¹

מאז יצא הכּרך הראשוֹן של ״ילקוּט אחדוּת-העבוֹדה״ עברוּ יוֹתר משלוֹש שנים. בּין הוֹצאת הכּרך הראשוֹן והשני רוֹבצים מאוֹרעוֹת אב וּמה שבּא בּעקבוֹתיהם. בּצוֹק-העתים ניטלה האפשרוּת לקיים את מצוַת-הכּינוּס, אשר ועידת הנעילה של ״אחדוּת-העבוֹדה״, ערב יצירת מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, ציותה לחבריה. מגמת הכּינוּס בּשׂדה ספרוּת-העבוֹדה לא נתגלתה בּפרק-זמן זה אלא בּשני קָבצי מאמרים שהזמן גרָמם (מ. בּילינסוֹן – ״בּימי מסה״ וד. בּן-גוּריוֹן – ״אנחנוּ וּשכנינוּ״, שניהם בּהוֹצאת ״דבר״) וּבילקוּט אחד קטן-הכּמוּת מעזבוֹנוֹ של חבר (אליעזר שיין –״נתיב״, הוֹצאת ועד מוֹסדוֹת החינוּך).

הכּרך השני, הניתן בּזה, אינוֹ מכיל אלא מדוֹר אחד: ״הפּוֹעל בּעמוֹ״׳, אשר סוּגיוֹתיו הענֵפוֹת שלוּבוֹת זוֹ בּזוֹ, והוּא מעֵין ספר מלחמוֹת הפּוֹעל בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית (בּמידה שמלחמוֹת אלה לבשוּ בּיטוּי בּספרוּתה של ״אחדוּת-העבוֹדה״; מידת הבּיטוּי על גבּי הכּתב לא תמיד הִקבּילה למידת האינטנסיביוּת של פּרקי החיים והמלחמוֹת).

מדוֹר זה פּוֹתח בּימים הראשוֹנים לאחר נפילת המשטר התוּרכּי, ערב יצירת ״אחדוּת-העבוֹדה״, כּשקוֹמץ הפּוֹעלים בּארץ (אוּד מוּצל מעזיבוֹת, מגירוּשים וּמנגישׂוֹת), זה שכּבש עצמוֹ לעבוֹדה, לחוּש המוֹלדת, לדביקוּת בּקרקע ולעמידה בּיחידוּת על משמרתוֹ בּפני כּל רוּחוֹת הטלטלה, ולוּ גם בּמחיר של עצימת עין ממרחבים וּממרחקים, ראה את עצמוֹ יוֹם אחד בּתוֹך קרן-זויתוֹ, כּמי שבּא על גמוּלוֹ: שערי הגשמה נפתחוּ לרוָחה. מאז נפתחת הפּרשה הארוּכּה, שמיעוּטה נצנוּצי חזוֹן ואפשרוּיוֹת הגשמה ורוּבּה – היאָבקוּת עם ״מציאוּת״ פּגוּמה וּמקצצת. פּרשה זוֹ עוֹברת בּמדוֹר הניתן בּזה על סוּגיוֹתיה השוֹנוֹת: הנסיוֹנוֹת הראשוֹנים של הפּוֹעל להבּיע את מאוַייו בּציוֹנוּת המחוּדשת, לעַצב את השקפוֹתיו וּלשׂרטט את הקוים העיקריים של מפעל ההגשמה בּכלָלוּתוֹ; התגבּשוּת ההכּרה העצמית, הכּרת האחריוּת והשליחוּת ההיסטוֹרית של המעמד העוֹבד בּחיי העם וּבהגשמת הציוֹנוּת; הרצוֹן העז לצאת מקרן-זוית של כּת-מגשימים לנפשם וּלהטבּיע את החוֹתם על מהלך-הענינים הכּללי בּישוּב וּבציוֹנוּת; האכזבוֹת המרוֹת מן השעה הראשוֹנה; ההתנגשוּת הבּלתי-פּוֹסקת בּין העוֹדרים בּמערכה וּבין שליטי-התנוּעה, הממוּנים על גוֹרלה; ההכרח להילָחם על עצם ההגשמה, זוֹ שהוֹלכת ונדחית על ידי כּל מי ״שיש לוֹ פּנאי״ לחכּוֹת מכּל מיני טעמים הגיוֹניים, פּוֹליטיים, משקיים וּמעשׂיים סתם; ההכרח להילָחם בּפנים התנוּעה הציוֹנית על עליה, על קרקע, על התישבוּת; ההכרח להילָחם על הממשיוּת שבּיצירה כּנגד הציוֹנוּת הדקלרטיבית, המעדיפה את ההכרזה, את ההפגנה, את הטקס, את התפאוּרה וכל תחליף אחר הבּא בּמקוֹם מאמצי בּנין כּבדים; ההכרח להילָחם כּנגד משׂטמה מעמדית עיורת, כּנגד ״התיאבוֹן״ הסוֹציאלי של בּעל-הבּית, עֲקַר-היצירה, אשר עינוֹ צרה בּיצירתוֹ וּבהישׂגיו וּבעמידתוֹ החברתית הזקוּפה של הפּוֹעל; ההתקוֹממוּת כּנגד יצר-האפּוֹטרוֹפּסוּת המתנשׂא כּפעם בּפעם להשיב אחוֹרנית את גלגל ההתישבוּת ולגזוֹל מאת המתישב את עצמאוּתוֹ ואת הכּרת-ערכּוֹ וּלדלדל את מניעי-יצירתוֹ; העמידה בּפני תאֵבי-שלטוֹן העוֹשׂים להם קרנים משקיוֹת, פּוֹליטיוֹת וּ״לאוּמיוֹת״ לנַגח בּהן את הפּוֹעל; ההגנה על הציוֹנוּת, על אָפיה המשחרר, על תכנה העממי; טיפּוּח הרעיוֹן של יצירת הוֹן לאוּמי כּגוֹרם עיקרי בּמפעל ההתישבוּת; הגנה נאמנה על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת מפּני הנסיוֹנוֹת שאינם פּוֹסקים להעמידן בּקרן-זוית; העמדת גאוּלת הקרקע בּמרכּז המאמצים של הציוֹנוּת; מלחמה גלוּיה בּספסרוּת בּקרקע המוֹצצת את דמי המתישב וּמרוֹששת את המוֹסדוֹת המיַשבים, וגילוּי הלוֹט מעל הספסרוּת המתעטפת בּגלימה ״לאוּמית״; המלחמה בּדלדוּל הרצוֹן וּבמיעוּט הדמוּת וּבאבדן הכּרת צדקתנוּ וּבגילוּיי ההתבּטלוּת מפּני הזוּלת; המלחמה בּממלכתיוּת הכּוֹזבת, המסתאנת וּמתגעשת, הקנטרנית וההרסנית, המעלה בּעשן את יצר-הגאוּלה – פּרשה של תגרוֹת כּבדוֹת בּשׂדה המעשׂה והרעיוֹן, של הסתערוּיוֹת וכיבּוּשים והתבּצרוּיוֹת והדיפת התקפוֹת ועמידה בּמצוֹר, של שמירת-אמוּנים בּימי שפל ואָזלת-יד, בּימי מַשבּר וּמחנק וּמגיפוֹת יאוּש וּבריחה.

