א.    🔗

הטיסה הצפויה במסוק מילאה אותי חששות. אפילו שידעתי שאין דרך אחרת להגיע אל הַגֶ’בּל. כל הכבישים היו חסומים מפאת השלג הכבד. והאפשרות היחידה היתה לטוס בדרך האויר. הקצין שלנו, הממונה על האוטובוס היה אחראי מאד וגם עקשן. שלוש פעמים הכריח את הנהג לחצות את מעבר-הגבול. לפלס לו מעבר בין תלוליות השלג הצבור. האוטובוס לא נועד לנסיעה בכבישים מושלגים. הוא החליק ונתקע בתעלה. ורק בקושי הצליח הנהג הכעוס למנוע את דרדורו אל הגיא העמוק. לבסוף נכנע גם הקצין שלנו וציווה על הנהג להסתובב לאחור ולשוב אל מבואות מְטוּלָה. במחסום כבר המתינה בשבילנו פקודה קצרה. בפקודה נאמר לקצין לחנות חניית לילה בבית הארחה של הקיבוץ הצפוני. עד מתי להמתין? עד שישתפר מזג האויר, ואפשר יהיה להעלות את הכוח הקטן אל הג’בל.

האנשים שמעו את נוסח הפקודה ופרצו בצהלה. שירות המילואים שלהם מתחיל באמת ברגל ימין. ימים טובים ציפו להם בבית ההארחה. ימי שקט וחום וארוחות משביעות. ומי יודע מתי ישוב וישתפר מזג האויר. שקע עמוק התמקם מעל אזורנו. וחורף קשה נפל על הצבא שבלבנון. ומי שלחם בקיץ בבגדים קלים בין הבוסתנים המשובבים של הדובדבנים, לא העלה בדעתו שיהא אנוס לחרוֹף במרומי הג’בל.

בבית-ההארחה חילק אותנו הקצין החרוץ לשלשות ולזוגות, לפי מספר המיטות שבחדרים. וכך הכרתי את יהוּדָה לֵוִי. מו"ל תל-אביבי קטן. כבן גילי, שש לשרת בלבנון. כך הציג את עצמו. ואילו אני קיצרתי ואמרתי לו איזה מזל. גם אני קרוב מעט לעסקי ספרים. לפי המדים המיושנים שלבש הכרתי בו מיד שלא נקרא לשירות פעיל זמן רב. העזתי ושאלתי והוא אמר נכון. מאז מלחמת יום-הכיפורים לא נקרא לשירות. רואים, מה? כן, אמרתי, אפשר לראות. ואפילו את כלי הנשק החדשים אינו מכיר. והוא בּוֹש בבזיונות שעשה במטווח. הצבא התקדם ואנחנו נותרנו מאחור. אבל לא באשמתנו בלבד, אמר. גם לשלטונות הצבא יש חלק באשמה. אבל זה סיפור ארוך וגם לא כל כך משמח. אספר לך אותו באחד הלילות, בחדר-המבצעים שבג’בל.

החדר שקיבלנו היה נקי ונעים. ואפשר היה להסיקו ולחממו בכל רגע. יהודה לוי הניח על מיטתו את חפציו. ואני תיכף יכולתי לראות שאין לו שום נסיון בשהיה בלבנון. שמעתי לאחרונה שהצבא מתאמץ להרחיב את כתף הנושאים בעול. כלומר לגייס בחזרה לשירות חיילים שנפסלו כבר מזמן. ואני, תראו איזה בר-מזל אני. שמיד בצאתי ללבנון מסתפח אלי מַרחִיב-כתף שכזה.

ניגשתי אל הברז ורציתי למלא מים במימיה. חכה רגע, קפץ יהודה לוי פתאום, המתן. אל תשתה. והוא משך מתוך תרמילו עֶרכַּת-טיהוּר למי הברז. מטפחת בד ישנה וכוס צבעונית שהביא מביתו. אף פעם אל תשתה סתם כך מברזים, אמר. המים מטונפים ואסור לשתות מבלי לטהר אותם קודם. השתוממתי אבל נעניתי לשגיוֹנוֹ. רציתי לחסוך ממנו טעויות שלא היה הכרח לעשותן. ובינתיים כבר מתאחר וחבל על דקות האור האחרונות. האצתי בו שנצא מעט החוצה. כדאי להכיר את שביליו של בית-ההארחה. מי יודע, אולי תישמע תפילתנו למעלה. ואנו נזכה לשהות כאן כמה ימים. מחסה חמים ונוח מזה לא ביקשתי לי. הלוואי שיניחו לנו כאן במנוחה עד שייפתחו המחסומים. הלוואי שיתירו לנו לשהות כאן עד שתתחדש תנועת השיירות בכבישי ההר הרעועים. הלוואי שסופת השלגים לא תחלוף כל כך מהר.

יצאנו אל הגינות והמדשאות שבחוץ. האילנות עמדו בשלכת חורפית. בכל מקום זרמו מי-פלגים זעירים. עלים יבשים נישאו עליהם וגשרונים נאים חלפו מעליהם. יהודה לוי שיבח את בוני בית-ההארחה שלא חסכו מאמץ לפתל את המדרכות והשבילים בין נפלאות הטבע. ואני שאלתי במה עוסק מו"ל תל-אביבי זעיר בימים טרופים אלה. מה הוא מדפיס? הרי אין לחשוד בו שהוא מוציא-לאור קבצים של שירי מֵחָאָה? יהודה לוי חייך והרגיע אותי. גם לא רוֹמַנים רבֵּי-מֶכֶר לעקרות הבית המשועממות. הוא מוציא את פרנסתו מהדפסת ספרי-לימוד. ובעצם לא יותר מספר אחד או שניים בשנה. וגם זה נחשב הרבה. ספר לימוד משובח אינו משתכֵּחַ עם השנים ואם שוקדים לעדכנו כמו שמתחייב משכלול המדע, ואם מטפחים את צורתו כמו שנדרש מחידושי האוֹפנה, אפשר ליהנות מפריו שנים ארוכות. וביחוד אם בוחרים היטב את נושא הספר. כמו שהוא התעקש כבר לפני שנים. להוציא רק ספרי לימוד בתורת המַחשֵׁב. והוא התפאר בפני שהקדים את זמנו ועשה זאת עוד לפני שנפוצו המחשבים בכל בית.

