רקע
אלישע פורת
הלם קרב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א.

האם באמת הופתעתי כשנודע לי שבארי בן-יעקב, הקיבוצניק ארך-השיער, חזר בתשובה?

אולי מעט הפתעה היתה בשמועה. ובעיקר בשעות הראשונות לשמיעתה. אבל במשך היום שכנעתי את עצמי שבארי הגבוה ודק הגיזרה, שאיזו קפיציות עצבנית נישבה ממנו, היה מועד מלכתחילה לשינוי עמוק בחייו.

בשירות המילואים האחרון ניהלנו בינינו שיחות ארוכות ואני התרשמתי שהבחור הצעיר שלפני מבקש טעם לחייו. הקיבוץ שבו נולד וגדל נמאס עליו. היו לו המון טענות לחברים, למוסדות ואפילו לקרובי משפחתו. שמעתי כאב ניסתר בדבריו שבתחילה היה אך סדק. אבל עם חלוף השבועות הבנתי שיש כאן קרע של ממש. הוא סיפר לי שהלך עם מצוקותיו לחברים מכובדים שידע עוד מילדותו שיש להם תשובה לכל שאלה. אבל למרבה צערו התאכזב מהם. אחדים דחו אותו בתירוצים קלושים. אחדים עייפו מלשמוע עוד צעיר מבולבל המערער על חייהם בקיבוץ. ואחדים פשוט אמרו לו שמשהו השתבש בראשו. והוא אינו זקוק לשיחות הבהרה מעמיקות אלא לטיפול רפואי דחוף.

רק איש אחד האיר לו פנים והקשיב לו באמת. האיש כיהן כחבר המזכירות לאחר שעשה שנים רבות בצבא הקבע. הוא שמע את בארי פעם אחת והזמין אותו לשיחה שנייה ושלישית. ובמשך כמה שבועות פתח את ביתו בפניו עד שעות לילה מאוחרות. אך במילים לא היה די כנראה. ובארי הבין לבסוף שמן השיחות הארוכות לא תבוא לו הצלה. חייו היו זקוקים לשינוי דחוף. רוחו היתה זקוקה לבאר עמוקה. כדי לשקוע בה עד תומה. גופו היה זקוק לחיי פולחן והקרבה. שישמרו ולו במעט את טעם חייו שהתגלה לו בצבא. והוא כולו נדרך לחיפושים של הוויה אחרת. שתאיר את חשכת ימיו המסוגרים שהתנהלו בין מיטתו הצרה לבין עבודתו המפרכת בבריכות הדגים.

כשהצטרף בארי בן-יעקב למחלקה הוותיקה שלנו עורר מיד מחלוקת בעצם הופעתו. מגודל שיער ארוך וצמוד לטרנזיסטור זעיר בכל שעות היום. מחייך חיוך מאיר במקום להשיב תשובה. ומקדים לעלות על מיטתו. האם מלכתחילה השתמט ממילוי חובותיו? האם מיד לבואו החל להשתמט מהתורנויות? כבר אינני זוכר בדיוק אבל בלי ספק הגזימו החברים בגנותו. ועוד הרבו בכך לאחר שנתגלה שחזר בתשובה. במיטתו היה מתכנס בין השמיכות, מכסה את ראשו ומתיחד עם הרדיו הקטן ועם זרם המנגינות שבקע ממנו.

הוא לא אהב את מפגשי החברים. סלד מן הישיבה הצפופה ליד המדורה. ושנא את פרקי הזכרונות שהוותיקים העלו בכל שעה שניתן להם פתחון פה. האנשים האלה, אמר לי פעם, פשוט מכלים את ימיהם לריק. תקשיב לשיחתם תראה את מנהגיהם. איזו גסות יצוקה בהם ואיזו ריקנות. כאילו אין דברים נעלים באמת בעולם הזה. למשל, שאלתי, כמו מה? כמו המוסיקה התפרץ עלי מיד בהתרגשות וסיפר לי כמה ניגונים בוקעים מתוכו ומתחננים להיות מולחנים. ואילו רק היה לו מעט יותר פנאי, ומעט יותר כסף, כבר מזמן היה רוכש לו רשמקול הגון. מתפנה מכל עניניו. עולה מבריכות הדגים המצחינות ומבלה את כל ימיו בהלחנה.

