רקע
ברל כצנלסון
מוּל פּני הגזירה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

(בּאסיפת-עם בּתל-אביב)


אין בּפינוּ מלים חזקוֹת אשר יבּיעוּ את זעקת השבר של כּוּלנוּ לקראת ההתנקשוּת הזאת בּחיינוּ וּבתקותנוּ. עַם מנוּסה בּיסוּרים הוּא העם העברי. ההיסטוֹריה אף פּעם לא נהגה אִתנוּ בּמקל נוֹעם, כּל שיעוּר שקיבּלנו – קיבּלנוּהוּ בּיסוּרים רבּים וגם הפּעם מקבּלים אנוּ מכּה חדשה וגם שיעוּר חדש, שיעוּר מר מאד. אוּלם הפּעם אוּלי יבינוּ את הדבר גם אוֹתם היהוּדים שלא הבינוּ זאת בּמשך שנים רבּוֹת. היה זמן שכּאשר נגזרה גזירת “סטוֹפּ אֶמיגריישן”2 נמצאוּ ציוֹנים טוֹבים אשר ניסוּ להצדיק את הדין ואף הם עצמם אמרוּ, שמא בּאמת כּדאי להפסיק לזמן-מה את העליה – ולא נתקבּלוּ אצלם הדברים כּגזירוֹת. אבל הפּעם מקַוים אַנוּ כּי הגזירה הזאת תחריד את כּל העוֹלם היהוּדי מקצהוּ עד קצהוּ. גזירה זוֹ שאין לה כּל יסוֹד כּלכּלי אוֹ חברתי בּארץ, שאינה תלוּיה בּמצבה של הארץ ולא בּמצב הפּוֹליטי כּיוֹם הזה, והמתנקשת בּנוּ וּבחיינוּ – גזירה זוֹ מחזירה אוֹתנוּ למצב הרבּה יוֹתר גרוּע מאשר בּימי הפּרעוֹת של אָב, בּאשר הפּעם המתנקש הוּא לא הערבי החברוֹני, לא המסית הגדוֹל מירוּשלים, אלא אנשים אשר הקריבוּ את כּל חייהם בּעד עמם הם, אנשים העוֹמדים בּראש ממשלת בּריטניה, בּראש ממשלת פּוֹעלים, בּאשר הפּעם הוּכּינוּ על ידי שלטוֹן אשר הכריז חגיגית בּפני העוֹלם כּוּלוֹ על נאמנוּתוֹ להתחייבוּת שניתנה על ידוֹ ושאין אנוּ מפקפּקים בּיחסוֹ אלינוּ – מּמשוּם כּך מבליטה מכּה זוֹ עוֹד יוֹתר את כּל הטרגיוּת שבּמצבנוּ. כּי רוֹאים אנוּ בּבירוּר שלא די להיוֹת צוֹדקים. ונאמר זאת בּינינוּ – הפּעם ניצחה המשלחת הערבית לא משוּם היוֹתה צוֹדקת אלא משוּם שיכלה לצרף לכל דרישוֹתיה אַרגוּמנט אחד חשוּב והוּא המכּה. אנחנוּ למדנוּ תמיד להיוֹת מוּכּים ולא מַכּים, וסבוּר אני שלא נוּכל להשתחרר מתוֹרתנוּ זאת. אוּלם הפּעם נוֹכחנוּ בּעליל כּי לא די בּהוֹכחוֹת צוֹדקוֹת, לא די בּידידוּת דיפּלוֹמַטית, לא די בּפּעוּלה הגדוֹלה שתנוּעת העבוֹדה עשׂתה בּמשך כּל הזמן בּארץ – נחוּץ עוֹד דבר-מה נוֹסף לזה. עלינוּ לדעת שכּל זמן שאנחנוּ נהיה חלשים, הרי יהיוּ מוּכנים גם ידידינוּ, בּשעה שהמים יגיעוּ עד נפשם, להקריב אוֹתנוּ, בּכל פּעם שהדבר יֵרָאה בּעיניהם כּמוֹצא ממצבם הקשה. בּשעה קשה זוֹ עלינוּ להבּיע בּכל כּוֹחנוּ את רגשוֹת הזעם שלנוּ וּבל נזלזל בּכּוֹח המתפּרץ של עם שלם. אוּלם השאלה היא אם העם העברי בּכל תפוּצוֹתיו עוֹמד מאחוֹרינוּ. יוֹדעים אנוּ כּי בּשעת אסוֹן הוּא אִתנוּ, אוּלם בּשעת נסיוֹן הוּא נעדר.

