¹

נשׂיא-עם-עני סר שוּב הבּיתה, אל אֶחיו, לראוֹת בּיצירתם וּבסבלוֹתיהם. סר לשעה קלה, בּין מערכה למערכה, בּהפסקה הקצרה אשר בּין המערכה הכּבדה בּלוֹנדוֹן, שבּה עמד בּקלעוֹ וּבחִציו מוּל הכּוֹח הזר, המבוּצר, משוּרין וּמזוּין, כּוּלוֹ פּלדה, ועד למערכה הכּבדה ממנה בּניוּ-יוֹרק, בּה יעמוֹד מחר בּמקלוֹ ותרמילוֹ מוּל המחנה הקרוֹב, המתפּוֹרר וּמתפּרק, התחוּח כּעץ רקבוֹן.

גוֹרלוֹ של נשׂיא בּישׂראל. ממערכה למערכה הוּא נקלע, הלוּדר העברי! מגיבּוֹרי יהוּדה השבוּיים המתגוֹששים בּזירת רוֹמא ועד רבּני ישׂראל הנאבקים על קידוּש השם בּויכּוּחים עם הכּמרים, ועד השתדלן היהוּדי, הנוֹתן עצמוֹ למשיסה וּלשמצה על הצלת עדה קדוֹשה מצפּרני הצוֹרר, ועד המנהיג הציוֹני, הנאבק – יוֹתר מאשר עם כּל אוֹיב וצוֹרר – עם המפלצת של הגלוּת. אחד הוּא הגוֹרל.

לא ענוּד זר פּרחים בּא עתה הנשׂיא, אוּלם זר אחר, זר-עינוּיים, עָטרה לראשוֹ שנה זוֹ. יוֹתר מאשר בּשנוֹת ההוֹד והתפארת והתלהבוּת המוֹנים גילה הנשׂיא בּשנה זוֹ את עוּזוֹ ואת קסמיו, את דביקוּתוֹ בּשליחוּתוֹ, את עמידתוֹ האיתנה בּשעוֹת צרה ואת כּוֹחוֹ להשיב מלחמה שערה.

לא בּצלצלי תרוּעה וגיל נצחוֹן יפגוֹש עתה העם את נשׂיאוֹ. וכך יאה. וּלוַאי שהיינוּ מפחיתים בּקוֹל עֲנוֹת תרוּעה גם בּשנים קוֹדמוֹת. טרם שָלמה המערכה הכּבדה. ועל הכּל – טרם חזרנוּ לעבוֹדת היצירה.

אין גיל ואין צהלה, אך יש ויש המית-נפש וחרדה וציפּיה. מחר-מחרתים תיפָּתח שוּב הזירה. ושוּב המשך המערכה הלוֹנדוֹנית. וּבאוֹתם הדברים הפּרוֹזאיים, היגעים, הפּרוֹטרוֹטיים שבּהם יטפּלוּ המוּמחים – שם צפוּנוֹת האפשרוּיוֹת ואי-האפשרוּיוֹת של פּעוּלתנוּ. שם טמוּנים המוֹקשים יוֹתר מאשר בּכל ההתנַקשוּיוֹת החשאיוֹת והשׂטנוֹת הגלוּיוֹת. הישאב המנהיג כּאן בּארץ, ממעינוֹת היצירה החלוּצית, את הכּוֹח הנדרש לקרב חדש זה, המסוּכּן מכּל קוֹדמיו?

ועוֹד יוֹתר מאשר למּערכה החיצוֹנית חרדים הלבבוֹת למערכה הפּנימית, זוֹ המשׂתרעת על פּני כּל כּדוּר העוֹלם, מהכּרך הגדוֹל בּאמריקה ועד העיירה הקטנה בּפּוֹלין. היוֹדעים שם את מכאוֹב הישוּב? ישוּב זה העוֹמד על משמרתוֹ בּפני כּל הנחשוֹלים ונוֹשׂא את מצוּקתוֹ יָחיל ודוּמם, ישוּב זה – לא נסתיר זאת – מתנסה עתה בּנסיוֹן הקשה מכּל הנסיוֹנוֹת. הישוּב ידע לשׂאת חִצי אוֹיב. אך קשה שבעתים ממזימוֹת אוֹיבים וּמגזירוֹת שליטים הוּא הרפיוֹן והמבוּכה של אחים, הקפּאוֹן של המחנה, ההתפּוֹררוּת בּעוֹרף. הוֹלכת וגוֹברת ההרגשה המרה כּי אנוּ כּאן הוֹלכים ונהפּכים לחזית בּלי עוֹרף. בּגידת העוֹרף מעכּבת את ספינוֹת חיל המילוּאים מהגיע אל החוֹף. השממה קוֹראת לגאוּלה ולעבוֹדה כּאשר עוֹד לא קראה בּשנים קוֹדמוֹת. ועל הכּל – מאֵרת הבּטלה. זרוֹעוֹת החלוּץ משוועוֹת לעבוֹדה ואין דוֹרש להן. התישָמע אנקת חלוּץ?

אדר תרצ׳׳א.

¹

היוֹם עוֹמד לשוּב לארץ מנחם אוּסישקין ממסעוֹ לארצוֹת הבּרית, למען אדמת ישׂראל.

בּתקוּפת חמישים השנה שאוּסישקין עוֹמד בּמשמרוֹת הראשוֹנוֹת של הציוֹנוּת קשר את שמוֹ בּהרבּה דפּים של המפעל הארץ-ישׂראלי החי. אוּלם זכוּת יתירה עמדה לוֹ לאוּסישקין שבּתקוּפה האחרוֹנה איננוּ מפזר את כּוֹחוֹתיו למלאכוֹת רבּוֹת, כּי אם הוֹלך וּמרכּז אוֹתם בּמפעל המפעלים –בּגאוּלת הארץ.

אוּסישקין, אחד האישים המעטים אשר שׂרדוּ לנוּ לפליטה מדוֹר הראשוֹנים לציוֹנוּת, איננוּ חי על חשבּוֹן העבר, איננוּ רוֹעה על מי-מנוּחוֹת. מפּעם לפעם הוּא קוֹנה לוֹ את עוֹלמוֹ מחָדש, והעוֹלם הזה, אשר בּוֹ קשר את שמוֹ ואת חייו בּשנים אלוּ, הוּא עוֹלם הקרן הקימת. יכוֹל אדם להיוֹת תמים-דעים עם אוּסישקין אוֹ להתנגד אליו בּתכלית בּשאלה מדינית פּלוֹנית, אוֹ בּשאלה ישוּבית אלמוֹנית, אוּלם לא זהוּ הקוֹבע כּרגע את מקוֹמוֹ של אוּסישקין בּציוֹנוּת ולא זהוּ היוֹצר את היחס הנפשי אל אוּסישקין בּכל מקוֹם אשר אנשים חיים את חיי הקרקע בּארץ-ישׂראל. למעלה מכּל הסכּמה וּמכּל התנגדוּת היא הדמוּת של איש הקרן הקימת.

