שמות סיפורי האחרונים חומקים ממני. אלה שכתבתי כבר ואלה שיומם עוד לא בא להיכתב, נעלמים מזכרוני, ואני עמל שעה ארוכה, מהפך בזיכרוני, עד שאני נזכר בהם. פעולת ההיזכרות קשה עלי, והיא ממש כמו מלאכת שיקום בשבילי. לאט־לאט אני שולה את המלים האבודות, חורז אותן ומשנן, ומציב אותן זו כנגד זו. ואחר־כך אני עורך אותן בדמיוני מחדש. לא בדרך הופעתן אצלי, אלא כמות שהן צריכות להיות באמת.
במלאכתי זו אני מופרע בתמידות. משום כך היא מתנהלת באטיות מרגיזה. כל מיחוש החולף בגופי מוחק מייד כל מה שהדפסתי על מסך עיני, ושוב אני נגרר בעל־כורחי למערבולות החשש שאין להן תחתית. מפני שאם כל הכתוב נמחק, יש צורך בעבודת שחזור ממשית, כדי ללקוט את המלים הפורחות, וצריך משמעת שעוד אינני מסוגל לה כעת, כדי לסדרן שוב בסדר הדמיוני שלי, וכך אני שוכב, מיטת בית החולים מעוותת את גופי בכאב, ידי מונחות על זוויות המזרן. אצבעותי ממששות ללא הפוגה את שולי הסדין. חשות במרקם הבד, נוגעות במסגרת הברזל, מבדילות בין הגרגרים הגסים של הצבע הבהיר שבו צבועה המיטה.
אני משתדל להרגיע את עצמי באלף דרכים. כולן אינן צולחות בידי, ואני מתרגש שוב ממה שבא עלי במפתיע. ממה שיכול היה לכלותני בבת־רגע. שוב אני שולה את שמות סיפורי האבודים מהתהום שצללו אל תוכה. גם אני הייתי שם למטה, במעמקי התהום ההיא, אבל שבתי משם, צפתי ועליתי. כעת אני רוצה להעלות אלי את השמות השכוחים. אני אוחז בהם בחזקה, שלא יישמטו לי שוב. ואני פותח בקריאה המדומה, יש איזו רגיעה עצומה בקריאת הכותרות, כאילו לא חל שום שבר בחיי. וכאילו אני שוב יושב בבית ההוצאה התל־אביבי, אצל העורך מסביר הפנים, ומנהל אתו דו־שיח רגוע על חסרונותיהם של סיפורי. מבלי־משים מתרוממות ידי מהסדין ומנסות לאחוז בסיפורים החומקניים. בגלגולי הקודם, הבריא, לא ידעתי עד כמה יכולה לעייף פעולת היזכרות פשוטה. לא די לי שאני נזכר ומזכיר את השמות. גם לא די לי שאני מסדר אותם בסדר קבוע שאינו חוזר על עצמו. ולא די לי שאני נותן בהם סימנים ומספרים כדי שאוכל לשוב ולהיזכר בהם בקלות. הייתי רוצה לרשום את הסדר על פיסת נייר קטנה. אבל לרשום הרי איני יכול עדיין. לא להאמין כמה רועדות ידי, כמה הן רוטטות, כמה איבדו את יציבותן, ממש מפחיד, ואני חושש שהנייר יתמרטט תחתיהן עוד לפני שתירשם מלה אחת. אני צולל אל נבכי ילדותי, אל תרגילי השינון המוקדמים שלימדוני מורי הראשונים. כיצד אוכל לאמן את זיכרוני שבגד?