הטרגדיה שבּגזירה זאת איננה הטרגדיה של 2300 החלוּצים3 הקשוּרים כּבר קשר נפשי עם הארץ, אשר להם כּבר חברים וחברוֹת כּאן, אוּלי חתנים וכלוֹת ושכּל העוֹלם כּאילוּ צריך היה להכּיר בּזכוּתם ולעזוֹר להם לעלוֹת לארץ ולבנוֹת בּה את חייהם, אין זאת גם הטרגדיה של מפעלנוּ בּארץ, שבּוֹ תחוּל עכשיו הפסקה לרגל חוֹסר בּידים עוֹבדוֹת: הטרגדיה היא בּעיקר בּזה שאנחנוּ, הנרדפים והמוּכּים, עוֹמדים בּפני העוֹלם כּנאשמים וּצריכים להצטדק והממשלה חוֹשבת איך להגן על מכּינוּ מפּנינוּ וּמוֹצאת לה נימוּק פּוֹליטי לפרש מעשׂה זה מתוֹך רצוֹנה לתת להם ערוּבּוֹת שלא יסבּלוּ מאִתנוּ.

עיקר הטרגיוּת שבּמצב הוּא בּזה שלאחר כּל ההכרזוֹת המרוּבּוֹת ואחרי שאפילוּ בּספר הלבן נאמר שאנוּ בּאים לארץ הזאת לא בּחסד אלא בּזכוּת, יכוֹלה בּכל זאת ממשלה הדוֹגלת בּיחס של סימפַּטיה לציוֹנוּת והחוֹזרת על נאמנוּתה למנדט, להתנקש לא בּזכוּת של היחיד אלא בּזכוּתוֹ של העם העברי כּוּלוֹ.

נוֹכח המצב הזה עלינוּ לגייס את כּל כּוֹחנוּ, את כּוֹח כּל העם היהוּדי כּוּלוֹ וּלעוֹררוֹ למלחמה, אּוּלם למלחמה לא רק בּרזוֹלוּציוֹת אלא בּדרכים וּבאמצעים יוֹתר מוֹעילים. והשאלה העיקרית המעסיקה אוֹתי כּרגע ואפילוּ הרבּה יוֹתר מאשר הרגשת הזעם הגדוֹל נגד הממשלה, היא השאלה: האם ימָצא בּנוּ, בּמשפּחתנוּ הקטנה בּארץ-ישׂראל, כּוֹח להחזיק מעמד בּתנאים כּאלה? עברוּ עלינוּ הרבּה תקוּפוֹת קשוֹת לא רק בּמשך ההיסטוֹריה שלנוּ אלא גם בּתקוּפת חיינוּ כּאן בּארץ: עברוּ עלינוּ תקופוֹת של עבּד אל-חמיד, התוּרכּים הצעירים, גֶ’מַל פּחה ושל בּוֹלס והתגבּרנוּ עליהן – נתגבּר גם על אוֹתה הפּקידוּת הבּריטית הרְשָעָה הגוֹזרת עלינוּ את גזירוֹתיה. אנוּ בּאנוּ לארץ לפני כּל האימפּריוֹת הגדוֹלוֹת ונהיה כּאן גם אחרי האימפּריה הבּריטית. אפשר לשפּוֹך את דמינוּ, אפשר לגרוֹם לנוּ קרבּנוֹת נוֹספים, אפשר להכבּיד על עבוֹדתנוּ – עוֹד ננחל מפּלוֹת, אוּלם מדרכּנוּ לא יזיזוּ אוֹתנוּ. אבל כּדי שנוּכל לעמוֹד ולא להירתע לאחוֹר עלינוּ לדעת את כּוֹחנוּ. לא אסוֹן הפּרעוֹת מַפחידנוּ ולא ההפסד שבּגזירוֹת, כּי אם הדאגה: כּיצד יקבּל העם את המכּה? בּימי התוּרכּים, בּתקוּפת “הפּתקה האדוּמה” והאיסוּר על קניית קרקעוֹת נמצאוּ בּכל זאת אנשים אשר העיזוּ, למרוֹת המכשוֹלים, לעלוֹת לארץ ולקנוֹת בּה קרקעוֹת, בּלי שהיה להם הבּטחוֹן כּי הקרקע תישאר להם, שידעוּ להקים בּלילוֹת בּתים וּרפתים “בּגניבה”. ואילמלא האנשים האלה מי יוֹדע אם היינוּ נמצאים היוֹם כּאן. ואם גם הפּעם ימָצאוּ אנשים אשר למרוֹת כּל הגזירוֹת ימשיכוּ את הפּעוּלה, יגבּירוּ אוֹתה, יעלוּ ויבנוּ – אנוּ ננַצח את כּל המכשוֹלים.