הגענו לחדר-האוכל המואר. הארוחה שסיפק לנו הצבא היתה צנועה. אבל ניתן היה להשלימה בתַשלום. חיילי האוטובוס שלנו, הַלוּמֵי שמחה כילדים, התרוצצו בין השולחנות. הכול סיקרן אותם. הם צהלו ובדקו את אוצרות המטבח. והכעיסו את העובדים ללא שום התחשבות. תארו לעצמכם, ממש בשעה זו היו אמורים לשבת בקומה התחתונה של המבנה הגדול שבג’בל. מחופרים עמוק מתחת לפני האדמה. קפואים מקור ולחוצים אל ספסלי העץ הגסים. על השולחנות המזוהמים מוטלים כלי האוכל הַסְדוּקים. ולמי יש עוד כוח לתפריט המשעמם, הנצחי, של המטבח הצבאי? וזה עוד לא הכול. אם צריכים להשתין יש לצאת אל השלג המקפיא שבחוץ. ולהדחק בקושי לתוך מְכוֹלַת-הַשֵׁירוּתִים המַצְחִינה. ואחר כך מתלווים אליך הריחות הרעים. כאילו שהיתָ במחראות שבוע ימים.

יהודה לוי שאל אותי מה פירוש להיות קרוב קצת אצל עסקי ספרים. עתונות, השבתי. אני כותב רשימות-אגב אקראיות בעתון. ופה ושם גם מכתב אַרכָנִי אל המערכת. לא משהו רציני. אמרתי מה שאמרתי כדי לקרב קצת בינינו. וכדי להפיג מעט את הזרות הראשונית. רציתי להקל על ההיכרות, אבל לא התכוונתי לשיחה יותר מעמיקה. הוא רצה לדעת מעט יותר ואני גמגמתי על שיחתי עם עורך העתון. זמן קצר לפני יציאתי ללבנון התקשר אלי וביקש שאשלח לעתונו רשמים חפוזים מהשירות. אל תתאמץ יותר מדי, הציע לי, כתוב רק מה שעיניך רואות בסביבתך הקרובה. מעין גלויות נוף קצרות. מה שקראו פעם גלויות מצויירות.

ברגע של חולשה הסכמתי לבקשתו. וכבר הצטערתי על כך. במהומה הצבאית הַתְדִירָה, ברחישה האינסופית של קולות והסחות-דעת מתמידות, לא יכולתי למצוא רגע של שקט לעצמי. כיצד אתפנה לכתוב לו את רשמי? יהודה לוי אמר שחבל שלא הביא אתו דוגמאות מספרי הלימוד שלו. ואני אמרתי חבל שאין לי כאן בכיסי גלויה מצויירת. אמנם הגלויות מיועדות לקצֵה העתון. למוסף הספרותי של ערב שבת. זה שאיש מן הקוראים כמעט ואינו מגיע אליו. אבל איזה ענין יש בהן למו"ל תל-אביבי זעיר שמדפיס ספרי לימוד בתורת המחשב?

ישבנו עוד מעט בחדר-האוכל והשתעֵינו בדברים בטלים על כוס המשקה החם. העייפות המצטברת הכבידה עלי. מהשכמת הבוקר התרוצצתי ללא הפוגה. הגיוס, העליה אל גבול הלבנון. נסיונות הסרק של מפקדנו לצלוח את משקעי השלג, כל אלה התישו אותי והכריעוני. נטיתי להניח הכול, לפרוש לחדרנו המוסק ולהתחפר במיטתי.

אבל יהודה לוי ביקש ממני להצטרף אל הצופים בטלויזיה. התכניות החביבות כבר מתחילות וחדר הטלויזיה מוסק היטב. אפשר ללגום כוסית מהבַּר ולהתמסר לתרדמה הנעימה בחיק הכורסה הנוחה.

מבלי שהדאגה למחר תכרסֵם בלב. מבלי שפחד המסוקים ינקר בראש. משום שהחזאי מיטיב אתנו ומודיע על מזג אויר גרוע. גשמים כבדים במישור החוף. רוחות עזות במדבר ושלגים ימשיכו לרדת ללא הרף בהרים הגבוהים. חזאי חביב שכמותו שאינו יכול גם לנחש כמה מתוקה נשמעת לאוזנינו העייפות תחזיתו הקשה.

 

ב.    🔗

עשר שנים ארוכות לא זומן יהודה לוי לשירות מילואים פעיל. מאז תום מלחמת יום הכיפורים. ראיתי את קֵהוּתוֹ בתפעול כלי הנשק החדשים והבנתי הכול מעצמי. לא נוח היה לו שאני רואה אותו בחולשתו והוא אמר כן, אבל היו שנים שהייתי חייל זריז. כן, היו זמנים שרק מעטים בגדוד התחרו אתו בהצבת המקלעים. ובכלל, לא הייתי צריך לעוררו לדיבורים. הוא נתעורר מעצמו והשיב על דברים שכלל לא שאלתי.

מאז קרב-הלילה הנורא בחולות סיני נפגעו אוזניו. שמיעתו לקתה קשה והרופאים פסקו לו חירשות חלקית. קרב ארור וחסר-מזל שאינו משתכח ממנו. הוא זוכר ואפילו שומע את המולת הגדוד הנערך בחיפזון. הוא רואה את הטורים הארוכים המובלים למתקפת-הנגד הרגלית. המצרים שהפתיעו ונאחזו מעבר לתעלה. התבצרו בגבעות החול. הוא זוכר שמחלקתו צעדה בסוף הטור הפלוגתי. הוא זוכר את הצעדים הכושלים. את שקשוק כלי-הנשק ואת גניחות המאמץ. מסביב היו שפוכות גבעות-חול אינסופיות. החול המטריד חדר לכל חריץ שבבגדיו. מילא את נעליו. נחת על שפתיו והתפזר בתוך שערותיו. הוא קילל את החול ואת הלילה ואת המצרים. הוא גידף את המלחמה שהפתיעה. הוא התפלל לשוב בשלום מתוך ים-החולות הבוגדני.

אותו החול שקילל הוא גם החול שהציל את חייו. איזו אירוניה של המלחמה. הפגז המצרי שרדף אחריו מראשית הלילה החטיא את גופו בצעדים מעטים. פגז מצרי רדף אחריך? לא הניח לך כל הלילה? כן, יהודה לוי חזר בעקשנות. הפגז המצרי שננעל עליו אישית מתחילת הקרב, מכוּון ומוּנחֶה ישר אליו. לבסוף נפל באמת מתחתיו והתפוצץ ממש בין רגליו. אבל לפני כן העמיק ושקע בחול. יהודה לוי זכר את משפֵּך-החול הכהה שהתרומם לצידו. בהבהקי האש נעלמה החשיכה ואפשר היה לראות כמו באור יום. הוא זכר את מכת ההֶדֶף הצידית העזה שפגעה בו. ואחר כך כאילו נרדם. ונעור רק כשהונח מתחת למסוק הפינוי.