הבארי הזה שלך, לגלגו עליו החברים שראו בחשד את התקרבותנו, יגמור רחוק מאד. אינך מבחין איזו ציפור מוזרה מצאת לך? תראה איך הוא מחפש כל סדק צר כדי לצלול ולהיעלם. זה חייל זה? איפה בכלל שירת מקודם? ומי בכלל הסכים לשרת אתו ביחידה אחת? והקיצוניים שבהם לא התעצלו והלכו להתאונן לפני הקצינים שלנו על האיש החמקן שהגיע אלינו בטעות. אבל סופו שיגרור סיבוך שבו יפלו גם אחרים. וכדאי להיפטר ממנו מוקדם ככל האפשר. לפני שיעולל משהו רע. הקצינים הקשיבו ואמרו בסדר נטפל בענין. אבל בצבא מתנהלת הצבת כוח האדם באיטיות משגעת. ובארי בן-יעקב המשיך לשרת ביחידה עוד שנה ועוד שנה עד שפרצה המלחמה.

מן הרגע שפרצה המלחמה הפך בארי לאיש אחר. הוא פשוט נמחק. נסגר בתוך עצמו ומקומתו הגבוהה והדקה לא נותר הרבה. ובזכרוני היה בכל חודשי המלחמה איש נמוך וכפוף, המחפש בכל רגע את חיבוקה הבטוח של הקרקע. אם לא הרבה בדבורים לפני המלחמה הרי מרגע שהחלו הקרבות נאלם לגמרי. ובאמת, כשאני מפשפש בזכרוני מתי שמעתי אותו מרים קולו? אני חושב שזה היה רק לאחר הפסקת האש. לאחר שנסתיימו ההפגזות. זמן קצר לפני שירד אל הרופא הפסיכיאטרי שבחיפה. ובעצם שמעתי אותו רק לאחר שהחל הקרב על המטבח הפרטי שעשה לו. האם קיצר בשערו ושינה את לבושו? האם הופיע לפני גיוס הפתע חבוש בכיפה הבוהקת שלו? כל זה נשתכח ממני מזמן. אבל זחילתו בתוך הבונקר, פינת השינה שלו בגומחה הקיצונית הסמוכה ליציאה, ודרך הצטנפותו המבוהלת על פלג היריעה, לא ישתכחו ממני.

החברים ביטלו את דברי ואמרו שהכול היה בגלל הלם הקרב. ולמזלו של בארי הזעזוע היה קל. וסופו שטילטל אותו גם אל מחנה החרדים בירושלים, ולא למקום גרוע יותר. אבל היו גם שטענו שכל פרשת התנהגותו במלחמה לא היתה אמיתית. אלא מכוונת היטב מראש. הכול היה כוזב. ובעצם שיחק לפנינו ולפני רופאיו משחקי נפש כוזבים מתוך תיאטרון שהמציא לעצמו. כי איך ניתן להבין את התנהגותו הקוטבית? מצד אחד רבץ ימים ולילות על רצפת הבונקר. ניזון מקופסת חלבה אחת ומימיה אחת. אינו משמיע הגה ורק מתכווץ עוד ועוד עם כל נפילת פגז. ומצד שני, ברגע שנואשו ממנו והורו לו קח את המכונית וסע לחיפה, היה ננער מרבצו כמו אריה. מזדקף לפתע לקומתו שמלפני הקרבות. ובצעדי ספורטאי מיומנים רץ לעבר המכונית. נהיגתו היתה מושלמת והוא החזיר את המכונית ללא שריטה.