המערכה שלנוּ עוֹד טרם נגמרה. אם לפני ימים מעטים, אחרי פּרסוּם הדין-וחשבּוֹן של ועדת החקירה4, נדמה היה כּי התעוֹרר המַצפּוּן האנוֹשי – הנה בּאוּ הימים האלה וּפני המערכה השתנוּ תכלית שינוּי. וּבמצב זה עלינוּ לדעת שאם גם ננחל מַפּלוֹת – יש לנוּ מפקדה, יש כּוֹח ציבּוּרי מאוּרגן, מוֹחוֹת חוֹשבים, כּוֹח ציבּוּרי של תנוּעת העבוֹדה ושל הישוּב כּוּלוֹ ואלה צריכים לשבת ולחשוֹב כּיצד להמשיך את עבוֹדתנוּ בּתנאים של מחתרת – אוּלם תנאי אחד קוֹדם לכך הוּא: התלכּדוּת נאמנה סביב למפקדה הפּנימית, לא לבגוֹד בּה, לא לזלזל בּה ולא להכבּיד עליה. לכל אחד מאִתנוּ בּרוּר היה כּי בּרגע זה צריכים דברינוּ להיוֹת מכוּוָנים כּלפּי חוּץ. אוּלם, לצערי, מרגיש אני חוֹבה מרה להזהיר את הציבּוּר כּוּלוֹ ממלחמת-פְּנים אשר לא תנחיל לנוּ אלא כּשלוֹן.

יש בּקרבּנוּ מפלגה אחת הדוֹגלת לכאוֹרה בּשם ציוֹנוּת צרוּפה, “ממלכה יהוּדית” וּ“משמעת לאוּמית”. אוּלם כּלל גדוֹל קיים בּתוֹרת החברה: אַל תדוּן את האדם על פּי מה שהוּא אוֹמר, אלא על פּי מעשׂיו. ואנוּ איננוּ דנים על הרביזיוֹניסטים לפי מה שאוֹמרים הם עצמם אלא על פי מעשׂיהם. גם על הממשלה הבּריטית אין אנוּ דנים לפי הכרזוֹתיה אלא לפי מעשׂיה. לא די להישָבע שבע בּיוֹם על נאמנוּת לממלכתיוּת עברית – צריך גם לדעת לבנוֹת את המַמלכתיוּת הזאת.