מאז חלפו שנים. ועכשיו שכל הארץ רועשת והעתונים קוראים ללכוד את המשתמטים ולהחזירם לשירות, ניצל את המצב, והם קראו לו סוף סוף. אחרי שנים שהתחנן לפניהם. אחרי שנים שפנה אליהם בכל דרך שהכיר. האם כדאי שיפרט לפני איך הריצו אותו לבדיקות חוזרות ונשנות? האם כדאי שימנֶה לפני, אחת לאחת, את הוועדות הרפואיות שזומן אליהן? מצידו לא היה שום עיכוב. הוא התנדב לשירות למרות הפגיעה. והסכים לחתום על כל ניירות הוויתור שנדרשו. אבל רשויות הצבא סירבו. האם כדאי שיתנֶה בפני מה טענו בפניו? אחריות שילוחית, פיצויי פגיעה, תהליכי החלמה שלא נסתיימו. בלשונם המְצִיקָה קראו לו שוב ושוב לבחון את מצבו מחדש. וטוב יעשה אם יביא עמו המלצות. ובינינו, בשקט, שלא ישמעו אחרים הממתינים בתור. מי צריך אותך בכלל? תראה את עצמך. חירש למחצה, מבוגר ולגמרי מחוץ לענינים. ומה עשית בכל השנים שחבריך הטובים, ניצולי ליל-הדמים בחולות, יצאו שנה אחר שנה לתעסוקה מבצעית בגבולות?

ובאמת כבר נתייאש מפניותיו. והשלים עם סיום הפרק הצבאי בחייו שנשכח. גם נוח היה לו שהניחו אותו לנפשו. וגם הרבה פחות טרדות. ורק בלילותיו הקשים. כשחברו עליו זכרונותיו מליל-הדמים בחולות, שב והתגעגע לאיזו הוויה צבאית מעורפלת. הוא שב וראה את קליפת-החול מתבקעת מתחת לרגליו. הוא שב וחש בכל גופו את רצפת המסוק הנרעדת ומזדעזעת. והוא שב וראה את תקרת המתכת שמעליו, ואת אלפי הברגים הנעוצים בתוכה.

הטיסה הצפויה במסוק אל ראש הג’בל הפחידה גם את יהודה לוי, ולרגע קטן נעשינו שותפים לרגש מאחד. שנינו פחדנו מהחיה המעופפת. המורא החיתי שהשתלט עלינו היה חסר הגיון ובלי שום נחיצות. המו"ל הקטן מתל-אביב ואנוכי, כל אחד מסיבותיו הוא, משקשקים מזכר המסוקים. משום כך הוא נרעד אתמול באוטובוס, כשהקצין השקדן שלנו בישר על אפשרות העליה להר במסוקים. ובשל התמונות שנחרתו בו מליל-הפינוי רצה לקום ממושבו, לגשת אל הקצין המסור ולבקש ממנו בחשאי, שישאיר אותו במחנה העורפי. לא שהוא מסרב לטוס, חס וחלילה. הוא לא העלה שום לשון סירוב על לשונו. ונהיר לו שאין לו שום רשות לבקש מאומה לעצמו לאחר עשר שנות העדרות. אבל הוא פשוט לא יכול. רוצה מאד אבל לא יכול. ממש בנוסח המשפטי שלמד לשנן בימים הרחוקים של הטירונות.

הקצין הפעלתן שלנו היה אדיב מאד. הוא לא זילזל באף אחד. והוא הקשיב לבקשתו בענין. ואמר, יהודה לוי, אני ממש מבין אותך. ואילו היו לרשותי אנשים נוספים לתחלופה, הייתי מוריד אותך ברצון במפקדה העורפית. אבל תראה בעצמך כמה מצומצם כוח-האדם שלנו. וכל אחד נחוץ מאד על ההר. צריך להחליף שם מחזור שלם שסיים. וצריך גם לתגבר כמה עמדות. ובכלל, מדוע אתה מגיע אלי מאוחר כל כך? מדוע לא ביקשת להשתחרר בבסיס שגויסת בו?

יהודה לוי אמר לי בחדר הקטן שהוא נרתע ולא רצה להכביד על הקצין הצעיר בספורים מעברו. פשוט התבייש להעמיס עליו את מעשיותיו. האיש היה טרוד כל כך, והוא לא יכול לעכב אותו ולפרוש בפניו את פרשת ליל-הדמים בסיני. טוב עשית, אמרתי, אבל כשנגיע לג’בל אל תהסס. רוץ מיד למפקד וספר לו את כל הסיפור. אתה מבין, פשוט קפצה עלי בושה. עשר השנים שחלפו מאז נראו פתאום כמאה שנים. הקצין בעצמו היה אז ילד קטן. שמעתי איך הוא מכנה את אנשי המילואים שלפקודתו. דוֹד, אכפת לך להיכנס לשורה? דוֹד, יפריע לך אם אבדוק לך את הנשק? תגיד דוֹד, ברובה האמריקאי כבר ירית פעם?

עד הצהריים שוחררנו לחדרנו. מזג האויר התייצב. כאן בעמק חדל הגשם. ולפעמים אפילו הציצה שמש דלוחה מבעד לעננים. ומההר מוסרים שהשלג דווקא מתהדק. וזה טוב. ותנועת המסוקים תתחדש עוד שעה קלה. ראשי ההרים מְחוּתָלִים עדיין בערפל סמיך, ויש קושי לטייסים להנחית את המסוקים במשטחי-הנחיתה הקטנים הקבורים בשלג. אבל מדי פעם באות התבהרויות. הערפילים מתפזרים וכוֹחַל עמוק של שמים נקיים נפרש על הג’בל. אלו הן הזדמנויות פז להחלפת הכוחות שאסור להחמיצן. שאחרת מי יודע מתי יוּרדוּ האנשים מההר. כולם כבר עצבנים שם. ויש התפרצויות מאד לא נעימות. מריבות פורצות על שטויות, ותגרות מתלקחות על חינם. יש לעשות כל מאמץ כדי להקדים ולהעלות את הכוח שלנו.