ופעם אחת כשחזר מנסיעה שכזו נתקלתי בו בכניסה אל הבונקר. על פניו היה מונח חיוך נעים. ועיניו היו אותן העיניים של הנער המתלבט מהקיבוץ. ועוד רגע, חשבתי, יזנק אלי כמנהגו לפנים. יכנה אותי בשם חיבה שהמציא בשבילי, ויגרור אותי בכוח אל המדרון שמתחת לבונקר. שם יגלגל אבן בזלת כדורית ויזרז אותי לרוץ אחריה. שחק זקן, שחק, עוד רואים שפעם היה לך כושר פראי.

אבל כשנעצרתי לשאול אותו בארי, מה קורה לך לאחרונה? הרי כולנו מגויסים כאן כמוך? סימן לי סימן חלוש באצבעו. ומיד התגמד לו ממש נגד עיני. התכווץ עד שחזר לדמותו המעוותת שהתאימה במדויק ליריעה הקמוטה שפרש ביציאה מהבונקר. ואני ידעתי שלא אציל גם מילה אחת מפיו. אלא רק המהום חרישי שניתן להתפרש לאלף פנים.

אבל המטבח הפרטי הקטן שאירגן לעצמו, וארוחותיו הניבדלות הם שהעלו את חמתם של החברים. וכל כך כעסו עליו בשל נוהגו המכוער עד שפעם כמעט התנפלו עליו להכותו. הוא התעלם מהחברים ממועדי הארוחות והתורנויות. ולא נתן יד לסידורי הנקיון. ובלילה בלילה התגנב כמו עכבר אל מאחורי המטבח המחלקתי. שם כירסם את המציות היבשות ואת פירורי החלבה שדלה מתוך מצבור הקופסאות. הוא חיטט ופתח וסילק והשאיר אחרי סימנים שמותיר אחריו מכרסם מבוהל. והכול עשה בחשיכה. ללא פנס ובחשאי כשהוא בגרביים לרגליו וללא נעליו. השומרים העייפים תהו על הרחשים העולים מן המטבח ותפסוהו באמצע גריסתו. וכשהתנפלו עליו ללמדו לקח, שידע איך אוכלים בשעת מלחמה, ואיך מתחלקים עם האחרים בטוב וברע, חמק מידיה ביללה מפוחדת. התגלגל במדרון והסתתר בין הסלעים עד הבוקר.

האם לא בוש במעשיו לאחר המלחמה? האם לא התחרט על פרישתו מהציבור? האם לא התחלחל מאיבת חבריו שעורר? או אולי באמת היה זה הלם קרב מסוג בלתי מוכר. שהיכה בו ולא הרפה ממנו אלא רק לאחר חודשים ארוכים?

ואולי משום ששיחזרתי לעצמי את הימים הקשים ההם, ואת בארי בן-יעקב המצונף כמו תולעת חסרת-כוח לפני פתח הבונקר, לא השתוממתי כששמעתי שחזר בתשובה?

 

ב.

ואיזה משגיח כשרות מסור הוא נעשה במשטרת מטולה. בעת שירותו של הגדוד. ממש קשה היה להאמין. כאילו בן לילה הפך את עורו. הלך והתנדב לעבוד במטבח. לא משום שרצה לחמוק מסיורי הלילה המקפיאים. אלא משום שהאמין שדווקא כעובד פשוט במטבח שיעשה בכל מלאכות הנקיון הבזויות, יוכל להשגיח מקרוב על הכשרות האמיתית. הוא בילה במטבח ובחדר האוכל הצמוד אליו את רוב שעותיו. מן הבוקר ועד שעת לילה מאוחרת. על אחד מארונות הכלים ערם ערימה קטנה של ספרי קודש. ובהפסקות שבין ארוחה לארוחה לא נעל את הדלתות כמנהג טבחי הקבע. אלא השאירן פתוחות. אדרבה שיבוא מישהו מהחיילים הצמאים ויראה אותו יושב ומעיין בספר. ומפה לשם תתגלגל שיחתם והוא יתקע לידו של החייל יחד עם גביע הלבן גם העתק מצולם ממאמרו הנודע של הרב קוק “אורות התשובה”.