סגוּלה מיוּחדת לאוּסישקין, שבּימי שפל וּמבוּכה גוֹברת קשיוּת־ערפּוֹ. בּימי רעה הוּא מתאַזר וחוֹרג ממסגרת העבוֹדה הרגילה. וּכשבּאה שנה זוֹ ושׂטנוֹתיה ואימת גזירוֹתיה קם האיש, לא פּנה לעצת יוֹעצים אשר הניאוּהוּ, וּביצע את אשר לא ניתן לוֹ לבצע קוֹדם: יצא לארצוֹת הבּרית להזעיק וּלהקהיל את הנאמנים וּלהטיל עליהם בּחוֹזק יד את עוֹל מצוַת הקרקע.

לא לקראת שוֹשנים היתה הליכה זוֹ. כּמה שנים לפני כן תבע לוֹ אוּסישקין ״ויזה ציוֹנית״ לשם כּניסה לארצוֹת הבּרית, תבע ולא נַענה. סירבוּ לא הציר האמריקאי, כּי אם האמַרכּלים של הציוֹנוּת האמריקאית, השׂמחים בּחלקם, המסתפּקים בּמַה שיש להם, ונוֹהגים לדחוֹת כּל הצעת עזרה בּאנשים מעֵבר לאוֹקינוֹס. שוּם שעה לא נראתה להם כּשעת-כּוֹשר לפנוֹתה לאוּסישקין וּלמען הקרן הקימת. וּבינתים התחיל המַשבּר הכּלכּלי ואחר כּך המבוּכה והמבוּקה הפּנימית. וּכשהויזה ניתנה סוֹף סוֹף נצטרפוּ אליה אזהרוֹת ועצוֹת טוֹבוֹת, אשר פּירוּשן: היכּבד ושב בּביתך.

אוּלם אוּסישקין לא שמע. הוּא כּבש לוֹ את זכוּת מסעוֹ לאמריקה.

התוֹצאוֹת החמריוֹת של מסע-הכּיבּוּש הזה לא נסתכּמוּ עדיין, אוּלם תוֹצאה אחת וַדאית כּבר יֶשנה: הרמת קרנה של הקרן הקימת.

מסע אוּסישקין הוֹציא את הקרן הקימת מתוֹך קרן-זוית, אשר היתה שרוּיה בּה שם כּל הימים, והעמיד אוֹתה בּקּרן אוֹרה. הוּא לימד את נאמניה מידוֹת וחישוּבים, אשר לא הסכּינוּ בּהם, והתוָה להם תכנית פּעוּלה מַרחיבה ומבטיחה. הוּא זרע על תלמי הציוֹנוּת האמריקאית גרעינים של יחס חדש והבנה חדשה ל״דוּנם״, לדוּנם של הקרן הקימת.

אין ספק, זכּאי הוּא אוּסישקין לקצת מנוּחה לאחר עמל הדרך. אוּלם המַרגוֹע אינוֹ מחכּה לוֹ כּאן. שַועת האדמה אשר הדריכה אוֹתוֹ בּמסעיו היא שתדריך את מנוּחתוֹ גם בּשוּבוֹ. הימים ללא מעשׂה גוֹאל הוֹלכים ונערמים לאבנים כּבדוֹת. העינים כּלוֹת למעשׂה מנחם.

ניסן תרצ״א.

¹

בּרלין, וינה, קראקא, וַרשה, וילנה – שמוֹת של השבוּעוֹת האחרוֹנים. קהילה אחרי קהילה. אוּניברסיטה אחרי אוּניברסיטה. עוֹד מעט ולא ישאר אף היכל מדע אחד בּאירוֹפּה הנאוֹרה אשר על שלבּיו וּבאוּלמיו וּבעזרוֹתיו לא נסחט דמנוּ.

היש אתנוּ צוֹפה הרוֹאה את מה שעוֹמד להתחוֹלל על ראשנוּ, מחר-מחרתים?

זה חמישים שנה שהוּחזרנוּ – לאחר הפסקה קצרה ואוּלי גם מדוּמה – אל אוֹתוֹ מעגל הדמים אשר תקוּפת ההשׂכּלה והאֶמנסיפּציה לימדה אוֹתנוּ לראוֹתוֹ כּנחלת דוֹרוֹת שחלפוּ, דוֹרוֹת ההוֹלכים בּחוֹשך, ״אשר אוֹר הציביליזציה לא נגה עליהם״. מהוּ קו חיינוּ מאז? גם אלה שהעיזוּ אז להיוֹת ״רוֹאי שְחוֹר״, כּלוּם העיזוּ לראוֹת וּלהבּיע כּמוֹ את אשר נשקף לנוּ? כּלוּם לא בּיקשוּ אצלנוּ טוֹבים וכן שלמים להירָגע וּלהינחם אחרי פּרעוֹת תרמ״א, כּי יעברוּ ויחלפוּ הימים הרעים האלה? כּלוּם לא נחשב גם בּשנים שלאחר כּך לפגיעה בּטעם הטוֹב כּל נסיוֹן לראוֹת את הענין הגס והפיסי של פּרעוֹת לא לענין חוֹלף, וּבלשוֹן הדיסקוּסיה: ״לבסס את הציוֹנוּת על פּרעוֹת״? אך הלא כּמשׂחק ילדים תמימים היוּ ״הרעמים״ בּתרמ״א לעוּמת קישינוֹב, הוֹמל, ז׳יטוֹמיר, בּיאליסטוֹק והנחשוֹל של ימי אוֹקטוֹבּר 1905². וכל אלה, שזיעזעוּ את עמוּדי עוֹלמנוּ, מה הם לעוּמת טבח אוּקראינה שלאחר המהפּכה? וּמי פּתי והאמין עוֹד לפני שנים מספּר כּי גל ההשמד הפיסי יפרוֹץ ויפנה מערבה, אל ערשׂ ההשׂכּלה והבּריחה מן הגיטוֹ, וּמאה וחמישים שנה לאחר מנדלסוֹן – לאחר ריסר, לאחר לַסל, לאחר ראטנוֹי – יהיוּ חיי יוֹרשיהם תלוּאים להם מנגד, וּכמוֹ זקני זקניהם ירעדוּ אף הם מחמת המציק, מפּני חרוֹן עם הארץ?

לא לתַנוֹת את מר גוֹרלנוּ כּוָנת הדברים הללוּ. אין חפץ בּקינוֹת, וגם תביעת צדקתנוּ והוֹכחת צדקתנוּ היתה לזרא. האין הוֹכחת צדקתנוּ עלוּבה ונִקלה שבעתים מקבּלת המהלוּמוֹת, החביטוֹת והסטירוֹת? האין טוֹב יוֹתר להיוֹת חטאים כּבני־אדם מלהיוֹת צדיקים כּמלאכי־השרת וּלהפּיל תחינה לפני ריבּוֹני הצדק השוֹלטים בּך והבּוֹעטים בּך, וּללמד זכוּת על דמינוּ המוּגרים, וּלבקש מאִתם כּי יכּירוּ בּצדקת חללינוּ?

אכן, נחדל לבקש להיוֹת צוֹדקים בּעיני זוּלתנוּ, – אך אל נהיה נקלים וּמסוֹאבים בּעיני עצמנוּ.