סייעתי ליהודה לוי לארוז את חפציו. אנחנו עוד נתגעגע לחדר הקטן הזה. אנחנו עוד נרצה לשוב לבית-ההארחה השליו והחמים שבעמק. הוצאתי מכיסי חפיסה של פקקי-אוזנים. במטווחים חילקו לנו אותם כדי שלא נתחרש מרעם הירי. לפי עצת החברים טוב לאטום בהם את האוזניים מפני הרעש העצום של המסוק. הצעתי גם ליהודה לוי שינעץ את הפקקים באוזניו. אבל הוא חייך אלי חיוך מתוח, הצביע על שתי אוזניו ואמר, לי אין צורך באטמים האלה. האוזנים שלי סתומות מזמן, כבר שכחת?

 

ג.    🔗

מהרגע שנחתנו על הג’בל השתנה יהודה לוי לגמרי. אי-שקט משונה אחז בו. והוא התחיל להתרוצץ חסר-מנוחה בין החדרים. מהאפסנאות אל השֶקֶ"ם ומהנשקיה אל אולם ההרצאות. בכל מקום היו תורים ומהומה. כולם מיהרו והיה דוחק גדול בפרוזדורים. נָצֵל את השעה וגש אל הרופא, יעצתי לו, ואל תדחה למחר. אתה לא נראה טוב. הוא הניף בידו מעל לכתפו, בתנועת ביטול, ואמר מה יועיל לי כבר הרופא? מה הוא יודע על חֶרדת-הטיסה שלי? ספר לו, אמרתי, ספר לו כל מה שסיפרת לי למטה. עזוב, זה לא יעזור, אמר יהודה לוי. אני מכיר את הרופאים הצבאיים.

הוא עלה וירד בקדחתנות וקפץ על מדרגות הבנין ללא הרף. רוח קרה נישבה בפרוזדורים הַפְּרוּצִים. מדי כמה דקות היה ניגש אל אחד מתנורי-החימום. מחבֵּק אותו ומגפֵּף את הארובה. מתחמם מעט ושב ויוצא לשיטוטיו. הוא הילך בצעדים גדולים, בהקשת העקבים של הנעלים הצבאיות, במין מקצב פנימי מתפרֵץ. פסיעותיו הדהדו בפרוזדורים הריקים והקישו כְּמַקָשים חסרי מנוח. הוא לא שמע לעצותי. ביקשתי ממנו שיחליף מיד את מדיו המיושנים. אלה שנותרו בידיו מלפני עשר שנים. שיתלבש במדים החדשים שנארזו בין חפציו. אבל הוא סירב. הצעתי לו שירוץ ישר מהמסוק אל המרפאה וידבר עם הרופא. אבל הוא השתהה ואמר שהוא נזקק לכמה שעות כדי להתאושש מהלם הטיסה. כל מה שביקשתי ממנו דחה.

בחגורו היתה תלויה מימיה מלאה מים והוא לגם ממנה כל כמה דקות. אסור להתייבש, אמר. את המים סינן אל תוכה מבעד למטפח המיוחדת שהחזיק בכיסו. כאן לא מִדבָּר, אבל יש סכנת התייבשות. עוד בחדר שבבית-ההארחה ראיתי כיצד הוא מסנן את המים בערכת-הטיהור שלו. התפלאתי על מעשיו. המים כאן מטונפים אמר. וגם לך לא יזיק לשתות רק מים מסוננים. אני חשבתי שהוא סובל מאיזה זיהום והצעתי לו שישתה רק מים רתוחים. אבל הוא דחה אותי ברוגז קל. זה לא שאלת ההרתחה, אמר. בכלל לא זה. המים שבצנֶרֶת פשוט מטונפים. כל מערכת הצינורות כאן מטונפת. ואני מוכרח לטהר את המים. הוא לא שתה כמו כולם. את המים שסינן שמר בין לחייו וגִרגֵר אותם בפיו שעה ארוכה. כאילו היו תרופה. וכאילו לא סמך על סינון המטפחת. וכמו בחן אותם בחינת נקיון נוספת. כאן לא חולות סיני, אבל גם כאן אפשר להתייבש.

מה גובה הג’בל? שאל אותי. כמעט שני קילומטרים, השבתי לו. לפי מה שמסומן במפות ואם נוסיף את גובה הבנין. אין לי אויר, אמר והתנשם התנשמות עמוקה. פשוט מאז שנחתנו על ההר אין לי אויר. הוא פתח כפתור עליון של חולצתו. אבל זה היה מגוחך. משום שעל החולצה לבש סוודר מהודק. ומעליו מעיל רכוּס. כאילו נגמר לי האויר, אמר. וכל רגע נדמה לי שאני נחנק. אולי אתה רגיש לאויר הדליל שבהר הגבוה? אף פעם לא הרגשתי ככה. אף פעם לא היו לי בעיות נשימה בהרים הגבוהים. מתבגרים, אמרתי, אל תשכח שכולנו מתבגרים. וגם חלפו עשר שנים. ובינתים השתנית. הוא התכעס עלי. מה אתה מדבר? הרי טיילתי במרומי סיני. העפלתי שם לראשי ההרים. כמו נער הרגשתי שם. התפעמתי מהזריחות הקסומות ממש כמו הצעירים שבחבורה. גש לרופא, יהודה, אתה לא נראה טוב.

יהודה לוי הפנה לי את גבו. ושוב החווה בידו אותה תנועת ביטול עצבנית. הוא שב לצעידתו הכפייתית. לי היה ברור שהאיש פגוע ויש צורך דחוף לטפל בו. אבל לא הצלחתי לשכנעו. בצעדֵי גָמָל ענקיים חצה שוב ושוב את פרוזדורי האבן החשופים. ירד במרוצה במדרגות הרחבות ועלה מהן מתנשף כולו. סמוק ונרגש ומעלה זיעה. אין כאן אויר. ואין כאן מים נקיים. והברזים מזוהמים גם הם. הוא ירד אל המטבח הענק שבמרתף ועלה מזועזע. הרצפה מכוסה שם כולה בלכלוך שמנוני. השולחנות לא נוקו כבר חודשים. אולי כדאי שאעלה אל הגג. שם האויר קפוא וטהור לגמרי. שם אוכל לנשום לרווחה. וגם אוכל לבדוק את המים שבמיכל הפלסטיק הגדול. והוא עלה אל הגג.

