רקע
ברל כצנלסון
כּלפּי פְּנִים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

לפנים בּספרים היה נדפּס מעבר לשער: ״וזאת לחכמים וכוּ׳, שבּכל מקוֹם שנדפּס עכּוּ״ם – הכּוָנה לגוֹיים הקדמוֹנים, ולא חלילה לעמים הנאוֹרים שבּימינוּ, אשר בּקרבּם ישכּוֹן ישׂראל לבטח״. וכן עלי למסוֹר מוֹדעה מראש: אם אנוּ נמצאים בּמצב הדוֹמה למצב של חוֹלה מסוּכּן – הרי מי שעוֹמד וּמכריז על כּל הסכּנה שבּמחלה, אין פּירוּשוֹ של דבר שאין הוּא מאמין בּאפשרוּת של הבראה.

אכן, אני רוֹאה את תנוּעתנוּ נתוּנה בּמצב חמוּר מאד, וההצלה אינה בּזה שנפחד לראוֹת את הדברים כּמוֹ שהם, אלא בּזה שיהיה בּנוּ הכּוֹח לבקש את ההצלה.

בּמשך שנים רבּוֹת התרגלה תנוּעתנוּ לסגנוֹן ידוּע לגבּי עצמה וּלגבּי אחרים. לגבּי אחרים היינוּ חריפים מאד בּביקרתנוּ. איני יוֹדע אם התעמקנוּ למַדי לראוֹת מדוּע הציוֹנוּת כּה חדלת-אוֹנים למרוֹת גידוּל המפעל, אך שׂמחנוּ ״שלא שׂם חלקנוּ כּהם״, וראינוּ את עצמנוּ כּמי שניצל מאוֹתה הבּעל-בּיתיוּת והקטנוּת וכוּ׳; אבל בּינתים קרה דבר-מה, ועלינוּ לבדוֹק אם לא גם אנחנוּ הננוּ הגוֹרמים לכּשלוֹן בּציוֹנוּת.

אנחנוּ היינוּ ה״שׂאוֹר שבּעיסה״, וּבאמת לא פּעם הצלנוּ את הציוֹנוּת מתוֹך עמידתנוּ על המשמר. אבל הנה זה שנים אחדוֹת שחדלנוּ לעמוֹד בּפּרץ. נכנענוּ. נמשלה עלינוּ השאלה של חכמי אַתוּנה: מה יֵעָשׂה למֶלח כּי יִבאש?

