רקע
ברל כצנלסון
נעמוֹד על נפשוֹתינוּ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

בּרלין, וינה, קראקא, וַרשה, וילנה – שמוֹת של השבוּעוֹת האחרוֹנים. קהילה אחרי קהילה. אוּניברסיטה אחרי אוּניברסיטה. עוֹד מעט ולא ישאר אף היכל מדע אחד בּאירוֹפּה הנאוֹרה אשר על שלבּיו וּבאוּלמיו וּבעזרוֹתיו לא נסחט דמנוּ.

היש אתנוּ צוֹפה הרוֹאה את מה שעוֹמד להתחוֹלל על ראשנוּ, מחר-מחרתים?

זה חמישים שנה שהוּחזרנוּ – לאחר הפסקה קצרה ואוּלי גם מדוּמה – אל אוֹתוֹ מעגל הדמים אשר תקוּפת ההשׂכּלה והאֶמנסיפּציה לימדה אוֹתנוּ לראוֹתוֹ כּנחלת דוֹרוֹת שחלפוּ, דוֹרוֹת ההוֹלכים בּחוֹשך, ״אשר אוֹר הציביליזציה לא נגה עליהם״. מהוּ קו חיינוּ מאז? גם אלה שהעיזוּ אז להיוֹת ״רוֹאי שְחוֹר״, כּלוּם העיזוּ לראוֹת וּלהבּיע כּמוֹ את אשר נשקף לנוּ? כּלוּם לא בּיקשוּ אצלנוּ טוֹבים וכן שלמים להירָגע וּלהינחם אחרי פּרעוֹת תרמ״א, כּי יעברוּ ויחלפוּ הימים הרעים האלה? כּלוּם לא נחשב גם בּשנים שלאחר כּך לפגיעה בּטעם הטוֹב כּל נסיוֹן לראוֹת את הענין הגס והפיסי של פּרעוֹת לא לענין חוֹלף, וּבלשוֹן הדיסקוּסיה: ״לבסס את הציוֹנוּת על פּרעוֹת״? אך הלא כּמשׂחק ילדים תמימים היוּ ״הרעמים״ בּתרמ״א לעוּמת קישינוֹב, הוֹמל, ז׳יטוֹמיר, בּיאליסטוֹק והנחשוֹל של ימי אוֹקטוֹבּר 19052. וכל אלה, שזיעזעוּ את עמוּדי עוֹלמנוּ, מה הם לעוּמת טבח אוּקראינה שלאחר המהפּכה? וּמי פּתי והאמין עוֹד לפני שנים מספּר כּי גל ההשמד הפיסי יפרוֹץ ויפנה מערבה, אל ערשׂ ההשׂכּלה והבּריחה מן הגיטוֹ, וּמאה וחמישים שנה לאחר מנדלסוֹן – לאחר ריסר, לאחר לַסל, לאחר ראטנוֹי – יהיוּ חיי יוֹרשיהם תלוּאים להם מנגד, וּכמוֹ זקני זקניהם ירעדוּ אף הם מחמת המציק, מפּני חרוֹן עם הארץ?

לא לתַנוֹת את מר גוֹרלנוּ כּוָנת הדברים הללוּ. אין חפץ בּקינוֹת, וגם תביעת צדקתנוּ והוֹכחת צדקתנוּ היתה לזרא. האין הוֹכחת צדקתנוּ עלוּבה ונִקלה שבעתים מקבּלת המהלוּמוֹת, החביטוֹת והסטירוֹת? האין טוֹב יוֹתר להיוֹת חטאים כּבני־אדם מלהיוֹת צדיקים כּמלאכי־השרת וּלהפּיל תחינה לפני ריבּוֹני הצדק השוֹלטים בּך והבּוֹעטים בּך, וּללמד זכוּת על דמינוּ המוּגרים, וּלבקש מאִתם כּי יכּירוּ בּצדקת חללינוּ?

אכן, נחדל לבקש להיוֹת צוֹדקים בּעיני זוּלתנוּ, – אך אל נהיה נקלים וּמסוֹאבים בּעיני עצמנוּ.

והאם איננוּ הוֹלכים ונִקלים בּעיני עצמנוּ? הלא לא פּחוֹת מאשר מחרידה חשרת העבים הנישׂאת על שמינוּ, והעוֹמדת להתפּרץ יוֹם יוֹם בּמטר האבנים אשר ירוֹצץ את גוּלגלתנוּ ויחריב את קנינינוּ אשר שׂרדוּ מהטביחוֹת הקוֹדמוֹת – מחרידה גם השאננוּת המוּזרה של אחינוּ הנפגעים והמוּכּים בּאשר הם. כּאילוּ לשוא עברוּ עלינוּ ימי קישינוֹב. כּאילוּ לא נכתב מעוֹלם משׂא נמירוֹב. כּאילוּ לא היתה ההגנה בּעיירוֹת ישׂראל, כּאילוּ לא היוּ הפּלוּגוֹת היהוּדיוֹת בּאוּקראינה, כּאילוּ לא היה ״השוֹמר״ בּארץ, כּאילוּ לא עבר עלינוּ מה שעבר, מהוֹמל ועד מאה שערים. כּיצד קרה הדבר הזה? האם לא היתה עמידה בּשער על נפשנוּ, על נפש אחיוֹתינוּ וטפּנוּ, לעצם מעצמה של תנוּעת-התקוּמה בּישׂראל, של המהפּכה, של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית לכל זרמיה ואגפּיה? האם לא היה חוּש החדש הזה לאחד הקנינים היקרים בּחינוּך המוֹנינוּ וּבני-נעוּרינוּ? מדוּע אין אנוּ היוֹשבים כּאן מרגישים עתה בּמציאוּתוֹ, לא בּקוּרפירסטנדם ולא בּעזרוֹת האוּניברסיטאוֹת, ולא בּרחוֹבוֹת וַרשה?

האם נפגם דבר-מה בּינתים בּנוֹער העברי וחוּט המסוֹרת החדשה, אשר לימדה אוֹתנוּ לא להימלט על נפשנוּ מפּני הרשע, כּי אם לעמוֹד בּפניו וּלהתקוֹמם כּנגדוֹ – ניתק?

תצא איפוֹא מכּאן, מן הארץ, הקריאה אל כּל הנוֹער העברי המתחנך לאוֹרה של ארץ-ישׂראל העוֹבדת, בּאשר הוּא שם, הקריאה הקצרה וּרווּית-היסוּרים של דוֹרוֹת ונסיוֹן של דוֹרוֹת: וַעמדתם על נפשוֹתיכם.


כּסליו תרצ״ב.


  1. “דבר”, גליוֹן 1967, ג' בּכסליו תרצ"ב, 13.11.1931. דבר היוֹם. החתימה: ב. כ.  ↩

  2. [ימי הפּרעוֹת בּרוּסיה]  ↩

המלצות קוראים
תגיות