הזהרתי אותו. צעקתי אחריו שהאויר על הגג קר כקרח. שאיש לא יוצא מהבנין ביום של מזג אויר כזה. רציתי לעלות אחריו ולהחזירו אבל דחקו בי כבר שאכנס אל משרד-המבצעים. התדריך לחדשים כבר התחיל ועוד מעט יחולקו התורנויות. ולא יכולתי לרדוף אחרי יהודה לוי המתרוצץ במדרגות. טלפנתי אל אנשי התצפית נֶגֶד-מטוסים שעל הגג. ביקשתי מהם שישגיחו על החייל החדש שעלה על הגג. שיקראו לו דחוף אל המרפאה. מן הגג השיב לי חייל מנומנם ואמר שאי אפשר לראות כלום ואי אפשר לשמוע כלום. ענן כבד שרוע על הג’בל והראות ממש אפסית. וכל כך קר בחוץ שהוא לא מעז להתרחק מהתנור. איזה מטורף יעלה עכשיו אל הגג?

ופתאום נפרצה הדלת במשרד-המבצעים. באמצע התדריך. באמצע דבריו של קצין המבצעים. יהודה לוי נכנס במהירות והתיישב על השולחן. הוא היה חיוור וידיו גיששו במעלה חזהו. הוא התלונן, הוא נאנח, הוא פלט דיבורים לא ברורים. בחדר קמה תיכף מהומה ואני צעקתי על הסמל התורן שיזעיק את הרופא. יהודה לוי משך בתחתית צוארו נאנח ואמר, לא. אין צורך ברופא. זה יעבור. זה רק לחץ חולף בחזה. הרופאים לא מועילים לי. הסרנו ממנו את מעילו, פתחנו את חולצתו וריווחנו את בגדיו. נשימתו היתה פרועה לגמרי. והדופק שלו השתולל. הוא גנח ואמר שיש לו סחרחורת וְנַהָם שאינו פוסק באוזנים. באוזנים החֵירשות שלו. אמרתי, שלא רצה להכניס בהן אֲטָמים.

הרופא הגיע ואתו שני חובשים. באנשי מילואים צריך להיזהר, הודיע בכניסתו. וכבר קרו כאן מקרים לא נעימים בג’בל. אנשים שעלו כבריאים ירדו חולים. ולאחרים התגלו כאן מחלות נסתרות. אסור לזלזל בתלונתם של אנשי המילואים. לפעמים אלה חבלי הסתגלות לגובה הרב ולאויר הדליל. אבל לפעמים יש גם מקרים חמורים, שדורשים טיפול מיידי. וכבר קרה ששלחו למטה אל העמק אנשים שהתמוטטו מאויר הפסגות הטהור שבג’בל. יש אנשים שמגיעים הנה ללא בדיקות מקדימות. וישנם כאלה שעשר שנים ויותר לא ראו רופא. ולכן גם בהלתם גדולה. והם מופתעים אפילו יותר מהצוות הרפואי.

עשר שנים. זה נכון, קרא יהודה לוי. עשר שנים בדיוק. איך ידעת?

הרופא החל לטפל בו והוא מִלמֵל אליו. מסוּחרר כולו. כבר התעייפתי מהם. הם זילזלו בי. הם לעגו לי. הם גרשו אותי ממשרדיהם. הם הריצו אותי לחינם. מוועדה רפואית אחת לאחרת. הם לא חדלו להתעלל בי.

הרופא נבוך והביט סביבו במבט שואל. אני אסביר לך הכול, אמרתי. אבל קודם תפַנוּ אותו. ושני החובשים הוציאו את יהודה לוי ונשאו אותו במורד המדרגות. ואני הלכתי עם הדוקטור וסיפרתי לו מה ששמעתי מיהודה לוי. כמובן שהוספתי גם דברים בדויים משלי. משום שמצוקתו נגעה ללבי. ומשום שחששתי שגם הרופא הזה ינהג בו קשיחות מיותרת.

 

ד.    🔗

לפתע מצאתי את עצמי יושב בפונדק דרכים בקרית-שְׁמוֹנָה. הרגשת רווחה עצומה מילאה אותי. כאילו נחלצתי מאיזו סכנה מאיימת. כאילו ניצלו חיי ממארב ניסתר. מסביב האירה שמש חורפית נעימה וחמימה. נשמתי בקלות ומתוך שמחה קלילה, שמקורה לא היה ברור לי לגמרי. שיירות צבאיות עשו דרכן המסורבלת באיטיות במעלה הכביש אל מעבר הגבול ללבנון. חיילים נהרו בצידי הכבישים ובין החנויות הקטנות. הרגשתי כאילו נותקתי מהמהלך המעיק של חיי. כאילו ניתנה לי הפוגה קצרה. אם אנצל אותה לתצפית על ימי החולפים, או אם אנצל אותה לשפוט את מעשי, הכול הונח בידי ואיש לא התערב. יכולתי לקום מכיסא הפלסטיק ולהכריז מול העמק העטוי בזוהר חמים, שזמני כבר חלף. ומה שראיתי למעלה, באויר הדליל של הג’בל, ראיתי רק כדי ללמוד על עומקה של התהום שעל שפתה ניצבתי.

בנחת ניגשתי אל הדוכן. ובנחת הזמנתי לעצמי כריך גבינה ופחית של משקה קל. ובנחת מופלגת הרשיתי לעצמי להתחרט, ולהזמין דווקא כוס קפה חזק. זהו, התנשפתי בעונג. השלמתי את משימתי. עדרתי את חלקתי הקטנה. ומה עוד נותר לי לעשותו? המלחמה המכאיבה התרחקה ממני. אף על פי שהייתי מוקף בסימניה. ואף על פי שישבתי רק כמה קילומטרים ממעבר הגבול. כל מסוק חולף הזכיר לי אותה. וכל אמבּוּלנס שדהר על הכביש, הראה לי שאני מניח לעצמי מוקדם מדי, ובמופקע מהזמן האמיתי שבחוץ. המלחמה עוד לא נסתיימה. ויעברו ודאי עוד ימים רבים עד שתסתיים. אבל חלקי שלי הסתיים. לפתע התפניתי להשקיף למרחוק. ולזהות את להקות העופות החגות מעל כִּתמֵי-הזוֹהַר של בריכות הדגים. לפתע הרשיתי לעצמי לחקור באריכות את חמוּקָיו המגָרים של הר החרמון, שהתנשא כחומה רבת צבעים הישר מולי.

