¹

רבּים הלבבוֹת אשר חרדוּ מקרוֹב וּמרחוֹק לידיעה כּי אלכּסַנדר זייד הוּתקף והוּכּה וכי גיוֹרא בּנוֹ נפצע בּהגינוֹ על אביו. זייד הוּתקף על משמרתוֹ: שמירת היערוֹת של הקרן הקימת. ה״מסוֹרת״ המַמאירה של בּיעוּר יערוֹת, של כּריתה, עקירה והשמדה, עוֹדנה שוֹלטת בּארצנוּ. והקרן הקימת מנסה להילָחם בּ״מסוֹרת״ זוֹ: את יערוֹת הקדוּמים הנכנסים בּתחוּמי קרקעוֹתיה, החֳרָשים העזוּבים, המגוּדלים פּרא והקרוּחים, אין היא מַפקירה להֶבער ולעקירה, כּי אם מבקשת לקיימם וּלהקים אוֹתם מחוּרבּנם. היערוֹת הוֹלכים וּמתחדשים לעינינוּ בּמאמציה וּבקרבּנוֹתיה של הקרן הלאוּמית – מעשׂה אשר לפי שעה על כּל פּנים אין שׂכרוֹ בּצדוֹ – אוּלם לא ממשלת הארץ היא המגינה והשוֹמרת על מפעל תרבּוּתי-ארצי זה. הקרן עצמה זקוּקה להעמיד על חשבּוֹנה שוֹמרים, הצפוּיים תמיד לאַלוֹתיהם וּלכדוּריהם של המבעירים והמשחיתים.

שמוֹ של זייד יקר לא רק לכל אלה אשר עמדוּ אתוֹ יחד בּמשמרוֹת העבוֹדה וההגנה, כּי אם גם לרבּים-רבּים, אשר נתחנכוּ מרחוֹק על מוֹפת-החיים, מוֹפת הגבוּרה והנאמנוּת של בּית אלכּסנדר וצפּוֹרה זייד.