בלילה מאוחר היה שב לחדרו הקטן שבקצה המסדרון. וכאילו לא טרח כל היום ברחיצת סירים נעל את נעלי הבית החמות שהביא מביתו, ישב על מיטתו ופרט ניגונים חסידיים על הגיטרה. וכשאיזה ניגון תפס אותו והעביר צמרמורת לאורך גוו, היה חוזר ומקליט אותו על מכשיר ההקלטה הקטן. המילים לניגונים באו מעצמן. מתוך המקורות, כפי שנהג לומר בהכללה גסה. מספרי התפילות ומן התפילות שבלבו. וביחוד ממקור בלתי-ידוע שהיה נפתח לו בשעה הזו. וכשלא יכול עוד לכלוא את הניגון ולהשמיעו לעצמו בלבד, התפרץ לחדר-המבצעים המנומנם, התיישב לידי ואמר לי בפנים לוהבות אתה מוכרח לשמוע את המנגינה האלוקית שבאה אלי.

אני הייתי מתחנן בפניו בארי לא עכשו. מאוחר מדי וממילא אני לא מסוגל לקלוט. בארי בחייך, מחר בבוקר, אחרי התורנות. אני מבטיח שאתפנה אליך. אבל הוא לא הרפה ממני. עכשו, דווקא עכשו. כי החיבור הנפלא בין המילים ללחן חשוב דווקא סמוך לשעה שנוצר. אז חזקה פעולתו על העולם במיוחד. ואסור להחמיצה. ואני שהופרעתי משיחת-הגסויות המגרה שניהלתי עם המרכזנית התורנית שבצפת, נאלצתי להכנע. שכנעתי את הנערה המיוחמת שזוהי רק הפרעה זמנית. ושלא תעז לברוח לי מהקו. אני אשוב אליה עוד מעט ובכוחות מחודשים. ועוד בטרם הנחתי את הטלפון כבר היה בארי בן-יעקב ישוב אצלי כל כך קרוב עד שריחות המטבח הכשר שדבקו בו פרצו אל נחירי. והוא קרץ לי כאומר הנח עכשו להבלי העולם הזה.

ואחרי שניגן ושר בהתלהבות דקות ארוכות עד שזיעה הרטיבה את מצחו ואת שערותיו מסביב לכיפתו, נרגע לפתע וטרח עלי לפצות אותי על ההאזנה המתוחה שכפה עלי. נו, איך היה? שאל אבל לא חיכה באמת לתשובתי. הוא אמר לי שיש לו סימנים משל עצמו להבחין מתי הלחן אמיתי ומתי הוא מזויף. לא רק הצמרמורת שבגב. יש גם אותות נוספים. משהו מאותת אלי מכאן, והוא הכה על חזהו מול לבו. ומשהו מאותת אלי מכאן, והוא סטר על מצחו המיוזע. הניח את הגיטרה בצד ואמר שחדר-המבצעים מטונף כמו הרפתות שבמושבה. ואין כמו שעת לילה שקטה כדי לטהרו כמו שצריך.

ובשעה ששבתי לליחשושי המגונים עם המרכזנית התורנית שטף בארי את חדר המבצעים. ניקה את השולחנות, את מכשירי הקשר ואת כל מה שהשיגה ידו. השתוממתי על הסבר הנוח של פניו המפיקות רוחניות משונה. כאילו אינו עוסק במלאכה משפילה אלא באיזה פולחן רוחני עילאי. מדי פעם שלף מכיסו מאמר משל הרבנים שלו והניח אותו בין הניירות שעל השולחנות. מישהו כבר ימצא אותם. מישהו כבר יקרא אותם. לא יתכן שדברי חוכמה מאירים אלה יאבדו לחינם בחדר-המבצעים. ומי שנגזר עליו למצוא ולקרוא ימצא ויקרא. ואולי יצא מכאן מחוזק יותר ממה שנכנס. עוד חייל שנכבש לנגינתו. עוד קורא שיעיין בדבריו המאירים של הגאון.