אם אני חוֹשב שמצבנוּ חמוּר הרי זה לא מפּני שנתקלנוּ בּגוֹרם הערבי אוֹ האנגלי ושקשה להתגבּר עליהם. לא זוֹ השאלה המכריעה בּגוֹרל התנוּעה. לכל שאלה אחרת קוֹדמת השאלה: אם בּנוּ נשתמרוּ הכּוֹחוֹת המאַפשרים לנוּ לעמוֹד בּפּרץ בּשעת סכּנה. דוּגמה קטנה שתסבּיר עד כּמה נפלנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת וירדנוּ מהעמדוֹת החשוּבוֹת שהיוּ לנוּ ושבּכוֹחן היינוּ מה שהיינוּ: התפיסה הציוֹנית מאז המלחמה2 לא נשתנתה הרבּה, והחוּלשוֹת אשר נתגלוּ היוֹם נעוּצוֹת בּימים הראשוֹנים שלאחר המלחמה. בּשבילי היתה המכּה הגדוֹלה בּיוֹתר – חוֹסר-העבוֹדה לפוֹעלים וחוֹסר אפשרוּת ללגיוֹנרים להישאר בּארץ בּעצם ימי החגיגיוּת של ועד הצירים. בּעינַי היוּ אלה סימנים טרגיים לציוֹנוּת. ראיתי בּזה את חוֹסר כּשרוֹנה של המַנהיגוּת הציוֹנית להרגיש מהוּ העיקר. בּניגוּד לתפיסה השוֹלטת בּאה התפיסה שלנוּ. אזכּיר עתה את פּעוּלת ה״התאחדוּת״ לפרוֹץ דרך לעליה3, אזכּיר את הכּבישים הראשוֹנים, את כּיבּוּש העמק – אלה הם דברים שהוֹציאוּ את הציוֹנוּת מן המיצר ושהזיזוּ אוֹתה כּדי יצירת עוּבדוֹת מכריעוֹת בּהיסטוֹריה היהוּדית החדשה. אבל לא מעטים גם הכּשלוֹנוֹת שאפשר לזקוֹף על חשבּוֹננוּ. כּל תנוּעתנוּ צריכה לכאוֹב וּלהתבּייש בּזה, אם היוּ דברים שאפשר היה לנצלם לפעוּלה ולא עשׂינוּ זאת. אזכּיר דברים אחדים: עמדתנוּ בּשאלת ההתישבוּת העירוֹנית העוֹבדת ב–1924–1923, עוֹד לפני גל העליה הרביעית. עוּבדת הליכת הפּוֹעל לבנין העיר יצרה את תל-אביב העברית עם עבוֹדה עברית בּ-100%, אך לא גילינוּ כּל חוּש של ראִיית הנוֹלד ולא הפכנוּ את הפּוֹעל העירוֹני לכוֹבש ההתישבוּת העירוֹנית. התוַכּחנוּ על ״שכוּנת-עוֹבדים״, אך לא עמדנוּ על ערכּה האמיתי ונשארנוּ עם הסיסמאוֹת בּלבד. זוֹהי דוּגמה, איך תנוּעה שלמה – מלאת רוּח כּיבּוּש וּבלתי-דוֹגמתית – לא ידעה לראוֹת את הנוֹלד וּלהיאָחז מתוֹך אינסטינקט ישוּבי בּנקוּדה בּלתי-מחוּורת עדיין בּמידה מספּיקה. להיפך, לא הצלחנוּ להפוֹך את הפּוֹעל העירוֹני ואת האמצעים שבּידוֹ לגוֹרם להתישבוּת.

כּמוֹ כן – חוֹסר הכּשרוֹן שלנוּ ״להידָבר״ עם העליה הרביעית, לגשת אליה כּיהוּדים, כּאחים, כּפוֹעלים מנוּסים, שכּבר כּבשוּ להם צוּרוֹת-חיים ידוּעוֹת ושיכוֹלים להקנוֹת גם לאחרים את נסיוֹן חייהם ויצירתם המשקית. את רעיוֹנוֹתינוּ החיוּביים ידענוּ לבטא רק בּצוּרה בּיקרתית, שלילית, תוֹקפת. גם לזה היוּ תוֹצאוֹת פטליוֹת בּשנים ההן ואוּלי עד היוֹם. בּודאי שאין אדם יכוֹל לקפּוֹץ מעוֹרוֹ, מחינוּך ידוּע, מגיל ידוּע וּמוּשׂגיו וּנטיוֹתיו; אך תנוּעה כּמוֹ זוֹ שלנוּ חייבת להתגבּר על זה למען העיקר. לא עשׂינוּ זאת וּבעד זה אנוּ משלמים כּל הזמן מחירים יקרים מאד.