והאם איננוּ הוֹלכים ונִקלים בּעיני עצמנוּ? הלא לא פּחוֹת מאשר מחרידה חשרת העבים הנישׂאת על שמינוּ, והעוֹמדת להתפּרץ יוֹם יוֹם בּמטר האבנים אשר ירוֹצץ את גוּלגלתנוּ ויחריב את קנינינוּ אשר שׂרדוּ מהטביחוֹת הקוֹדמוֹת – מחרידה גם השאננוּת המוּזרה של אחינוּ הנפגעים והמוּכּים בּאשר הם. כּאילוּ לשוא עברוּ עלינוּ ימי קישינוֹב. כּאילוּ לא נכתב מעוֹלם משׂא נמירוֹב. כּאילוּ לא היתה ההגנה בּעיירוֹת ישׂראל, כּאילוּ לא היוּ הפּלוּגוֹת היהוּדיוֹת בּאוּקראינה, כּאילוּ לא היה ״השוֹמר״ בּארץ, כּאילוּ לא עבר עלינוּ מה שעבר, מהוֹמל ועד מאה שערים. כּיצד קרה הדבר הזה? האם לא היתה עמידה בּשער על נפשנוּ, על נפש אחיוֹתינוּ וטפּנוּ, לעצם מעצמה של תנוּעת-התקוּמה בּישׂראל, של המהפּכה, של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית לכל זרמיה ואגפּיה? האם לא היה חוּש החדש הזה לאחד הקנינים היקרים בּחינוּך המוֹנינוּ וּבני-נעוּרינוּ? מדוּע אין אנוּ היוֹשבים כּאן מרגישים עתה בּמציאוּתוֹ, לא בּקוּרפירסטנדם ולא בּעזרוֹת האוּניברסיטאוֹת, ולא בּרחוֹבוֹת וַרשה?

האם נפגם דבר-מה בּינתים בּנוֹער העברי וחוּט המסוֹרת החדשה, אשר לימדה אוֹתנוּ לא להימלט על נפשנוּ מפּני הרשע, כּי אם לעמוֹד בּפניו וּלהתקוֹמם כּנגדוֹ – ניתק?

תצא איפוֹא מכּאן, מן הארץ, הקריאה אל כּל הנוֹער העברי המתחנך לאוֹרה של ארץ-ישׂראל העוֹבדת, בּאשר הוּא שם, הקריאה הקצרה וּרווּית-היסוּרים של דוֹרוֹת ונסיוֹן של דוֹרוֹת: וַעמדתם על נפשוֹתיכם.

כּסליו תרצ״ב.

¹

לפנים בּספרים היה נדפּס מעבר לשער: ״וזאת לחכמים וכוּ׳, שבּכל מקוֹם שנדפּס עכּוּ״ם – הכּוָנה לגוֹיים הקדמוֹנים, ולא חלילה לעמים הנאוֹרים שבּימינוּ, אשר בּקרבּם ישכּוֹן ישׂראל לבטח״. וכן עלי למסוֹר מוֹדעה מראש: אם אנוּ נמצאים בּמצב הדוֹמה למצב של חוֹלה מסוּכּן – הרי מי שעוֹמד וּמכריז על כּל הסכּנה שבּמחלה, אין פּירוּשוֹ של דבר שאין הוּא מאמין בּאפשרוּת של הבראה.

אכן, אני רוֹאה את תנוּעתנוּ נתוּנה בּמצב חמוּר מאד, וההצלה אינה בּזה שנפחד לראוֹת את הדברים כּמוֹ שהם, אלא בּזה שיהיה בּנוּ הכּוֹח לבקש את ההצלה.

בּמשך שנים רבּוֹת התרגלה תנוּעתנוּ לסגנוֹן ידוּע לגבּי עצמה וּלגבּי אחרים. לגבּי אחרים היינוּ חריפים מאד בּביקרתנוּ. איני יוֹדע אם התעמקנוּ למַדי לראוֹת מדוּע הציוֹנוּת כּה חדלת-אוֹנים למרוֹת גידוּל המפעל, אך שׂמחנוּ ״שלא שׂם חלקנוּ כּהם״, וראינוּ את עצמנוּ כּמי שניצל מאוֹתה הבּעל-בּיתיוּת והקטנוּת וכוּ׳; אבל בּינתים קרה דבר-מה, ועלינוּ לבדוֹק אם לא גם אנחנוּ הננוּ הגוֹרמים לכּשלוֹן בּציוֹנוּת.

אנחנוּ היינוּ ה״שׂאוֹר שבּעיסה״, וּבאמת לא פּעם הצלנוּ את הציוֹנוּת מתוֹך עמידתנוּ על המשמר. אבל הנה זה שנים אחדוֹת שחדלנוּ לעמוֹד בּפּרץ. נכנענוּ. נמשלה עלינוּ השאלה של חכמי אַתוּנה: מה יֵעָשׂה למֶלח כּי יִבאש?

אם אני חוֹשב שמצבנוּ חמוּר הרי זה לא מפּני שנתקלנוּ בּגוֹרם הערבי אוֹ האנגלי ושקשה להתגבּר עליהם. לא זוֹ השאלה המכריעה בּגוֹרל התנוּעה. לכל שאלה אחרת קוֹדמת השאלה: אם בּנוּ נשתמרוּ הכּוֹחוֹת המאַפשרים לנוּ לעמוֹד בּפּרץ בּשעת סכּנה. דוּגמה קטנה שתסבּיר עד כּמה נפלנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת וירדנוּ מהעמדוֹת החשוּבוֹת שהיוּ לנוּ ושבּכוֹחן היינוּ מה שהיינוּ: התפיסה הציוֹנית מאז המלחמה² לא נשתנתה הרבּה, והחוּלשוֹת אשר נתגלוּ היוֹם נעוּצוֹת בּימים הראשוֹנים שלאחר המלחמה. בּשבילי היתה המכּה הגדוֹלה בּיוֹתר – חוֹסר-העבוֹדה לפוֹעלים וחוֹסר אפשרוּת ללגיוֹנרים להישאר בּארץ בּעצם ימי החגיגיוּת של ועד הצירים. בּעינַי היוּ אלה סימנים טרגיים לציוֹנוּת. ראיתי בּזה את חוֹסר כּשרוֹנה של המַנהיגוּת הציוֹנית להרגיש מהוּ העיקר. בּניגוּד לתפיסה השוֹלטת בּאה התפיסה שלנוּ. אזכּיר עתה את פּעוּלת ה״התאחדוּת״ לפרוֹץ דרך לעליה³, אזכּיר את הכּבישים הראשוֹנים, את כּיבּוּש העמק – אלה הם דברים שהוֹציאוּ את הציוֹנוּת מן המיצר ושהזיזוּ אוֹתה כּדי יצירת עוּבדוֹת מכריעוֹת בּהיסטוֹריה היהוּדית החדשה. אבל לא מעטים גם הכּשלוֹנוֹת שאפשר לזקוֹף על חשבּוֹננוּ. כּל תנוּעתנוּ צריכה לכאוֹב וּלהתבּייש בּזה, אם היוּ דברים שאפשר היה לנצלם לפעוּלה ולא עשׂינוּ זאת. אזכּיר דברים אחדים: עמדתנוּ בּשאלת ההתישבוּת העירוֹנית העוֹבדת ב–1924–1923, עוֹד לפני גל העליה הרביעית. עוּבדת הליכת הפּוֹעל לבנין העיר יצרה את תל-אביב העברית עם עבוֹדה עברית בּ-100%, אך לא גילינוּ כּל חוּש של ראִיית הנוֹלד ולא הפכנוּ את הפּוֹעל העירוֹני לכוֹבש ההתישבוּת העירוֹנית. התוַכּחנוּ על ״שכוּנת-עוֹבדים״, אך לא עמדנוּ על ערכּה האמיתי ונשארנוּ עם הסיסמאוֹת בּלבד. זוֹהי דוּגמה, איך תנוּעה שלמה – מלאת רוּח כּיבּוּש וּבלתי-דוֹגמתית – לא ידעה לראוֹת את הנוֹלד וּלהיאָחז מתוֹך אינסטינקט ישוּבי בּנקוּדה בּלתי-מחוּורת עדיין בּמידה מספּיקה. להיפך, לא הצלחנוּ להפוֹך את הפּוֹעל העירוֹני ואת האמצעים שבּידוֹ לגוֹרם להתישבוּת.