אין צוֹרך להזהיר את הציבּוּר העברי בּארץ מאיזוּ מגמוֹת ליקוידציוֹניוֹת שהן לגבּי האמוּנה הציוֹנית. אוּלם יש צוֹרך להזהיר את הציבּוּר שלנוּ מפּני מנַצלי רעיוֹן הציוֹנוּת כּדי להכשילוֹ. אם בּימים אלה – נוֹכח הסכּנה הגדוֹלה המאַיימת עלינוּ – נמצאוּ בּתוֹכנוּ אנשים אשר מלחמתם מוּפנית לא נגד הגזירה של הממשלה, כּי אם דוֹרשים את התפּטרוּתה של האֶכּסקוּטיבה – הרי כּוָנתם בּרוּרה למַדי. הנני מזהיר אתכם מדבר זה לא משוּם שאני מאמין שרוֹב העם יגָרר אחריהם, אלא משוּם שזאת היא ספּקוּלַציה מפלגתית שפלה בּאסוֹן האוּמה! יש בּתוֹכנוּ מפלגה המתעשרת משׂריפוֹת. כּכה בּיקשוּ להתעשר בּימי אב, גם בּימי כּפר-סבא5 ראינוּ את רצוֹנם זה וככה גם עכשיו הננוּ רוֹאים מצדם רצוֹן, בּמקוֹם להתלכּד סביב איזוֹ מפקדה שהיא, להוֹריד את ההנהגה הציוֹנית.

זה כּמה חדשים שוייצמן הכּאוּב והחוֹלה עוֹמד בּמערכה פּוֹליטית כּבדה וקשה מאד, והוּא יוֹדע שיש בּידוֹ הנשק הזה – נשק ההתפּטרוּת, – אוּלי כּרגע כּבר עשׂה את הצעד הזה. בּהיוֹתי בּלוֹנדוֹן חיזקתי את ידי וייצמן שימשיך לעמוֹד בּמערכה הזאת. אוּלם אם הוּא צריך להשתמש בּנשק זה הרי יש בּזה טעם רק אז כּאשר יוּכל לזרוֹק את הגט בּשם כּוּלנוּ וּלהגיד בּשם העם כּוּלוֹ לאנגליה: העם העברי מאמין לי, אוּלם אתם רימיתם אוֹתי. לעוּמת זה אין כּל טעם בּהתפּטרוּת שלוֹ כּאשר היא בּאה תחת הלחץ של “דוֹאר היוֹם”. בּמקרה הראשוֹן יהיה הד ההתפּטרוּת בּדעת-הקהל האנגלית: הנה אפילוּ המתוּן בּין המנהיגים שעבד יחד אִתנוּ שתים-עשׂרה שנה ושאנוּ מכּירים אוֹתוֹ – אף הוּא אינוֹ יכוֹל עוֹד להמשיך; וּבמקרה השני תגיד דעת-הקהל: התפּטרוּתוֹ בּאה תחת לחץ ההיסטֶריקה שתקפה את העם…

מעוֹלם לא הייתי חסיד של הפּוֹליטיקה הציוֹנית החיצוֹנית: בּיקרתי קשה את הפּוֹליטיקה הזאת של וייצמן עוֹד בּשעה שז’בּוֹטינסקי ישב אתוֹ יחד בּאֶכּסקוּטיבה וחתם על הספר הלבן; אוּלם עלי להגיד כּי בּחדשים האחרוֹנים אחרי המאוֹרעוֹת – והן מגוּחך הוּא להגיד שהמאוֹרעוֹת וכל הנוֹבע מהם בּאוּ עלינוּ משוּם שבּראש הענינים שלנוּ עמד מנהיג זה אוֹ אחר – הזדעזע וייצמן והתלקח בּוֹ הניצוֹץ האמיתי של שליח האוּמה. איני יוֹדע אם יצליח, איני יוֹדע בּכלל עד כּמה נצחוֹן אוֹ כּשלוֹן תלוּיים בּרגע זה בּגוֹרמים אישיים, שמא יכָּשל. אוּלם בּל נהיה כּאוֹתם החיילים הדוֹקרים את מנהיגם בּשעה שהוּא נוֹפל בּמערכה. תנוּעה נאמנה יוֹדעת להיוֹת נאמנה למנהיג לא רק כּשדרכּוֹ סוּגה בּשוֹשנים אלא גם כּשהוּא נוֹפל על חרבּוֹ. כּלוּם תלינוּ את כּל יסוּרי הגלוּת בּ“חטאיהם” של מנהיגינוּ מימי בּר-גיוֹרא וּבר-כּוֹכבא ועד היוֹם?