ואחר כך התרחשה פרשת ההסרטה בשבת. ובארי בן-יעקב הפך בן לילה ללוחם נועז על קדושת השבת. ממשגיח כשרות אלמוני הפך כמעט לקדוש. שמו יצא לתהילה בכל רחבי פיקוד הצפון. ואפילו הגיע ללשכת הרבנות הצבאית הראשית. איך לא נרתע מאיומים. ואיך לא הוקסם משמות השחקנים והבמאים המפורסמים. ואיך לא זז מדעתו גם מול עתונאי מחוצף. ואפילו סירב למלא את פקודת מפקדו הישיר. צוות ההסרטה יצא בפחי-נפש מאתר הצילומים. ותלונות חמורות הוגשו נגדו. על הפרעת עבודה ועל שימוש באיומים ועל הפעלת אלימות והשד יודע מה עוד.

ובאמצע הלילה ישב מולי, עיניו זהרו ידיו סבבו על שולחן-המבצעים והוא נרגש בכל גופו. אבל תבין אמר לי, אני אוהב קולנוע כמו כולכם. והשחקנים באמת בחורים נהדרים. אבל למה דווקא בשבת? הרי אפשר להסריט בכל יום. ובמיוחד אם שולחים אנשים מתל-אביב. אפשר לתאם הכול ואין כאן שום שאלה של פיקוח נפש. רק נוחיות. הם רוצים לבלות סוף שבוע במלונות של מטולה. על זה אין לחלל את השבת. אני אמרתי שהפעם הגדיש את הסאה והוא יחטוף כהוגן. והוא צפוי למשפט ולעונש כבד. מיהו בסך הכול? חוזר בתשובה תמהוני. משגיח כשרות עלוב במשטרת מטולה. ומי בכלל ישעה לדבריו? לו אני במקומו הייתי עוצם עיניים ומבליג. או שהייתי מבלה את כל השבת בבית-הכנסת הקטן של המושבה ועושה עצמי שאיני יודע כלום.

בארי בן-יעקב קפץ ממקומו וצעק עלי השתגעת? לוותר לבהמות האלה? אולי תסביר לי מניִן השינאה הזו של הקצינים לשבת כהלכתה? להשלים עם התועבות שהחבורה מארגנת במושבה דווקא בשבת? הרי לא לחינם התנדב להיות משגיח כשרות. הוא ידע מהיכן צומחים החטאים. והוא קם ממקומו נסער והחל לרקד על רצפת חדר-המבצעים. תועבה, שבת, קולנוע, פריצות, להכעיס אוי כמה להכעיס. ולאט לאט החלו הגידופים לזרום מפיו בקצב מתנגן ואפשר היה אפילו להבחין בבתים סדורים שהוא חזר עליהם שוב ושוב. וגם הניגון שלו, אחד מאלפי הניגונים החסידיים שהיה מלחין לעצמו החל לפכות מתוכו. ובלי שנחוש הפך זרם הגידופים לשירת כיסופים. וכבר החל ללוות עצמו במחיאות כפים. וקרא אלי חכה, אל תזוז, אני קופץ להביא את הגיטרה. אני מרגיש צמרמורת נוראית יורדת לי בגב. זהו ניגון אמיתי ואסור להחמיץ.

ופתאום נראה לי המחזה מגוחך ועצוב. ואפילו לחישותיה הלוהטות של המרכזנית מצפת על מידות חזייתה וצבע תחתוניה החביב עליה לא פיזרו את עצבותי. וכשחזר בארי ובידיו הרזות חבוקה הגיטרה חשבתי שאולי צריך כאן להזיל כמה דמעות. התנתקתי ממנה בחופזה. התנשמתי עמוקות אל תוך השפופרת שתחוש גם היא מעט מהריגוש שגרמה לי שיחתה הפרוצה. והבטחתי לה שאתקשר שוב.