כּמוֹ כן – חוֹסר הכּשרוֹן שלנוּ ״להידָבר״ עם העליה הרביעית, לגשת אליה כּיהוּדים, כּאחים, כּפוֹעלים מנוּסים, שכּבר כּבשוּ להם צוּרוֹת-חיים ידוּעוֹת ושיכוֹלים להקנוֹת גם לאחרים את נסיוֹן חייהם ויצירתם המשקית. את רעיוֹנוֹתינוּ החיוּביים ידענוּ לבטא רק בּצוּרה בּיקרתית, שלילית, תוֹקפת. גם לזה היוּ תוֹצאוֹת פטליוֹת בּשנים ההן ואוּלי עד היוֹם. בּודאי שאין אדם יכוֹל לקפּוֹץ מעוֹרוֹ, מחינוּך ידוּע, מגיל ידוּע וּמוּשׂגיו וּנטיוֹתיו; אך תנוּעה כּמוֹ זוֹ שלנוּ חייבת להתגבּר על זה למען העיקר. לא עשׂינוּ זאת וּבעד זה אנוּ משלמים כּל הזמן מחירים יקרים מאד.

יצאנוּ לדרך-המלך של ההסתדרוּת הכּללית. את ענין נהלל ועין-חרוֹד ראינוּ לא כּענין המסיים את ההתישבוּת העברית, לא כּגוּלת הכּוֹתרת – אלא כּהתחלה. את הקרנוֹת ראינוּ כּפתיחת דרך, שאחריה תבוֹא הלוָאה לאוּמית. יצרנוּ כּלים קלָסיים, שתפקידם היה להוֹציא את התנוּעה לדרך יוֹתר רחבה, הגדֵלים מעצמם ויוֹצרים אפשרוּיוֹת חדשוֹת. עכשיו אנוּ עוֹמדים בּשטח ההוֹן הלאוּמי בּמצב כּזה, שנחשוֹב לטוֹב אם יעלה לשמוֹר על הרמה הנוֹכחית של הכנסת הקרנוֹת, ואין חוֹלם כּיוֹם על אפשרוּת מלוה לאוּמי בּימים הקרוֹבים. גם ידינוּ אינן נקיוֹת בּענין זה. לא עשׂינוּ בּשביל הקרנוֹת מה שהיינוּ יכוֹלים וּצריכים לעשׂוֹת. העוּבדה שאנוּ לא נתַנו ״משוּגע״ אחד לענין ההלוָאה הלאוּמית, שיפקיר את עצמוֹ ושלוֹש אוֹ חמש שנים יתהלך ויחפּשׂ את הדרכים הפינַנסיוֹת – זוֹהי בּעינַי תעוּדה רעה לנוּ לכוּלנוּ.

זה שנים אחדוֹת שההסתדרוּת חדלה להיוֹת כּוֹח דינמי, מחַדש, השוֹאף לכיבּוּשים, כּי אם נשארה יוֹשבת על הכּלים – להחזיק את מה שיצרנוּ. לפעמים יש לי רוֹשם שכּאשר אנוּ מגיעים בּאיזוֹ פּעוּלה למצב קריטי והכּוֹחוֹת אינם מספּיקים להמשיך את הקו, משׂתרר אצלנוּ רגש: להיפּטר מן הצרה. וכך קרה שנעשׂוּ כּמה ליקוידציוֹת של מוֹסדוֹת ושל רעיוֹנוֹת וּשאיפוֹת. לא רק שעשׂינוּ ליקוידציה לרעיוֹן של קבּלנוּת לאוּמית גדוֹלה, אלא גם בּיחס למוֹסדוֹת שקיימנוּ אוֹתם – כּאילוּ שכחנוּ את תפקידיהם. איני אוֹמר שזה הצוֹעק הוּא דוקא הצוֹדק. לא כּל קוּבלנה והתמרמרוּת הן פּרי רצוֹן יצירה. מבּחינה אוֹבּיֶקטיבית גם הצוֹעק על העליה אינוֹ טוֹב מן השוֹתק בּענין זה, כּל עוֹד אינוֹ מגלה מאמצים לאַפשר עליה. העיקר שתהיה חרדה לא רק לעוּבדת העליה, אלא גם לתנאים ולמקוֹרוֹת המאַפשרים עליה. והתמימוּת הזאת, החוֹשבת שנאמנוּת לעליה יכוֹלה להסתפּק בּהתמרמרוּת נגד הממשלה וּבביקוֹרת על ההסתדרוּת ״שבּגדה״ בּעליה – אינה עשׂוּיה לקדם אוֹתנוּ. השאלה היא: היכן מאמצינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת לאַפשר עליה? מלבד מאמצים ידוּעים לכיבּוּש עבוֹדוֹת – של מרכּז העבוֹדה – וּלכיבּוּש עבוֹדה בּמוֹשבוֹת, לא עבדה המחשבה של התנוּעה בּדרך אל העיקר. אם יש חכמה פּוֹליטית בּתנוּעתנוּ, היתה צריכה לדעת בּרגע הנכוֹן גם להסתלק מעבוֹדה פּוֹליטית, וּלהפנוֹת את כּל הכּוֹחוֹת ליצירת עוּבדוֹת חדשוֹת. יש שעוֹת ארוּכּוֹת בּגוֹרל תנוּעוֹת שבּהן אין תקוה לכיבּוּשים פּוֹליטיים למרוֹת כּל המאמצים. וראינוּ שאחרי המאמצים הפּוֹליטיים הגדוֹלים של הרצל בּאוּ שנים של גמישוּת פּוֹליטית. אז בּאה תנוּעת העבוֹדה – ולא מתוֹך שלילת הפּעוּלה הפּוֹליטית, אלא מתוֹך תפיסה ריאַלית נכוֹנה – ואמרה: חדלוּ לכם מזה, כּי לא זה העיקר, כּי דרך זוֹ גדוּרה בּפנינוּ כּיוֹם הזה. והנה בּאנוּ אנחנוּ עתה למצב כּזה שכּל כּיבּוּש מדיני ממשי הוּא כּמעט מן הנמנע. מפּני שבּינתים הפסדנוּ את הכּלים הדרוּשים לכיבּוּש מדיני. וּמה התוֹעלת בּהתחַכּמוּת פּוֹליטית על פּני כּל החזית? מה התוֹעלת בּזה אם את המינימוּם של כּוֹחוֹת שיכוֹלים להביא פּעם לידי ממשוּת – איננוּ מקיימים ואנוּ מפרקים אוֹתם.