הוצאתי מכיסי את העט הכדורי שנשאתי בארנקי. ומשכתי מתוך תרמילי את המחברת המקומטת. עכשיו שאני נינוח אני יכול למלא סוף סוף את אשר הבטחתי לידידי העורך. הבטחתי לו שאכתוב בשביל מדורו גלויות מצויירות. מן הנוף הציורי של לבנון ההררית. מן הנוף האנושי החולף על פני ונוהר במעבר הגבול. וכאן אולי ארשה לעצמי להרחיב.

ואביא לפניו, ולפני קוראיו גם מבחר מהנוף האנושי של קרית-שמונה. ואם כך, הרי כדאי שאשפר את מושב התצפית שלי. וכדאי שאעתיק את ישיבתי מהפונדק הקטן אל המרכז הישן. או אל המזנון המהיר שבתחנת האוטובוסים המרכזית. שם ינהרו לפני נחלי-אדם השבים מן המוצבים. עטוּיֵי-בּוֹץ, מְזֵי-שֵׁינָה, עטופים עד קודקודם במעילים כבדים. ולשונם תשתפך מפיהם ותצלצל באוזני בכל חמדתה החיונית. שמות הכפרים הרחוקים יִזלוּ מפיהם. והנחלים יזרמו מלשונם מַקצִיפִים. ובעזרתם אוכל להתנשא ממקומי העלוב שאצל המזנון. ואמריא אחריהם אל סִבכֵי המעיינות.

כן, השלמתי את תפקידי שיוּעד לי. ליוויתי את יהודה לוי, המו"ל הקטן מתל-אביב, אל בית-החולים הצבאי. ומשם שילחו אותי בחזרה. במהירות, ובלי שאלות מיותרות. השלמת משימתך? יפה, אל תתמזמֵז כאן וסע בחזרה ליחידה. הרופא שבג’בל הורה על הורדתוֹ המיידית. הוא מצא שלחץ דמוֹ גבוה עד כדי לסכנוֹ. והדופק שלו מתפרע בצורה חשודה. הוא צריך ליווי צמוד, התעקש הדוקטור. החובשים שזכרו את עזרתי בפינוי, קראו לי והטילו עלי את משימת הליווי. המסוק הראשון היורד אל העמק. אסור להשהוֹתו על ההר. ואני לא התנגדתי. ידעתי שהם ידאגו להחלפתי בחדר-המבצעים. ובכלל; מי אמר שאני צריך להיות נאמן לקצין-המבצעים? חבר שחלה דורש ממני יותר. ואם פקדו עלי לרדת, אפילו שאני מוכה בפחד-טיסה, הרי אינני מהסס. ואם יהיה עלי לשאתו אל בית-החולים לא אהסס לשאתו. ואם יצוו עלי בבית-החולים להיצמד אל מיטתו, לא אהסס ואצמד. כך גם ימהרו ימי שירותי לחלוף. ואני אכלה את לילותי בנסיעות מתישות ובטיסות מפחידות. ולא יוותר בי הכוח להשתעמם ולהתגעגע הביתה. ולא יוותר בי הכוח לקוֹנֵן על הימים החולפים.

בבית-החולים ציפתה לי פקודה מוזרה. שאין לי למהר ולשוב אל הג’בל. גם כך אינם מצליחים לחלץ את האנשים לחופשה. המסוקים מלאים ונחיתותיהם מעטות וקשות. טוב אעשה אם אשאר למטה. ומה שהשתמע מהפקודה המשונה היה חופש מפתיע ולא מצופה. רחוק מביתי, רחוק מיחידתי, וקרוב רק אצל מעשי. לרגעים נדמה לי כאילו ידו של ידידי העורך היתה בפקודה. כאילו דאג ממרחקים שאתפנה לכתיבת הגלויות המצויירות שהבטחתי לו.

וכבר החלו הרעיונות להתארגן בתוכי. בעודי יושב לשולחן המזנון. במה היה עלי לפתוח? כיצד אכתוב את הגלויה הראשונה? כיצד אַחְוִיר לקוראי שעוד אחרות ורבות יבואו בעקבותיה? ואיך אוכל לעורר את סקרנותם?

אילו לא הייתי חס על פרטיותו של יהודה לוי, הייתי פותח דווקא בו. חייל שלא נקרא עשר שנים לשירות. אך בעקבות המלחמה גאוּ בו רגשות החובה. ואלי גם חש געגועים אל חבריו שמאז. ולמרות שהצבא ניסה לחסום את דרכו, זכה וגויס למרומי הג’בל. אך שם לקה במחלה מיסתורית. בשל הגובה הרב ואולי בשל נסיבות נסתרות אחרות. הוא פונה ואושפז בבית-החולים לבדיקות מקיפות. מעיון חטוף במסמכיו, שלא הוסמכתי לעיין בהם, אבל ניצלתי לשם כך את הטיסה הבהולה במסוק, נוכחתי להפתעתי שהמו"ל מתל-אביב כבר אושפז בעבר.

בשל מה אושפז לאחר מלחמת יום-הכיפורים? האם יש אמת בספורו על הפגז שרדף אותו כל הלילה? האם באמת נחת הפגז בחול, בין רגליו, בעת המסע הגדודי אל מתקפת-הנגד הכושלת? האם באמת נפגעה שם שמיעתו? האם נכון שמאז הפך לחירש למחצה?

לא רציתי לכתוב כל זאת בגלויה הראשונה. אבל האמת היא שגם אני חשתי במועקה מוזרה שעקבה אחרי במרומי הג’בל. יש משהו בחשדיו הדמיוניים של יהודה לוי. גם עלי הכביד האויר השקוף והדליל. גם לי היה נדמה שאיזו עוינות חשודה, המכוונת אישית נגדי, אורבת לי על ראש ההר. מעבר למנחת שערימות שלג מפונה נערמו בשוליו. גם אני ראיתי בשעת הנחיתה איך מעיפה רוח-המסוק העזה תרמילים ומעילים למטה אל המדרון. וגם אני רציתי לרגע לזנק בעקבותיהם. לרוץ בתוך ערוצי-השלג, ולהתגלגל במדרונות עד לתחתית הבקעה. כאילו גם אני חייב לנוס מההר. לפני שיפגעו גם בי האוֹרבים. כמה כיוונו החובשים לרצוני הכמוס כשהטילו עלי לרדת מיד, במסוק הראשון, וללוות את יהודה לוי במסע הצלתו.