יצאנוּ לדרך-המלך של ההסתדרוּת הכּללית. את ענין נהלל ועין-חרוֹד ראינוּ לא כּענין המסיים את ההתישבוּת העברית, לא כּגוּלת הכּוֹתרת – אלא כּהתחלה. את הקרנוֹת ראינוּ כּפתיחת דרך, שאחריה תבוֹא הלוָאה לאוּמית. יצרנוּ כּלים קלָסיים, שתפקידם היה להוֹציא את התנוּעה לדרך יוֹתר רחבה, הגדֵלים מעצמם ויוֹצרים אפשרוּיוֹת חדשוֹת. עכשיו אנוּ עוֹמדים בּשטח ההוֹן הלאוּמי בּמצב כּזה, שנחשוֹב לטוֹב אם יעלה לשמוֹר על הרמה הנוֹכחית של הכנסת הקרנוֹת, ואין חוֹלם כּיוֹם על אפשרוּת מלוה לאוּמי בּימים הקרוֹבים. גם ידינוּ אינן נקיוֹת בּענין זה. לא עשׂינוּ בּשביל הקרנוֹת מה שהיינוּ יכוֹלים וּצריכים לעשׂוֹת. העוּבדה שאנוּ לא נתַנו ״משוּגע״ אחד לענין ההלוָאה הלאוּמית, שיפקיר את עצמוֹ ושלוֹש אוֹ חמש שנים יתהלך ויחפּשׂ את הדרכים הפינַנסיוֹת – זוֹהי בּעינַי תעוּדה רעה לנוּ לכוּלנוּ.

זה שנים אחדוֹת שההסתדרוּת חדלה להיוֹת כּוֹח דינמי, מחַדש, השוֹאף לכיבּוּשים, כּי אם נשארה יוֹשבת על הכּלים – להחזיק את מה שיצרנוּ. לפעמים יש לי רוֹשם שכּאשר אנוּ מגיעים בּאיזוֹ פּעוּלה למצב קריטי והכּוֹחוֹת אינם מספּיקים להמשיך את הקו, משׂתרר אצלנוּ רגש: להיפּטר מן הצרה. וכך קרה שנעשׂוּ כּמה ליקוידציוֹת של מוֹסדוֹת ושל רעיוֹנוֹת וּשאיפוֹת. לא רק שעשׂינוּ ליקוידציה לרעיוֹן של קבּלנוּת לאוּמית גדוֹלה, אלא גם בּיחס למוֹסדוֹת שקיימנוּ אוֹתם – כּאילוּ שכחנוּ את תפקידיהם. איני אוֹמר שזה הצוֹעק הוּא דוקא הצוֹדק. לא כּל קוּבלנה והתמרמרוּת הן פּרי רצוֹן יצירה. מבּחינה אוֹבּיֶקטיבית גם הצוֹעק על העליה אינוֹ טוֹב מן השוֹתק בּענין זה, כּל עוֹד אינוֹ מגלה מאמצים לאַפשר עליה. העיקר שתהיה חרדה לא רק לעוּבדת העליה, אלא גם לתנאים ולמקוֹרוֹת המאַפשרים עליה. והתמימוּת הזאת, החוֹשבת שנאמנוּת לעליה יכוֹלה להסתפּק בּהתמרמרוּת נגד הממשלה וּבביקוֹרת על ההסתדרוּת ״שבּגדה״ בּעליה – אינה עשׂוּיה לקדם אוֹתנוּ. השאלה היא: היכן מאמצינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת לאַפשר עליה? מלבד מאמצים ידוּעים לכיבּוּש עבוֹדוֹת – של מרכּז העבוֹדה – וּלכיבּוּש עבוֹדה בּמוֹשבוֹת, לא עבדה המחשבה של התנוּעה בּדרך אל העיקר. אם יש חכמה פּוֹליטית בּתנוּעתנוּ, היתה צריכה לדעת בּרגע הנכוֹן גם להסתלק מעבוֹדה פּוֹליטית, וּלהפנוֹת את כּל הכּוֹחוֹת ליצירת עוּבדוֹת חדשוֹת. יש שעוֹת ארוּכּוֹת בּגוֹרל תנוּעוֹת שבּהן אין תקוה לכיבּוּשים פּוֹליטיים למרוֹת כּל המאמצים. וראינוּ שאחרי המאמצים הפּוֹליטיים הגדוֹלים של הרצל בּאוּ שנים של גמישוּת פּוֹליטית. אז בּאה תנוּעת העבוֹדה – ולא מתוֹך שלילת הפּעוּלה הפּוֹליטית, אלא מתוֹך תפיסה ריאַלית נכוֹנה – ואמרה: חדלוּ לכם מזה, כּי לא זה העיקר, כּי דרך זוֹ גדוּרה בּפנינוּ כּיוֹם הזה. והנה בּאנוּ אנחנוּ עתה למצב כּזה שכּל כּיבּוּש מדיני ממשי הוּא כּמעט מן הנמנע. מפּני שבּינתים הפסדנוּ את הכּלים הדרוּשים לכיבּוּש מדיני. וּמה התוֹעלת בּהתחַכּמוּת פּוֹליטית על פּני כּל החזית? מה התוֹעלת בּזה אם את המינימוּם של כּוֹחוֹת שיכוֹלים להביא פּעם לידי ממשוּת – איננוּ מקיימים ואנוּ מפרקים אוֹתם.