אם רצוֹננוּ בּאמת בּעליה – אין אנוּ יכוֹלים לקפּוֹא על שמרינוּ בּשאלוֹת יצירת הוֹן. הפוֹעלת בּזה, לפחוֹת, מחשבתנוּ?

בּיחס להוֹן הפּרטי קיימוֹת בּתוֹכנוּ שתי תפיסוֹת: האחת מכּירה (וּמוּכנה להשלים עם זה) שבּמשך כּמה שנים אין תקוה לקרנוֹת הלאוּמיוֹת, והאפשרוּת היחידה – עליית הוֹן פּרטי שיִיצור עבוֹדה ויגרוֹם לעליה; וּתפיסה שניה – הרוֹאה בּיחס חיוּבי להוֹן הפּרטי ליקוידציה של התישבוּת עוֹבדת, אוֹ הרוֹאה בּהוֹן הפּרטי דבר שיבוֹא ״ממילא״ ואינוֹ נוֹגע לנוּ. אוּלם ענין אחד צריך להיוֹת בּרוּר: אוֹ שתנוּעתנוּ היא תנוּעה של כּת, והיא אוֹמרת: ״מה זה עסקי? המציאוּת הוֹלכת לא בּאפיק שלי, מה אני יכוֹלה לעשׂוֹת?״ אוֹ – שתנוּעתנוּ אחראית להגשמת הציוֹנוּת, לגוֹרל של עם, ואז אינה יכוֹלה לעמוֹד מן הצד לחזיוֹנוֹת חיוּניים, ואוּלי מכריעים, בּחיי העם, ועליה לדעת גם ״להסתגל״ להם, כּלוֹמר, להפנוֹת אוֹתם אל אפיקה. התנוּעה שלנוּ, שלא למדה לקח מהעליה הרביעית וּממַשבּר 1926, חייבת לדאוֹג לגוֹרל אוֹתם ההמוֹנים המבקשים מפלט בּארץ, הקרוּיים משוּם מה, בּעניוּתנוּ, ״המעמד הבּינוֹני״. אנוּ יכוֹלים לשמש גוֹרם חשוּב בּענין זה, ואיננוּ משמשים, כּי לא היתה לנוּ ההבנה הרצינית של ענין זה בּשעתוֹ.

אך יש שאלה אחת, שלגבּי דידה אין לכאוֹרה מקוֹם לספיקוֹת, בּאשר היא כּלוּלה בּכל התכניוֹת שלנוּ וּבמסכת חיינוּ: מה ערכּוֹ של מעמד הפּוֹעלים העברי בּארץ בּתוֹר כּוֹח מיַשב? הכרזנוּ על יצירת ״חברת העוֹבדים״ ו״ניר״, אבל בּמשך הימים התרגלוּ לראוֹת בּהם אוּטוֹפּיה, אם כּי הסכּמנוּ ואישרנוּ אוֹתם. התנוּעה לא הגיעה להכּרת צוֹרך אמיתי לקיים את הדבר. והנה הפקרנוּ את החברים המתישבים לתאוַת השלטוֹן של פּלוֹני ואלמוֹני, וחלקים של הציבּוּר – מתוֹך צמאוֹן להכּוֹת שרשים בּקרקע – יצאוּ מתוֹך מעמד הפּוֹעלים. וּכשנעשׂה נסיוֹן לעשׂוֹת דבר-מה בּדרך של התישבוּת האלף, נוֹכחנוּ כּי אפשר בּכוֹחוֹתינוּ וּבעזרתנוּ גם לגאוֹל קרקעוֹת, שאילמלא זה לא היוּ נגאלים. אך הדבר לא נעשׂה על ידי האיניציאַטיבה של ההסתדרוּת כּוּלה, אלא על ידי יחידים שראוּ בּחוּש את הנוֹלד ושנשׂאוּ עליהם את העוֹל, וההסתדרוּת עמדה בּידים ריקוֹת בּלי רעיוֹן וּבלי איניציאַטיבה.

זה שנים אחדוֹת שתנוּעתנוּ הוֹציאה מידיה את האיניציאַטיבה הישוּבית, וחדלנוּ לגבּי התנוּעה הציוֹנית כּוּלה להיוֹת תנוּעה חלוּצית. את ״ניר״ הקימוֹנוּ לפני שש שנים ולא עשׂינוּ אוֹתה לדבר חי וּלגוֹרם מַפרה בּהתישבוּת, המסוּגל לעשׂוֹת את ההסתדרוּת כּוּלה גוֹרם שיכוֹל לבוֹא בּמשׂא־וּמתן עם כּוֹחוֹת פיננסיים אחרים. הקימוֹנוּ בּנק פּוֹעלים, מוֹסד שעליו גאוָתנוּ, שיש לוֹ שם טוֹב בּעוֹלם הכּספים, המצטיין בּסוֹלידיוּתוֹ והעוֹשׂה בּודאי לטוֹבת המשקים והקיבּוּצים. אבל אני שוֹאל את עצמי – האם זהוּ מה שחָפצנוּ מהבּנק, האם זהוּ מה שהוּא יכוֹל היה לעשׂוֹת, האם צריך להסתפּק בּכּסף המזוּמן שהוּכנס לתוֹכוֹ? בּשוּם אוֹפן לא אאמין כּי הבּנק צריך היה להישאר בּמצב של עמידה בּמשך שנים. הבּנק יכוֹל היה למצוֹא דרכים וּסכוּמים וּלהפכם לגוֹרם התישבוּתי חשוּב. ואם גם החכמה המעשׂית תאמר, שמַה שעשׂינוּ זה היה המכּסימוּם האפשרי – לא אקבּל את גזר-הדין הזה.

גיבּוֹרים אנוּ להקים כּלים נאים. אך כּשצריך להפעיל את הכּלים – אנוּ שוֹכחים אוֹתם ורוֹדפים אחרי יצירת כּלים חדשים. הקימוֹנוּ בּציוֹנוּת את הסוֹכנוּת ואצלנוּ – את קוֹנגרס העבוֹדה, את הליגוֹת. וּמה קרה אחרי היצירוֹת החשוּבוֹת האלוּ? לא יכוֹלנוּ למלא את הסוֹכנוּת תוֹכן, וגם בּענין הליגוֹת השקענוּ כּוֹחוֹת ואמצעים בּכינוּסן ויצירתן, אך לא הפכנוּן לכלים פּוֹעלים. ידעתי כּי כּל הצעה מעשׂית חדשה עתידה להתקבּל בּביקוֹרת. שאלה גדוֹלה היא אם בּמצבנוּ כּיוֹם – ערב שינוּיים כּבּירים אוּלי, ואוּלי להיפך, ערב החמרה נוֹספת על המצב – יש אפשרוּת להציע דבר שיש בּוֹ משוּם הוֹצאה למרחב מיד. התנּועה בּמצב כּזה זקוּקה גם ל״קיצוּר החזית״, להסתלקוּת מכּל הטפל והמיוּתר וגם להעזה של כּיבּוּש.

