עוֹד לא תמה המערכה. עוֹד פּצוּעינוּ לא נרפּאוּ, עוֹד פּליטינוּ וּשדוּדינוּ עקוּרים מנָויהם. עוֹד הצוֹרר מתנכּל, והנרגן משסה, ורב-הטבּחים מאיים בּדמים חדשים. עוֹד לנוּ מאסרים, משפּטים, חקירוֹת, תככים וּמוֹקשים. עוֹד חוֹגרים אנוּ ולא מפַתחים. עוֹד עלינוּ יוֹמם ולילה לשמוֹר מכּל משמר את חיינוּ, את כּבוֹדנוּ, את יחידת תקותנוּ.
ועם כּל אלה, ואם כּי רבּוּ אבידוֹתינוּ ועצמוּ מכאוֹבינו, חוֹש נחוּש כּי לא נפלנוּ בּמערכה, כּי יוֹתר מאשר בּכל שעת פּוּרענוּת קוֹדמת הקדמנוּ הפּעם להתנַער, להתאזר כּוֹח לחיים.
עוֹד לא היתה לנוּ כּאן, מעת שבנוּ לבנוֹת שממוֹתינוּ, התנקשוּת כּה כּבדה בּעצם קיוּמנוּ כּהתנקשוּת זוֹ. אוּלם בּשוּם התנקשוּת קוֹדמת לא גילינוּ כּוֹח קיוּם עממי כּאשר הפּעם. לא יחידי השמירה וההגנה, לא יחידי תל-חי קמוּ לנוּ הפּעם. הישוּב כּוּלוֹ נגלָה הפּעם מוּשרש וּמעוֹרה, איתן וּבוֹטח ונוֹשׂא את גוֹרלוּ בּאמוּנה.
בּפּוּרענוּיוֹת שקדמוּ היה איש-ההגנה רוֹאה את עצמוֹ בּוֹדד ועזוּב מאת הישוּב, והישוּב גוּפוֹ ראה את עצמוֹ בּוֹדד ועזוּב מאת כּלל-העם. הרגשה זוֹ של בּדידוּת, אשר שימשה בּשנים שעברוּ לוית-מרוֹרים ליסוּרי בּן-הארץ – נעדרה הפּעם. אוּלי זוֹהי הפּעם הראשוֹנה שחָשים אנוּ כּי איננוּ בּוֹדדים, כּי העם אִתנוּ, כּי עם ישׂראל נַענה. נענה בּאמת. הוּא לא שמע לזעקתנוּ בּימי תל-חי, הוּא לא נזעק לשברנוּ הגדוֹל בּמַאי תרפ"א. הפּעם שמע ונענה. נענעה בּפעוּלה מדינית, בּהתעוֹררוּת לאוּמית כּבּירה (גם צוֹררי הציוֹנוּת נאלצים להוֹדוֹת כּי התעוֹררוּת עצוּמה הקיפה את המוֹני ישׂראל), בּמַתן אמצעים לפעוּלה, בּרצוֹן עליה. האם לא צפוּן כּאן האוֹת, כּי שינוּי גדוֹל התחוֹלל כּאן, כּי לא רק לעצמוֹ היה הישוּב לכוֹח, למציאוּת עממית מעוֹרה בּמוֹלדת, כּי אם גם לנפוֹצי ישׂראל, לקרוֹב ולרחוֹק, היתה ארץ-ישׂראל מרעיוֹן מוּפשט, שמוֹדים בּוֹ אוֹ כּוֹפרים בּוֹ, למציאוּת מוּחשת, ליֵשוּת חיוּנית, אשר בּכאבה יכאב וּבתוֹחלתה יְיַחל. דוֹמה, כּי מיוֹם עלילת-דמשׂק2, זה תשעים שנה, לא ידענוּ לציין בּקוֹרוֹתינוּ פּעוּלה מדינית מאוּחדת כּזאת של חלקי היהדוּת השוֹנים, כּאשר ראינוּ זאת הפּעם.
אַל יוּצא הכּוֹח הגדוֹל הזה לבטלה, אַל יבוּזבּז הרכוּש הנפשי והחָמרי הזה!
והאחריוּת לשימוּש צוֹדק וּמוֹעיל על הרכוּש הזה תחוּל בּמידה מרוּבּה עלינוּ, על הישוּב.