אש זרה חרגה מתוכו והוא לא הקשיב בכלל לדברי המרגיעים. הוא סבב בחדר שר ומנגן. מדי פעם עצר ובאתנחתא קצובה המשיך את הפולמוס הנוקב נגד מחללי השבת. איים על הבוהמה השטופה בזימתה. הקשיח עמידתו מול קציני הגדוד המתרפסים. ולבסוף ניסה לפייסם בדברי חיבוב. עמד עליהם לקרבם בציטוטים ארוכים ומבולבלים מתוך דברי המאורות. הוא החוויר מאד ונעשה כל כך תשוש שאני קמתי משולחן-המבצעים ותמכתי בו. הובלתי אותו לחדר המנודים הצר שלו. ערכתי את מיטתו ופיניתי ממנה את ספרי התשובה. השכבתי אותו ונזהרתי שלא ישבור את הגיטרה בחמת-רוחו. כיסיתי אותו בשמיכותיו וגיבבתי עליו גם את מעילו שלא יחוש בקור. כיביתי את האור והרגעתי אותו. ואחר כך יישנתי אותו כמו שמיישנים ילד נלהב.

 

ג.

במרכז העיירה, ברחבה שלפני המתנ"ס המקומי, ממש במקום שירדתי מהרכב ראיתי לפני את בארי בן-יעקב. בתחילה חשבתי שטעיתי. כמה שנים עברו מאז פגישתנו האחרונה? היכן מלבושיו השחורים? היכן פיאותיו והיכן הכיפה המבהיקה שחבש? גם הוא הכיר אותי מיד חייך וקם לקראתי.

לחצנו ידים והוא אמר אל תתפלא על שום דבר. ואל תרבה בשאלות. קרו המון דברים שאתה אינך יודע. גם לי עוד לא הכול ברור. אבל הכול יתברר לך במועדו. הוא היה לבוש בגדי ספורט כחולים ורק מעט מזקנו הארוך נשתייר. היתה מבוכה רגעית בינינו. לפתע פרצו אלי המון שאלות שרציתי לשאלו. האם חזר בו כבר מחזרתו-בתשובה? האם עודו זוכר איך ירד באמצע המלחמה לחיפה, להיבדק במחלקה הפסיכיאטרית של בית-החולים? האם הוא יכול להסביר לי היום כיצד ירד בכבישים המשובשים ללא פגע? כיצד החזיר את המכונית ללא שריטה קטנה? ומה אירע לו בשנים שלאחר המלחמה? ואיך התגלגל לעיירה הזנוחה הזו?

ולפתע צחקתי ושלחתי יד אל כיס בגד-הספורט שלו. ושאלתי אותו האם עדיין ממולאים כיסיו במאמריו של הרב קוק? האם הוא נוהג עוד לכבד בהם את בני שיחו כאילו היה מכבד ילד בממתק? אבל, כבר מזמן לא, דחה את שאלתי. עוד מראשית לימודיו הרציניים בירושלים זנח את המנהגים המגונים הללו. מצידו שאיש באמונתו יחיה. כבר אינו מוכן להכנס לנשמתו של איש. הספיק לו הנסיון העצוב שעבר. אותן שנים שלא ידע את נפשו, והתגלגל בהן מישיבה לישיבה. והיה טרף קל למתקני-הנשמות. הזמן ההוא הותיר בו זכרונות קשים. אבל כעת הכול בסדר. ואני יכול לראות איך חזר לעצמו לגמרי. והריהו כאיש שלקה במחלה קשה אבל הבריא ממנה. לחלוטין, ללא שום שיור שהוא. אם כי סימניה הקודמים עדיין מרחפים מעליו. אבל הוא חש עצמו מלא בריאות. ממש כמו שהיה בימיו בקיבוץ בבריכות הדגים.