יש לחנך את התנוּעה כּכה שתוּכל לעמוֹד ולא להתמוֹטט בּמצבים הקשים הצפוּיים לנוּ, בּארץ וּבחוּץ-לארץ. זה שנים שלא שאלנוּ את עצמנוּ, אם הרמה התרבּוּתית של החבר שלנוּ מספּיקה כּדי שהתנוּעה תחזיק מעמד.

יש למצוֹא בּנוּ את הכּוֹח לעשׂוֹת את דבר ההתישבוּת לענין מרכּזי של התנוּעה⁴. אנוּ נתוּנים בּמצב כּזה שאילמלא מאמצים פּרטיים ואישיים לא היתה הקרן הקימת גוֹאלת את שטחי הקרקע שגאלה בּזמן האחרוֹן. גם השטחים שנחשבים כּבר לשלנוּ – לא שוּלמוּ עוֹד, אוֹ לא נוֹשבוּ עוֹד, והם בּכל סכּנה. אם לא נדאג עתה לקרקע – תישאר כּל העליה העוֹבדת העתידה מחוּץ לאפשרוּת של השתרשוּת. ועלינוּ לסחוֹט מתוֹך עצמנוּ את כּל הכּוֹחוֹת שישנם אצלנוּ, כּדי להיהפך ליוֹצרי ההתישבוּת, בּמקוֹם שהיינוּ רק נוֹשׂאי ההתישבוּת. צריך להקים את ״ניר״ כּמוֹסד חי וּפוֹרה, ולא רק כּשלט. יש עוֹד אמצעים בּציוֹנוּת, ואילוּ היינוּ מגייסים מתוֹכנוּ כּיוֹם הזה 15–10 אלפים לירוֹת – היינוּ מרַכּזים סביבנוּ גם אמצעים אחרים. אפשר גם להוֹציא את הבּנק שלנוּ מקפאוֹנוֹ, וגם מוֹסדוֹת כּמוֹ ״הסנה״ אפשר להגבּיר וּלהרחיב. יש עוֹד אפשרוּת לרכּז את תשׂוּמת־הלב של הציבּוּר למאמצים התישבוּתיים. זוֹהי נקוּדת המבחן לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

>

אדר ב׳ תרצ״ב.

¹

רבּים הלבבוֹת אשר חרדוּ מקרוֹב וּמרחוֹק לידיעה כּי אלכּסַנדר זייד הוּתקף והוּכּה וכי גיוֹרא בּנוֹ נפצע בּהגינוֹ על אביו. זייד הוּתקף על משמרתוֹ: שמירת היערוֹת של הקרן הקימת. ה״מסוֹרת״ המַמאירה של בּיעוּר יערוֹת, של כּריתה, עקירה והשמדה, עוֹדנה שוֹלטת בּארצנוּ. והקרן הקימת מנסה להילָחם בּ״מסוֹרת״ זוֹ: את יערוֹת הקדוּמים הנכנסים בּתחוּמי קרקעוֹתיה, החֳרָשים העזוּבים, המגוּדלים פּרא והקרוּחים, אין היא מַפקירה להֶבער ולעקירה, כּי אם מבקשת לקיימם וּלהקים אוֹתם מחוּרבּנם. היערוֹת הוֹלכים וּמתחדשים לעינינוּ בּמאמציה וּבקרבּנוֹתיה של הקרן הלאוּמית – מעשׂה אשר לפי שעה על כּל פּנים אין שׂכרוֹ בּצדוֹ – אוּלם לא ממשלת הארץ היא המגינה והשוֹמרת על מפעל תרבּוּתי-ארצי זה. הקרן עצמה זקוּקה להעמיד על חשבּוֹנה שוֹמרים, הצפוּיים תמיד לאַלוֹתיהם וּלכדוּריהם של המבעירים והמשחיתים.

שמוֹ של זייד יקר לא רק לכל אלה אשר עמדוּ אתוֹ יחד בּמשמרוֹת העבוֹדה וההגנה, כּי אם גם לרבּים-רבּים, אשר נתחנכוּ מרחוֹק על מוֹפת-החיים, מוֹפת הגבוּרה והנאמנוּת של בּית אלכּסנדר וצפּוֹרה זייד.

לפני עשׂרים וּשמוֹנה שנים בּא אלכּסנדר זייד לארץ. נער בּן שבע-עשׂרה שנה. וּכאז כּן עתה ״עוֹדנוּ מַחזיק בּתוּמתוֹ״. אין כּל מחיצת-נפש בּינוֹ וּבין המפעל, אשר לשמוֹ בּא וּבוֹ שיקע את חייו. הוּא היה בּין הראשוֹנים לבנין בּית-העבוֹדה. בּין הראשוֹנים אשר נזדעזעוּ עד היסוֹד למַראֵה קלוֹן-הישוּב, שכּאן, על אדמתוֹ, היה למס-עוֹבד לכל מיני תקיפים, לשוֹדדים, הפקר לעוֹלים מן המדבּר. לא היה זה זעזוּע רגשני ההוֹלך ונמוֹג, כּי אם זעזוּע מַפרה, הקוֹבע את גוֹרל חיי אדם. מזעזוּע זה של מתי-מעט נוֹצרה אוֹתה פּרשה רצינית ועמוּקה וּטרגית, אשר שמה: ״השוֹמר״. ואוֹתם החוּשים אשר נעוֹרוּ וּבאוּ לידי גילוּי נהדר בּטוֹבי ״השוֹמר״ לא נרדמוּ בּלב זייד גם לאחר עשׂרים וּשמוֹנה שנים. הם היוּ לעצם מעצמוֹ. לא פּעם אחת סיכּן את חייו ״בּגלל אשכּוֹל ענבים״, השייך לאיזה בּעל כּרם, אשר גם לא הבין מה השגעוֹן הזה של שוֹמרוֹ השׂכיר. לא פּעם אחת נתן גווֹ למַכּים, ולא פּעם השיב מכּוֹת למחרף ולמַכּה. עוֹד לפני יוֹתר מעשׂרים וחמש שנים, והוּא עוֹדנוּ שוֹמר טירוֹן, אשר טרם למד את חכמת השמירה וטרם הכּיר את כּל הפּחים הטמוּנים לרגלוֹ, ספג מכּוֹת עד כּדי זעזוּע-מוֹח וחלי ממוּשך. אוּלם הוּא לא בּרח מן המערכה. וּמאז: פּרשת סֶג׳רה וּמֶסחה ויבנאל וּרחוֹבוֹת וחדרה וכרכּוּר ותל-עדשים וּכפר-גלעדי ותל-חי. פּרשה ארוּכּה. מה רבּוּ הנדוּדים, התלאוֹת, ההיאָבקוּיוֹת והמכּוֹת, ולא רק מַכּוֹת-אוֹיב. וּראֵה זה פּלא: ״המקצוֹע״ והתלאוֹת והשנים (אף הן!) לא השַמוּ את לבּוֹ, לא יִבּשוּ את לשדוֹ. בּועידוֹת פּוֹעלי הגליל, כּשהוּא, עמוּס-הלשוֹן, היה קם לאמוֹר משהוּ בּקוֹלוֹ החרישי, היוּ הכּל מַטים אוֹזן: הרגישוּ כּי הוּא דוֹלה את דבריו המעטים והכּבדים ממעמקים. וגם עכשיו, אחרי כּל מה שעבר עליו, לא זקן לבּוֹ, וּבית הזיידים הבּוֹדד בּיער הקרן הקימת הנהוּ עד היוֹם מקלט וּמרכּז לצעירים עוֹרגים וּמבקשים. וגם עכשיו, למוּד נסיוֹנוֹת מרים כּל כּך, איננוּ קוֹפא על נחלתוֹ. שוּם אבק של שׂוֹבע, של פיליסטריוּת לא דבק בּוֹ. גם עכשיו אינוֹ נרתע מלהטריד, מלתבּוֹע, מלהתריע על סכּנוֹת, מלגזוֹל את המנוּחה של העוֹמדים על גבּוֹ, מלסַכּן את מצבוֹ. השמירה נשארה מה שהיתה בּשבילוֹ בּראשית ימיו: איננוּ מבקש תגרוֹת, אוּלם רכוּש האוּמה וּכבוֹד האדם מישׂראל אינם הפקר!