בּשׂדה המדיניוּת חייב הישוּב לאַמץ את רוּח שליחיו וּמגיניו העוֹמדים על משמר המדיניוּת העברית. הישוּב בּכאבוֹ הגדוֹל, בּראִייתוֹ הבּהירה והאכזרית, בּנסיוֹנוֹ הרב והמר, כּוֹחוֹ אִתוֹ וּזכוּתוֹ אִתוֹ להדריך וּלהפעיל את טוֹׁבי המנהיגים והשליחים וּלשמרם מדחי, מהשלָיוֹת, מרפיוֹנוֹת, מהליכה שוֹלָל. לקרוֹע כּל קוּרי עכּביש, לגלוֹת בּאוֹמץ את מציאוּתה של התהוֹם האיוּמה בּין לוֹנדוֹן של פַּספילד וּבין ירוּשלים של כּנוּפית הנרגנים מחניכי בּוֹלס. להאיר את המוֹקשים שטוֹמנים לרגלינוּ – זוֹהי חוֹבתוֹ של הישוּב למדניוּת הציוֹנית בּימים אלה. בּשבע עינים וּבעֵרנוּת כּפוּלה וּמכוּפּלת יבּיט עתה הישוּב על אשר מסביבוֹ וידחה מעליו כּל הרדמה והרגָעת-שוא. אוּלם עוֹד יוֹתר מזה חייבים אנוּ לשמוֹר את נפשנוּ מן הקנאוּת הלאוּמית הכּוֹזבת, הצעקנית והריקנית, הממיטה עלינוּ שוֹאה. אַל יתן הישוּב להרעיל את נפשוֹ ואת נפש ילדיו בּרהב לאוּמי3, אשר כּוֹח יצירתוֹ אפס ורעשנוּתוֹ מהלכת אימים וּמקוֹממת וּמלַכּדת את האוֹיב, מגָרה אוֹתוֹ למלחמת-השמד, ממציאה לוֹ תוֹאנוֹת ועוֹשׂה כּל נכרי לאוֹיב בּנפש. גדוֹל שבר עמנוּ, ארוּכּה וּכבדה דרך תקוּמתנוּ, כּוֹחוֹת בּניה עצוּמים נדרשים מאִתנוּ, ודרכי העקלקלוֹת של המקוּלקלים שבּהם לא יִסכּנוּ לעבוֹדת הבּנין. רק בּהשתחרר הישוּב מן הסכּנוֹת הפּנימיוֹת האוֹרבוֹת לוֹ והמזַנבוֹת את הנחשלים שבּקרבּוֹ, בּהתגבּרוֹ על ספּחת הלאוּמיוּת הכּוֹזבת, הזרה לכל מַהוּתה האנוֹשית והתרבּוּתית של תנוּעת השחרוּר שלנוּ, הזרה בּרוּחה לכל יצירה של אמת העשׂוּיה לקַדם את מפעלנוּ – תוּכל ארץ-ישׂראל ללכת בּראש פּוֹליטיקה לאוּמית אמיצה וישרה.
וגם בּשׂדה הבּנין המשקי גדוֹלוֹת עתה חוֹבתנוּ ואחריוּתנוּ לגוֹלה.
אמצעי כּסף גדוֹלים שוׁפעים עתה לארץ. רגש הסוֹלידריוּת עם המפעל הארץ-ישׂראלי מתגלה הפּעם לא רק בּמחאוֹת וּבאסיפוֹת-עם, כּי אִם בּמאמצים של ממש: לעזרה. וחוֹבתנוּ שהעזרה הזאת לא תוּצא כּכל מיני עזרוֹת פילַנטרוֹפּיוֹת, אשר אין בּהן יוֹתר מאשר הקלה לשעה. מבּלי להתעלם מצרת השעה חוֹבתנוּ לדאוֹג לכך, כּי התשוּבה לצרת השעה יהיה בּה משוּם בּנין עדי-עד.
נלחמנוּ בּממשלה הארץ-ישׂראלית, אשר בּרוֹחב-לבּה וּבהכּרת החוֹבה המיוּחדת לה, אמרה לכלכּל את שדוּדינוּ ואת פּצוּעינוּ בּכספּי כּלל-ישׂראל4. נלחמנוּ ויכוֹלנוּ לה. סוֹף סוֹף לימדנוּ אוֹתה להבין כּי לא לשם הקלת המעמסה מעל ממיטי ההרס והחוּרבּן תוֹרמים אחינוּ בּיד נדיבה את תרוּמוֹתיהם, כּי סתימת הפּרצוֹת היא מחוֹבתה של ממשלת הארץ לאזרחיה, וּכספינוּ אנוּ יש להם מטרה רק אחת: בּנין. דוֹמה היוֹם, כּי פּעלנוּ שסוֹף סוֹף יפוֹרק מעלינוּ העוֹל החָמרי של הזנת הנגוּעים ויוּעמס על ממשלת הארץ האחראית להם.