לפני עשׂרים וּשמוֹנה שנים בּא אלכּסנדר זייד לארץ. נער בּן שבע-עשׂרה שנה. וּכאז כּן עתה ״עוֹדנוּ מַחזיק בּתוּמתוֹ״. אין כּל מחיצת-נפש בּינוֹ וּבין המפעל, אשר לשמוֹ בּא וּבוֹ שיקע את חייו. הוּא היה בּין הראשוֹנים לבנין בּית-העבוֹדה. בּין הראשוֹנים אשר נזדעזעוּ עד היסוֹד למַראֵה קלוֹן-הישוּב, שכּאן, על אדמתוֹ, היה למס-עוֹבד לכל מיני תקיפים, לשוֹדדים, הפקר לעוֹלים מן המדבּר. לא היה זה זעזוּע רגשני ההוֹלך ונמוֹג, כּי אם זעזוּע מַפרה, הקוֹבע את גוֹרל חיי אדם. מזעזוּע זה של מתי-מעט נוֹצרה אוֹתה פּרשה רצינית ועמוּקה וּטרגית, אשר שמה: ״השוֹמר״. ואוֹתם החוּשים אשר נעוֹרוּ וּבאוּ לידי גילוּי נהדר בּטוֹבי ״השוֹמר״ לא נרדמוּ בּלב זייד גם לאחר עשׂרים וּשמוֹנה שנים. הם היוּ לעצם מעצמוֹ. לא פּעם אחת סיכּן את חייו ״בּגלל אשכּוֹל ענבים״, השייך לאיזה בּעל כּרם, אשר גם לא הבין מה השגעוֹן הזה של שוֹמרוֹ השׂכיר. לא פּעם אחת נתן גווֹ למַכּים, ולא פּעם השיב מכּוֹת למחרף ולמַכּה. עוֹד לפני יוֹתר מעשׂרים וחמש שנים, והוּא עוֹדנוּ שוֹמר טירוֹן, אשר טרם למד את חכמת השמירה וטרם הכּיר את כּל הפּחים הטמוּנים לרגלוֹ, ספג מכּוֹת עד כּדי זעזוּע-מוֹח וחלי ממוּשך. אוּלם הוּא לא בּרח מן המערכה. וּמאז: פּרשת סֶג׳רה וּמֶסחה ויבנאל וּרחוֹבוֹת וחדרה וכרכּוּר ותל-עדשים וּכפר-גלעדי ותל-חי. פּרשה ארוּכּה. מה רבּוּ הנדוּדים, התלאוֹת, ההיאָבקוּיוֹת והמכּוֹת, ולא רק מַכּוֹת-אוֹיב. וּראֵה זה פּלא: ״המקצוֹע״ והתלאוֹת והשנים (אף הן!) לא השַמוּ את לבּוֹ, לא יִבּשוּ את לשדוֹ. בּועידוֹת פּוֹעלי הגליל, כּשהוּא, עמוּס-הלשוֹן, היה קם לאמוֹר משהוּ בּקוֹלוֹ החרישי, היוּ הכּל מַטים אוֹזן: הרגישוּ כּי הוּא דוֹלה את דבריו המעטים והכּבדים ממעמקים. וגם עכשיו, אחרי כּל מה שעבר עליו, לא זקן לבּוֹ, וּבית הזיידים הבּוֹדד בּיער הקרן הקימת הנהוּ עד היוֹם מקלט וּמרכּז לצעירים עוֹרגים וּמבקשים. וגם עכשיו, למוּד נסיוֹנוֹת מרים כּל כּך, איננוּ קוֹפא על נחלתוֹ. שוּם אבק של שׂוֹבע, של פיליסטריוּת לא דבק בּוֹ. גם עכשיו אינוֹ נרתע מלהטריד, מלתבּוֹע, מלהתריע על סכּנוֹת, מלגזוֹל את המנוּחה של העוֹמדים על גבּוֹ, מלסַכּן את מצבוֹ. השמירה נשארה מה שהיתה בּשבילוֹ בּראשית ימיו: איננוּ מבקש תגרוֹת, אוּלם רכוּש האוּמה וּכבוֹד האדם מישׂראל אינם הפקר!

וגיוֹרא הבּן, היוֹצא לעזרת האב – כּמה יש בּזה מן ההבטחה וּמן הסמל! שנים על שנים חרד הלב לגוֹרל הדוֹר השני אשר יִוָלד על בּרכּי הפּוֹעל בּארץ. מה יהא טיבוֹ, מה יהא אָפיוֹ? התדבּק גם בּוֹ אוֹתה ״פּיכּחוּת״ של כּמה מילדי הישוּב, הישן והחדש, אוֹתה קרחת שבּנפש, המיבּשת כּל לשד ולוֹחכת כּל נימה חלוּצית, מַעפּילה? הירצה, היוּכל הוּא לתת את נפשוֹ על אוֹתה יצירה, אשר למענה בּאוּ אבוֹתיו, אשר בּה חיוּ ועליה מתוּ? היה מפּני מה לפחד. והנה התשוּבה הוֹלכת וניתנת: מתחילים להיגָלוֹת ניצנים ראשוֹנים, ניצני הבּחרוּת הראשוֹנים של ילדי תנוּעת העבוֹדה: חלוּצים בּני חלוּצים. ורוֹאים אנוּ: בּנים לאבוֹתיהם וּלאִמוֹתיהם. ורק בּזה נוֹכחנוּ כּי יש שׂכר לפעוּלתנוּ, כּי לא לשוא עלוּ ולא לשוא חיוּ הוֹריהם וּמחנכיהם. גיוֹרא הבּן, שבּאוֹתוֹ גיל ממש אשר בּוֹ עלה אביו לארץ, חש הוּא לעזרת אביו, מעיד על עצמוֹ, על גזעוֹ ועל בּני-גילוֹ.

כ׳ תמוּז תרצ״ב.