וגיוֹרא הבּן, היוֹצא לעזרת האב – כּמה יש בּזה מן ההבטחה וּמן הסמל! שנים על שנים חרד הלב לגוֹרל הדוֹר השני אשר יִוָלד על בּרכּי הפּוֹעל בּארץ. מה יהא טיבוֹ, מה יהא אָפיוֹ? התדבּק גם בּוֹ אוֹתה ״פּיכּחוּת״ של כּמה מילדי הישוּב, הישן והחדש, אוֹתה קרחת שבּנפש, המיבּשת כּל לשד ולוֹחכת כּל נימה חלוּצית, מַעפּילה? הירצה, היוּכל הוּא לתת את נפשוֹ על אוֹתה יצירה, אשר למענה בּאוּ אבוֹתיו, אשר בּה חיוּ ועליה מתוּ? היה מפּני מה לפחד. והנה התשוּבה הוֹלכת וניתנת: מתחילים להיגָלוֹת ניצנים ראשוֹנים, ניצני הבּחרוּת הראשוֹנים של ילדי תנוּעת העבוֹדה: חלוּצים בּני חלוּצים. ורוֹאים אנוּ: בּנים לאבוֹתיהם וּלאִמוֹתיהם. ורק בּזה נוֹכחנוּ כּי יש שׂכר לפעוּלתנוּ, כּי לא לשוא עלוּ ולא לשוא חיוּ הוֹריהם וּמחנכיהם. גיוֹרא הבּן, שבּאוֹתוֹ גיל ממש אשר בּוֹ עלה אביו לארץ, חש הוּא לעזרת אביו, מעיד על עצמוֹ, על גזעוֹ ועל בּני-גילוֹ.

כ׳ תמוּז תרצ״ב.

¹

מאז יצא הכּרך הראשוֹן של ״ילקוּט אחדוּת-העבוֹדה״ עברוּ יוֹתר משלוֹש שנים. בּין הוֹצאת הכּרך הראשוֹן והשני רוֹבצים מאוֹרעוֹת אב וּמה שבּא בּעקבוֹתיהם. בּצוֹק-העתים ניטלה האפשרוּת לקיים את מצוַת-הכּינוּס, אשר ועידת הנעילה של ״אחדוּת-העבוֹדה״, ערב יצירת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, ציותה לחבריה. מגמת הכּינוּס בּשׂדה ספרוּת-העבוֹדה לא נתגלתה בּפרק-זמן זה אלא בּשני קָבצי מאמרים שהזמן גרָמם (מ. בּילינסוֹן – ״בּימי מסה״ וד. בּן-גוּריוֹן – ״אנחנוּ וּשכנינוּ״, שניהם בּהוֹצאת ״דבר״) וּבילקוּט אחד קטן-הכּמוּת מעזבוֹנוֹ של חבר (אליעזר שיין –״נתיב״, הוֹצאת ועד מוֹסדוֹת החינוּך).

הכּרך השני, הניתן בּזה, אינוֹ מכיל אלא מדוֹר אחד: ״הפּוֹעל בּעמוֹ״׳, אשר סוּגיוֹתיו הענֵפוֹת שלוּבוֹת זוֹ בּזוֹ, והוּא מעֵין ספר מלחמוֹת הפּוֹעל בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית (בּמידה שמלחמוֹת אלה לבשוּ בּיטוּי בּספרוּתה של ״אחדוּת-העבוֹדה״; מידת הבּיטוּי על גבּי הכּתב לא תמיד הִקבּילה למידת האינטנסיביוּת של פּרקי החיים והמלחמוֹת).