ירדנו למגרש הכדורסל שמתחת למתנ"ס. ובארי בן-יעקב ספר לי איך חזר לאהבת נעוריו משחק הכדורסל. ואיך הציעו לו לאמן את חוגי הנוער שבעיירה. והוא הסכים בחפץ לב. שהרי מה נוח יותר לרווק כמוהו? מרחק של חצי-שעה לירושלים ולמקום לימודיו. וחייו אינם קשים כלל. האימונים קלים עליו ואינם מתישים כמו עבודות אחרות. ושיחותיו עם הנערים מרעננות. והוא חש בעצמו שהוא יכול לסייע להם להיחלץ מפתחי התהומות שהוא עצמו נפל לתוכם. ופרפר בתחתיתם כמה שנים טובות עד שנחלץ. ולפעמים נדמה לו שלא היה בור אחד בדרך חייו שלא מעד לתוכו. כי איש לא היה לצידו. ואיש לא הושיט לו יד ליצבו. ואפילו אוהביו החרדים שכל כך שמחו עליו בתחילה, התייאשו ממנו עם חלוף הזמן. חוסר היציבות שלו גרם, והשאלות שלא הפסיק לשאול, והספקות שהמשיכו לענותו, ונפשו שלא באה אל מנוחתה.

נכנסנו למגרש והוא הדגים לי כמה מתרגיליו. חבל שהנערים אינם כאן, אמר, יחד אתם הייתי עורך לכבודך משחק ראווה. ואני ראיתי כמה הוטבו פניו ואיך חזר אליהן אותו האור הקודם שראיתי בו לפני שנכבש לתעתועי החזרה בתשובה. כדורסל וגיטרה, אמרתי. כן, אבל בוא נרחיב ונאמר הספורט והמוסיקה. אלה יסודי האמת של חיי. הספורט למען הגוף על ידי הגוף. מוצר מפואר של הגופני. והמוסיקה בשביל הנפש. הנפש המלחינה ששוכנת בתוך כל אחד מאתנו. ועוד רגע חשבתי ייסחף בדבורו, יזנח הכול ויקרא אלי תשמע כמה יפה משתלבות המלים במנגינה. ויפצח בניגון חסידי שהלחין זה עתה. ויקיף אותי בהתלהבות חסרת-מרגוע. כמו שעשה לפני שנים, עד שלא יכולתי לסבול יותר. ופרצתי עליו בגסות. מין קהות נחתה עלי אז מלווה בזעם לא מוסבר. ובעקבותיהם באו החרטה והרגשה הרעה שהפרזתי. עד שנרגעתי וביקשתי את סליחתו, אף על פי שלא חטאתי כלום.

ומניִן המלים בארי? מניִן אתה לוקח היום מלים לניגונים? אין בעיה, השיב, הן פשוט באות מעצמן. מהעיירה הקטנה, מחבורת הנערים שאני מאמן, מהנסיעות היומיומיות לירושלים. בכל מקום אתה מוצף במילים. רק צריך לברור ולאסוף אותן אל הניגונים.

ישבנו על מעקה המגרש ואני הזכרתי לו פרק נשכח מחייו שלפני התמורה. איך היה דבוק אל הטרנזיסטור הזעיר ביום ובלילה. ואיך העלה את חמתם של חבריו במארבי-הלילה. כשסירב לסתום לרדיו את הפה. ואיך היה מאוהב בשירי הלהקות הצבאיות. התמכרות כמו שלו לא ראיתי עד אז. הוא היה נרדם בלילה כשהמוסיקה צמודה לאוזניו. ובארי התלקח פתאום. אל תזכיר לי את התקופה ההיא. ואל תזכיר לי בבקשה את החברים ההם. בהמות גסות. כמו בכל מקום, כמו בקיבוץ וכמו בכל העולם. לקחנים וחטפנים גסי-רוח. ואני שמעתי מכעסו מעט ממה שרצה להגיד להם בימי המלחמה הקשים. כשאסר על עצמו המון איסורים. ולא התפתה להשיב לקינטורים אפילו פעם אחת. עד שירד בפקודת הרופא הגדודי אל המחלקה הפסיכיאטרית שבחיפה, כדי שיחליטו שם בענינו, וכדי לשחרר את הגדוד ממעמסה מיותרת.