ובכן ראשית, יש להגות את שם הסיפור בשפתיים ממש, אם כי בלא קול, ואפילו לא ברחישה קלה. מספיק לפתוח את השפתיים היבשות, ולהעביר עליהן את לשוני הלחה. ואז שוב לסגור אותן. הרי זה כאילו פלטתי את המלה עצמה בכל ממשותה. ומי זה אמר שלמלים אין גוף ונשמה? הרי אני חש בחושי הפגועים שיש להן גם גוף חמקמק וגם נשמה שכל־כך קשה להחזיק בה. הגוף שלהן הוא מגע השפתיים, וגיחות לשוני הקצרות והחלושות. והנשמה שלהן היא מעט האוויר שאני פולט בשעה שאני הוגה את שמות סיפורי הנשכחים. כל־כך מעט אוויר נפלט אז משפתי, עד שאני בקושי מרגיש במשבו הדק החולף מתחת לאפי. אבל אני בטוח שזהו משב רוח נשימתן של המלים. רוח ממשית היא זו, חלושה אבל חיה. ובעצם היא יותר מעידה על חיי־אני מאשר על חייה שלה. איך כתוב שם בספר ששכחתי את שמו? ברוך משיב הרוח? כשהייתי בריא יכולתי להתענג על ציור הטבע של המשורר הקדום ששמו נשמט ממני. יכולתי להתפעל ממידת דיוקם של הקדמונים בבואם לתאר את אקלימה ההפכפך של ארץ־ישראל. אבל כעת, עקוד במיטתי, אני מברך: ברוכמשיבהרוח, שנופח חיים במלים הנשכחות.
ושנית יש לצרף אצבע מורמת לכל הגיית קול. כך נחרתת פעולת הזיכרון בכל החושים. ובכן אני מתחיל לשנן ולזקוף אצבעות. אבל מרוב חולשתי אין בכוחי לזקוף את האצבעות כלפי מעלה. ואני רק מכווצן בתוך כף ידי המוטלת בשולי הסדין. בעיניים עצומות מחולשה אני מתאר לעצמי כיצד מתפתלת כפי, וכיצד משתומם עליה מי שניצב עלי ומביט על מיטתי מלמעלה. כאילו נוצקו בכף ידי חיים עצמאיים משלה, מנותקים מהחיים המפרפרים בגופי המותש, ובכל זאת יש אמת בסיסית בדברי המתרגלים, וצריך לחלות אנושות כדי להכיר בה. זקיפת האצבע, הפעולה הזעירה הזו, הבלתי נחשבת, יש בה כבר אחד מששים של הכללת הסיפור השכוח בתוך הקובץ החדש, שלידתו כבר מפרכסת בתוכי.
ואיך אני יכול שלא להתפלא? בתוך כל החולשה הנוראה, בתוך הפרידה האנוסה מחיי הקודמים, בתוך עיסת הוויתור שאני שרוי בה, אני מרגיש את נבטי הספר מבקעים קרומים דקיקים מעליהם. לכך התכוון המשורר שאמר טיפטיפה של נחמה? הלילה ארוך והשינה רחקה ממני וטוב שאני מוצא פינות כאלה להבהירן. מה נחמה יש בספר חדש? מה נחמה אפשר למצוא בסיפור חדש? ואיזו נחמה אפשר למצוא בכתוב בכלל? אלא אם אומר שזוהי תחילת החזרה אל שגרת החיים שמקודם, שהרי הסיפור החדש כבר היה מבקש להיכתב. וכבר היה מתוכנן להיכתב בקרוב. ואלמלא התקף המחלה שנחת עלי בזדון מפתיע כזה, היה כבר בין החיים. כלומר בין הכתובים. ומייד מחממת את לבי המחשבה שהסיפור הזה שחובתי לסיימו לפני שאסיים את חיי, הוא שגרם שאכתב לחיים. כלומר בשל דברים שלא נכתבו, שלא הספיקו להיכתב, נכתבתי אני לחיים. כדי שאשב, כשאתחזק ואוכל להתיישב, האם אתחזק ואוכל להתיישב? וכדי שאכתוב, כשאתאושש ואוכל לכתוב, האם אתאושש ואשוב לכתוב? האם ישוב אלי מעט כוחי כדי לשוב לשבת ולכתוב את סיפורי?