אם רצוֹננוּ בּאמת בּעליה – אין אנוּ יכוֹלים לקפּוֹא על שמרינוּ בּשאלוֹת יצירת הוֹן. הפוֹעלת בּזה, לפחוֹת, מחשבתנוּ?

בּיחס להוֹן הפּרטי קיימוֹת בּתוֹכנוּ שתי תפיסוֹת: האחת מכּירה (וּמוּכנה להשלים עם זה) שבּמשך כּמה שנים אין תקוה לקרנוֹת הלאוּמיוֹת, והאפשרוּת היחידה – עליית הוֹן פּרטי שיִיצור עבוֹדה ויגרוֹם לעליה; וּתפיסה שניה – הרוֹאה בּיחס חיוּבי להוֹן הפּרטי ליקוידציה של התישבוּת עוֹבדת, אוֹ הרוֹאה בּהוֹן הפּרטי דבר שיבוֹא ״ממילא״ ואינוֹ נוֹגע לנוּ. אוּלם ענין אחד צריך להיוֹת בּרוּר: אוֹ שתנוּעתנוּ היא תנוּעה של כּת, והיא אוֹמרת: ״מה זה עסקי? המציאוּת הוֹלכת לא בּאפיק שלי, מה אני יכוֹלה לעשׂוֹת?״ אוֹ – שתנוּעתנוּ אחראית להגשמת הציוֹנוּת, לגוֹרל של עם, ואז אינה יכוֹלה לעמוֹד מן הצד לחזיוֹנוֹת חיוּניים, ואוּלי מכריעים, בּחיי העם, ועליה לדעת גם ״להסתגל״ להם, כּלוֹמר, להפנוֹת אוֹתם אל אפיקה. התנוּעה שלנוּ, שלא למדה לקח מהעליה הרביעית וּממַשבּר 1926, חייבת לדאוֹג לגוֹרל אוֹתם ההמוֹנים המבקשים מפלט בּארץ, הקרוּיים משוּם מה, בּעניוּתנוּ, ״המעמד הבּינוֹני״. אנוּ יכוֹלים לשמש גוֹרם חשוּב בּענין זה, ואיננוּ משמשים, כּי לא היתה לנוּ ההבנה הרצינית של ענין זה בּשעתוֹ.

אך יש שאלה אחת, שלגבּי דידה אין לכאוֹרה מקוֹם לספיקוֹת, בּאשר היא כּלוּלה בּכל התכניוֹת שלנוּ וּבמסכת חיינוּ: מה ערכּוֹ של מעמד הפּוֹעלים העברי בּארץ בּתוֹר כּוֹח מיַשב? הכרזנוּ על יצירת ״חברת העוֹבדים״ ו״ניר״, אבל בּמשך הימים התרגלוּ לראוֹת בּהם אוּטוֹפּיה, אם כּי הסכּמנוּ ואישרנוּ אוֹתם. התנוּעה לא הגיעה להכּרת צוֹרך אמיתי לקיים את הדבר. והנה הפקרנוּ את החברים המתישבים לתאוַת השלטוֹן של פּלוֹני ואלמוֹני, וחלקים של הציבּוּר – מתוֹך צמאוֹן להכּוֹת שרשים בּקרקע – יצאוּ מתוֹך מעמד הפּוֹעלים. וּכשנעשׂה נסיוֹן לעשׂוֹת דבר-מה בּדרך של התישבוּת האלף, נוֹכחנוּ כּי אפשר בּכוֹחוֹתינוּ וּבעזרתנוּ גם לגאוֹל קרקעוֹת, שאילמלא זה לא היוּ נגאלים. אך הדבר לא נעשׂה על ידי האיניציאַטיבה של ההסתדרוּת כּוּלה, אלא על ידי יחידים שראוּ בּחוּש את הנוֹלד ושנשׂאוּ עליהם את העוֹל, וההסתדרוּת עמדה בּידים ריקוֹת בּלי רעיוֹן וּבלי איניציאַטיבה.