וּמעתה, גם בּטרם נסתיימה כּליל פּרשת המאוֹרעוֹת, בּטרם נסתמוּ פּיוֹת המַשׂטינים והמסיתים הקוֹראים לטבח חדש – עינינוּ לבנין, לעלילה, להקמת ישוּבים. תהיה לנוּ שנת ההתנקשוּת לשנת בּנין, לשנת התרחבוּת והתבּצרוּת.
שנוֹת החיים והעבוֹדה בּארץ לימדוּ אוֹתנוּ ליחס מיוּחד לרכוּש, לרכוּש היוֹצר. בּנין המשק הלאוּמי, שהנהוּ חלק עיקרי בּכל תנוּעת התקוּמה שלנוּ, חינוך אוֹתנוּ להעריך את ערכּוֹ היוֹצר של ההוֹן הלאוּמי, המקים נכסי צאן בּרזל לאוּמיים, ואת הכּוֹח הנפשי המגוּבּש והצפוּן בּהוֹן זה. וכך גדל אצלנוּ הטיפּוּס האנוֹשי הרוֹאה את הרכוּש לא כּאמצעי-הנאה ל“חיים קלים”, כּי אם כּמכשיר-עבוֹדה, והחש את הקדוּשה שבּפרוּטוֹת העם הנוֹעדוֹת למפעל הגאוּלה. ואם בּימים כּתיקוּנם כּך – בּימים אלה על אחת כּמה וכמה. כּמה חיי-נפש, כּמה קרבת-אחים, כּמה סוֹלידריוּת של דוֹרוֹת מעוּנים ואנוּסים, כּמה חרדה לתקוה האחרוֹנה ולצבאה הנאמן שקוּעים בּכּספים הללוּ, הניתנים עתה מקרוֹבים וּמרחוֹקים. וחס לוֹ לזרעה של ארץ-ישׂראל, וחס להם לאלה שמוּנוּ אוֹ שימוּנוּ על הוֹצאת הכּספים הללוּ, שינהגוּ בּהם, חלילה, קלוּת וּבזבּוּז כּל-שהוּא.
חוֹבתנוּ לתוֹרמים, חוֹבתנוּ למפעל, חוֹבתנוּ לעצמנוּ דוֹרשוֹת מאִתנוּ שנוֹכיח למעשׂה כּי חיל החזית הציוֹנית יוֹדע לא רק את נפשוֹ, כּי אם גם לשמוֹר על פּכּים קטנים, יוֹדע לא רק לשַקע את גוּפוֹ בּנדבּכי הבּנין וּבמחפּרוֹת ההגנה, כּי אם גם להשתמש בּכספּי העם בּתכלית החסכוֹן, בּתכלית התכליתיוּת, בּראיית המחר וּבחיוּניוּת משקית מַכּסימלית.
ההתנקשוּת של 1921 נתנה לנוּ את בּנין העמק, את תל-אביב רבּתי, את השכוּנוֹת העירוֹניוֹת. ההתנקשוּת של 1929 תביא לנוּ שבעתים: עמקים מיוּשבים, שכוּנוֹת עוֹבדים מלוּכּדוֹת, מוֹשבוֹת מאוּחדוֹת וּמבוּצרוֹת, ענפי משק בּנוּיים, הרחבת השוּק הפּנימי לתוֹצרת העברית, הרחבת קליטת ידים עבריוֹת בּמשק העברי. צריפים נשׂרפוּ, בּטוֹן נבנה. עדרים שוּדדוּ – רפתים נקים. נקוּדוֹת פּזוּרוֹת וּמרוּחקוֹת נחרבוּ - נקָרב, נאַחד, נבַצר. זוֹהי תשוּבתנוּ היחידה, זוֹהי נקמתנוּ היחידה.
אין לנוּ כּל תאות-נקמה אחרת מלבד זוֹ: מזימת צוֹררים תוּפר, וארץ-ישׂראל בּנה תיבּנה.