מדוֹר זה פּוֹתח בּימים הראשוֹנים לאחר נפילת המשטר התוּרכּי, ערב יצירת ״אחדוּת-העבוֹדה״, כּשקוֹמץ הפּוֹעלים בּארץ (אוּד מוּצל מעזיבוֹת, מגירוּשים וּמנגישׂוֹת), זה שכּבש עצמוֹ לעבוֹדה, לחוּש המוֹלדת, לדביקוּת בּקרקע ולעמידה בּיחידוּת על משמרתוֹ בּפני כּל רוּחוֹת הטלטלה, ולוּ גם בּמחיר של עצימת עין ממרחבים וּממרחקים, ראה את עצמוֹ יוֹם אחד בּתוֹך קרן-זויתוֹ, כּמי שבּא על גמוּלוֹ: שערי הגשמה נפתחוּ לרוָחה. מאז נפתחת הפּרשה הארוּכּה, שמיעוּטה נצנוּצי חזוֹן ואפשרוּיוֹת הגשמה ורוּבּה – היאָבקוּת עם ״מציאוּת״ פּגוּמה וּמקצצת. פּרשה זוֹ עוֹברת בּמדוֹר הניתן בּזה על סוּגיוֹתיה השוֹנוֹת: הנסיוֹנוֹת הראשוֹנים של הפּוֹעל להבּיע את מאוַייו בּציוֹנוּת המחוּדשת, לעַצב את השקפוֹתיו וּלשׂרטט את הקוים העיקריים של מפעל ההגשמה בּכלָלוּתוֹ; התגבּשוּת ההכּרה העצמית, הכּרת האחריוּת והשליחוּת ההיסטוֹרית של המעמד העוֹבד בּחיי העם וּבהגשמת הציוֹנוּת; הרצוֹן העז לצאת מקרן-זוית של כּת-מגשימים לנפשם וּלהטבּיע את החוֹתם על מהלך-הענינים הכּללי בּישוּב וּבציוֹנוּת; האכזבוֹת המרוֹת מן השעה הראשוֹנה; ההתנגשוּת הבּלתי-פּוֹסקת בּין העוֹדרים בּמערכה וּבין שליטי-התנוּעה, הממוּנים על גוֹרלה; ההכרח להילָחם על עצם ההגשמה, זוֹ שהוֹלכת ונדחית על ידי כּל מי ״שיש לוֹ פּנאי״ לחכּוֹת מכּל מיני טעמים הגיוֹניים, פּוֹליטיים, משקיים וּמעשׂיים סתם; ההכרח להילָחם בּפנים התנוּעה הציוֹנית על עליה, על קרקע, על התישבוּת; ההכרח להילָחם על הממשיוּת שבּיצירה כּנגד הציוֹנוּת הדקלרטיבית, המעדיפה את ההכרזה, את ההפגנה, את הטקס, את התפאוּרה וכל תחליף אחר הבּא בּמקוֹם מאמצי בּנין כּבדים; ההכרח להילָחם כּנגד משׂטמה מעמדית עיורת, כּנגד ״התיאבוֹן״ הסוֹציאלי של בּעל-הבּית, עֲקַר-היצירה, אשר עינוֹ צרה בּיצירתוֹ וּבהישׂגיו וּבעמידתוֹ החברתית הזקוּפה של הפּוֹעל; ההתקוֹממוּת כּנגד יצר-האפּוֹטרוֹפּסוּת המתנשׂא כּפעם בּפעם להשיב אחוֹרנית את גלגל ההתישבוּת ולגזוֹל מאת המתישב את עצמאוּתוֹ ואת הכּרת-ערכּוֹ וּלדלדל את מניעי-יצירתוֹ; העמידה בּפני תאֵבי-שלטוֹן העוֹשׂים להם קרנים משקיוֹת, פּוֹליטיוֹת וּ״לאוּמיוֹת״ לנַגח בּהן את הפּוֹעל; ההגנה על הציוֹנוּת, על אָפיה המשחרר, על תכנה העממי; טיפּוּח הרעיוֹן של יצירת הוֹן לאוּמי כּגוֹרם עיקרי בּמפעל ההתישבוּת; הגנה נאמנה על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת מפּני הנסיוֹנוֹת שאינם פּוֹסקים להעמידן בּקרן-זוית; העמדת גאוּלת הקרקע בּמרכּז המאמצים של הציוֹנוּת; מלחמה גלוּיה בּספסרוּת בּקרקע המוֹצצת את דמי המתישב וּמרוֹששת את המוֹסדוֹת המיַשבים, וגילוּי הלוֹט מעל הספסרוּת המתעטפת בּגלימה ״לאוּמית״; המלחמה בּדלדוּל הרצוֹן וּבמיעוּט הדמוּת וּבאבדן הכּרת צדקתנוּ וּבגילוּיי ההתבּטלוּת מפּני הזוּלת; המלחמה בּממלכתיוּת הכּוֹזבת, המסתאנת וּמתגעשת, הקנטרנית וההרסנית, המעלה בּעשן את יצר-הגאוּלה – פּרשה של תגרוֹת כּבדוֹת בּשׂדה המעשׂה והרעיוֹן, של הסתערוּיוֹת וכיבּוּשים והתבּצרוּיוֹת והדיפת התקפוֹת ועמידה בּמצוֹר, של שמירת-אמוּנים בּימי שפל ואָזלת-יד, בּימי מַשבּר וּמחנק וּמגיפוֹת יאוּש וּבריחה.

אין זוֹ פּרשה של התקדמוּיוֹת והתגַבּרוּיוֹת בּלבד. וקו-העריכה הנקוּט בּילקוּט לא התכּוון למסוֹר את הדברים רק בּעליוֹתיהם וּבסיכּוּמי נצחוֹנוֹתיהם. כּשם שאין הילקוּט בּוֹרר לוֹ הלכוֹת פּסוּקוֹת, כּך אינוֹ נאחז בּשׂיאי-עליה דוקא, אלא מבקש לראוֹת השתלשלוּת חיה של המעשׂים והמחשבוֹת כּמוֹת שהם. גם חזיוֹנוֹת אשר לא קמוּ, גם מחשבוֹת אשר הזמן טפח על פּניהן, גם ענינים ועמדוֹת וחוָיוֹת אשר לאחר זמן אנוּ עלוּלים לראוֹתם ראִיה בּיקרתית – לא נמחקוּ ולא טוּשטשוּ עקבוֹתיהם. לא כּל שלא נתאַמת בּשעה מסוּימת פּסוּל כּשהוּא לעצמוֹ, לא כּל מה שנדחה בּתוֹקף המסיבּוֹת מן השטח העליוֹן של החיים אל מרתף-ההזיה ראוּי לשכחה, והכּרת התנוּעה כּהוָיתה פּירוּשה לדעת לא בּלבד את תקפּה והישׂגיה ושׂיאיה, אלא גם את קוֹצר־ידה ואַשליוֹתיה וּנסיגוֹתיה.

כּרך זה מסתיים בּעצם יצירת הסוֹכנוּת המוּרחבת. מפּני ריבּוּי החוֹמר היה הכרח להפסיק בּנקוּדה זוֹ. מיד לאחריה בּאוּ ימי המַסה החמוּרים – מאוֹרעוֹת אב ואשר בּא בּעקבוֹתיהם מחוּץ וגם מבּית. הבּירוּרים והויכּוּחים וההיאָבקוּיוֹת של הימים ההם – ימי בּדידוּתוֹ הגדוֹלה של הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל, שאינוֹ מסתחף עם ״פּטריוֹטיוּת״ קלוֹקלת עצבּנית וּמיוֹאשת ולא עם ״ריאַליסטיוּת״ נכנעת וּמתפּרקת וּמתבּטלת מפּני תקיפים, חתירתוֹ לפּלס לוֹ דרך משלוֹ בּין חתחתי השעה – עתידים לבוֹא בּמדוֹר מיוּחד בּאחד הכּרכים הבּאים.

הכּרכים הבּאים, העתידים לבוֹא ראשוֹנה, מוּקדשים למלחמת העבוֹדה העברית על זכוּת קיוּמה, על חייה ועל תנאיה, למעשׂה-ההתישבוּת ולזרמים ההתישבוּתיים והרעיוֹניים שבּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים. אפשרוּת הוֹפעתם אינה מוּבטחת מאליה. היא תלוּיה שוּב, כּמוֹ הוֹפעת שני הכּרכים הראשוֹנים, לא רק בּמאמצי המסַדרים והמביאים לבית-הדפוּס, כּי אם גם בּיחסם וּברצוֹנם של הקוֹראים. הכּרך הראשוֹן זכה לקבּלת-פּנים חבֵרית ונפוֹץ כּוּלוֹ בּמשך שבוּעוֹת אחדים. אם גם הכּרך הזה, הנדפּס בּמספּר טפסים מוּגדל, יוּפץ כּהלכה, תינתן לנוּ האפשרוּת להמשיך. נקווה כּי ההמשך יבוֹא.

כ׳ תמוּז תרצ״ב.