זה שנים אחדוֹת שתנוּעתנוּ הוֹציאה מידיה את האיניציאַטיבה הישוּבית, וחדלנוּ לגבּי התנוּעה הציוֹנית כּוּלה להיוֹת תנוּעה חלוּצית. את ״ניר״ הקימוֹנוּ לפני שש שנים ולא עשׂינוּ אוֹתה לדבר חי וּלגוֹרם מַפרה בּהתישבוּת, המסוּגל לעשׂוֹת את ההסתדרוּת כּוּלה גוֹרם שיכוֹל לבוֹא בּמשׂא־וּמתן עם כּוֹחוֹת פיננסיים אחרים. הקימוֹנוּ בּנק פּוֹעלים, מוֹסד שעליו גאוָתנוּ, שיש לוֹ שם טוֹב בּעוֹלם הכּספים, המצטיין בּסוֹלידיוּתוֹ והעוֹשׂה בּודאי לטוֹבת המשקים והקיבּוּצים. אבל אני שוֹאל את עצמי – האם זהוּ מה שחָפצנוּ מהבּנק, האם זהוּ מה שהוּא יכוֹל היה לעשׂוֹת, האם צריך להסתפּק בּכּסף המזוּמן שהוּכנס לתוֹכוֹ? בּשוּם אוֹפן לא אאמין כּי הבּנק צריך היה להישאר בּמצב של עמידה בּמשך שנים. הבּנק יכוֹל היה למצוֹא דרכים וּסכוּמים וּלהפכם לגוֹרם התישבוּתי חשוּב. ואם גם החכמה המעשׂית תאמר, שמַה שעשׂינוּ זה היה המכּסימוּם האפשרי – לא אקבּל את גזר-הדין הזה.

גיבּוֹרים אנוּ להקים כּלים נאים. אך כּשצריך להפעיל את הכּלים – אנוּ שוֹכחים אוֹתם ורוֹדפים אחרי יצירת כּלים חדשים. הקימוֹנוּ בּציוֹנוּת את הסוֹכנוּת ואצלנוּ – את קוֹנגרס העבוֹדה, את הליגוֹת. וּמה קרה אחרי היצירוֹת החשוּבוֹת האלוּ? לא יכוֹלנוּ למלא את הסוֹכנוּת תוֹכן, וגם בּענין הליגוֹת השקענוּ כּוֹחוֹת ואמצעים בּכינוּסן ויצירתן, אך לא הפכנוּן לכלים פּוֹעלים. ידעתי כּי כּל הצעה מעשׂית חדשה עתידה להתקבּל בּביקוֹרת. שאלה גדוֹלה היא אם בּמצבנוּ כּיוֹם – ערב שינוּיים כּבּירים אוּלי, ואוּלי להיפך, ערב החמרה נוֹספת על המצב – יש אפשרוּת להציע דבר שיש בּוֹ משוּם הוֹצאה למרחב מיד. התנּועה בּמצב כּזה זקוּקה גם ל״קיצוּר החזית״, להסתלקוּת מכּל הטפל והמיוּתר וגם להעזה של כּיבּוּש.