אין זוֹ פּרשה של התקדמוּיוֹת והתגַבּרוּיוֹת בּלבד. וקו-העריכה הנקוּט בּילקוּט לא התכּוון למסוֹר את הדברים רק בּעליוֹתיהם וּבסיכּוּמי נצחוֹנוֹתיהם. כּשם שאין הילקוּט בּוֹרר לוֹ הלכוֹת פּסוּקוֹת, כּך אינוֹ נאחז בּשׂיאי-עליה דוקא, אלא מבקש לראוֹת השתלשלוּת חיה של המעשׂים והמחשבוֹת כּמוֹת שהם. גם חזיוֹנוֹת אשר לא קמוּ, גם מחשבוֹת אשר הזמן טפח על פּניהן, גם ענינים ועמדוֹת וחוָיוֹת אשר לאחר זמן אנוּ עלוּלים לראוֹתם ראִיה בּיקרתית – לא נמחקוּ ולא טוּשטשוּ עקבוֹתיהם. לא כּל שלא נתאַמת בּשעה מסוּימת פּסוּל כּשהוּא לעצמוֹ, לא כּל מה שנדחה בּתוֹקף המסיבּוֹת מן השטח העליוֹן של החיים אל מרתף-ההזיה ראוּי לשכחה, והכּרת התנוּעה כּהוָיתה פּירוּשה לדעת לא בּלבד את תקפּה והישׂגיה ושׂיאיה, אלא גם את קוֹצר־ידה ואַשליוֹתיה וּנסיגוֹתיה.

כּרך זה מסתיים בּעצם יצירת הסוֹכנוּת המוּרחבת. מפּני ריבּוּי החוֹמר היה הכרח להפסיק בּנקוּדה זוֹ. מיד לאחריה בּאוּ ימי המַסה החמוּרים – מאוֹרעוֹת אב ואשר בּא בּעקבוֹתיהם מחוּץ וגם מבּית. הבּירוּרים והויכּוּחים וההיאָבקוּיוֹת של הימים ההם – ימי בּדידוּתוֹ הגדוֹלה של הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל, שאינוֹ מסתחף עם ״פּטריוֹטיוּת״ קלוֹקלת עצבּנית וּמיוֹאשת ולא עם ״ריאַליסטיוּת״ נכנעת וּמתפּרקת וּמתבּטלת מפּני תקיפים, חתירתוֹ לפּלס לוֹ דרך משלוֹ בּין חתחתי השעה – עתידים לבוֹא בּמדוֹר מיוּחד בּאחד הכּרכים הבּאים.

הכּרכים הבּאים, העתידים לבוֹא ראשוֹנה, מוּקדשים למלחמת העבוֹדה העברית על זכוּת קיוּמה, על חייה ועל תנאיה, למעשׂה-ההתישבוּת ולזרמים ההתישבוּתיים והרעיוֹניים שבּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים. אפשרוּת הוֹפעתם אינה מוּבטחת מאליה. היא תלוּיה שוּב, כּמוֹ הוֹפעת שני הכּרכים הראשוֹנים, לא רק בּמאמצי המסַדרים והמביאים לבית-הדפוּס, כּי אם גם בּיחסם וּברצוֹנם של הקוֹראים. הכּרך הראשוֹן זכה לקבּלת-פּנים חבֵרית ונפוֹץ כּוּלוֹ בּמשך שבוּעוֹת אחדים. אם גם הכּרך הזה, הנדפּס בּמספּר טפסים מוּגדל, יוּפץ כּהלכה, תינתן לנוּ האפשרוּת להמשיך. נקווה כּי ההמשך יבוֹא.

כ׳ תמוּז תרצ״ב.