לא הייתי פּוֹתח כּרגע בּויכּוּח זה אילמלא העזת הרביזיוֹניסטים לנצל את האבל של האוּמה לשם התנגדוּתם להנהלה הציוֹנית. ועכשיו מלים אחדוֹת בּדבר חכמתם הפּוֹליטית של הרביזיוֹניסטים: עוֹד לפני זמן קצר שמענוּ מהם כּי הם רוֹאים את עצמם בּתוֹר משענת של האימפּריה הבּריטית והיוֹם הם חוֹשבים, כּנראה, כּבר על בּעל מנדט אחר. יש הכרח להזהיר את הישוּב מפּני מעשׂה-ילדוּת פּוֹליטי זה. יתכן שנצטרך לקבּוֹע אוֹריֶנציה פּוֹליטית אחרת, אוּלם הדבר הזה יֵעָשׂה לא מתוֹך מעשׂי-ילדוּת וצעקנוּת נבוּבה, אלא מתוֹך מחשבה רצינית ושיקוּל-דעת מיוּשב.

לא בּלב קל אנכי מדבּר אליהם עכשיו. יוֹדע אני כּי לא מחר ולא מחרתים נוּכל לבוֹא שנית לאסיפה כּזוֹ וּלבשׂר לה בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. אוּלם עלינוּ לדעת כּי הגוֹרל תלוּי רק בּנוּ ולא בּאחרים. כּל זמן שלא ימָצאוּ בּקרבּנוּ כּוֹחוֹת בּנין, כּל זמן שלא נצליח לחנך לנוּ בּני-בּרית מבּין השכנים, נהיה תמיד תלוּיים בּבעל המנדט, בּחסדוֹ וּבקַפּריזוֹתיו, ונהיה למשׂא שפּוֹרקים וּמשליכים בּכל עת צרה.

עלינוּ לאזוֹר כּוֹח, לבלי להיתפס לפַּניקה ולבלי להגיע למצב של שפלוּת-ידים, דבר המסוּכּן בּיוֹתר בּמצב כּזה. בּרגע זה לא רק אוֹיבינוּ מבּחוּץ אלא גם האוֹיבים שלנוּ בּתוֹך עם ישׂראל גוּפא מתהלכים כּמנצחים, אוּלם עוֹד גרוּע מזה, כּי הרבּה יהוּדים רכּי-לב וחַלשי-רצוֹן מתהלכים כּמיוֹאשים. הסכּנה העיקרית היא בּלי כּל ספק בּרפיוֹן-ידים, בּמצב-רוּח זה שהשׂתרר בּחוּגים ידוּעים בּימי אב ושבּודאי גם כּעת יאמרוּ לנוּ מהחוּגים האלה: אמרנוּ לכם!? וַתרוּ… הסתלקוּ… השלימוּ ואז אוּלי יזרקוּ לכם פּירוּר.

בּרגע זה השאלה העיקרית היא: חיזוּק עמדתנוּ הפּנימית, כּדוּגמת ימי אב. אז אמרנוּ לגוֹלה: הבּיטוּ: הרגוּ בּנוּ, החריבוּ אוֹתנוּ, אוּלם אנוּ את עבוֹדתנוּ לא הפסקנוּ אף לרגע – וּבכוֹח זה חיזקנוּ את נפש האוּמה, בּאשר העם הרגיש כּי ארץ-ישׂראל חיה, עוֹבדת וּבוֹנה. ואם גם הפּעם יתרכּז המרץ כּוּלוֹ להמשכת העבוֹדה ועל ידי כּך נחזק את הגוֹלה – כּי אז אין ספק כּי נפגוֹש כּאן בּמהרה ספינוֹת חדשוֹת של עוֹלים.