לזקוף את שבע אצבעותי אין עדיין בכוחי. אני נכנע ומתכופף לפני החולשה הנוגשת בי. אם אינני יכול לזקפן אמנה את הסיפורים בכפיפה, כעת אני מתעקש לכפוף את האצבעות אחת אחרי אחת. אני משנן את שמות הסיפורים, משמיע שריקה קלילה בשפתי שאינן נעות כמעט, ומצרף לאטי את שבע אצבעותי הכפופות. המאמץ גדול בשבילי יותר מעידור עמוק שעדרתי בימי חוזקי. רק שמו של הסיפור השמיני, האחרון, חומק ממני שוב ושוב. מה היה לי שאינני מסוגל לצרף שתי מלים? ומלים לא מצויות, קשות דווקא, שאינן נזכרות בנקל, ושאין להן אחיות דומות שאפשר לדלג מהן בקפיצת זיכרון, מלים סרבניות בחרתי לי, אני רוגז על עצמי, חסר־אונים לגמרי בתוך מיטתי. דווקא את הבלתי־מצויות הייתי צריך לברור? רגעים כאלה שבו ועטו עלי במשך הלילה. הייתי נתקף קוצר־רוח פתאומי. הנה כאן, ממש מעבר לפינה נחבא לו השם החמקמק של סיפורי השמיני. אבל כשניסיתי לאחוז בו לאורה הקלוש של מנורת הלילה שבמחלקה, נשמט מן המיטה ונעלם. ולא היה בכוחי אפילו להזדקף מעט על הכריות, כדי לתור את פינות החדר הרחוקות, אולי התיישב מולי בכורסת המבקרים? אולי על הכיור, בזווית צידוד כל־כך קשה, שצווארי עוד איננו מסוגל לנוע אחריה? או אולי טיפס אל חיבורי צינורות ההחייאה? חשבתי להזעיק את אחות הלילה, לצלצל בפעמון החשמלי הצמוד אל הסדין, אבל חסתי עליה משום־מה. לילה קשה עבר על החולים במחלקה, והיא עוד לא נחה מתחילת המשמרת.
שמות סיפורי האחרונים החומקים ממני מביאים אותי עד דמעות. שהרי אינם גופים מוחשיים, אלא מתווי־נפש בלבד, שאפילו עוד לא התכסו דיים במלים. וכבר הם פונים נגדי, כאילו היו חפצים בעולם הממשי, כאילו היו מדרגות שאני מדדה עליהן קצר־נשימה ותכוף התנשמות, כאילו היו דלת המעלית, שאני כל־כך חושש ממנה כשהיא נסגרת עלי בצווחת מתכת צורמנית. על כך לא יכולתי לחשוב לפני שחליתי, שדפים משחירים, מנוקדי סימני־דפוס יפנו כנגדי אפילו לפני ששלמה עשייתם, אילו הייתי יודע שככה ינהגו בי, אפשר שלא הייתי מעלה אותם מגניזתם. שהרי רק בשלי יצאו לעולם הממש, ורק ממני נולדו אל הנייר, אל מכונות הדפוס ואל עגלות האיסוף.
כמה טרחתי בשעתו להצילם משיני המגרסות המשוכללות. מיהרתי העירה, אל המחסנים המשחירים של בית ההוצאה, העמסתי אותם בחבילות ואכסנתי אותם על מרפסתי הדחוקה. וכך הם גומלים לי על הצלתם. חלקם עודם אלמוניים, חלקם טרם נכתבו בכלל. חלקם לא נוצרו אלא במחשבתי המיוסרת בלבד. וכבר הם לוקחים חלק בשמחה־לאיד של אויבי, ומרקדים גם הם על מיטת מכאובי. היכן לעזאזל היו כשכרעתי פתאום באמצע הקיץ? היכן לכל הרוחות היו כשהוזעקה ניידת הטיפול הנמרץ אל גופי המתמוטט? היכן היו נבלות שכמותם באותן דקות שבהן המראתי מן הארץ הגשמית הזאת? באותם רגעים מלאי חלחלה שבהם כמעט ובחרתי לי מחוזות אחרים?
לא, הלילה כבר ברור לי שלא אצליח להירדם. סיפורי הנשכחים מנהלים נגדי מערכת התשה. אבל שבעה מהם כבר לכדתי. ושוב איני מניח להם לחמוק מזיכרוני. לשמיני אטמון מלכודת. עוד יום, עוד ליל ייסורים והוא יילכד. וכשאתחזק, כפי שמנבא לי הרופא, אתגבר עליו, אכריע אותו ואכלא אותו באזיקי דף הנייר, במלים כתובות שלא תהיה לו בריחה מהן לעולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.