התקשיתי להחליט מה אני רוצה לכתוב בגלויה המצויירת הראשונה. היה לי לא נוח לבחור בין האפשרויות שצצו כל העת. חשבתי להתחכם ולהקל מעט על עצמי. להתקשר בטלפון אל העורך. אדרבה, אטיל את ספקותי על ראשו. נראה מה יוכל ליעץ לי ממשרדו שבתל-אביב הרחוקה. ואולי אבחר לשם ההתחלה בתאורי הנוף השלו? או אולי במטחֵי הקַטיוּשׁוֹת המחרידים את חמימותו המנומנמת של העמק? אולי אתלווה אל אנשי חוליות-הבדיקה, הבּוֹלשִׁים בשרידי הרסיסים של הפצצות? או אולי אשלב בין הדברים. וְאֶבדֶה לכבוד ידידי העורך ספור נוגע ללב, על חייל השב למערכה לאחר עשר שנות הפוגה?

אבל מה רוצה הגורל שלנו, המתעתֵעַ? מדוע הוא מנחית את פצצות הקטיושה על מעבר-הגבול בדיוק כשחוצה אותו האיש שלנו, יהודה לוי? ואפילו שנזהרתי בו כמה שיכולתי, ואפילו שכִּפתַרתי אותו כולו, ואפילו שרכסתי אותו עד סנטֵרוֹ. ואפילו שחבשתי אותו באֵפוֹד-המגֵן ומשכתי אל ראשו את הקסדה הגוֹלֶשֶת. אפילו כך הוא ייעצר על מקומו מחמת התדהמה. וכל מה ששקע והרגיע בתוכו בעשר השנים שחלפו, מאז קרב-הלילה האומלל בסיני, ישוב ויתפרץ מִפְּנִימוֹ. ויטלטל אותו בבת אחת אל הימים שכל כך ביקש לשכוח.

 

ה.    🔗

מי שמסובב את הדברים בעולם, ומי שמזמן לאדם זימונים מפתיעים בחייו, הוא שהפגיש אותי שוב עם יהודה לוי. על המדרכה, בתל-אביב, בעודני עושה את דרכי אל מערכת-העתון נתקלתי בו. קבעתי פגישה עם ידידי העורך. אותו העורך שלפני כמה חודשים דחק בי לשלוח לעתונו את הגלויות המצוירות מלבנון. כבר איחרתי מעט לפגישה והחשתי את צעידתי. מספיק בּוּשׁוֹת היו לי במגעי עם העורך. ולא רציתי להוסיף עליהן. לכן קיצרתי את הדרך ונטיתי אל הרחובות הצרים שבמורד נחל איילון. הלכתי בין המוסכים הפתוחים, המסגריות הדחוקות ובתי-הדפוס המיושנים. במבואו של בית-דפוס חלפתי על פניו. כמעט שלא הבחנתי בו. משום שהוא פנה לעבר האחר. אבל משהכיר אותי בא לקראתי בשמחה.

הוא לא השתנה כלל מאותו היום שהשארתי אותו בבית-החולים. להיפך, כיוון שהיה עכשו קיץ הוא נראה זקוף יותר וצעיר יותר. מראה החורף הוּשַל מעליו. ללא הדובון המסורבל ובלי הכובע החם נראה אפילו דק יותר וגמיש. גם מראה פניו היה טוב. וניכר שהוא מרוצה מפגישת הפתע שלנו. יהודה לוי הזמין אותי לעלות למשרדו הסמוך ואני פקפקתי מעט. גם ככה לקיתי בנזיפות העורך. ולא רציתי להחמיר עמו עוד את יחסי. אחרי הכול אינני שוכח שהוא נהג בי בנדיבות רבה. הוא דאג שהגלויות שכתבתי יודפסו בצורה נאה. וגם כשהתארכו יותר מהרצוי, וחברים במערכת השמיעו הסתייגות מהמשך הדפסתן, הוא התייצב לצידי. אם הגלויות משעממות, אמר במערכת, הרי זה סימן שגם השהות בלבנון משעממת. וזהו סימן טוב. לכן הרגשתי מעט כפוי טובה. ולא רציתי שוב לאכזבו. יהודה לוי ראה להיסוסי והציע שאטלפן אל העורך ממשרדו. הצעתו נראתה לי והצטרפתי אליו.

הלכנו מבית-הדפוס להוצאת הספרים שלו. ואני שאלתי על מהלך אישפוזו. שהרי לא התראינו מאז. במקרה נפגשנו ובאקראי נפרדנו. ואלמלא זִיוֵג אותנו הקצין הנלהב לאותו החדר בבית-ההארחה שבקיבוץ הצפוני, לא היינו נפגשים בחיים. האישפוז היה קצר. אבל הרופאים זימנו אותו שוב לבדיקות. הם המליצו על שינוי גמור באורחות חייו. וכן שיקפיד לבקר אצל רופא לעתים קרובות. חשדם לא נתאמת, ולחץ דמוֹ חזר לתיקנוֹ. גם נשימתוֹ הסתדרה מאליה. ואפילו לִבּוֹ, שהרופאים חשדו שניזוק באותה יממה ששהה בג’בל, נמצא בריא. ובכלל, שום מחלה מהחורף הקשה שעבר אינה משבשת את חייו, והם חזרו לזרום ממש כבראשונה.

אני שאלתי אם פרשת שיבתו לצבא נסתיימה. והוא הודה בכך, אבל ללא שום נימה של צער או של מפלה. אי אפשר לחזור אחרי עשר שנים כאילו כלום לא קרה. אבל הוא נוכח שאין זה כבר אותו הצבא. וכדאי שאכניס לראשי שאין זו עוד אותה הארץ. ואפילו העם השתנה. ואין זה אותו העם שהכיר מלפני המלחמה.

ומה עם חרדת-הטיסה שלו? טסת מאז? ואני התלוצצתי אתו ואמרתי שלי לא הכינו קבלת פנים חמה כמו שהכינו לכבודו. אותי לא קיבלו במטחי קטיושה חגיגיים כשחלפתי במעבר הגבול. הנח, ביקש יהודה לוי, הנח, מספיק לי מהזכרונות.