אייר תר"צ.


  1. (בּאסיפת–עם בּתל–אביב, כ״ב בּאייר תר״צ) ״הפּוֹעל הצעיר״, גליוֹן 16 (27), כ״ד בּאייר תר״צ, 22.5.1930. בּ–12 בּמאי 1930 קיבּלה הסוֹכנוּת היהוּדית הוֹדעה בּדבר אישוּר 3300 רשיוֹנוֹת עליה על ידי הנציב העליוֹן לחצי שנה (מכסה זוֹ כּללה 950 רשיוֹנוֹת שאוּשרוּ כּמפרעה בּפבּרוּאַר אוֹתה שנה). אך יוֹמַיִם אחרי זה נתקבּלה פּקוּדת הממשלה לעכּב את הוֹצאת רשיוֹנוֹת העליה עד לאחר גמר חקירתוֹ של סיר ג׳וֹן הוֹפּ סימפּסוֹן.  ↩

  2. מכוּוָן להפסקת העליה ב–1921, לאחר פּרעוֹת יפוֹ.  ↩

  3. 2300 החלוּצים, אשר חיכּוּ לרשיוֹנוֹת שאוּשרוּ בּשבילם ועוּכּבוּ. ליתר דיוּק – 2350, לאחר שניכּוּ מ–3300 הרשיוֹנוֹת את המפרעה של 950.  ↩

  4. לאחר מאוֹרעוֹת אב תרפ״ט נתמַנתה על ידי הממשלה האנגלית ועדה ״לחקירת הגוֹרמים הקרוֹבים, אשר הסבּוּ את ההתפרצוּת האחרוֹנה בּארץ–ישׂראל״. הרכּב הוַעדה: סיר וַלטר שאוּ – יוֹשב–ראש, מוֹריס הוֹפּקין, שניהם ליבּרלים; הנרי בּטרטוֹן, שמרני; הנרי סנֶל, ממפלגת העבוֹדה. ליהוּדים טענוּ לוֹרד אירלי וסיר בּוֹיד מרימן, לערבים – סטוֹקס, לממשלה – פריידי. הוַעדה חרגה מגבוּלוֹת סַמכוּתה והסיקה מסקנוֹת גם בּשאלוֹת פּוֹליטיוֹת עיקריוֹת. בּדיךוחשבּוֹן שלה, שנתפרסם בּאחד בּאפריל 1930, דוּבּר על מעמד מנוּשלים ערבים מהקרקע – שקיבּלוּ אמנם פּיצוּיים – העלוּלים לסכּן את שלוֹם הארץ, והוּצעוּ הצעוֹת לפיקוּח על העליה היהוּדית וּלצמצוּם סַמכוּיוֹתיה של הסוֹכנוּת היהוּדית. הנרי סנל הסתייג מעמדת חבריו לחקירה. הוּא החמיר בּאחריוּתם של המנהיגים הערבים בּפּרעוֹת, דחה את ההאשמה של עליה נפרזת, דרש חקירת האפשרוּיוֹת החקלאיוֹת בּארץ לקליטת מתישבים חדשים וּמאמצים לשיתוּף פּעוּלה בּין יהוּדים וערבים.  ↩

  5. בּאפּריל 1930 הוּבאה לכפר–סבא על ידי האכּרים קבוּצת בּית״ר (״בּרית טרוּמפּלדוֹר״) לעבוֹדה בּפּרדסים, כּכלי–שרת נגד העבוֹדה העברית המאוּרגנת. הדבר עוֹרר את התנגדוּת פּוֹעלי המוֹשבה וגרם לסכסוּכים קשים, להתערבוּת המשטרה וּמאסרי פּוֹעלים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות