל המיוחד שבו מתגוררים אבא ואמא? הלגיונרים כסופי הקסדות משוטטים אנה ואנה בינות לאוהלים. מה הם עושים שם לכל הרוחות? מחפשים מזכרות? מבקשים תמונות? מחטטים באלבומים? ואחר-כך הם מובילים את חברי הקיבוץ הכבולים בידיהם וקשורים בחבלים הגסים של חבילות החציר, אל מעבר לשער הפרדסים. לאי-שם, לאיזה שדה מרוחק ומעורר פחדים סמויים. האם אני לבדי ניצב שם ורואה במחזה? או אולי בין חברי הקטנים אני עומד? ילדים בני גילי מבוהלים ממש כמוני. רק גופיות דקות לעורנו ואנו נסתרים בחורשת האיקליפטוסים העבותה ומשקיפים מתוכה, חסרי-אונים לחלוטין, איך הלגיונרים מושכים ומוליכים את מהלכיהם באלימות שלטנית בתוך מחנה האוהלים הקטן. בכי לא יועיל עכשיו ולצעוק אסור בחלומות מפני שמייד מתפזרת התמונה לחלקיה, מסך הזיכרונות המהופנט מחשיך ואני מתעורר במיטתי, מזיע כולי, הלום בדופק מואץ והשעה על שעון הזרחן המאיר מעל מיטתי כרגיל: בין אחת וחצי לשתיים ורבע שלאחר חצות.
אני בטוח שבחלום הזה מתערבבים קטעי-חיים רחוקים משנות ילדותי. חרדת החיפושים של החיילים הבריטים. המצור המאיים על גבעת-חיים, הקיבוץ הסמוך, שהסתיים בדם ומוות ותדהמה. טיול ילדות לגן החיות של תל-אביב. ילד שהלך לאיבוד במהומת המבקרים. ילד שיד אמו נשמטה ממנו, וחיילים זרים שעורפיהם מכוסים יריעות של בד-חאקי מתנפנפות דחפוהו והפרידו בגסות בינו לבין אמו. אבל איך, באיזו דרך מופלאה נפתכים כל החמרים הללו, שיש להם היגיון נפלה משלהם ורצף הכרחי משלהם, איך הם נפתכים לכלל תמונה של עין-החורש, הכפר הקטן שבקצה השרון, כבוש ומוחזק בידי חיילי הלגיון הערבי?
בחלומותי אני חוזר אל הפרטים הטופוגרפיים המוכרים לי עד לזרא: הטנדר הישן של הקיבוץ שוקע בגבי החול אי-שם מזרחית לקיבוץ. דרכים של חול עמוק הפונות אל ההרים ואל מבואי הכפר המאיים קאקון. חבורה של נוסעים מאחרים נתקעה בדרך בשעה שכבר אסורה לנסיעה. חושך, להקות של תנים, כנופיות משוטטות, והרע מכול: מנוע בוגדני שחדל מפעולתו דווקא במקום המסוכן ביותר. כאן אני נעצר תמיד ומשתהה. יש דרכים משונות שבהם מוזרם רצף התמונות של חלומות ילדותי הנשכחים. העין משתהה על קו האופק הרך, המשחיר לאטו, מקום שנגמרים הפרדסים הצפופים, היכן שנפתח פתאום המראה אל שדות ואל מקשאות ואל שיירות של גמלים הנושאות את אבטיחי קאקון. דבש האבטיחים זב מן הגמלים. ולא פעם, בתוך הבלגן המופלא של החלום, אני רואה ממש מול עיני הילד שלי איך הדבש מומר בדם. מדבשות הגמלים מטפטף הדם אל האדמה השחורה השמנה, שיצאו לה מוניטין כאדמת-מתק משובחת. ובמקום שהטיפות נופלות ונספגות בקרקע צומחים ועולים שיחי הקיקיון, כאלה שהיו פזורים פעם בהמוניהם בין הפרדסים. ועדיין נחבאים אחדים מהם שחמקו משיני החקלאות החדישה, במסתרי המעזבות. קבוצת האנשים שירדה מהטנדר הדומם ממהרת מאוד. השיחות חרישיות והדיבורים מקוטעים. רק מרחק של כלום מגדר הקיבוץ, אבל יש הרגשה של הפקר מוחלט ושל דמים מותרים. הילד המפגר בהליכתו צריך לגרור שלא יעכב את ההולכים. אני שומע את המאמץ הדרוך של הצועדים. אני חש בלחות הבגדים הסופגים את זיעת הצעדה, אני רועד כולי מצינת הטללים מפחד ומהתרגשות.