בבנין הקטן שבו ניהל את הוצאת-הספרים שלו השתכנו מדפיסים גרפיקאים וכורכים. והבנין המה מעיסוקים. טלפנתי אל העורך שהמתין לי. נינזפתי בחומרה, כמובן, והוזכרה לי כל פגישה שביטלתי. וכל הבטחה ששכחתי לקיים. כל תירוץ שהעליתי נפסל מיד. והעורך פשוט לגלג על חמקנותי. גמרנו שאם אתפנה אקפוץ אל המערכת. הוא ממילא מתכוון להישאר בחדרו עד שעה מאוחרת. היה לי לא נוח לאחר השיחה. הרגשתי כמה שקופה ומגוחכת התפתלותי. וכמה היא מיותרת. נדרתי שוב שאם לא אמצא טיעונים יותר מכובדים, אחדל סוף סוף מתרגילי ההשתמטות הילדותית שלי.

סבבנו במשרד ויהודה לוי הסביר לי כיצד נעשית מלאכתו. עדיין ספרי לימוד מועטים. ועדיין הוא מקפיד על תורת המחשב. למחשבים נשקף עתיד מזהיר. ומי שיתמיד בהדפסת ספרי לימוד במחשבים פרנסתו מובטחת. ולמען הנשמה? שאלתי, סתם למען הנשמה אינך מדפיס שום ספר? הוא ביטל את שאלתי באותה התנועה שהכרתי מההר. בכל שנותיו עד היום לא כתב מילה שיש בה ענין. למעט אולי היומן הקטן שכתב בעת ששהה במוסד ההוא. תליתי בו מבט מופתע. איזה מוסד? ואיזו שהייה? והוא אמר סליחה, חשבתי שקראת הכול בתיק הרפואי שלי. בנסיעת הליווי לבית-החולים. הייתי מטושטש מעט אבל ראיתי מה שראיתי. לא קראת את המסמכים? לא ניצלת את שעת הכושר המזדמנת ההיא? אשיב לך באותה לשון, אמרתי. אולי ראיתי ואולי לא ראיתי. אבל אינני זוכר שראיתי מסמכים במסוק המרעיד. גם אני הייתי מבוהל, ממש כמוך. באמת? התפלא יהודה לוי. ואני חשבתי שאתה אחר, שאתה גיבור. שום גיבור, אמרתי. וחוץ מזה הייתי עסוק כל העת בכתיבת הגלויות שלי בשביל העתון. ולא התפניתי למה שכתבו אחרים. הוא הביט בי בחשד אבל לא ערער על דברי.

הוא שפת את הקומקום להרתיח לנו תֵה. ואני שאלתי אם עודו מקפיד על טיהור המים כמו שהקפיד על הג’בל. שוב תלה בי מבט נבוך. בוודאי, אמר, מפני שהמים כאן בתל-אביב מטונפים יותר מאשר בג’בל. והצינורות מסריחים נורא. שם לפחות יכולתי לצאת אל הגג הקפוא. וללקט לי חופנים של שלג טהור. להמיס אותם ולקררם שוב במימיה. אבל כאן ממש פחד אלוהים. כל הגגות מסביב מזוהמים. ומיכלי המים מתפוצצים מרוב חלודה. תהיתי אם עודו משתמש במטפחות לסינון המים. אם עודו מקפיד להחליף אותן בזו אחר זו. האם הוא עדיין נתקף באותה עצבנות קשה ללא פשר? האם הוא עולה ויורד כל העת במדרגות החירום של בנין המשרדים? באותם צעדי גָמָל ענקיים? מקיש בעקבים הגסים של הנעלים הצבאיות? מקיר לקיר. מפינה לפינה. סובב בתנועות רחבות את שולחן-המבצעים. נמנע מלהתקל בכסאות הפזורים. ולפתע הבנתי מה שלא אמר. הבנתי היכן קונה לו אדם מנהגי שוטטות כאלה. ניחשתי היכן מְתַרגֵל אדם טיולי מִרצָפוֹת נמרצים כאלה. היכן נצמד אדם לסיבובי חצֵרוֹת חסרי תכלית שכאלה.

וכשנשאתי עיני אל החלון הפתוח למזרח, אל הערוץ הנבנה של נתיבי אַיָלוֹן, גיליתי שאם אחבר את נוהלי-הסינון הקפדניים שלו עם משמעת הצעדה החמורה, אוכל לדעת בבטחון היכן שהה. האם היה זה אחרי מלחמת יום הכיפורים? אחרי קרב הלילה הנורא ההוא? אחרי המסע ששקע בחול העמוק?

יהודה לוי הגיש לפנינו את הכוסות והתה. יכולנו גם לרדת אל המזנון המוזנח של בית-הדפוס הסמוך. אבל הוא העדיף שנשתה לבדנו במשרדו. ואני הסכמתי לדעתו. כאן היה נעים יותר והשיחה בינינו תתגלגל ללא הפרעה. איש לא ישתומם על ערכת הסינון המוזרה שלו. ואיש לא יצחקֵק על דרך לגימתו המשונה. והוא יוכל לגלות לי מה שרצה לגלות עוד בפגישה הראשונה. ומה שחשש שאגלה בעצמי.

הוא סיפר לי על חששו מהשעות הארוכות בתורנות הלילה. על פַּחְדוֹ מהשמירות הממושכות בעמדות השמירה המקפיאות. מה יהיה עליו אם לא ימצא אדם שיוכל לשוחח אתו? לכן שמח להכירני. וגם אני לא הצטערתי על ההיכרות. מקצועות קרובים, אחרי הכול, יש לנו. אתה מו"ל קטן ואני מה אני? מחבר רשימות-אגב לעתון. אף על פי שהתאכזבתי מעט מספרי הלימוד שלך לתורת המחשב.

יהודה לוי קם ממקומו, פשפש במגירות שבארון והוציא תיק קרטון מכוֹרך ומחוּזק. מזמן לא קראתי בעצמי ביומנים האלה. וגם לא מסרתי אותם לקריאה לאף אחד. אבל אתה קנית את זכותך לקרוא בהם בדרך לבית-החולים. אני אינני שוכח כל כך מהר את מֵיטיבַי. קח, תקרא. אולי תמצא תשובות לכמה שאלות שמטרידות אותך.

לא יכולתי לסרב ולקחתי ממנו את התיק. אבל באותו הרגע ממש הצטערתי שנעניתי להזמנתו. הצטערתי שעליתי לשתות תֵה במשרדו. יש דברים שלא כדאי לקרוא ולא כדאי לדעת. יכולנו לשבת למטה, במזנון המוזנח של בית-הדפוס הסמוך. ולעולם לא הייתי מתחייב בקריאת תִיק הקרטוֹן המחוּזק.