יש לחנך את התנוּעה כּכה שתוּכל לעמוֹד ולא להתמוֹטט בּמצבים הקשים הצפוּיים לנוּ, בּארץ וּבחוּץ-לארץ. זה שנים שלא שאלנוּ את עצמנוּ, אם הרמה התרבּוּתית של החבר שלנוּ מספּיקה כּדי שהתנוּעה תחזיק מעמד.

יש למצוֹא בּנוּ את הכּוֹח לעשׂוֹת את דבר ההתישבוּת לענין מרכּזי של התנוּעה4. אנוּ נתוּנים בּמצב כּזה שאילמלא מאמצים פּרטיים ואישיים לא היתה הקרן הקימת גוֹאלת את שטחי הקרקע שגאלה בּזמן האחרוֹן. גם השטחים שנחשבים כּבר לשלנוּ – לא שוּלמוּ עוֹד, אוֹ לא נוֹשבוּ עוֹד, והם בּכל סכּנה. אם לא נדאג עתה לקרקע – תישאר כּל העליה העוֹבדת העתידה מחוּץ לאפשרוּת של השתרשוּת. ועלינוּ לסחוֹט מתוֹך עצמנוּ את כּל הכּוֹחוֹת שישנם אצלנוּ, כּדי להיהפך ליוֹצרי ההתישבוּת, בּמקוֹם שהיינוּ רק נוֹשׂאי ההתישבוּת. צריך להקים את ״ניר״ כּמוֹסד חי וּפוֹרה, ולא רק כּשלט. יש עוֹד אמצעים בּציוֹנוּת, ואילוּ היינוּ מגייסים מתוֹכנוּ כּיוֹם הזה 15–10 אלפים לירוֹת – היינוּ מרַכּזים סביבנוּ גם אמצעים אחרים. אפשר גם להוֹציא את הבּנק שלנוּ מקפאוֹנוֹ, וגם מוֹסדוֹת כּמוֹ ״הסנה״ אפשר להגבּיר וּלהרחיב. יש עוֹד אפשרוּת לרכּז את תשׂוּמת־הלב של הציבּוּר למאמצים התישבוּתיים. זוֹהי נקוּדת המבחן לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

>

אדר ב׳ תרצ״ב.


  1. ״הפּוֹעל הצעיר״, גליוֹן 24, כ״ד בּאדר ב׳ תרצ״ב, 1.4.1932, עמוּד 1.  ↩

  2. [המלחמה העוֹלמית הקוֹדמת]  ↩

  3. שליחי ״ההתאחדוּת העוֹלמית של ״הפּוֹעל הצעיר״ וּ״צעירי–ציוֹן" יסדוּ בּקיץ 1920 ועד עליה שמרכּזוֹ בּוינה, בּהשתתפוּת בּא–כּוֹחוֹ של ״החלוּץ״,שטיפּל בּארגוּן העוֹלים וּבעזרה להעלָאָתם.  ↩