ליד עץ השיזף מוכה הברק עוצרת החבורה הקטנה לנוח ולשאוף אוויר. זוהי נקודה מוכרת במפת-חלומותי. מכאן ועד לשער המזרחי של הקיבוץ מרחק קטן. אפשר אפילו להתקשר בצעקות עם השומרים שבעמדה המזרחית. העץ מפוחם כולו. שולח ענפים ששורפו וקפאו אל שמי הלילה. אני אחוז קנאה בחברי הילדים שראו את הברק פוגע בשיזף הענק. את האש שנשתלחה בו, את עמוד העשן שהתאבך ממנו. אני זוכר רק את שלדו המפוחם. לפעמים אני מיצר ואומר חבל שנולדתי אחרי השרפה. השיזף מוכה הברק מציין פרשת-דרכים מעניינת בנוף השְׁרִירוּתִי של חלומותי. ממנו ולמזרח שולטת האימה. הרועים הערביים נקלעים בסמוך ויש להקות של תנים המסתוללות סביב. ואחר-כך מושך מישהו בידי, ואני מוקם מתוך החול הקריר שצנחתי עליו. במאמץ אחרון, בהליכה נמרצת ורצופה מוכרחים להגיע לקיבוץ. נזהרים מהצל העמוק של מטע הבננות, מתרחקים מעצמים חשודים, ונרתעים מכל תנועה וקול פתאומיים. ולבסוף מגיעים שלמים ובריאים ומזיעים אל השער המזרחי.
בנקודה הזאת של החלום, תמיד, אני מתפרק מן המתח שנצבר בי. אני פורץ בבכי ילדותי, קורא מתוך הבכי קריאות שאינן מובנות גם לי עצמי. אני נישא בידי אם רחומות, מנוחם ומלוטף וממלמל לעצמי עד שתבואני שוב השינה, מלים בלשון לילית ולא מובנת. איזו לשון של סיוטים שיש לה ודאי היגיון בלשני משלה. אבל הוא כל-כך נסתר ממני, והיא כל-כך חמקמקה, עד שאני נואש מלהבינה. לפעמים בלילות, בשעות הללו שבין אחת וחצי לשתיים ורבע אחר חצות עולה לפני עיני עין-החורש המסויטת של ילדותי. העבר פולש בכוח אל תוך ההווה. מחדרי החברים פורצות ועולות אנחות, תינוקות בוכים ונאנקים בבית התינוקות הרחוק. צווחות משונות מגיעות אלי, נישאות עם רוח הלילה הקלילה. וכל כמה שאשים אזניים כרויות אינני מצליח לפענח את צעקות הלילה העולות מן ההרים. מנין האנרגיה הסיוטית העצומה הזאת? מהו שמכאיב כל-כך לתושבי המקום המאושר הזה? באיזו לשון צועקים חולמי הסיוטים? אל מי הם קוראים במצוקתם?
בחלומות הלילה שלי המופקרים לחוקים שאין לי שום שליטה עליהם חוזר תדיר מראה רחוק: דרך הכורכר המלבינה המוליכה לגבעת-חיים. גדרות תייל נערמות על סביבותיה. האדמה שסביבה חפורה כולה כמו שדה של תלי-חפרפרות שלאחר הגשם. וחיילים בריטים חמושים ממלאים את מלוא כל התמונה. אני שוכב בשולי החורשה במקום שערוגות הביוב מסתיימות. אל הגזעים הענקיים של האיקליפטוסים נצמדת גדר הקיבוץ והיא פוצעת את העץ פצעים עמוקים. השרף נוטף, הריח טוב, הקליפה מחוספסת למגע ומה עוד נחוץ לי כאן להשלמת הזיכרון? האם אני שוכב שם לבדי או אולי שוכבים לידי כמה מידידי הקטנים? האם היריות החלו כבר כשזחלנו אל עמדות התצפית שלנו, או דווקא בשל האש שנפתחה תפסה בנו מן תזזית של ילדות, ומתוך היענות פשוטה לחושים הטלנו עצמנו על האדמה, והזדחלנו בתוך השקערוריות של ערוגות הביוב אל קצה החורשה? ליד השער הסמוך ואצל עמדת הבטון שלידו משתופפת חבורה של אנשים. יש קריאות ויש צעקות באוויר. ובהפסקות שבין המטחים מישהו זועק ואחרים רצים. ובגב הילד שלי נחרצות צמרמורות כמו צלקות, לכל ימי חיי, מעמיקות אל תוך הזיכרון ונחרתות במחוזות החלום. לפתע צועק אלי אחד מידידי הקטנים: תראה, האיש ההוא, שמה, לפני השער, האיש שצועק כל-כך ומתרגז נורא, האיש ההוא ש, הוא אבא שלך.