אלוּל תרפ"ט
-
״דבר״, גליוֹן 1303, ז׳ בּאלוּל תרפ״ט, 12.9.1929. ↩
-
עיין כּרך ג', עמוּד 412. ↩
-
לענין זה ינתנוּ כּאן דברי תשוּבה מאת בּרל לדויד שמעוֹנוֹביץ על אוֹדוֹת הערת בּיקוֹרת בּ״דבר״ (גליוֹן 1302, ו׳ בּאלוּל תרפ״ט) בּשם ״פּרְיָם של דברי רהב״ על שירוֹ של א. ראוּבני ״מלחמת ירוּשלים״. ״חברי המשוֹרר, אכן, נסתתמוּ טענוֹתי למראה חתימתך אתה בּסוֹף המכתב. אם גם אדם שכּמוֹתך מוּכן לפרוֹשׂ את חסוּתוֹ על המהדוּרה הזאת של שירת דבוֹרה – כּי אָז מה אוֹמַר וּמה אדבּר. אם גם לאדם שכּמוֹתך יש להסבּיר מהוּ ההבדל בין הדברים הקוֹראים למוּפתי וּל״פּלשׂתין״, למסיתים וּלפורעים, בּשם היאוּת להם, לבין ההשתעשעוּת בּכינויים מעין ״זרע תֶבֶל״, ״מחתרת–גנבים״ ודוֹמיהם לערים ולכּפרים שמתוֹכם יצא האוֹיב, בּין תביעת משפּטנוּ לבין פּסוּקי–נצחוֹן והתפארוּת בּנוּסח: ״מחצוּ קדקוֹד בּני ישמעאל״, ״מה רבּו חלליך, בּן הגר״, ״איך רצוּ גבּוֹרי ערָב״, ״לבּם כּלב הארנבת״ ודוֹמיהם – כּי אָז מוּטב לבחוֹר בּשתיקה. בּירוּר רציני ויסוֹדי בּין כּה וכה עוֹדנוּ מוּקדם כּיוֹם, פּן ישמח צד שלישי. היוּ ימים וכוּלנוּ ידענוּ, ואתה יוֹתר מאחרים, מהוּ ערכּוֹ המדיני והספרוּתי של אוֹתוֹ פּיוּט פּטריוֹטי המשתעשע בּדברי רהב וּבהשלכת נעל על האוֹיב, אוֹתה שירת גיבּוֹרים העוֹלה ״כּפוֹרחת״ בּימי מלחמוֹת וּפוּרענוּיוֹת שבּידי אדם. והנה בּימי כּאב אלה לנוּ ראית אתה לתבּוֹע מידי את כּבוֹדה של שירה זוֹ. וּמחוּץ לעצם ההשוָאָה שבּין מלחמתוֹ הציבּוּרית של ״דבר״ לבין פּסוּקי–זמרה אלה, אתה קוֹבל גם על הרשימה העתוֹנאית שהתירה לעצמה להבּיע את יחסה לערכּה הספרוּתי של יצירה זוֹ על ידי מרכאוֹת בלבד. כּאילוּ הבּעת יחס של עלבּוֹן למקרא דברים מחייבת דוקא כּתיבת דיסֶרטַציה. אתה שוֹאל: ״כּלוּם על ידי מרכאוֹת יוֹצאים ידי חוֹבה של בּיקוֹרת? וּכלוּם לסוֹפר כּא. ראוּבני יש לגשת בּאמצעי–בּיקוֹרת כּאלה?“ ואני אשאָלך: האוּמנם עתוֹנאים פּשוּטים, שאין עסקם בּביקוֹרת ספרוּתית ושאינם מתכּוונים לצאת ”ידי חוֹבה של בּיקוֹרת״, אוּלם לב להם והרגשה להם, אינם רשאים להבּיע את רגש צערם ועלבּוֹנם בּאוֹתה צוּרה הנראית להם כּפּשוּטה וכבּהירה בּיוֹתר? כּלוּם מיחה פּעם איזה משוֹרר אוֹ סוֹפר כּנגד עתוֹנאי שהילל את יצירתוֹ בּקיצוּר נמרץ וּמבּלי לצאת ידי חוֹבה של בּיקוֹרת? אוֹ כלוּם אין סוֹפרים וּמשוֹררים נוֹטלים לעצמם את הזכוּת ״להרוֹג״ – אגב כּתיבה – איזה חזיוֹן ציבּוּרי על ידי מרכאוֹת אוֹ נקוּדוֹת אוֹ סַממנים אחרים, שגם בּהם אין יוֹצאים ידי חוֹבה של בּיקוֹרת, ואין איש אוֹסר עליהם את הדבר? אוֹ אפשר רק בּסוֹפר ידוּע–שם אסוּרה כל נגיעה, מפּני הסכּנה להיכּווֹת בּגַחַלתוֹ אוֹ בּגחלת ידידיו אשר יתעבּרוּ על ריבוֹ?״ (״דבר״, גליוֹן 1312, י״ח בּאלוּל תרפ״ט, 23.9.1929). ↩
-
בּ״דבר״, גליוֹן 1296, 4.9.1929, מסוּפּר כּי בּשׂיחת הנציב העליוֹן עם בּאי–כּוֹח הישוּב השתדל לשחרר את הממשלה מחוֹבת הגשת עזרה לנגוּעי המאוֹרעוֹת, הוֹאיל וזוֹרמים לארץ כּספים שנאספוּ על ידי היהוּדים בּחוּץ–לארץ. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.