  4. דברים מעין אלה דיבּר בּרל בּישיבה משוּתפת של הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, המרכּז החקלאי וּברית הפּיקוּח החקלאית בּדבר גיוּס אמצעים להתישבוּת עוֹבדת, שנתקיימה סמוּך לזמן ההוּא, בּי״ד בּאדר א׳ תרצ״ב: אני חוֹשב שכּל אלה החברים המדבּרים על התישבוּת מלאה חיים עדיין בּאוֹתוֹ הזמן שבּוֹ היינוּ בּנים יחידים אצל עם ישׂראל. המצב הוּא אחר לגמרי. אין אנו ילדי שעשוּעים של העם. ההתישבוּת של עין–גנים עלתה הרבּה פּחוֹת מאלף לירוֹת ליחידה – בּכל אוֹפן לעם היהוּדי לא עלתה משפּחה אלף לירוֹת – והם עוֹמדים על רגליהם. לעינינו יש כּמה וכמה דוּגמאוֹת של אנשים אשר התישבוּ לא בּשנה אחת ולא בּשנתים – יש מקרים כּאלה למאוֹת – ואנחנוּ עוֹדנוּ מסוּגלים בּגוֹדל לבב לבוּז למאמצים אלה ולדבּר על התישבוּת מלאה. בּיחס למוֹסדוֹתינוּ הכּספיים הטענה היא למה הסתפּקוּ בּכסף שהוּשקע בּהם ולא חיפּשׂו אמצעים נוֹספים. איני יוֹדע אם יש עוֹד בּארץ בּנק יהוּדי שיש לוֹ 80 אלף פוּנט משלוֹ. אבל מה נעשה כּדי למשוֹך וּלרכז כּספים? ראינוּ שפּוֹעלים בּארץ השקיעוּ עשרוֹת אלפים פוּנטים בּבנין וּברכישת קרקעוֹת וּבפקדוֹנוֹת של הגרלוֹת – מה חלקנוּ בכל זה? עד שקמוּ הארגוּנים להתישבוּת לא חינכנוּ את הפּוֹעל לחסכוֹן, לא עשׂינוּ כּלוּם לעוֹרר אוֹתוֹ וּלדחפוֹ לכך. האם ניצלנוּ את האפשרוּיוֹת שניתנוּ בּעבוֹדה בּנַהרים? השאלה הבּוֹערת היא שאלת התישבוּתנוּ, וזוֹהי שאלת גוֹרל עתידנוּ בּארץ. על ההסתדרוּת להחליט אם היא מוֹסיפה להיוֹת רק מוֹסד מתַווך בּין המתישב ובין המוֹסד המיַשב, אוֹ שהיא בּעצמה מקימה מוֹסד מישב. עוֹד לפני עשׂר שנים היה נדמה שאנוּ צריכים לעשׂוֹת זאת. לא עשׂינוּ זאת – ואנוּ מחוּיבים לעשׂוֹת זאת היוֹם. יש עוֹד שאלה קוֹדמת להצלת הארגוּנים – הפּעוּלה הקרקעית. הקשר שלנוּ עם הקרן הקימת הוּא אוּלי הדבר החשוּב בּיוֹתר שעשׂינוּ לתנוּעה. מתנפּלים לסגוֹר בּפנינוּ את הדרך לקרקע. מזימתוֹ של פרינטש יכוֹלה להתקיים, ואין לי הבּטחוֹן שבּעתיד תֵקַל רכישת קרקע כּאשר עד עכשיו. ואם אי אפשר לתת לפּוֹעלים התישבוּת בּזמן קצר – אַל ישאר, לכל הפּחוֹת, אף קיבּוּץ של פּוֹעלים בּמוֹשבה בּלי קרקע. כּי יתכן שבּקרוֹב תעמוֹד שאלה זוֹ בּפני הפּוֹעל בּמוֹשבה בּכל חריפוּתה. הדבר השני – התישבוּת זעירה. בּרוּר לי כּי בּאמצעינוּ בּלבד לא נעשׂה התישבוּת בּאֵזור המַטעים, אבל אילוּ היינוּ משקיעים אוֹתוֹ המרץ שהשקענוּ בּמשא–וּמתן עם אישים וּמוֹסדוֹת בּענין התישבוּת האלף, בּהשׂגת אמצעים עצמיים – היינוּ עכשיו בּמצב יוֹתר טוֹב. נתחיל בּפעוּלה זוֹ לכל הפּחוֹת עכשיו – זה יוֹכיח כּי התנוּעה חיה. הסוֹכנוּת אינה פּוֹעלת, פּיק׳׳א נשתתקה – התסתפּק תנוּעתנוּ רק באידיאוֹלוֹגיה של התישבוּת? לא, אנחנוּ נסחוֹט מתוֹך עצמנוּ כּל מה שאפשר ונעשׂה מה שנוּכל לעשׂוֹת ("דבר״, גליוֹן 2057, י״ט בּאדר א׳ תרצ״ב, 26.2.1932).  ↩

המלצות קוראים
תגיות