ואני מפנה את מבטי אל השער ורואה את אבא, את אֶלקֶה יוסלביץ, האיש הגדול והאציל אֶלקֶה, אחוז בהתקף נורא של כעס ומרירות. האם זה הוא שמגדף בלשון מדהימה את החיילים הבריטים? באמת שפתו היא? באמת לשונו היא? הרי לא שמעתי אותו מימי משתולל ככה. הילדים צועקים אלי שייזהר כי האנגלים יורים ואני נקרע בתוך חלומי. כל-כך רוצה לרוץ אליו להזהירו, להשתיקו מגידופיו, להיבלע בזרועותיו. אבל אינני יכול למוש מעמדת התצפית שלי. אסור ומהודק בכבלי-חלום שאינם נקרעים אני יכול רק לפרפר ולקרוא אליו מתוכי: אבא, אֶלקֶה, זהירות, האוויר מלא כדורים תועים, תפוס שם מחסה. היבלע בתוך הצל הדק של עמדת הבטון. ודרך הכורכר המלבינה המוליכה לגבעת-חיים פולחת את המצור האנגלי ונתונה מעתה ועד עולם בתוך סיוטי המצור של לילותי, המלווים אותי בכל אשר אפנה. אבא עומד מול המטחים, קריאותי אינן מגיעות אליו, ולשוני אינה נשמעת לי והמלים הכבדות יוצאות באותה לשון לילית ולא מובנת. לפעמים כשאני מתעורר אחוז התרגשות קשה והרגשה של חוסר-אונים אני בוחן את עצמי בשקט הלילי. האמנם גם אני מצרף מבלי לדעת את קולי הצרוד למקהלת הסיוטים הלילית של הקיבוץ הקטן? האם קריאות המצוקה שלי אל אבא המרוחק שלא אוכל להתקרב אליו נשמעות מבחוץ, על המדרכה המוארת, באוזני הולכי-רגל מתאחרים, בקריאות באותה לשון לילית שאי-אפשר להבינה? וכבר נדרתי לעצמי כמה וכמה שאקום ולא אתעצל, אשב אל שולחן הלילה ואדליק את המנורה, אפתח את המגרה ואקח את העיפרון ואת המחברת ואשתקע בכתיבה מהירה ורצופה, ספוג כולי במראות שזה עתה ראיתי. מסופג בריחות שזה עתה עטפוני. אוזני עודן צוללות מרעש היריות ומקריאות העזרה. ידי לחות וחלקלקות מזיעת החלומות. לבי מהמה ואיזו מתיחות שורה בכל גופי, מתיחות שאינה מוסברת וגם אינה ממהרת לנטוש את גופי מְזֵה-השנה.
ואחר-כך אני מעיף מבט באותיות ובצלליהן המרצדים על דפי המחברת ואני רואה שלא עין-החורש של מעלה מוטלת לפני על הדפים הכתובים בחפזה. גם לא עין-החורש הגשמית המוכרת מונחת על שולחני. מי שמונחת לפני היא בת-דמותה של עין-החורש הלילית הבלתי-מוכרת. בת הדמות הסיוטית היא הקוראת אלי מתוך הנייר בלשון שאינה מובנת. ואני מעיף עיין עייפה בשעון היד ואני מבחין תמיד באותה השעה: בין אחת וחצי לשתיים ורבע אחר חצות בדיוק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.