שבנו אל המתנ"ס והוא התנצל שאינו מזמין אותי אל דירתו הקטנה. אין שם שום דבר ואתה תתפלא כמה היא דומה לחדר הקטן שעזבתי אחרי בקיבוץ. אבל אני לא התפלאתי כי זכרתי כמה מיעט לדאוג לעצמו גם בימים שהיינו קרובים יותר. וביחוד באותם ימי-להבה ראשונים כשנכבש לחזור בתשובה. והיה מכלה את ימיו בנסיונות ארוכים להעביר את חיילי הגדוד על אמונתם.

בארי סיפר לי על לימודיו בירושלים. על פגישתו המהממת עם תורתו של הרמב“ם. ואיך הבין לבסוף שדרך המתינות היא דרכו הנכונה. היחידה בחייו. כן, הוא יכול לשבת במקומי וללעוג כמוני לחייו הקודמים. שלא אחשוב שהצד הנלעג נסתר ממנו. לא, הוא ראה את חייו כהוויתם. אדרבה היום ממרחק הדעות שקנה הוא יכול לנתח בדיוק את מהלכם השגוי של חייו. אבל זה לא העיקר. העיקר שהצליח להחלץ מהם. ובכוחות עצמו נחלץ מהם. איש לא היה לצידו שיאמר לו אם טוב עשה. לא אביו ולא אימו ולא איש מהקיבוץ. הוא עצמו קלט את עיקרי תורתו של הרמב”ם. והסקרנות שעוררו בו גברה על הגיגי הקודש של הרב קוק ובני חבורתו. הוא גילה בעצמו את כתביו. ורק שאל את חבריו משפטים שלא הבין או מילים שהתקשה בהן. הם הזהירו אותו שלא ילך בדרך הזו. אבל הוא לא נבהל. ובעצמו מצא שראוי לו להרחיק מהחברותות הדחוקות שבישיבה. ומעצמו נרשם לקורסים שבאוניברסיטה. ומעצמו עקב אחר המרצה הבקי ברזי הרמב"ם. והשכים אל הרצאותיו והתמיד בהן ככל שיכול.

אלה הם חייו לאחרונה. בעצמו הוא נע מעצמו אל עצמו. לאט אבל בהתמדה. ומקץ כמה חודשים מצא עצמו מחליף את בגדיו. שב ללבושו הישן ולמנהגיו הקודמים. ואז נקלע לקשיים כלכליים. כי אנשי הישיבה הפסיקו את קיצבתו הדלה וגם חייבוהו לפנות את חדרו. אבל הוא התחסן בנפשו וגם בגופו. והוא חש שכוחו הישן שב אליו לאט לאט. הכושר הגופני חוזר גם הוא אליו. כמעט כמו בימיו הפרועים בקיבוץ, כשהיה מתרוצץ על מגרש הכדורסל מהבוקר עד הערב.

ולבסוף מצא אומץ וניתק אתם את כל קשריו. ונפרד מהם לדרכו החדשה. ובדיוק אז אמר לו חבר שבעיירה הקטנה מחפשים מאמן כדורסל לחוגי הנוער. והוא ירד לעיירה והתקבל בה בשמחה. ואני יכול לראות בעצמי איך הוא משקם את חייו. אין בו שום צער על מה שאיבד. אלא רק על הזמן היקר שהלך לבלי שוב בחצר הישיבה בירושלים. במקום שהאבנים הפזורות לא הניחו לו אפילו לבצע צעדי כדורסל נכונים, בשעה שיצא לחצר עייף מדבריו הנוקבים ומלאי-האור של הרב קוק.

עלינו לרחבת החניה ולפני שנפרדנו חשבתי על תוצאותיו של הלם הקרב. ועל המרכזנית המטפטפת לתוך אוזני דברי פריצות מלהיבים. ולידי יושב בארי ושר ומנגן ניגוני קודש חסידיים. וחרדתי שמא יטלטל אותי תיכף בכתפי. יכנה אותי בשם החיבה שהמציא בשבילי לפני שנים. ידחוף מתחת לרגלי אבן עגלגלה, ויצרח לתוך אוזני שחק זקן, שחק. ראיתי כבר בטלנים גדולים ממך. רואים עליך שהיה לך פעם כושר פראי.

המלצות קוראים
תגיות